הויתור היוצר- בין קורבן למנחה
אורנה בן דור –יועצת ביוגרפית - רוחנית
האמיתות הגדולות של סודות החיים משותפות הן לזרם האזוטרי (תורת הסוד) היהודי והן למדע הרוח האנתרופוסופי שהינו תורת סוד בפני עצמו. תורת הסוד האנתרופוסופית הולכת נחשפת יותר ויותר החל מתחילת המאה שעברה ונעשית זמינה לכולנו, וכך גם סודות הזוהר, שאמורים להיות נגישים בתקופתנו לכל אדם חושב. אחד מהסודות הרוחניים הללו נוגע במה ששטיינר מכנה- הויתור היוצר. ספר הזוהר מתייחס למשמעות הקרבת הקורבנות באותו האופן שאליו מצביע שטיינר כשהוא מדבר על הויתור היוצר.
פרשת "צו" בספר ויקרא עוסקת בפרטי פרטים בעניין הקרבת הקורבנות. לקורא החילוני המודרני, ואולי אף לקורא הדתי - נראית פרשה זו לא רלוונטית, לא מעניינת ומייגעת. הבנת המשמעות הנסתרת של הכתוב, מגלה שפרשה זו רלוונטית לחיינו גם היום.
" הזוהר" שהוא ספר הקבלה החשוב ביותר, ספר תורת הסוד היהודי, ענינו בביאור הסוד שמאחורי הפשט. כלומר ביאור המשמעות הנסתרת מאחורי הכתוב הגלוי.
הזוהר מפרש את המילה קורבן, כהתקרבות. השורש ק.ר.ב שבתוך המילה קורבן הוא אותו שורש שבמילה התקרבות- כאשר אנו מקריבים קורבן, אנו מתקרבים לאלוהים.
המילה קְרָב נגזרת גם היא מן השורש ק.ר.ב. כל התקרבות שבסיסה בקורבן שאדם מקריב כרוכה בהכרח בקרב, שאדם, בתוך נפשו שלו עורך עם עצמו. הקרב הוא בין הצד שמתקשה להקריב, שלא רוצה לוותר על הישן, ובין הצד שמבין את משמעות הקורבן להתפתחות האדם.
המלחמה של האדם כדי להתקרב לאלוהים, ובעצם להתקרב לשורש נשמתו, אינה דבר פשוט. בתוך ישותו של האדם מתחולל קרב פנימי. ספר הזוהר אומר שאם הקרב נעשה נכון זה מוביל לרקב. שוב אותיות ק. ר. ב. אבל הפעם בהיפוך אותיות. מה המשמעות של רקב?
רקב במובן של דשן , במובן של הקרקע המזינה שנוצרת כתוצאה מהקרב, על מנת שמתוכה יצמח החדש. ומהו החדש? החדש הוא ה-בֹּקר החדש. האור החדש, השחר החדש.שוב שורש ק.ר.ב. בסיכול אותיות.
רק מתוך ויתור על הישן יכול להיוולד משהו חדש, אור חדש יכול להיכנס לתוך החיים האנושיים. אבל כאמור' ויתור זה בדרך כלל כרוך בקרב קשה בתוך נפשו של האדם.
מנחה היא מילה נרדפת לקורבן . מה אם כן הקשר בין קורבן למנחה?
מנחה מלשון – מנוחה. כאשר נעשה הקורבן כראוי, האדם יכול להגיע למנוחה חדשה, אל המנוחה והנחלה. הויתור עבור אנשים רבים נחווה כקורבן, ולפעמים הוא אכן כזה.
שטיינר מתייחס לסוגיית הקורבן וקורא לה הויתור היוצר.
כניגודו של הויתור היוצר עומד הרצון. הרצון, אומר שטיינר, הוא הדחף המונח בבסיס כל מה שאדם עושה. אדם בעל כוח רצון חזק יכול ליצור בעולם פעולות חזקות ורבות כוח והשפעה. ככל שמחזקים את הרצון, אומר שטיינר מבצעים מעשים גדולים בעולם. אבל מנקודה מסוימת בחיים הדבר משתנה ומתהפך. דווקא המעשים שקשורים לעולם הרוח אינם כרוכים ברצון העז, אלא במידה הולכת וגדלה בויתור.
אם אנו רוצים לחיות חיים רוחניים- אומר שטיינר- אנו צריכים לעקוב אחר העיקרון ששולט בעולם הרוח:
"אין אנו משיגים השפעות רוחיות כלשהן על ידי הבאת תשוקות חזקות לכלל פעולה, או בכך שנהיה עסוקים בעצמנו ככל שניתן. כי בעולם הרוח נשיג תוצאה מסוימת על ידי שליטה ברצונותינו ותשוקותינו וויתור על כל רעיון לסיפוקם.... האפקטים הרוחיים והמאגיים הגדולים ביותר דורשים תמיד הכנות הקשורות לויתור על הרצונות, התשוקות ואימפולסי הרצון העשויים להופיע בתוכנו"[1]
דוגמא לויתור יוצר מביא שטיינר בסיפור העקדה של יצחק, הפעם מנקודת מבטו של האלוהים ולא כפי שמפרשים בדרך כלל את העקידה מנקודת מבטו של אברהם. אברהם מוכן להקריב את בנו יחידו לאלוהים. אלוהים מוותר על הקורבן . לולא הויתור האלוהי, לא היה מתאפשר לכל העם העברי להתקיים, ולמעשה ההתפתחות של האני באדם שתחילתה עם העם העברי- הייתה נמנעת.
"כל מה שנבע מאברהם היה מתנת אלוהים שניתנה באמצעות ויתורו על ספירה המצויה מחוץ לזו שלו. לו היה מקבל את הקורבן היה לוקח לתוך עצמו את כל הספירה שמילאה את תפקידה בתוכו של העם העברי הקדום, שכן יצחק המוקרב לעולה, היה נמצא אז עם אלוהים. אך הוא ויתר על כך, ובזאת הניח את כל קו האבולוציה עבור האדמה." [2]
חיי האדם הם סדרה של קורבנות. אנו נדרשים להקריב את הישן למען החדש . עצם החיים עצמם, בהתקרבם אל המוות כל יום ויום , מהווים הקרבה של כל מה שעבר. עד שלבסוף נדרשים אנו להקרבה הגדולה מכולם- הקרבת החיים עצמם.
בחברה המערבית נושא המוות כולו הוא בבחינת טאבו , וזאת מכיוון שהמוות נחווה כעלבון, כמשפיל את עצם הקיום. אולם התייחסות נכונה לויתורים ההכרחיים שהחיים דורשים מאתנו יכולה לשנות גם את יחסינו אל הויתור הסופי- ויתור על עצם קיומנו הפיזי בעולם.
על כל ויתור יש שכר גדול ממנו – אומר סקוט פק, פסיכיאטר אמריקאי בן זמננו בספרו:דרך חדשה. "כאב הוויתור הוא כאב המות, אבל מות הישן הוא לידת החדש. כאב המוות הוא כאב הלידה, וכאב הלידה הוא כאב המוות. כשאנו מפתחים מושג, תפיסה ,תיאוריה או הבנה טובים יותר, פירושו של דבר שמושג תפיסה תיאוריה או הבנה נושנים חייבים למות. .... הואיל ולידה ומוות אינם , לכאורה, אלא שני צידיו של אותו מטבע, אין זה נוגד כלל את ההיגיון לתת את דעתנו ביתר שימת לב מן המקובל במערב למושג ההתגשמות בשנית. אבל בין אם אנו מוכנים או איננו מוכנים לשקול ברצינות את האפשרות שלידה מחודשת , מסוג זה או אחר , תתרחש בעת ובעונה אחת עם מותנו הגופני, ברור בתכלית כי תקופת חיים זו הינה שורה של מיתות ולידות בו זמניות".[3]
כאב הויתור הוא כאב המוות . כאשר האדם מוותר על הישן, עדיין אינו אוחז בחדש. הוא בתוך תהום, בין שתי גדות. האדם עוזב גדה אחת, גדה שכבר לא מתאימה להתפתחות שהוא אמור לעבור, ומזנק אל העבר השני. בדרך כלל אנו נאחזים במוכר בכל כוחותינו, וזאת בגלל הפחד שהויתור יביא עלינו כליה, ושמהעבר השני אין שום דבר עבורנו.
בין שתי הגדות פעורה התהום. כאב המוות של הויתור, אינו נובע רק מנטישת הישן, אלא מעצם העובדה שאף פעם אנו לא יכולים להיות בטוחים שלא ניפול לתהום מאיימת זו, שלא נשאר לנצח בתוך הכאב, ושלעולם לא נגיע לגדה השניה.
האימה הזאת, אימת המוות היא זו שלעיתים קרובות גורמת לאדם להיאחז בישן, ולא להרפות. ואפילו שהישן כבר מסב לו סבל, מהיותו בלתי מתאים יותר לחייו.
אבל כשמדובר בויתור היוצר אין קיצורי דרך. אפשרות הנפילה לתהום, גם היא חלק מהויתור. בעצם העזיבה את הישן , האדם מביע אמון. אמון שיהיה מי שיתמוך בו במעבר מגדה לגדה ויעביר אותו בשלום למקום טוב יותר. ככל שהאדם מסכים לוותר, אמונתו מתחזקת ונעשית קרובה לידיעה, לוודאות בדבר. אך עדיין כל סיטואציה שמחייבת ויתור היא סיטואציה משברית ברמה זו או אחרת.
להלן דוגמא אחת מיני רבות לויתור יוצר, כפי שחוויתי אצל מיועצים שלי. כפי שנוכל לראות, לפעמים הויתור היוצר מתרחש רק לאחר ייאוש מוחלט מכל הדרכים המוכרות.
לאחר שהתגרשה מבעלה אחרי שלושים שנות נישואין קשות, נוכחה אריאלה להפתעתה כי בעלה לשעבר "התגרש" גם מילדיה הבוגרים. הוא כעס עליהם על כך שהם בקשר טוב עם אמם, שלהרגשתו נטשה אותו, והתנה את קשריו עימם בניתוק הקשר עם האם.
אריאלה , כואבת את כאב הילדים , נושאת באשמה על החלטתה לפרק את משפחתה, מצאה עצמה בתווך בין הגרוש שלה לבין ילידה. היא ניסתה לשדל אותו, להסביר לו שהם לא אשמים, בעודה סופגת ממנו קיתונות של האשמות אגרסיביות ופוגענות. כמו כן היא ניסתה להפעיל את הילדים ליזום איתו פגישות למרות התנהגותו הפוגענית כלפיהם, בתקווה שעם המפגשים הוא יתרכך ויתרצה.
בשלב מסוים לחציה נשאו פרי, והאב הסכים לפגוש את ילדיו. הילדים הגיעו למפגש מתוך רצון טוב להתפייס עימו ולחדש עימו את הקשרים, אך במהלך המפגש מצאו אב כועס , מאשים ופוגעני. בחילופי הדברים עימו הוא סילק אותם מביתו.
זה היה השלב שאריאלה פנתה אלי. מיואשת , חסרת אונים ומתוסכלת שלמרות כל מאמציה, כל האנרגיה שהיא השקיעה בכיוון תיקון היחסים של ילדיה עם אביהם, המצב לא הוטב ואפילו הוחמר.
בעזרת התהליך הרוחני שעברנו ביחד הבינה אריאלה שאין לה שום שליטה על המצב. הקשר בין הגרוש שלה וילדיהם המשותפים אינו בשליטתה.
כתוצאה מהבנה זאת, הרפתה אריאלה באופן מוחלט מניסיון השליטה על הקשר הזה, היא ותרה על מעורבותה בעניין, ויותר מכך- ויתרה על החלום של שיקום המשפחה. היא הודיעה לילדיה שהיא לא תתערב יותר בקשריהם עם אביהם, וביקשה מהם לא לערב אותה בעניין גם אם יש להם השגות כעסים וכו'...
אנחנו המשכנו בתהליך הרוחני ואריאלה התפתחה מאוד , הצליחה להשתקם ממשבר הגירושין, למצוא ייעוד, ולעלות על מסלול רוחני של גילוי וצמיחה. היא הבינה גם את חלקה בעניין ואת ניסיונות השליטה שלה במצב העניינים , דבר שגרם נזק לכולם. בנוסף לייעוץ אצלי החלה בפגישות של קבוצה העוסקת בטיפול במערכות יחסים תלויות ובהתמכרויות רגשיות בשיטת 12 הצעדים. במשך הזמן , יצרה אחת הבנות שלה קשר עם אביה, ונפגשה עימו בקביעות. ואילו הבת השניה החלה גם היא לגשש לעבר יצירת קשר מחודש עם האב.
אריאלה , בהשלמתה המוחלטת עם המצב הקודם, בויתור המוחלט שלה על שינוי פני הדברים ועל שליטה בהם, מצאה את עצמה לבסוף בסיטואציה שהיא חפצה בה מלכתחילה, אבל בנוסף לכך הרוויחה את עצמה ואת דרכה .
הדוגמא של אריאלה היא דוגמא לאדם בעל רצון עז, שאחד השיעורים שלו בחיים זה ללמוד את הויתור היוצר, לסמוך על היקום שיביא לו את מבוקשו בזמן הנכון, לא לעשות מאמצי על, על מנת להשיג את מה שהוא חושב שנכון עבורו ועבור משפחתו.
וכך גם לגבי כולנו – מאמצי יתר בכיוון דבר מה שנראה לנו שאי אפשר לנו לחיות בלעדיו, והקשיים הרבים שנערמים בדרך, הם לפעמים תמרור אזהרה שקורא לנו להרפות מהמאמצים ולתת ליקום ולזמן לעשות את שלו. הפירות יגיעו, כפי שהגיעו במקרה של אריאלה, בין אם התחושה בזמן הויתור היא של תהום והחמצה, או בין אם יש כבר שלווה ואמון בזמן הויתור- או אז נגיע למנוחה, לרוגע ולשלמות. וזהו, כפי שנאמר בראש המאמר , הקשר בין קורבן למנחה.
אורנה בן דור היא יועצת ביוגרפית. עובדת עם קבוצות ועם יחידים. מנהלת את מרכז "כחותם" להתפתחות רוחנית ונפשית, מלמדת ומרכזת את המגמה לעבודת הביוגרפיה
במכללה האקדמאית גליל מערבי.
לפרטים ושאלות: טל' 0545-949428 ומייל bendor2@actcom.co.il
[1] שטיינר - האבולוציה מנקודת מבט של הממשויות" עמוד 37 הוצאת תלתן.
[3] דרך חדשה- גישה אל החיים שעיקריה אהבה, טיפוח ערכים וצמיחה רוחנית עמ' 52 הוצאת ספרים "לדורי" תל אביב )
