זכר ונקבה בראם- גיל 12 בראי הביוגרפיה
מאת אורנה בן דור- יועצת ביוגרפית
"זה ספר תולדות האדם ביום ברוא אלוהים אדם בדמות אלוהים עשה אותו. זכר ונקבה בראם ויברך אותם ויקרא את שם אדם ביום היבראם" ( בראשית ה' פסוק א'.)
במאמרי הקודם על גיל 9 הצבעתי על הפיצול הראשון שנוצר בין האדם לעולם.[1]
למרות הפיצול שבין הילד לעולם בגיל 9, בתוך עצמו נשאר הילד עדיין ישות שלמה. עד גיל 9 יש לילד תודעת היותו חלק משלם כמו לאדם בתקופה הפגאנית העתיקה, שחש את עצמו אחד עם הטבע והקוסמוס. כמו האדם הפאגני כן גם הילד עד גיל 9, חווה את העולם ואת חייו כהרמוניה מקודשת . בגיל 9 נולדת תודעת העצמי אצל הילד ותחושת השלמות מסתיימת. עד הגיל הזה הוא חי בתודעת גן העדן שלפני האכילה מפרי עץ הדעת. האכילה מפרי עץ הדעת מסמנת את הגירוש מגן העדן של הילדות, ותחילת התפתחות תודעת נפרדותו של הילד מן העולם.
בגיל 12 נוצר הפיצול השני- הישות האנושית נפרדת לשני מינים – זכר ונקבה. מיניותו המתגשמת של הילד מבדילה אותו כעת לא רק מן העולם אלא גם מבני המין השני.
פיצול נוסף חל בין עליונים ותחתונים- בין כוח החשיבה לכוח המיני. הכוח המיני תופש את מקומו כגורם משמעותי בחיי האדם. במקביל, יכולת החשיבה האינטלקטואלית-אנליטית-מופשטת מתפתחת כיכולת ממשית.
בגיל זה מקבילים את מצבו של הילד המתפתח, למצבו של האדם הפגאני (עובד האלילים והטבע), בתחילת התקופה של התפתחות הדתות המונותיאיסטיות. בתקופה הפגאנית הקשר בין האדם לעולם הרוח שמסביבו היה בלתי אמצעי. הוא חש את הרוח המצויה בטבע, מאחורי כל דבר שהוא בא עימו במגע. בשלב של תחילת הדתות המודרניות נעלם הקשר הישיר וההרמוני בין האדם לאלוהיו . במקום מגע וידיעה בלתי אמצעיים של עולם הרוח מופיעה האמונה. אמונה נדרשת רק במקום שבו כבר חל פיצול. במקום שהאדם כבר לא מרגיש את עצמו כחלק מההרמוניה של ישויות הרוח. עם שלב ההתנתקות מתחושת האחדות עם הרוח, וההפיכה לישות ארצית מתחיל המסע להגדרה עצמית. זאת אומרת הגדרת הזהות העצמית כישות ארצית. את המגע הישיר עם כוחות הרוח מחליפה האמונה באל מופשט, ואת תחושת ההרמוניה עם העולם מחליף המסע למציאת העצמי.
תהליך מציאת הזהות אוצר בחובו הדיפה של הזולת והדיפה של העולם. כדי לבסס את זהותם העצמית הנערים והנערות צריכים לדחות זהות שהולבשה עליהם מבחוץ, זו שנשאו איתם עד גיל זה בתוך המשפחה ומול העולם. שאלת הזהות הופכת כעת לשאלה קריטית, והאופן שבו היא מתגבשת ייעצב את הדרך בה יפעל האדם בעולם ויגיב אליו.
בספרו האוטוביוגרפי "זכרונות חלומות. מחשבות " יונג מדבר על פיצול ממשי בתוך יישותו. הוא מכנה את שתי החלקים שלו – אישיות מספר אחת ואישיות מספר שתיים. אישות מספר אחת היא של תלמיד בית ספר (כפי שהוא אכן היה), ואישיות מספר 2 היא של זקן חכם:
" כשהיה בן שתים עשרה ,עלה בדעתו הרעיון שגם בו עצמו יש שתי אישיות. האחת ,תלמיד בית ספר חסר ביטחון ,מתבודד ומרגיש לא בנוח במקצת בעולם. והאחרת ,זקן סמכותי ומכובד על הכל ,אדם בעל ביטחון עצמי גדול שהשפעתו ויכולתו גדולים. "[2]
אירוע מסוים שאירע לו בגיל 12 הבהיר לו את ההכרח להיות נאמן לאישיות הראשונה ,זו של תלמיד בית הספר ,ולקחת אחריות עליה. וזהו האירוע-
"שנת חיי השתים עשרה הייתה שנה גורלית עבורי. יום אחד בתחילת קיץ 1887 עמדתי ברחבת הקתדרלה ממתין לחברי לכיתה שנהג ללכת לביתו בדרך שבה הלכתי. השעה הייתה שתים עשרה והלימודים זה עתה הסתיימו. לפתע הכה על גבי בחזקה נער אחד ומעדתי. ראשי פגע במדרכה בעוצמה כזו שכמעט איבדתי את הכרתי. כחצי שעה התערפלה הכרתי. ברגע שחשתי את המכה חלפה מחשבה במוחי: " יותר לא יהיה עליך ללכת לבית הספר". הייתי בהכרה חלקית אך למרות זאת המשכתי לשכב כך יותר מהדרוש במיוחד כדי לנקום בנער שתקף אותי. אנשים הקימו אותי על רגלי והביאו אותי לבית סמוך, שבו התגוררו שתי דודות רווקות. מאז לקיתי בהתקפי התעלפות בכל פעם שהיה עלי לשוב לבית הספר ובמקרים שבהם כפו עלי הורי להכין את שיעורי הבית. יותר משישה חודשים שהיתי מחוץ לבית ספר ועבורי זה היה פיקניק....."[3]
יונג ממשיך לתאר איך בילה את הזמן הזה בטיולים , דמיונות, ציורים , המצאת עולם משלו שבו היו טירות עתיקות וקרבות. עולם שלם של מסתורין ופנטזיה .
יום אחד שמע את אביו אומר לרופא שהוא איבד תקווה בקשר לבן שלו , ושהילד לא יוכל להתפרנס בעתיד למחייתו. הדבר היכה אותו בשוק והוא בבת אחת הוטל שוב לקרקע המציאות ונעשה ילד רציני, השתלט על התקפי ההתעלפות שלו ולמד בשקיקה . הוא התבייש בעצמו על מה שהוא כינה "הנוירוזה" שלו, ובאותם ימים נבטו בו ניצני המצפוניות. יונג שלאחר ההתעשתות והפך לתלמיד אחראי ומתמיד.
נתבונן כעת באירוע זה מנקודת מבט ביוגרפית. ניתוח כזה מתייחס לאופן שבו יונג מתאר את החוויה מנקודת ראותו ובמילותיו:
נתבונן במחשבה שחלפה במוחו: הוא לא ילך לבית ספר. וזה אכן מה שהוא עשה.
במשך חודשים הוא ניצל את האירוע שקרה לו בבית הספר כדי להתרחק מאישיות מספר אחת שלו, זו של התלמיד, ולא לקחת עליה אחריות- וזאת על ידי התעלפויות חוזרות ונישנות כל פעם שהיה עליו לבצע משימה שקשורה ללימודים. הוא "ניצל" את האירוע לברוח מהתגשמות בעולם בתור תלמיד וצלל לעולם של פנטזיה, חלומות ומסתורין.
אבל בתוכו ידע יונג שהבחירה שלו לא הייתה נכונה: " אולם לא הייתי מאושר בכך ,הייתה לי תחושה מעורפלת של בריחה מעצמי"(דגש שלי)[4].
יונג הבין שהוא הביא על עצמו את ההתעלפויות על מנת לא לקחת אחריות, יתירה מזאת, הוא הרגיש שהוא עצמו גרם לאירוע הספציפי לקרות. מאז הוא הפך לתלמיד שקדן.
" הבנתי כי הבאתי על עצמי את כל אותה התרחשות מבישה. מטעם זה לא כעסתי ברצינות על בן כיתתי אשר דחף אותי. ידעתי כך ניתן לומר,שהוא הונע לכך, ושכל העסק היה תוכנית שטנית שמקורה בי. ועוד ידעתי כי הדבר לא יקרה שנית." [5]
לאירוע זה התווסף אירוע אחר שתומך בהבנת גיל 12 של יונג:
" באותה תקופה הייתה לי התנסות חשובה נוספת . פניתי בדרך הארוכה המוליכה לבית הספר מקליין – הונינגן, מקום שבו גרנו, לבזל, כשלפתע, לשבריר שנייה אפפה אותי תחושה שזה עתה הגחתי מתוך ענן דחוס וכבד. בן רגע ידעתי: עתה אני מי שהנני!
היה זה כאילו חומת ערפל הייתה מאחורי, ומאחורי החומר לא היה עוד "אני". באותו הרף עין חזרתי ופגשתי את עצמי. גם לפני כן התקיימתי אך למעשה נפעלתי. הדברים קרו לי. עתה הייתי אני עצמי. עתה ידעתי –אני עצמי עתה. אני קיים. קודם לכן הופעלתי לעשות דבר זה ואחר. עכשיו רצוני הוא. חוויה זו נראתה לי חדשה וחשובה לאין שיעור. הייתה בי "אוטוריטה".[6]
בין "אוטוריטה" ברורה וגבוהה זו של יונג, לבין חייו היומיומיים כבן למשפחה לא עשירה, וכתלמיד שמתקשה באלגברה ומאוד לא בטוח בעצמו, נוצר פער ממשי.
זהו הפיצול שילווה אותו כל חייו . יונג תמיד התנדנד בין שתי "אישויות" או שתי ישויות. האחת ארצית שיודעת את חובתה בעולם הזה, ויודעת את מקומה היחסי מול העולם . זו "האישיות" שהניעה אותו לחזור באחת להיות תלמיד טוב ולהתמסר ללימודים, ושגרמה לו לחשוב – לאחר תקרית שהייתה לו עם בנו של אדם עשיר- שהוא לא מישהו מיוחד. בסך הכל ילד בן שתיים עשרה, תלמיד בית ספר לעומת הילד שני שהיה לו אבא עשיר, בעל אמצעים , בעל שני בתים וסוסים נהדרים.
ומן הצד השני - האישיות שבשלב הזה הוא כינה אותה הנוירוטית ולמעשה היא האישיות האמיתית שלו, זו שהתגלתה לו בגיל 12 כאני המיוחד שלו. זוהי האישיות הרוחנית. האני הגבוה של יונג, שהפך אותו למה שנהיה בבגרותו.
להלן דוגמאות נוספות של אירועים מגיל 12 אצל כפי שתואר ע"י מיועצים שלי (בשינוי פרטים מזהים). אירועים אלו עיצבו את הגדרתם העצמית, את זהותם ואת התנהלותם מול אירועים דומים בהמשך חייהם.
תהילה בת 48:
בגיל 12 עשו עלי "חרם" בכתה מסיבה טיפשית כלשהי שאני לא זוכרת . זה החרם הראשון שעשו עלי. אך בהחלט לא האחרון. מאז חוויתי הרבה פעמים את התחושה של להיות שונה ומנודה מול קבוצה. וחוויתי גם את הכוח של ההמון, אטום ולא רגיש לפרט."
ניתוח האירוע:
התחושה של היות שונה ומנודה מלווה הרבה פעמים אנשים בעלי פוטנציאל רוחני גבוה, שיש להם תפקיד חשוב בהשפעה על גורלם של אנשים אחרים. גם יונג מזכיר את התחושה הזו שליוותה אותו בילדותו והופיעה מידי פעם גם בהמשך.
ההגדרה העצמית של תהילה נובעת מההתנגדות שלה לרעיון שהמון אטום יכול לקבוע גורלות אינדיבידואלים. במהלך חייה היא מחפשת את הקול האינדיבידואלי שלה. קול שניתקל באי הבנה של ישות גדולה דמיונית – ההמון בצורותיו השונות.
יעלה בת 49-
בגיל 12 חגגתי את בת המצווה שלי. אימא הודיעה לי בחגיגיות שאי אפשר ללבוש את החליפה האדומה בלי חזיה.
כל הנושא הזה של לבוש חזיה היה בעייתי עבורי. לא עזרו מחאותיי ,בסוף נתרציתי וכך צעדנו אימי,סבתי האהובה ואני לחנות החזיות. יצאנו כל השלוש עם החזייה בשקית. שתי נשים ספרדיות נמרצות והחלטיות שהשלימו את המשימה החשובה, ואני, שברור היה לי שטרם נאמרה המילה האחרונה מצידי ודיה צרה בשעתה-אני עוד אטפל בנושא.
ביום האירוע הופעתי עם החליפה והחזייה הידועה מתחת , במהלך האירוע פרשתי לחדרי קרעתי את הכתפייה בתפר, הסרתי את החזייה בשמחה, והודעתי לאמי שהחזייה נקרעה ולכן נאלצתי להסיר אותה.
ניתוח האירוע:
יעלה חשה שמאלצים אותה לעשות משהו שהיא לא רוצה. התגובה – יעלה מתחמקת מעימות בזמן האירוע, ואחר כך יוצאת מזה איכשהו בעזרת תחבולה.
הדפוס שבא לידי בטוי בהמשך: הזהות העצמית שמופיעה בגיל 12 תבוא לידי ביטוי בעתיד, בכך שבכל פעם שיהיה על יעלה לקחת החלטה נחושה - היא לא תיקח אחריות.
כדי להימנע מאי נעימות של העמידה מול סיטואציה שאינה נוחה, ואינה פתירה בקלות,יעלה תמצא פתח מילוט, ולא תתמודד באופן בוגר עם משימות החיים.
יאיר בן 47 :
אבא עבד במשרד החוץ, ועד כיתה ו' היינו בקנדה. כשחזרנו הייתי בן 12 וחצי. וזו הייתה שנה מאוד משמעותית עבורי. הכל בארץ היה חדש עבורי. בקנדה הכל היה סגור, לא היו הרבה אפשריות לעשות דברים.
הדבר המשמעותי ביותר שקרה לי בארץ זה ההצטרפות שלי לחוג לקארטה. זה היה העולם החדש שיצרתי, גם עולם הערכים שהתבסס על בודהיזם ועל הראיה המזרחית את החיים.
הבנתי באופן אינטואיטיבי שזו המסגרת המתאימה לי . חשבתי שזה ייתן לי מסגרת ,ערכים, דימוי, הגנה במובן הרחב של המילה-אל מול הורים אדישים ותוקפניים. מורה אחד נתן לי ספרים פילוסופיים הקשורים בקראטה, בתורות הלחימה ובתורה הרוחנית שמעבר.
ניתוח המקרה:
כיום כשחוגי אומנות הלחימה מכל סוג נפוצים בכל מקום, קשה לנו לזכור שבשנות השבעים זה היה דבר אזוטרי למדי בארץ. גיל 12 הינו גיל צעיר למדי מכדי לחפש דרך רוחנית. במקרה של יאיר הייתה הדרך הזו מפלט מהמציאות הכואבת. הדפוס שהתקבע בו הוא הימנעות מלחוות את הקשרים האנושיים המלווים בקונפליקטים, ומציאת מפלט בעולם רוחני-אינטלקטואלי שממלא אותו.
גיל 12 - 13 ביהדות
ביהדות ישנה התייחסות מיוחדת לגיל 12, ולאופן שבו הנער והנערה אמורים להיכנס לעולם המבוגרים. לתוכו הם יגשימו את ישותם הארצית, כבני אדם בוגרים על פני האדמה. בהגיעם לגיל זה מתקיימים עבור הנער והנערה טקסים המציינים את כניסתם לעולם המבוגרים.
במשנה נאמר : " בן שלוש עשרה למצוות" [7]. ילד שמגיע לגיל מצוות , נחשב ביהדות לבוגר שחלות עליו כל המצוות של עולם המבוגרים. האירוע נחגג בטקס מיוחד, בו לומד הילד מהן החובות החלות עליו מעתה והלאה, ובסוף הטקס אומר האב: " ברוך שפטרני מעונשו של זה" – כלומר- על פי התפיסה הדתית אחראי הנער מעתה והלאה בעצמו למעשיו.
על הבנות נאמר בתלמוד: " בת שתים עשרה שנה ויום אחד- נדריה קיימין". [8] הכוונה היא שמי שעברה את גיל 12, אחראית מעתה על מעשיה וחייבת במצוות המוטלות על נשים בוגרות.
על פי התפיסה האנתרופוסופית גיל 12 הוא אחד משלושת הגילאים בהם מתגלה לפני האדם ישותו הארצית. שני הגילאים הנוספים הם גיל 5 וגיל 9.
הכוונה היא שהאירועים המכוננים[9] שקורים לאדם בגילאים אלו עוזרים לו לחשוף את האני הארצי שלו. האני הארצי, (בניגוד לאני העליון הרוחני), הוא אותה מהות אנושית, שתפקידה לעזור לאדם להתגשם כאן על פני האדמה ללא חשש. האני הארצי הוא זה שתפקידו לסלק מכשולים שימנעו מהאדם מלהרגיש בטוח ומוגן בחייו . מכשולים כגון- חרדות של היבלעות לתוך העולם, הכחדה של העצמי, חרדות קיומיות וכו'... שמפריעים לנהל חיים תקינים.
רק מאוחר יותר, ב גיל 17 ובגילאים מכוננים מאוחרים יותר– יתגלה לפני הנער ניצוץ מישותו הגבוהה, שאין בינה לבין הישות שתפקידה לשרוד כאן על פני האדמה ולא כלום. ישות זו שייכת לאני הנצחי שלו ועניינה תמיד בחיפוש אחרי האמת הנצחית ולא בהתגשמות על פני האדמה.
(פירוט והעמקה על גילאים 5 ו 9 ו 17 ניתן לקבל בקריאת המאמרים שלי באתר זה, או באתר האינטרנט שלי http://www.ornabendor.co.il/ ).
[1] ראה מאמר שלי באתר זה: גיל 9 בראי הביוגרפיה
[2]אנטוני סטור-יונג עמוד 15 הוצאת דביר
[3] יונג- "זיכרונות חלומות מחשבות" הוצאת רמות אוניברסיטת תל אביב עמוד 41
[9] אירועים משמעותיים לא רק באופן נקודתי, אלא בעלי השפעה והתווית התנהגות תגובתית לטווח ארוך
