"עבדי זמן עבדי עבדים הם , עבד אדוני הוא לבד חופשי" (ר' יהודה הלוי)
גיל 49 בראי הביוגרפיה
שיעבוד ושיעבוד מרצון
היציאה מעבדות לחירות
" וספרת לך שבע שבתות שנים שבע שנים שבע פעמים והיו לך ימי שבע שבתות השנים תשע וארבעים שנה....וקדשתם את שנת החמישים שנה וקראתם דרור בארץ לכל יושביה יובל היא תהיה לכם ושבתם איש אל אחוזתו ואיש אל משפחתו תשובו" (ויקרא פרק כה. )
במאמר זה אתייחס לגיל 49-50 משתי נקודות מבט. הראשונה היא נקודת המבט של היהדות, ושל תורת הסוד- הקבלה. השנייה כמובן היא נקודת מבטו של שטיינר שאותה הוא מציג במדע הרוח האנתרופוסופי.
באופן מפתיע או אולי לא מפתיע - מכיוון שמדובר על אמת רוחנית , שתי נקודות המבט הללו מביעות אותה השקפת עולם לגבי אפשרות חדשה של חירות עבור האדם בהגיעו לגיל זה.
בגיל 49 אומר שטיינר- העבר נגמר. במאמר זה אנסה להבהיר את אמירתו זו .
עד גיל זה, אומר שטיינר, אדם הוא בבחינת עבד לעברו- כלומר משועבד לכל מה שהוא נושא איתו מגלגול קודם וכתוצאה מכך – מילדותו, וגם אם במהלך חייו הוא משתחרר אט אט מקרמת העבר שלו. שבגיל 49 זוהי הפעם האחרונה ששטיינר אומר עליה באופן מפורש- העבר נגמר.
פרשת "בהר" בספר ויקרא היא הפרשה בה מדובר על יציאה של העבד העברי לחופשי. עבד עברי משוחרר בשנת שמיטה כלומר- כל 7 שנים, וביובל- אחרי ארבעים ותשע שנים- בשנת החמישים.
ספר הזוהר – ספר תורת הסוד היהודית- מציג פרשנות רוחנית משלו למושג עבד. לפי תורה זו האדם מנהל את חייו ופועל במשך השנה , או השמיטה או היובל כעבד. הוא נראה כבוחר ובעצם אינו בוחר.
אנחנו, בני האדם היננו עבדים למהלך מכני, מחזורי, בלתי ניתן לשינוי, מהלך מוחלט שמכונה "יובל". מהותו של הכרח זה יוסבר בהמשך.
מושג היובל מגיע בתנ"ך דווקא בהקשר של העבד הכנעני. עבד כנעני, בניגוד לעבד היהודי אינו בר שחרור, אפילו בשחרור הגדול של שנת היובל. ראשיתו ואחריתו של העבד הכנעני צפויים- הוא יהיה עבד, וגורלו לא ישתנה.
לפי ספר הזוהר – כולנו מתנהלים כעבדים בתוך מהלך היובל של חיינו. כל מעשינו וכל פועלנו במהלך היובל, נתונים מראש. במילים אחרות- אנחנו לא חופשיים אל מול חיינו, אנו חיים , מבלי יכולת ממשית לשנות את מהלך הדברים.
מושג העבדות ביהדות מגיע במשמעות נוספת: בנוסף לעבדי היובל אותם הצגתי למעלה, ישנם גם אלה שהם עבדי אלוהים ונקראים גם בנים לאלוהים.
"כי לי בני ישראל עבדים עבדי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים אני אדוני אלוהיכם" (ויקרא כה פסוק נה).
במהלך שנותיו הבוגרות נתונה הבחירה בפני אדם האם להמשיך ולשעבד עצמו למהלכו המכאני של הגורל, או לשים את יהבו על ההתפתחות הרוחנית נפשית שלו, ולהיות נאמן לה. כלומר להיות עבד אדוני, לפי הטרמינולוגיה היהודית. רק אם האדם מחייב את עצמו להיות כעבד לאלוהים, כלומר "עבד" למהותו הרוחנית הגבוהה, רק אז בעצם הוא בדרך של היות בן חורין.
ספר הזוהר אומר בהקשר זה שעם ישראל בניגוד לעמים האחרים באותה תקופה הוא מבחינת עבדים אך גם בנים לאלוהים. מכיוון שעם ישראל הם עובדי רצונו של אלוהים, הוא גואל אותם מסבלות העולם ומסיבות הסבל. כל עוד הם עבדים לאלוהים- הם מבחינת גאולים. וכאשר אינם עבדי האלוהים הם בבחינת לא גאולים, כלומר- משועבדים. הם נראים כבני חורין ולמעשה הם עבדים. עבדים לתשוקות שלהם, לרצונות שלהם ולעברם.
בזמננו כל העולם הוא "בני ישראל", כל בני האדם הם בחירי האל. הדרך הרוחנית נפתחה בתקופתנו בפני כולם ללא הבדל דת גזע ומין – אומר שטיינר, ולכל אחד ישנה אפשרות ממשית לצאת לחופשי.
ואלו הם הדברים שלמולם אנו עבדים, כלומר ללא אפשרות בחירה ממשית?
העם אליו אנו משתייכים, המעמד הסוציו אקונומי, המשפחה שלתוכה נולדנו, מיקומנו במשפחה ביחס לאחים שלנו, כלומר היותנו בכורים צעירים וכו'...המין שלנו-האם אנחנו זכרים או נקבות, הרבה מתכונות האופי שלנו , סיטואציות שקורות לנו בחיים ושאין ביכולתנו לשלוט עליהם והחשוב ביותר- האופן הנפשי שבו אנו ניגשים לאירועים.
לכל אדם עבדויות משלו. אנחנו לא נולדים לחיינו אלה כלוח חלק (טבולה ראסה). אנו מותנים מחיינו הקודמים וכתוצאה מכך כפי שנאמר קודם- מילדותנו. התניות שיוצרות הבניות נוירולוגיות, פסיכולוגיות, חברתיות ואחרות בחיינו. זוהי הסיבה לכך שראייתנו את המציאות אינה צלולה,אלא מושפעת מהתניות אלה.
אנו משועבדים לתדמית שלנו, לרצונות שהורינו הנחילו לנו, לציפיות שלהם מאתנו, לדעותינו הקדומות, לרכוש שלנו, לפחדים ולחרדות שלנו מפני שינוי,לרגשות האשמה, לדימוי העצמי שלנו, לתכנים שהבאנו ולחובות שלנו לחיים קודמים.
שטיינר נותן דוגמא נוספת וחשובה לחובות שלנו מהגלגולים הקודמים. הוא מציין שחלק מהחובות שלנו נובעים מיחסים בלתי פתורים עם אנשים שגם בגלגול זה קרובים אלינו, עוולות שגרמנו אז בשוגג או במזיד, ואנו עומדים מולם בגלגול הנוכחי, התפתחות שהתחלנו ולא השלמנו ושעלינו להשלים או לתקן בגלגול הזה.
בגיל 49 אנו אמורים להחזיר את מה שצברנו במהלך חיינו הקודמים והנוכחיים . במונחים אנתרופוסופיים- אנו קוראים לכל מה שצברנו- קרמת העבר.
המונח קרמת עבר מציין את חוסר החופש שלנו אל כל מה שנוכח בחיינו כתוצאה ממה שהבאנו איתנו מעבר ללידה ואנו בעלי חוב כלפיו. כל מה שלא השלים את מהלכו בעברנו דורש את מופעו גם בגלגול זה כדי שנוכל לעבוד עליו ולהשתחרר ממנו.
גיל 49 מציין את הזמן שבו אנו יכולים להשתחרר, ולהתחיל מחדש לבנות את עצמנו לקראת עתידנו.
" כל אחד יחזור בו למדרגתו שנשמתו נאחזת משם"- אומר הזוהר. אפשר לשוב לשורש הנשמה, ולברר לעצמנו ממה אנו כבר מוכנים לצאת לחופשי, ומהו החופש החדש עבורנו.
עבור כל אחד מאתנו התשובה לשאלה זו היא שונה. כל אחד וכבליו הוא. חלק מהכבלים משותפים לכולנו, חלק אחר ייחודי לכל אדם. המשותף בין כולנו הוא עצם האפשרות ליציאה מעבדות לחירות. היציאה מהכבלים שכבלו אותנו, יציאה לדרך חדשה!
בגיל 49 המוות נראה כבר מוחשי יותר. בגיל זה אנו לא רק יודעים ידיעה שבהכרה, אלא גם מרגישים שזמננו על פני האדמה קצוב, וש- "אם לא עכשיו – אימתי?" וכן גם ש-"אם אין אני לי מי לי"? ושאנו עצמנו יכולים להוציא את עצמנו לחופשי, וזאת בתנאי שנעשה את העבודה הנכונה, שהיא עבודה רוחנית על חיינו.
מה משמעות העבודה הרוחנית ?
אנו אמורים לסקור את חיינו עד עתה, למצוא הקשרים בין אירועים שלכאורה אין קשר בניהם, ושנחוו לפעמים בזמנם ככואבים וכחסרי משמעות. לחבר את חוטי חיינו למארג קוהרנטי ועל ידי זה לשנות את הפרשנות שלנו. במקום הפרשנות הפסיכולוגית הרגילה, לחפש ולמצוא בעזרת עבודה ביוגרפית על חיינו את מהותנו הרוחנית והאופן שבו היא מתבטאת בעצם חיינו הייחודיים.
אנו אמורים להשתחרר מכבלים שכבלנו את עצמנו אליהם בעבר, או נכבלנו אליהם מתוקף הנסיבות. במקרים שאנו לא יכולים לשנות את המציאות –עלינו לשנות את הפרשנות מתוך הבנה של המכלול.
זו מציאת משמעות בדיעבד. התבוננות לאחור ומציאת השלם מתוך חלקיו המתפתחים במהלך חיינו.
השלם נמצא בסוף התהליך. הוא לא נתון מראש. חיינו מתפתחים לקראת מהותנו השלמה.
באמת הנאצלת השנייה מתוך "ארבעת האמיתות הנאצלות" מצביע הבודהה על מקורות הסבל ולמעשה על מקור העבדות שלנו .
מקור הסבל אומר הבודהה הוא ב"תעתוע". האופן שבו האדם מתייחס לחייו מתוך בורות שנובעת מהכבילות שלו למבנה האישיות שלו, לסימפטיות ולאנטיפתיות שיש לו לדברים, הרבה פעמים לפני שהוא מכיר אותם וכמו כן להצמדות לדברים שגורמים לו עונג ואיבה לדברים שגורמים לו סבל.
השחרור מן הכבלים החל מגיל 49 אינו קל ואינו מובטח. האדם לא משתחרר באופן אוטומטי. זה תלוי בבחירה החופשית. שחרור זה יתרחש רק אם תיעשה עבודה רוחנית מסוימת ומודעת. אם לא תיעשה עבודה זו האדם יהיה כבול למהלך מכני נוסף של קרמת העבר ועבדות.
ככל שהאדם משעבד את עצמו יותר לדרך הרוחנית, ככל שאדם מתווה לעצמו דרך שיש בה עשייה יומיומית שמבטאת את "עבדותו" לאלוהים, כלומר את מסירותו ונאמנותו לדרך הרוחנית, הוא יהיה בעל אפשרות גדולה יותר לחירות. זה מה שיהפוך אותו לבן חורין.
במובן זה, כל העולם הוא בני ישראל. כולם יכולים להיות היום עבדי אדוני. ולא רק יכולים , אומר שטיינר, אלא גם צריכים. בתקופתנו, התקופה המודרנית- הדרך הרוחנית פתוחה בפני כל אחד ואחד , וישנה חשיבות גדולה שאנשים רבים ילכו בה.
השביעון שמתחיל בגיל 49 משויך במדע הרוח האנתרופוסופי לפלנטה של יופיטר.
וכך כותבת יועצת ביוגרפית אנתרופוסופית ידועה-
"באופן כללי, יופיטר הוא הפלנטה המשחררת ביותר, מספקת אופקים רחבים יותר עם אופקים חדשים והשקפה מנקודת מבט גבוהה יותר שנותנת נקודות השקפה אובייקטיביות יותר, מעמידה הכל בפרספקטיבה טובה יותר ומעודדת סובלנות. אחרי האינטנסיביות של מחזור מרס הקודם, מגיע מחזור יופיטר כהשפעה מרככת ומרחיבה שעוזרת לשחרר אותנו מהדעות הקדומות והלכי המחשבה השכיחים שלנו, ומרחב את הסימפתיה והפתיחות לרעיונות חדשים." ( ג'וזלין ברדין – אזרחים של הקוסמוס , עמוד 132 הוצאת בדולח. )
יופיטר נחשב גם כפלנטה של החוכמה . הוא מאפשר לאדם שהגיע לגיל 49 לנהוג בחכמה חדשה בחייו. להפעיל חשיבה בהירה כלפי חייו ולשנות את הניתן לשינוי. הנעורים כבר מזמן מאחורינו , אך מלפנינו שנים של חוכמה, החוכמה של הארכיטיפ של הזקן החכם עדיין לפנינו. חוכמה זו בתורה יכולה להביא שלווה חדשה, הרמוניה חדשה לחיינו.
דוגמא לגיל 49
סיפורה של תהילה (שם בדוי) – אימא לילדה בעלת צרכים מיוחדים.
בשנה זו שבה מלאו לי 49 שנים התרחשו שני אירועים בולטים – האחד: לילדה שלי מלאו 18 שנים,
התרגשתי כל כך לקראת גיל 18 של הילדה אם כי היא הייתה עדיין במסגרת לימודים בתיכון .היה משהו מעורר התרגשות ושמחה שהיא כבר בתי 18 והרגשתי שמשהו אמיתי אחר עומד להתרחש באמת בהמשך ולא ממש ידעתי מה.
שנה לאחר מכן היא סיימה את חוק לימודיה בתיכון ואז זה בא. התלכדו אצלי תחושות מעורבות ובעלות עוצמה – תחושה עצומה של סוף מסלול (בהצלחה יפה של הילדה), תחושת שמחה על סוף פרק , תחושת שמחה על הפרק החדש שצפוי בחיים שלה וביחד עם זאת תחושת הקלה עצומה . לא על כך שהיא סיימה את הלימודים ובכך השתחרר מאמץ עצום שהיה כרוך בליווי המתמיד שהיא דרשה. אלא תחושה עמוקה וחריפה מאוד שאומרת – זהו , אני את החוב שלי פרעתי ! מה שהייתי חייבת לעשות למענה במשך כל 18 השנים שחלפו, אני לא חייבת יותר. התחושה החזקה הייתה שאני לא בעלת חוב יותר. מה שהייתי צריכה לעשות עשיתי. מהיום – זה לא מוטל עלי יותר.
כל חיי מרגע לידתה הייתי ממוקדת בתוך תחושה ברורה וצלולה מה עלי לעשות כדי לגדל אותה נכון, לצייד אותה נכון למפגש עם החיים. איך לא להפוך את הנפש שלה לנכה.
עוד כשהייתה בת 3-4 חודשים, והפגישו אותי עם אדם שעסק בתחום הספציפי של המוגבלות שלה, אמרתי בצורה נחרצת כבר אז – אני רוצה שהיא תהיהשמחה ובריאה בנפשה. זהו. זה היה המוטו, זה היה החוב , זה היה המניע.
הכל סבב סביב רעיון זה. ידעתי שעד גיל מסוים אוכל לפעול –לתת את הכלים. ובאותה שנה, שבה היא סיימה ,בבת אחת , הייתה אותה תחושת רווחה – שזהו זה נגמר. החוב הזה כבר לא שלי. ברור מאליו שהליווי יימשך, והעזרה תינתן . לא בכך מדובר , לא מדובר בהתנערות אלא בתחושה עמוקה של שחרור ממשהו שהיה חזק ממני, ישב בתוכי,סבב אותי ואת המפגש שלי עם החיים כל אותן שנים.
אנשים הרבו לדבר על החוזק שלי וכו' – אני מבינה מה גרם לאנשים לומר זאת ולחשוב כך. ואני – רק ידעתי שיש לי תפקיד ואני חייבת למלא אותו, עד כדי כך שהיו מצבים שבהם יכולתי לנתק את תפקיד האמהות הנורמטיבי מהתפקיד שניתן לי לגדל את ילדתי עם הצרכים המיוחדים שלה. לא הרגשתי אמא במובן המקובל.
ואז בא השחרור ואתו רווחה. לא הייתי חרדה כלל – מה יקרה אתה לאחר התיכון . איך היא תסתדר ושאר חרדות. הייתי בטוחה לחלוטין בה ובדרך שלה. הילדה שלי כבר לא שלי. היא של העולם. והעולם שהפקיד אותה בידי, הוא שינחה אותם עכשיו .
גם במעגלים אחרים של החיים מתרחש משהו . אני חושבת שבפרפרזה על שורה משיר של רחל "במשעולים בין דגניה לכינרת עברה עגלת חיי העמוסה .." ואני בודקת מי נמצא באותה עגלת חיי העמוסה ומה נמצא בה. ואני מתחילה להבין / להרגיש שלא כל מי שהיה בה, ולא כל מה שנמצא בה צריך להישאר שם.
אני מרגישה שהדברים לא חייבים להמשיך להתנהל כפי שהיו עד עכשיו. זה קורה למשל בעבודה.
אני כבר לא חייבת לפעול מאותו מקום שבו פעלתי עד היום. לא חייבת לרצות את המערכת ולתת מה שאני לא באמת מאמינה בו. לא ה"הילה" (אין משהו מתאים ממך לתפקיד זה ), לא הכסף, לא המחויבות למערכת. הייתי מחויבת רק לאמת שלי. וזה השרה עלי שקט. לא פחדתי לעמוד מול כל אותם "שדים" שהיה בהם כדי לאלץ אותי לעשות תפקידים מסוימים. פעולות מסוימות. זהו. שום דבר רע לא יכול לקרות. הרגשתי אמיתית יותר.
כותבת המאמר- אורנה בן דור יועצת ביוגרפית.
תודה מיוחדת למר קובי נחושתן- מורי ורבי בתורת הסוד היהודית.
