יֵשׁ עִתִּים
בָּהֶם אֲנִי פּוֹקַחַת אֶת עֵינַי לָעוֹלָם
וְהוּא זָר וּמוּזָר
אֲפִלּוּ הַשָּׂפָה מְאַבֶּדֶת אֶת מַשְׁמָעוּתָהּ
וַאֲנִי מְשׁוֹטֶטֶת בֵּין הַמִּלִּים כְּנָכְרִיָּה
וְאֵינִי מוֹצֵאת מְנוּחָה
הַמִּשְׁפָּטִים מִתְפָּרְקִים לְמִּלִּים
הַמִּלִּים לְאוֹתִיּוֹת
הָאוֹתִיּוֹת לְסִימָנִים שְׁחֹרִים בִּלְתִּי מוּבָנִים עַל הַדַּף
כְּמוֹ אִשָּׁה קַדְמוֹנִית, אַנְאַלְפָבֵּיתִית
שֶׁנִּקְלְעָה
לְסִפְרִיָּה גְּדוֹלָה
אֲנִי מְעַלְעֶלֶת שׁוּב וָשׁוּב בְּסֵפֶר הַחַיִּים
וְלֹא מְבִינָה
מְנַסָּה לַשָּׁוְא לְפַעְנֵחַ אֶת הָאֵרוּעִים
כְּמוֹ שְׂפַת מִסְתּוֹרִין
אַךְ הַצֹּפֶן הַסּוֹדִי
אֵינוֹ בְּיָדַי
אָנָּא אֵלִי
הֱיֵה לִי מוֹרֶה
לַמֵּד אוֹתִי לִקְרֹא אֶת שׁוּרוֹתֶיךָ
פְּתַח לִי שַׁעַר
אֶל מִלּוֹתֶיךָ
שֶׁלֹּא אֶתְהַלֵּךְ כְּבֻרָה וְעִמָּהּ (לא ברור)
בְּאַרְצְךָ
שֶׁלֹּא אֶהְיֶה עוֹד זָרָה
בְּאַדְמַת מוֹלַדְתְךָ
שֶׁאָשׁוּב וַאֲחַדֵּשׁ יָמַי כְּקֶדֶם
בְּהֵיכַל קָדְשְׁךָ
האם קורה לכם לפעמים שהאירועים הפוקדים אתכם נדמים כשרירותיים? שהחיים נראים חסרי פשר? שהכל נראה ריק וחסר משמעות? יש ימים שאני קמה בבוקר וזו החוויה שלי, כמו היום – ומתוך הכאב הזה נכתב השיר.
פעם זו הייתה תחושה שליוותה אותי לעיתים קרובות, היום היא רק פוקדת אותי לעיתים רחוקות ואז אני שבה ונזכרת, שבעצם כבר ניתנו בידי הכלים, שמאז שנכנסתי לנתיב של היעוץ הביוגרפי אנתרופוסופי, אני כבר לא "אנאלפביתית", למדתי לקרוא "בספר החיים", לפעמים זה עדיין קשה, צריך אורך רוח, לפעמים זה לוקח זמן, כמו קריאה בתורה – צריך לחזור שוב ושוב, לגלות לאט ובהתמדה מה המשמעות של כל מלה, להתבונן על החיים מתוך ייראה ופליאה, אבל בסופו של דבר הגילוי מגיע, ומאיר מחדש את התמונה השלמה, כחסד גדול, שנותן פשר וכיוון להכל.