From the Contents of Esoteric Classes
    94EL, Hannover, 12-31-'11
 

 
תרגום: אורנה בן דור

הקדמת המתרגמת:
זרמים רוחניים רבים בימינו נוטים להתייחס להליכה בדרך הרוחנית כהתקדמות שכולה נועם. התייחסות זו עלולה לרפות  את ידיהם של אנשים המתחילים דרך רוחנית אמיצה ואינם חשים את הנועם המצופה.
בשיעור זה מצביע שטיינר על העובדה שהליכה בדרך הרוחנית שומטת את הקרקע מתחת למציאות החושית הבטוחה לכאורה, ומלווה ברגשות קשים כגון- יאוש, פחד ונטישה. תמיד מגיע השלב בו ירגיש התלמיד שהוא ניצב על סף תהום, כאשר הדרך חזרה אינה אפשרית והדרך הלאה עדיין אינה ברורה.
רק הנסיון החוזר ונשנה להאחז בעולמות הרוח יוכל להביא מזור לרגשות אלו ולהציב את התלמיד על קרקע של ארץ חדשה.
 
 
 
היום נשאל את עצמנו מה אנו לומדים דרך הלימוד האזוטרי של התאוסופיה. לפחות באופן תיאורטי התשובה תהיה שאנו הופכים להיות מודעים לכך שהן העולם והן גופנו הפיזי הינם מאיה או אשליה.
אנו מניחים זאת לפחות באופן תיאורטי, ודבר זה נשאר עבורנו פחות או יותר הנחה. אך כאשר אנו מתחילים את האימון האזוטרי (רוחני), הקבלה של מה שהינו הנחה בלבד, חייבת באופן הולך וגובר להפוך לאמת. אנו אמורים לשים לב לעומק. שאין באמת קרקע יציבה מתחתינו שבה אנו יכולים להכות שורש. שאנו חיים רק על פני השטח של אדוות ים החיים. שאף פעם איננו צוללים לתוך ים המציאות, ולכן תמיד הננו כלי משחק בידי האשליות.

אלו הרוצים לפסוע בשביל הרוחני אמורים וחייבים להגיע לתובנה זו. רגש מסויים של יאוש, פחד ותחושת נטישה יעלה בקרב רובם. פחד כמו זה שחווים העומדים על סף תהום.
ייאוש ויגון אופפים את ההולך המתחיל בדרך הרוחנית, משום שכל התמיכה שהוא תפס  כעומדת לרשותו בחיים, עוזבת אותו. כאילו הייתה מאיה או אשליה. כאילו שהאל שלו נקרע ממנו. משום שעתה הוא רואה רק את הדברים הכוזבים והאשלייתים אשר בבריאה. ידע זה עלול להפכו לאתאיסט.
 מדוע חייבים אנו לפסוע בשביל זה? מדוע חייבים אנו להתבונן לעומק לתוך עולם זה של אשליות, מדוע הציבו האלים אותנו בעולם לא ממשי זה? הרי היה ביכולתם לתת לנו את המציאות האמיתית במקום את  נפנוף משחק החיים הזה על פני השטח?
 
בהמשך נראה שטוב ונבון הדבר שעולם זה הינו מאיה, אשליה. לו היו הדברים כולם מציאות אמיתית, לא היינו תרים יותר אחרי אמת ושלמות. לא היה ביכולתנו לפתח כישורים. ומכיוון שלא היה שום דבר שגוי, שום פגם לא יכל היה להתקיים.  לא היינו יכולים להשיג סגולות, וכלל לא יכולנו להתפתח באופן חופשי. מתוך שהיינו חיים תמיד בתוך האלוהות השולטת הפעילה, לא הייתה לנו ההזדמנות לצלול באופן חופשי לתוך מעמקי המציאות, או לתור אחר ידע אמיתי.

היינו מפסיקים לחפש את אלוהים.  "חיפוש אחר האלוהות" הינו בעלת משמעות תנכית שניתן להבינה רק באופן אזוטרי. במשך שישה ימים יצר האלוהים, וביום השביעי נח. אלוהים היה פעיל במשך החזרה  (רקפיטולציה) של אבולוצית הסטורן (שבתאי), השמש והירח  ולאחר שהעולם נוצר, נח. ואז לא יכול היה להתגלות בשדה הראיה של האבולוציה הארצית שלנו. הוא היה בלתי נראה, ודבר זה הינו בעל משמעות עמוקה.

מה שהינו קדוש באמת, חבוי מאחורי הבריאה הניראית לעין. זוהי האמת הכבירה שאותה אנו חייבים לחפש מאחורי האשליה החושית. ומכיוון שהעולם הינו אשליה, העולם נותן לנו את האפשרות לפתח את ה"אני " שלנו מבעד למאיה השגויה באופן שנוכל לגלות את המציאות ואת האלוהות.
 ומהו השביל עליו מצביע עבורנו האימון האזוטרי, אילו אמצעים נותן הוא לנו כדי שנוכל להגיע לידע של עולמות עליונים מהר יותר מאשר האדם בחיי היום יום?  הוא נותן לנו דרך של התרכזות ותרגילי מדיטציה שדרכם כוחות הנפש בתוכנו יכולים להתעורר, ושבאופן הרגיל של החיים היו נשארים רדומים בתוכנו במשך זמן רב.

ברצוני להדגיש שאל לתלמיד ללכת בשביל זה עם אמונה עיוורת במורה שלו או מתוך הערצה עיוורת אליו, משום שתהיה זו דרך שגויה לגמרי. התלמיד חייב להשתמש בשכל (אינטלקט) שלו עצמו בכל מעשיו, ואל לו לתת לבני אדם אחרים לחשוב במקומו.  עליו לבחון כל דבר, כולל מה שקשור לתרגול שלו ולמדיטציה.

 כאשר התלמיד שקוע במדיטציה, אל לו לחשוב שיש לה אפקט סוגסטיבי, משום שדבר זה יהיה יישום לגמרי שגוי. לתרגילים אלו אין אפקט סוגסטיבי, דרך תרגילים אלו כל אחד יכול להגיע לכוח הדימיון עליו תרגילים אלו רק מצביעים.

הבה ונתבונן על המדיטציה: " בקרני אור טהורות..." מה כבר יכול להיות פה בעל אפקט סוגסטיבי, כאשר התוכן מצביע על משהו לא מציאותי? כל מי שיאמר את זה יודע שהאלוהות לא יכולה להימצא בקרני האור. התרגיל הינו רק סמל (סימבול), שמעורר אותנו ליצור תמונה דמיונית כאשר מנסים אנו להטביל את נפשנו בעולמות של האלים.

עלינו לתת לאינטלקט שלנו לדבר ולא לפעול מתוך אמונה עיוורת. טוב יותר להשאר בספק עד אשר נגיע לידע של האמת מתוך מאמצינו אנו. ומהי ההתנסות הבלתי נמנעת האחרת אותה חייבים אנו  לתרגל בנאמנות? זהו פיצול האישיות שלנו.
אנו נתחיל להרגיש כאילו משהו מלווה אותנו, משהו ששומע וחושב איתנו ואפילו מדבר איתנו כאשר אנו חלשים מבחינה פנימית. זהו אני שני שעולה, כפיל שאותו הנחנו מחוץ לעצמנו. ככל שנלך ונעמיק בדרך האזוטרית, כך נמקם מחוץ לנו יותר מ"הזקן החכם" שבנו, כלומר- נשיל עור אחד אחרי השני כמו נחש. עורות אלו הופכים להיות כגוף שני, ככפיל שלא יעזוב אותנו שוב עד שארית חיינו.
 
במיסטריות המצריות העתיקות מי שמיקם את הכפיל  שלו מחוץ  לעצמו כונה
kha man
 הכפיל כבול לאדם זה על מנת להזכיר לו תדיר מה שהוא היה או הווה עדיין. אבל המודעות של האדם, שתמיד נושא הוא את כפילו איתו, תזכיר לו את פגמיו ואת כך שהוא אמור לשפר עצמו. האדם חייב להרגיש את נוכחותו של הכפיל תמיד, שאם לא כך הוא בסכנה. האידיאלים והכוונות הגבוהים הרבים שלו, עלולים להשכיח ממנו את  חייו הפנימיים ופגמיו. תחת תנאים מסוימים יכול הדבר לסכן אפילו את חייו של מתקדש גבוה, והוא יכול לאבד את גופו באמצעות מוות. בדומה למישהו שמתרכז בבעיה נעלה, שוכח לשים לב לתנועה ונדרס.
ככל שהכפיל מופיע כן ייטב להתפתחות שלנו. משום שאם לא כך, נשגה באשליה גמורה אודות עצמנו. את ההתקדמות שעשינו אין ביכולתנו לראות, זאת יכול לראות רק המורה שלנו. הבה וניזכר בסיפור הבריאה כאשר עלו האלוהים לשמש לאחר שבראו את האדם. רק משם הם יכלו לשפוט את עבודתם: "וירא אלוהים את כל אשר עשה והנה טוב מאוד".  הם השיגו שלמות ולכן יכלו לשפוט את פועלם.