6.4.2020 – לימוד יומי 13

לצפייה בווידאו של השיעור לחצו כאן

עיקרי הלימוד:

תפילה

אֵלִי,

עֲשֵׂה אוֹתִי כְּלֵי לְשַׁלְוָתְךָ.

בַּמָּקוֹם בּוֹ מְקַנֶּנֶת שִׂנְאָה

תֵּן לִי לִזְרֹעַ אַהֲבָה.

בַּמָּקוֹם בּוֹ סִכְסוּךְ, אַחְדוּת.

בַּמָּקוֹם בּוֹ טָעוּת, אֱמֶת.

בַּמָּקוֹם בּוֹ סָפֵק, אֱמוּנָה.

בַּמָּקוֹם בּוֹ יֵאוּשׁ, תִּקְוָה.

בַּמָּקוֹם בּוֹ צְלָלִים, אוֹר.

בַּמָּקוֹם בּוֹ עֶצֶב, שִׂמְחָה.

עֲשֵׂה שֶׁלֹּא אֶתְאַוֶּה לִהְיוֹת מנוחמ/ת

אֶלָּא מנחמ/ת.

שלא להיות מובנ/ת אלא מבינ/ה

שֶׁלֹּא לִהְיוֹת אָהוּב/ה, אֶלָּא אוֹהֵב/ת.

כִּי כַּאֲשֶׁר נִשְׁכַּח אֶת עַצְמֵנוּ, נִזְכֶּה לְקַבֵּל,

כַּאֲשֶׁר נִסְלַח, יְסֻלַּח לָנוּ,

וְכַאֲשֶׁר נָמוּת, נִוָּלֵד לְחַיֵּי נָצַח.

אָמֵן.

נפתח בחזרה אל התרגיל  – הקשר בין מה שפוגע בנו, לבין הפגיעה שלנו באחר, הקשר בין "הפצע" ו"הרוע". בדרך כלל אנחנו לא מקשרים בין הפגיעות שפגענו לפגיעות שנפגענו.

שומר הסף הקטן – הדמות המכוערת של כל הפגמים שלנו, לא תמיד זוכים לפגוש אותה בחיים האלו. בד"כ אם כן, מתרחש המפגש אחרי גיל 49.  המפגש עם שומר הסף הקטן כרוך בחוויה של בושה ושל אשמה. יש דרכים להתמודד עם זה, אבל המפגש עם שומר הסף הקטן מתרחש דווקא אצל מי שעושה עבודה רוחנית, כי מי שלא עושה עבודה לא שואל את שאלת הרוע שלו.

דוגמאות של משתתפי השיעור:

א) הרוע שלי: דרך פיתוי הייתי לוקחת מאנשים את 'האני' שלהם. הפצע: אין לי מרכז פנימי, חיפשתי מרכז פנימי באחרים. דוגמא: בנישואים לקחתי אחריות על בן הזוג, לא היה לי קשר עם עצמי, שמתי את 'האני' שלי אצלו. חוסר המוסריות: פיתיתי אחרים לשים אצלי את 'האני' שלהם. יש לי קשר עם ילד קטן שאני כל הזמן קונה לו, מפתה אותו להיקשר אלי ולהיות משמעותית עבורו. לוכדת את 'האני' של האחר.

חשוב כאשר אנו עושים את העבודה הזו לא לשפוט את עצמנו, זה מספיק כואב לפגוש את עצמנו, לחשוף את המקומות החבויים שבהם אנחנו מייצרים רוע, כשבד"כ אנחנו חושבים שהרוע אצל האחר. אין אפשרות למטמורפוזה  לאנרגיה שלא ידועה לנו שהיא פועלת בתוכנו. קודם כל לדעת מאיפה אנחנו פועלים, זו התחלה חשובה ומשמעותית לדרך.

ללא הכרה עצמית, אין לנו חומר גלם להפוך אותו לזהב – זה תפקיד הרוע: שנוכל להתגבר עליו ולהתמיר אותו לטוב גדול יותר, לשמש מאירה יותר מהשמש האמיתית. "במקום שבו חוזרים בתשובה עומדים, צדיקים גמורים אינם עומדים".

ב) הפצע: אנשים שדומים לי נראה לי שאני יכולה ליצור איתם קשר, והאחרים השונים. האכזבה מהדומים לי כשאני יוצאת אליהם, והם גורמים לי כאב, אכזבה ובדידות. אני הופכת להיות ביקורתית. הכאב הוא הבדידות. הרוע: אני לגמרי בתוך עצמי ואחרים לא מעניינים אותי. לא רואה את הפנימיות של האחר.

כשאנחנו עושים בחינה נוקבת וחסרת פחד, קורים לנו ניסים, עולם הרוח עובד איתנו ואנחנו משתנים באופן שלא היינו יכולים להשתנות לבד. זה נס. ההיכרות עם הרוע והפצע מגיעה אחרי שעוברים כברת דרך בהתפתחות הרוחנית. החיים מפסיקים להיות חסרי משמעות, הפצע מפסיק להיות זדוני ככוח-על המתבדח על חשבוננו. זה לא קורה בבת אחת – צריך סבלנות, זה יקרה בזמן של אלוהים, בזמן הנכון לי ולקרובים אלי, אחרי שיתרחשו האיזונים הקרמתיים. העיקר הוא להיות בדרך, לא לסטות, לא להתפתות לכוחות הנגד. לעבוד בקבוצה כי הקבוצה תמיד משקפת לנו את מקומנו. הפיתוי של כוחות הנגד תמיד נעשה גדול יותר ומפתה יותר, ועלינו להישאר בדרך. הכי מסוכן זה לא לדעת שנפלנו, לחשוב שאנחנו בדרך כשבעצם כבר סטינו ממנה בעבודה עם קבוצה ישקפו לנו את הסטייה ונוכל לתקן.

חג הפסח – החירות

צבי בריגר, המורה הרוחני שלי (אורנה) ושל בית הספר שלנו, שהלך לעולמו לפני כחודשיים, בדיוק לפני מאורעות הקורונה, העביר סדנאות חקירת מדע הרוח בשנותיו האחרונות. כל שנה של שיעורים הפכה לספר עבודה שנלמד בבית הספר בלימודים המתקדמים. היום נביא קצת מהמחקר שלו על שטיינר ועל הפילוסופיה של החירות. הוא הכין אותנו כל הזמן ל'קורונות' כלשהן, כך שהקורונה באה אלינו כמו מכרה, מישהי שחיכינו לה והתכוננו אליה.

שטיינר שואל ב'פילוסופיה של החירות' שאלה מכרעת שאחר-כך הוא עונה עליה במהלך הספר. הספר של אורנה "הפילוסופיה של החירות בראי הביוגרפיה" מבוסס על הסדנה של צבי.

השאלה המרכזית העומדת בבסיס ספרו של רודולף שטיינר 'הפילוסופיה של החירות', הינה שאלת חירותו של האדם: "האם האדם, בחשיבתו ובמעשיו, הנו ישות רוחנית חופשית או עומד הוא תחת הכורח של חוקי הטבע."

שטיינר, 'הפילוסופיה של החירות', 2010, פרק 1, עמ' 19

חוקי הטבע לעומת חוקי הרוח – חוקי הטבע הם ההכרח של העולם הזה, החוקים הפיזיים, הביולוגיים ועוד… חוקיות שעובדת במהלך השנים, שהטבע נכנע לה, עובד על-פיה ללא רצון חופשי., לדוגמא: אף שושנה לא יכולה להחליט לפרוח בעונה אחרת.

האם אנחנו בחשיבתנו עומדים תחת הכורח הזה או שאנחנו ישות חופשיה?

עפ"י האנתרופוסופיה האדם הוא  4 ישויות בתוך ישות אחת:

הישות הפיזית מינרלית – הגוף שלנו על כל מה שעצמותי בו, העצמות, כל מה שאפשר לתאר בקווי מתאר. השרירים – רק שואלים את העיקרון של הצורה מהדומם, אבל פועלים לפי האתרי, התנועה בהם שאולה מהעיקרון האתרי ולא הדומם.

הישות האתרית – עיקרון הנוזל, עיקרון הנוזל הוא לא עיקרון העצם. החוקים של הנוזל אחרת.

אדם אויר – האויר הנכנס ויוצא מאיתנו בשאיפה ונשיפה. כביכול היא לא בתוכנו, ישות האויר  נכנסת ויוצאת כל הזמן. אך אנחנו גם עשויים מאויר. תנועה שקשורה לנפש. כל רגש משפיע גם על הנשימה שלנו. הגוף האסטרלי.

אדם חום – האני שלנו. כדי ליצור יצירה חדשה, נפשית או פיזית, נדרש חום. כמו הדגירה של תרנגולת על ביצה. כל דבר ביקום שצריך להיווצר נעזר בחום.

אנחנו אדם מרובע. נבדוק האם אנחנו חופשיים. לא נוכל להגיד שאנחנו חופשיים בכללותנו, אלא נצטרך לבדוק את הגופים שלנו: הפיזי, האתרי (כוחות החיים, הגדילה והרבייה), האסטרלי (הנפש), והרוח- האני.

אדם חופשי – למי אני מתכוונת?

בגוף הפיזי – האם יש לי שליטה על הגוף הפיזי? באופן ארכיטיפי – האם אני יכולה לשנות את מהלך הגוף שלי?  לגוף יש חוקיות משלו. החוקיות הכי גדולה היא שהוא חי ומת. הדעיכה בלתי נמנעת. הגוף נתון לחוקי הטבע – מעפר אתה ואל עפר תשוב. לגוף יש מסלול משלו, וגם בעזרת כל כוחות הרצון, הגוף שלנו כמו שהוא נתון לחוקי הטבע של גדילה וכליה.

שינוי הרגלים – אפשרי, וקשור לחופש באתרי. ועדיין – החירות מוגבלת. החוק של לידה ומוות – הגוף נתון לו. הגוף הוא מקדש לרוח וחובה עלינו לשמור עליו יותר ככל שאנחנו מתבגרים. אבל אין שם חופש – אנחנו נדרשים בו לחוקי הטבע.

ילדים – צריך לשמור להם על הנפש יותר מאשר על הגוף. עם ההתבגרות זה צריך להתהפך, לשמור על הגוף ולהסכים לפגיעה בנפש, לשאת את המכות. הנפש היא המשלמת את המחיר על ההתפתחות הרוחנית.

שאלה לחקירה:

הנפש – האם בנפש שלי אני חופשיה? האם הנפש שלי אקטיבית או רה-אקטיבית? פעילה או סבילה? אקטיבית – חופשיה. רה-אקטיבית – לא חופשיה.

print