אנתרופוסופיה בימי קורונה – לימוד 14

7.4.20 – לימוד יומי 14

לצפייה בווידאו של השיעור לחצו כאן

עיקרי הלימוד:

הַהוֹלְכִים אֶל הָאֱמֶת / כריסטיאן מורגנשטיין

הַהוֹלְכִים אֶל הָאֱמֶת

צוֹעֲדִים לְבַד

אֵין בְּכֹחַ אִישׁ

הוֹשַׁט לְרֵעֵהוּ יַד

עֵת קַלָּה נִתְעֶה לְחְשֹׁב

הוֹלְכִים אָנוּ יַחְדָּו

אַךְ נִוָּכַח כִּי לְבַסּוֹף

אִבֵּד כָּל אִישׁ רֵעָיו

גַּם מִי אֲשֶׁר נֶאֱהָב בְּיוֹתֵר נֶאֱבַק אֵי-שָׁם בַּמֶּרְחָב

אַךְ מִי שֶׁמַּמְשִׁיךְ וְאֵינוֹ מְוַתֵּר

מְנַצֵּחַ – הוֹפֵךְ לְכוֹכַב

מְקַדֵּשׁ עַצְמוֹ, יוֹצֵר הוּא

יְסוֹדוֹת אֵל חֲדָשִׁים

וְאֶת פָּנָיו בִּבְרָכָה יְקַדְּמוּ

אַחִים לְקֶשֶׁר נְצָחִים!

אחת המילים הכי בולטות בתוך משבר הקורונה, והמאבק בקורונה היא המילה: בידוד אנשים רבים “מבודדים” עכשיו כדי לא להדביק. אנשים רבים, במיוחד אנשים מבוגרים וזקנים, לקראת סוף חייהם נאלצים עכשיו להתבודד, להיות מופרדים ממשפחותיהם ומהקרובים אליהם, כדי לא להידבק, ואנו יודעים ושומעים על אנשים רבים מאוד שאף מתים היום לגמרי לבד, בבדידות, בלי הקרובים אליהם וללא מגע אנושי.

ברמה הנפשית זה קורע לב ונחווה כבלתי נסבל. עבור הנפש שלנו זה נחווה כדבר אכזרי ולא אנושי, ואולי גם מעורר בנו פחד, מה אם גם אנו נישאר לבד? במיוחד אם אנו עצמנו לבד עכשיו.

הרוח אכזרית לנפש, משום שעניינה הנו התפתחות הרוח-התפתחות התודעה, ולשם כך היא מוכנה להקריב את הגוף ואת הנפש. לכן, ברמה הרוחנית, אם אנו יוצאים מהנחה שהדברים קורים נכון, עלינו לשאול את השאלה – מהו התפקיד של הבידוד והבדידות הנכפים עכשיו על כל כך הרבה אנשים?

אנשים ‘הנקראים אל הרוח’ (בעלי כמיהה וייעוד רוחני) חווים בדידות בביוגרפיה שלהם, על-פי רוב כבר מגיל צעיר כהכנה עבור ייעודם. מדוע לדעתכם? המפגש עם הבדידות הנו תנאי הכרחי על מנת לפתח ‘אני’ אינדיווידואלי חזק, על מנת ללכת באומץ בדרך הרוחנית שלעיתים קרובות אינה בהכרח מתקבלת באהדה בחברה ואינה מובנת לסביבה, מבלי להיות נתונים להשפעות ולחצים חיצוניים. הבדידות אינה מאפשרת לאדם “לברוח” ולעסוק באחרים, היא מאלצת את האדם לעמוד בכנות מול עצמו. הבדידות גם מעוררת את האדם לעיתים קרובות כאשר הוא אינו יכול להישען ולהסתמך על תלות באדם אחר ובחברה, לחפש מענה אחר, מענה רוחני, ובכך היא מקדמת את ההתפתחות הרוחנית.

נביאים ומנהיגים רוחניים אשר הובילו את האנושות לאורך ההיסטוריה, כמו אברהם, משה, יוסף ורבים אחרים נאלצו לחוות בדידות, הפרדה מעולמם הישן ולא פעם גם הוקעה ורדיפה בשל הרעיונות החדשים שהביאו.

שטיינר מדבר על המפגש עם הבדידות כתנאי הכרחי עבור כניסה לעולם הרוח, ופיתוח מחשבה רוחנית חיה, מבלי שנאבד את האני האינדיווידואלי שלנו, עלינו לחזק מאוד את האני שלנו בכדי שנוכל להגיע לתודעה רוחנית בצורה נכונה. הוא אף אומר כי חווית הבדידות שאנו מכירים מן העולם הארצי הינה רק השתקפות חיוורת של הבדידות המוחלטת שעל האדם לחוות בתהליך של התקדשות:

 “ההתנסות הראשונה שאנו חווים כאשר אנו יוצאים מגופנו הפיסי וחווים את ישותנו הפנימית באופן מודע (…) הנה הרגשה של בדידות מוחלטת.

בתודעה הרגילה שלנו לעולם אין לנו את ההרגשה שנחווה על-ידי כניסה לתוך העצמי הפנימי שלנו, בצורה בלתי תלויה בדבר מהעולם אליו אנו משתייכים. בדידות מוחלטת ממלאת את נפשנו, כשאנו, עם כל מה שמרכיב כעת התוכן הנפשי-רוחני שלנו, חייבים להסתמך לחלוטין על עצמנו.

תחושת הבדידות עולה לעיתים בעולם הארצי, אך רק כהשתקפות של הרגש האמיתי, אף שהוא די כואב עבור אנשים רבים, המועצם לאין שיעור כאשר אנו חודרים לתוך העולם העל-חושי. אז אנו מסתכלים חזרה אל מה שמשקף עצמו במראה של הגוף הפיסי והאתרי, כסביבה הרוחנית אשר השארנו מאחור. אנו הופכים מודעים, מצד אחד, להרגשה של בדידות מוחלטת, שרק היא מאפשרת לנו לשמר את האגו (האני) שלנו בעולם הזה, משום שאחרת היינו נמסים בעולם רוח זה, אם הבדידות לא היתה נותנת לנו את תחושת-האגו הזו בתוך עולם הרוח, באותו אופן בו גופנו, התחושות הגופניות שלנו, מעניקות לנו את תחושת-האגו כאן על פני האדמה. לבדידות זו אנו חייבים את שימור ‘האני’ בעולם הרוח. אנו לומדים להכיר אז את עולם הרוח כסביבה שלנו. אך אנו יודעים שאנו יכולים ללמוד להכיר אותו רק דרך עין הנפש-רוח הפנימית, ממש כפי שאנו רואים את העולם הארצי דרך עינינו הפיסיות.”

Steiner, The World Development in the Light of Anthroposophy’, 1921, GA79

“התעוררות זו, התחיות המחשבה הזו, הנה רגע רב-חשיבות בחייו של המודט. הוא מזועזע עמוקות על-ידי המציאות האובייקטיבית של עולם הרוח; הוא מבין שעולם הרוח, כמו שאומרים, מתעניין בו, שהוא התקרב / חדר אליו.

באופן טבעי, אין זה עניין פשוט להגיע להתנסות זו, מכיוון שבכדי להגיע לכך על האדם לעבור דרך מגוון תחושות שהאדם בנטייה הטבעית שלו לא היה מתנסה בהן מרצונו.

ישנה חוויה מסוימת של בידוד, לדוגמא, הרגשה של בדידות שצריך להתנסות בה – הרגשה של נטישה. האדם אינו יכול לתפוס את עולם הרוח מבלי לחוות קודם נטישה על ידי העולם הארצי, מבלי לחוש שעולם ארצי זה עושה דברים רבים אשר מועכים אותו, מתישים אותו. אך עלינו לעבור דרך הרגשה זו של בידוד על מנת להיות מסוגלים לשאת את החיות הפנימית אשר אליה המחשבה מתעוררת, שאליה היא נולדת. התנגדות רבה מתעוררת כעת בתוך האדם; מתוך תוכו עולה התנגדות רבה למה שמוביל אל תפיסה נכונה של התעוררות הפנימית לחיי המחשבה.”

שטיינר, ‘שלוש ההחלטות בנתיב ההכרה האימגינטיבי בדידות, פחד, אימה’, 1915, GA157

מתוך הסתכלות זו, ניתן להעלות השערה שאולי הבדידות הנכפית עכשיו על רבים מאיתנו, הן באמצע החיים, והן לקראת סיום החיים, בתקופה שלנו שבה המטריאליזם קיצוני כל כך, נועדה לעזור לאפשר התעוררות רוחנית והתחזקות של האני, לקראת האקסקרנציה, אצל מי שצעיר יותר ולקראת חציית הסף של המוות אצל המבוגרים יותר.

בהרצאותיו של שטיינר אודות המסע לאחר המוות הוא גם מדבר על כך שלאופן שבו האדם מת יש השפעה מכרעת על החוויה שלו את רגע המוות. צורת המוות של האדם קשורה למידת הרוחניות / מאטריאליזם שלו ושל סביבתו הקרובה לפני המוות. מוות פתאומי מחזק את ‘תודעת האני’ לאחר המוות. רגע המוות הוא רגע חשוב הניצב לפני נפשו של האדם באופן רוחני, בכל רגע בחיים שלאחר המוות. ניתן להעלות השערה (בזהירות, ורק כהשערה), שלמוות בבדידות ישנו תפקיד דומה למוות הפתאומי וכי הוא עשוי להיות מעורר מבחינה רוחנית הן עבור האדם שמת והן עבור סביבתו הנותרת בעולם הארצי.

שאלה לחקירה ביוגרפית:

מהו יחסכם לבידוד ולבדידות? האם הוא השתנה לאורך הביוגרפיה שלכם? היכן פגשתם בדידות בביוגרפיה שלכם? כיצד היא שירתה את התפתחותכם הרוחנית? עם איזו בדידות הקורונה מפגישה אתכם / את הסובבים אתכם?

 

 

 

print

חזרה למאמרים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *