"האדם הוא חידה שהעולם פיתרונה"- ר. שטיינר
הכמיהה כהלך נפש.
הקדמה:
האדם אינו ישות מוגמרת אומר שטיינר- האדם הוא ישות דינמית ,ישות מתפתחת .
שטיינר אומר בהזדמנויות שונות שאין דבר כזה שנקרא אדם ,יש רק התהוות .
אי אפשר בכלל לדבר על ביוגרפיה של האדם ללא ההבנה המשמעותית הזו. כל ענינה של הביוגרפיה הוא באפשרות להבין את השלבים השונים של ההתפתחות של האדם מתוך נקודת מוצא שהשינוי אפשרי,שהריפוי אפשרי, שאדם יכול בתודעה לשנות את חייו ולמצוא את הכיוון הנכון לגביו ,הכיוון שכל חייו הובילו אותו לשם.
בין אם מדובר במהלך חיים אחד ,דרך השביעונים(כל שבע שנים) ,דרך הגילאים הקריטיים בחיים (5,9,21,33,49 ועוד...),ובין אם מדובר במעבר מגלגול לגלגול-אנו רואים את האדם כישות מתפתחת בזמן.
ולקראת מה האדם מתפתח?
האדם מתפתח למודעות גדולה יותר,לתודעה רחבה יותר, לאינדיבידואליות ולחופש.
מלכתחילה נברא האדם שלם, בצלם אלוהים . "ויאמר אלוהים נעשה אדם בצלמנו ובדמותנו" ( בראשית א' כו. )
אבל עדיין לא היווה ישות אינדיבידואלית. הוא היה חלק מההרמוניה האלוהית ,חסר מודעות עצמית וחסר חופש. אלוהים שם אותו בגן עדן "לעובדה ולשומרה".כלומר-האדם בהתחלה לא היה ישות שמשנה דברים ,אלא רק שומרת על הקיים . שומרת על ההרמוניה האלוהית בגן העדן.
לאחר מכן, אחרי האכילה מפרי עץ הדעת ,נפקחו עיניו של האדם לראות את נפרדותו (ראה מאמר שלי על גיל 9 בראי הביוגרפיה), והוא גורש מההרמוניה האלוהית להתחיל את חייו ,בזיעת אפיו ,כישות שהולכת ונפרדת מהאלוהות ,ומחפשת את זהותה.
וכך דרך מהלך חייו ,דרך הגלגולים השונים , לקראת סוף התפתחות האדמה, האדם אמור שוב להתפתח לקראת השלמות,אבל ברמה אחרת.
לא השלמות חסרת המודעות העצמית שהייתה לו כאמור בגן עדן , לא עוד היותו חיל בצבא אלוהים -אלא כישות אלוהית מודעת לעצמה,ישות בוראת.
זה לא קורה במהלך חיים אחד, מדובר כאן על התפתחות האדם מאינקרנציה לאינקרנציה (גלגול לגלגול) . אנו רואים איך האני הנצחי של האדם,צלם האלוהים שבו , מתלבש בגופים שונים ,כדי להתפתח,כדי לתקן את הטעון תיקון ואת מה שלא נפתר בגלגול הקודם.
כמו האדם כן גם האדמה!- אומר שטיינר.
כל מערכת השמש גם היא עוברת גלגולים. גם היא מתפתחת בתוך מצב הוויה אחד ,וכן ממצב הוויה אחד למשנהו.
בדיוק כפי שאדם עוזב את האדמה ,עובר לעולם הרוח ,מעבד את חייו הנוכחיים בעולמות הגבוהים ,יורד שוב לאדמה להמשיך את משימתו-כן גם האדמה כולה.
********
הגלגול הראשון של האדמה נקרא "שבתאי קדום" (שאינו זהה לכוכב שבתאי הנוכחי.מדובר פה במערכת השמש כולה.)
מערכת השמש בשבתאי קדום הייתה במצב התפתחות מסויים . אחרי מנוחה, שאפשר להקביל אותה למוות של אדם פרטי, מתגשמת שוב האדמה- הפעם במצב תודעה גבוה יותר ששטיינר קורא לו –"שמש קדמונית. "
התפתחות נוספת הינה מצב "ירח קדמון" ושוב אחרי מנוחה בעולמות הרוח מתגשמת האדמה כפי שהיא מוכרת לנו היום ,כמובן במצב התפתחות גבוה יותר מההתגשמויות הקודמות . גם בתוך שלב האדמה כמובן כדור הארץ עובר התפתחויות שונות עד שאנו מגיעים למצב של היום.
(אפשר לקרוא בספרו של שטיינר-"מדע הנסתר בקוויו העיקריים" בהרחבה על התפתחות האדמה.)
אבל ,אומר שטיינר-כל מה שקיים בחומר הוא רק מניפסטציה של מה שקיים ברוח!
כל התפתחות האדמה כפי שהוא מביא אותה בספרו מדע הנסתר ,הינה רק ביטוי של התפתחות של ישויות אלוהיות בעולם הרוח!
גם האלוהות אינה סטטית! גם האלוהות מתפתחת בזמן .וכתוצאה מהתפתחות האלוהות ,מתפתח העולם כולו.
הישויות האלוהיות נקראות באנתרופוסופיה בשם ההיררכיות. בקבלה,החוכמה היהודית העתיקה ,הן נקראות הספירות.
ההיררכיות הן הגילוי של האינסוף ,שאותו אי אפשר להכיר, בהתבטאויותיו השונות.
בסדרה בת 5 הרצאות מביא ר. שטיינר אספקטים פנימיים של האבולוציה. אותה אבולוציה שנדונה אצלו בספרים "מדע הנסתר " ו"פרקים מתוך הרשימות האקשיות".
שם הוא מבהיר את כל האלמנטים הארציים כביטוי של עולם רוחני עמוק שבנוי מתכונות נפשיות טהורות .
כל מה שקיים באמת על שבתאי קדמון ,שמש קדמונית ,ירח קדמון הם לאמיתו של דבר מעשים והישגים רוחיים. כל התכונות שמוכרות לנו היום כעולם הנפש הפנימי שלנו נוצרו כבר בגלגולים הקודמים של האדמה כמצבי תודעה רוחניים של ההיררכיות האלוהיות. וזו היא העובדה שקשורה לעינינו במאמר זה.
***********
בשבתאי קדמון,אומר שטיינר, אנו לומדים להכיר ישויות שנקראות-ישויות הרצון או הכתרים. אלה הם ישויות גבוהות מאוד שמורכבות רק מאנרגיה של –אומץ . ולמרות כך הם ישויות מוחשיות ואמיתיות .לצידם פועלות ישויות אחרות שמורכות לחלוטין מחוכמה. אלו ישויות החוכמה,הכרובים.
קשה לנו להבין מה היא ישות שמורכבת רק מאומץ ,או רק מחוכמה ,אבל זה המצב- אומר שטיינר- שקיים בשבתאי קדמון.
האדם כפי שהוא היום ,עדיין לא קיים שם.
כמובן שמדובר כאן על מצבים על חושיים ,ולא על מצבים פיזיים שניתן להרגיש לראות או לדעת בכלים שיש לכל אדם רגיל היום.
ישנו קשר מסוים בין רוחות הרצון לרוחות החוכמה,לכרובים. רוחות הרצון מציעות את עצם ישותם כקורבן לכרובים. באמצעות הקורבן הזה, אומר שטיינר, נולד הזמן. הזמן לא היה קיים מאז ומתמיד. בתחילת השבתאי הקדמון לא היה קיים הזמן ולכן גם אין מה לדבר על מה שהיה "לפני " השבתאי הקדמון. אין לפני ,אין אחר כך ,ואין זמנים בכלל.
כאשר נולד הזמן התחיל העולם . נעצר העולם . שטיינר לא מדבר על זמן מופשט ,אלא על ישויות שטבען הטהור הוא זמן. אלו הן רוחות האישיות –הארכאי. רוחות הזמן הם הזמן הקדום האמיתי,והן ילדיהם של הכתרים והכרובים.
שטיינר מדגיש כי ההתמסרות של הכתרים לכרובים אינה נובעת מהרגשת קטנות ,אלא ממודעותן שיש להם מה להציע!
אלה ישויות של כוח ואומץ ואת אומץ ליבם הם רוצים להציע!
כתוצאה מההקרבה של הכתרים נוצר מה שאנו מכירים היום כחום.-אבל אז ,על השבתאי הקדום הוא היה חום שמזכיר את חום הנפש שלנו,לא חום כפי שאנו מכירים היום בעולם הפיזי.
" ההקרבה של מהות הישות ,החלטת הנפש לוותר על מהותה של הישות,כאשר האדם מוכן להקדיש את מיטבו למען רוחות הועלם ,כשאינו רוצה לשמור מהטוב ביותר עבור עצמו ,אלא מוכן להציע זאת בשמחה כקרבן על מזבח היקום ,וזה נעשה לאידיאה חיה החודרת את נפשו ,אדם המבין זאת יגיע בהדרגה להבנה של מה שמונח מאחורי תופעת החום. " (שטיינר האבולוציה מנקודת מבט של הממשויות הרצאה ראשונה עמוד 22.)
ההקרבה גורמת אושר גדול למקריב ,חום פנימי של אושר.
הכתרים כאמור מקריבים את עצמם בכרובים בשבתאי קדמון,והם ממשיכים לעשות זאת גם בשמש קדמונית.
אבל כאן נוצרת תמונה נוספת . חלק מהכרובים אכן מקבל את הקורבן ,אולם ישנו חלק אחר שאינו מקבל אותו ,ומחזיר אותו חזרה !
כתוצאה מהויתור על הקורבן ,לא נכנסות ישויות רוחיות אלו לזרם הזמן שנולד כאמור מעשן הקורבן של הכתרים לכרובים, על כל מתנותיו (ראה שם)-אלא משיגות נצח ואלמוות.
לדחיית הקורבן יש השלכות מרחיקות לכת לגבי התפתחות האדם בכלל ולא ארחיב על כך עכשיו כדי לא לסטות יותר מידי מעינינו ,מה שחשוב לגבינו עתה זה שדחית הקורבן מעוררת בלב המקריב את הלך הנפש של הכמיהה.
וכך כותב שטיינר על הכמיהה :
" אנו לומדים להכיר הלך נפש זה באמת רק כשאנו מתבוננים אל תוך נפשנו שלנו (הדגשה שלי),..... ומנסים למצוא מצב דומה בנפשנו שלנו היום,וכך לרכוש רמז להרגשה שהתפתחה באינדיבידואלים שמתנת קורבנם הוחזרה.
בהתקרבנו יותר ויותר אל חייו הארציים של האדם,אנו מוצאים הלך נפש זה בעצמנו-כל אחד מכיר זאת –כחוסר ודאות ובו בזמן כייסורים במישור העשוי להיכלל במעמקיהם הנסתרים של חיי הנפש. הרגשה זו ,אותה מכירים כולנו ,תופסת אחיזה במעמקים הנסתרים של חיי הנפש שלנו ומפלסת לעתים את דרכה מעלה אל פני השטח של חיי נפש אלה,ואזי יתכן שהייסורים פחותים(הדגשה שלי).אולם אנו בני האדם מתהלכים לעתים קרובות עם הרגשות הללו בלא שנהיה מודעים להן בתודעתנו השטחית, אך בכל זאת הם נמצאים בתוכנו. אם ברצוננו לרכוש מושג על טבעם של ייסורי הלך הנפש הזה,אנו יכולים להיזכר במלות השיר: "רק זה השואף לדעת ידע את סבלי" , אליו קשורה מידה מסוימת של כאב. מה שמתכוונים אליו כאן הוא הכמיהה כהלך נפש,הכמיהה כפי שהיא חיה בנפשות בני האדם" (שם עמוד 54).
"החשוב מבין כל הכוחות השולטים למטה במעמקים הללו , זה השולט בכל נפש ומגיח לעתים בצורתו המקורית ,הוא הכמיהה.
אנו יודעים גם את השמות שבהם ידוע כוח זה לעולם החיצון,אך הללו אינם אלא מטאפורות בלתי מוגדרות ,משום שהם מבטאים קשרים מסובכים מאוד ולכן אינם נכנסים כלל לתודעת האדם.
הבה ניטול כדוגמא תופעה שכולנו מכירים-יתכן שאדם החי בעיר הגדולה מושפע ממנה פחות,אך הוא יראה אותה באחרים-התופעה הידועה כ"מחלת בית". אם חוקרים את טבעה האמיתי של מחלת הבית ,מוצאים אותה שונה באופן בסיסי בכל אדם . פעם היא נוטלת צורה זו ופעם צורה אחרת. אדם אחד עשוי להשתוקק לסיפורים המשפחתיים בבית הוריו. אין הוא יודע שהוא כמה לבית. מה שחי בו הינו רק לחץ בלתי מוגדר,רצון בלתי מוגדר.
השני כמה להרים או לנהר שעל גדותיו נהג לשחק,בהביטו בתנועת המים המשכשכים. האדם מודע לעתים רחוקות ביותר למה שפועל בפנימיותו. אך אנו תופסים את כל מה שנכלל במונח "מחלת בית" ,כמבטא משהו שיכול היה להיות פעיל באלף ואחרת צורות שונות. ניתן להגדיר באורח המדויק ביותר כסוג של כמיהה. אולם מהי כמיהה זו? אמרנו זה עתה כי זהו מעין רצון,ובכל אשר נחקור כמיהה זו נמצא כי היא בעלת טבע של רצון. אך איזה סוג של רצון. זהו רצון אשר בצורתו המיידית אינו יכול להיות מסופק. שכן אילו היה בא על סיפוקו הייתה הכמיהה נפסקת. מה שתיארנו כאן ככמיהה היא תשוקה בלתי מושגת של הרצון.(דגש שלי)."
כך בערך עלינו לציין את הלך נפשן של אותן ישויות שקורבנן נדחה . מה שאנו מסוגלים לחוש במעמקי חיי הנפש שלנו הוא ירושה(דגש שלי ) שבאה אלינו מאותם זמנים קדומים בהם מדובר עתה. כשאם שירשנו דברים אחרים משלבים עתיקים אלה של האבולוציה,כך אנו יורשים כמיהות שונות,מיני רצונות מודחקים שהגשמתם בלתי אפשרית." (שם עמודים 55-57.)
בשלב מסויים שואל שטיינר-מדוע בכלל אנו צריכים ללמוד על מה שהתרחש פעם ,בשבתאי קדום ,שמש קדומה ובשלבי התפתחות השונים של כדור הארץ.מה לנו ולמה שקרה בזמן כל כך רחוק,האם אין לנו מספיק בעיות ועניינים לענות בהם ?
והוא גם עונה- "...שכן מה שהתרחש פעם מגשים עצמו בהמשכיות גם כיום!" אותה ירושה אבולוציונית שהוא דיבר עליה כאן.
הוא מראה כיצד כל המצבים הנפשיים שלנו הם למעשה שחזור של מציאות אובייקטיבית רוחנית שהתרחשה בעבר ,לא בנפשות בני אדם ,אלא הרבה לפני שבני האדם היו קיימים כפי שהם היום- בתוך הישויות הגבוהות עצמן,ההיררכיות, או מה שקוראים בקבלה-הספירות .
כל מה שקרה אי פעם באבולוציה קורה גם היום ממש בתוך נפשו של האדם. ולכן אם אנו רוצים להבין את נפשו של האדם לעומק ,אנו צריכים להרחיק לכת עד למצבים קדומים מאוד של האבולוציה הרוחנית של התפתחות האדמה.
בנוסף לכמיהה מזכיר שטיינר את האימה,האומץ ,הנתינה ,הקורבן,הרצון ,החוכמה ,הויתור היוצר ,כמעשים והישגים רוחיים, שהיו במהותם חלק מתהליך ההתפתחות של הישויות הגבוהות-הכתרים ,הכרובים ושאר ההיררכיות.
כל מה שקרה שם מרוכז היום בישות הפוטנציאלית של האדם! קשה לחשוב באופן הזה ,אבל אם ניגשים ללא דעה משוחדת לספר הזה אפשר להבין מתוכו דברים יקרי ערך על העומד בתשתית נפשו של אדם ,ולתת מענה לשאלות בוערות שמעסיקות רבים מאתנו.
כשאנו קוראים את החומר הנשגב של שטיינר אנו אמורים תמיד לתרגם את זה לחיים האישיים שלנו . שאילולא כן –הכל בגדר תיאוריה מופשטת ,קשה ולכאורה חסרת קשר לחיינו.
במקרה של הקורבן אנו יכולים לחשוב לדוגמא על מצב ההענקה של הורה לילדו ,את הקורבנות הגדולים והקטנים שהוא מקריב למען ילדו ואיך שזה הופך אותו למאושר! הקרבת הקורבן גורמת אושר למקריב,האושר של ההתאחדות עם המקבל ,של השמחה שהקורבן מסב למקבל.
ואילו לגבי הכמיהה אני רוצה להביא כאן דוגמא של מטופלת.
********
כיועצת ביוגרפית , מצאתי שבעזרת הידע הזה והבנתו לעומק, וכמו כן תרגומו לחיים האישיים של כל אחד מאיתנו ,אפשר להגיע לתובנות מרחיקות לכת על מצבי הנפש שלנו ולתת פרספקטיבה שונה לגמרי על אירועים מתמשכים שקרו לנו בחיינו ושהביאו אותנו לידי ייאוש ,בושה וחוסר אונים. אפשר לעבוד עם כל הידע ששטיינר נתן ,לא רק עם השביעונים ,באופן טיפולי רוחני .
דוגמא:
מ. היא אישה בת 49 . אישה שמצאה את הייעוד שלה בחיים אחרי חיים רצופי סבל .
בעבודה על הביוגרפיה שלה הבנו, שמה שהניע אותה במשך כל החיים זה הכמיהה לרוח, הכמיהה לאמת ולנשגב,למוחלט ולשלם.
ולמרות זאת,ואולי בגלל זאת , כדי לעלות לגבהיי מרום הובילה אותה חייה גם לתחתיות שאול .
וכך כותבת מ. ביומנה בגיל 17 :
"זה לא זה לא גבי ,זה לא עמוס ,זה לא יעקוב ,זה לא איציק,לא מוני לא רוני.... זה לא אתם ,זו אני ,זו האהבה שלי שהולבשה עליכם ,שרצתה הד ,שרצתה להינתן,להישפך ,להתמכר ,לאחוז ולהירגע..."
וכך כותב שטיינר על הכמיהה שועלה בתוך הנפש של הישויות הגבוהות : "...ועל ידי כך עולה הכמיהה בתוך הישויות שנתאוו להקריב וחשות עתה: "אם הייתי יכול להציע את קרבני ,היה הטוב ביותר שבמהותי העצמית חי בישויות נשגבות אלה. אך עתה אני סגור בפניהן,אני כאן ,בעוד הן נמצאות מן העבר השני!"(שם עמוד 72 ).
כבר בגיל הזה מגיעה מ. לתובנה קיומית עמוקה מאוד לגבי הצורך של הנפש להתמסר למשהו גבוה ממנה ,להקריב את עצמה לרוח.
כשהיא למעשה לא מבינה את גודל התובנה,ולא מודעת כמה חייה האישיים הם דוגמא כואבת ומרתקת למה שמונח בתשתית תהליך קוסמי עצום שהתרחש הרחק הרחק במהלך האבולוציה של העולם-התנהלו חיי הנעורים שלה באין ספור מערכות יחסים עם גברים ,מערכות יחסים כואבות ומשאירות צלקות בנפש.
ידרשו לה שנים רבות כדי להבין שהכמיהה שלה לא יכולה לקבל מענה על ידי גברים ,הכמיהה שלה היא לאלוהים! הרצון שלה להציע את עצמה לאלוהים . בדיוק כמו הרצון של הכתרים להציע את אומץ ליבם כקורבן לכרובים.הקרבת העצמיות שלך לאלוהים גורמת אושר גדול .
אחד האלמנטים שמאפיינים באמת את מ. בחייה הוא אומץ ליבה. הכמיהה להרגיש את הקשר שלה עם הרוח,עם האני הגבוה שלה. הרגשת הבדידות הקיומית שלה נובעת מהחור הזה בנפשה ! מהריקנות שבחיים ללא חיבור לנשגב. לא כל אחד מרגיש את הכמיהה הזאת בעוצמה כפי שהרגישה מ. אבל היא קיימת באופן זה או אחר בכל אחד מאיתנו .
אנשים בעלי פוטנציאל רוחני גבוה , כמו מ.-ומצד שני בעלי אגו חזק- בדרך כלל עוברים בחייהם ייסורים גדולים כדי לוותר על האגו ולמצוא את אשר חפצה נפשם ,וכך קרה גם למ.
סוג הגברים שמ. חיפשה כל החיים , גם הוא מצביעה על הכיוון הרוחני. הגברים שמצאו חן בעיניה .היו תמיד ,בהירים ,רזים עדינים ,נעריים משהו ,לגמרי לא מצ'ואיסטים או שרירניים . למעשה מען אנדרוגינוס.מאוד אינטלקטואלים ובעלי מראה רוחני. מ. ביקשה את התשובה לכמיהה שלה, לרצון שלה להתמסר במעין "גבר-אל" כזה.
כמובן שהאכזבות הגיעו אחת אחר השניה. ,אף יצור אנושי לא יכול לתת מענה לכמיהה כזו שנמצאת במעמקי ההוויה של האדם המפוצל . הכמיהה היא תמיד לאלוהים ,לאיחוד עם השלם ,להרגשת הנשגב.
בגיל 33 ,גיל קריטי מאוד בביוגרפיה הרוחנית של האדם-פוגשת מ. למודת האכזבות את הגבר שבעתיד יהיה בעלה.
גם הוא אינטלקטואל ,חכם . תוך כדי כך באופן לא מודע מחבלת מ. בקשר איתו –היא חוזרת בתשובה!
כן ,היא הרגישה שהגיע הזמן באמת לפנות לאלוהים ,עכשיו אחרי שמצאה את הגבר שיקים איתה גם משפחה,היא מתחילה להרגיש את המחנק שבלהיות תלויה בגבר לקיום הרוחני שלה.
כעבור שנה,בין היתר כתוצאה מהחזרה בתשובה של מ. אבל גם מסיבות ביוגרפיות משלו , מסתייג הגבר האמור מההחלטה שלו להינשא לה ,וכן להקים איתה משפחה.
החיים של מ. נשברים . הקורבן שהקריבה לאלוהים ,הרצון שלה להתמסר דרך החזרה בתשובה ,הושב ריקם.
הקורבן שנדחה לא נדחה ללא סיבה. גם כאן כמו בהתפתחות של האנושות זה המקבל את הקורבן לא לקח לעצמו את המקריב ,ועל ידי כך אפשר לו להמשיך להתפתח. החזרה בתשובה לא הייתה הדרך הנכונה עבור אישה זו ,בדרך זו היא הייתה הולכת לאיבוד בתוך הדת, בתוך המסורת, המצוות ,ולא מוצאת את הקול האינדיבידואלי שלה.
האלוהים שדחה את הקורבן לא עשה זאת כדי להתעלל בה, למרות שבאותו זמן היא הרגישה חסרת אונים ואבודה לחלוטין! ההפך –אלוהים הטוב רצה בהתפתחותה.
שטיינר נותן דוגמא לויתור על הקורבן על ידי האלוהים בהקשר של אברהם אבינו:
"בתנך קיים משהו ,דרכו יכול האדם לרכוש מושג על הויתור ,על החזרת הקורבן . זהו הסיפור על הקורבן שעמד לעשות אברהם ,שהיה מוכן להציע את בנו יחידו לאלוהים ,ועל ויתור האלוהים על הקורבן שהוצע על ידי אברהם...אנו יכולים להציב הנחה היפותטית,שקרבנו של אברהם היה מתקבל ויצחק היה מוקרב לעולה. על ידי קבלת הקורבן היה האלוהים ,מאחר וכל העם העברי הקדום יצא ממנו,לוקח מן האדמה את כל העם הזה. כל מה שנבע מאברהם היה מתנת אלוהים שניתנה באמצעות ויתורו על ספירה המצויה מחוץ לזו שלו. לו היה מקבל את הקורבן היה לוקח לתוך עצמו את כל הספירה שמילאה את תפקידה בתוכו של העם העברי הקדום,שכן יצחק המוקרב לעולה היה נמצא אז עם אלוהים. אך הוא ויתר על כך ,ובזאת הניח את כל קו האבולוציה עבור האדמה"
באחת היא הבינה שהחזרה בתשובה אינה הדרך הרוחנית המתאימה לה אבל בו זמנית היא גם היא חוותה משבר קיומי, (ראה מאמר שלי על גיל 33 ) , כתוצאה מהנטישה שנטש אותה בן זוגה!
רגשות כמו אימה ,ריקנות חוסר אוריינטציה מוחלטת בעולם ,הרגשה שהיא לא ממש נוכחת כאן יותר ,בעולם כל כך לא קוהרנטי ,מילאו אותה. היא חלתה בן לילה גם במחלת עצבים . באותו רגע היא ויתרה על הכל. כמעט שויתרה על החיים שלה.
מ. מגיעה לייעוץ ביוגרפי שבורה ורצוצה ,לא מבינה יותר מה החיים רוצים ממנה.
למרבה הכאב ,שום שבר יותר קטן מזה ,לא יכל לעשות את העבודה עבורה. לנתק אותה מהחיפוש הנואש של הרוח במישהו בשר ודם. כך הרוח עובדת לפעמים . הרוח לעיתים קרובות היא אכזרית מאוד כדי להשיג את מטרתה ,והנפש משלמת את המחיר.
בתהליך עמוק של עבודה ביוגרפית , מבינה מ. את עניין הכמיהה שלה לרוח ,הבינה שהשבר שחרר אותה מהתלות בגברים בחיפוש אחרי הנשגב ,הבינה את מערכות היחסים שלה עם כל הגברים באור אחר לגמרי מאשר עד כה. אפשר להגיד בעצם שמ. נגאלה! עכשיו מתחילה עבודת אלוהים האמיתית.
במהלך השנים מ. לומדת בעצמה מקצוע טיפולי והופכת לדמות שעוזרת לאנשים אחרים במשברים של החיים שלהם (שהרי אין כמו ה"מרפא הפצוע לעזור לאנשים שעברו חוויות דומות לשלו).
במהלך השנים הבאות , כפי שקורה הרבה פעמים כשמתרחש ויתור אמיתי בחיים. (שטיינר מדבר על הויתור היוצר באותו ספר ממש) -היא נישאת (לאותו גבר ממש ,שעבר בינתיים גם הוא התפתחות רוחנית,אותו גבר שבאופן האכזרי ביותר היה גם המלאך שלה- וגם מביאה שלשה ילדים מקסימים לעולם. אבל הכל קורה ממקום אחר לגמרי. ממקום אינדיבידואלי ,חופשי ,בלתי תלוי . כמובן שזהו תהליך הדרגתי שלא קורה בין יום וגם לא במהלך של שנה. זהו תהליך של שנים!
אם נדבר בשפה של האגדות-זה היה כאילו הוסר ממנה הכישוף ,והיא יכלה להתמסר לעבודה הרוחנית האמיתית , לסיפוק הכמיהה שהייתה תמיד בתשתית הוויתה-הפעם ממקום חופשי.
סיכום-
בבסיס כל התמכרות עומדת הכמיהה לנשגב. ההתמכרות היא הצד הנפול של הפתרון לחור השחור שהאדם המתמכר חש בתוך נפשו. את החור הזה שיכול להתמלא רק ברוחניות ,מנסים בני אדם באופן נואש למלא בהתמכרויות למניהן ,ללא הצלחה. הבור הזה הוא ללא תחתית.
בתוכניות 12 הצעדים לאלכוהוליסטים אנונימיים ,ולאכלני יתר אנונימיים , ולמתמכרים אחרים -שהתחילו בארצות הברית והתפשטו לכל העולם –ישנה הצלחה מדהימה בטיפול והפסקת ההתמכרות על ידי הפגישה של המתמכר עם החור השחור הזה,הידיעה שאין שום דבר ארצי שיוכל למלא אותו ,והבקשה מכוח עליון לעזור לו .
כשאנו מבינים את הכמיהה כמצב קיומי,אנו יכולים להתחבר למשהו שהרבה יותר נשגב מאיתנו ,להפסיק להתבייש במי שאנחנו ,להפסיק להרגיש קורבן ולהתחיל לחפש את התשובה לכמיהה במקום הנכון. כל ההתייחסות שלנו לגבי החיים שלנו משתנה.
וזה למעשה מה שקורה בכל טיפול ביוגרפי נכון. אתה מקבל עיניים חדשות לראות את החיים שלך ,ולמעשה יוצר אותם מחדש ! באופן אבסורדי אתה יוצר את החיים שלך לאחור,אתה מקבל שליטה על העבר שלך ,על ידי זה שאתה מפרש אותו באופן הרבה יותר גבוה. וזה מביא מרפא לנפש. את הנפש הדוויה אפשר לרפא רק מתוך הרוח,אבל ,כפי ששטיינר אומר –את הרוח אפשר להבין רק דרך ההבנה של הנפש.
"כך אנו רואים שמדע הרוח מראה,כיצד נבנו המצבים אותם אנו חווים בנפשנו כיום מתוך הקוסמוס.
אך אנו רואים גם כיצד מה שאנו חווים כיום בנפש,רק הוא בלבד יכול לספק לנו הבנה של הרוחי שבבסיס הדברים"
ביבליוגרפיה:
האבולוציה מנקודת מבטן של הממשויות-ר. שטיינר .
מדע הנסתר בקוויו העיקריים-ר. שטיינר
.jpg?id=8682397)
