9.4.2020 – לימוד יומי 15
לצפייה בווידאו של הלימוד לחצו כאן
עיקרי הלימוד:
תפילה
אֵלִי,
עֲשֵׂה אוֹתִי כְּלֵי לְשַׁלְוָתְךָ.
בַּמָּקוֹם בּוֹ מְקַנֶּנֶת שִׂנְאָה
תֵּן לִי לִזְרֹעַ אַהֲבָה.
בַּמָּקוֹם בּוֹ סִכְסוּךְ, אַחְדוּת.
בַּמָּקוֹם בּוֹ טָעוּת, אֱמֶת.
בַּמָּקוֹם בּוֹ סָפֵק, אֱמוּנָה.
בַּמָּקוֹם בּוֹ יֵאוּשׁ, תִּקְוָה.
בַּמָּקוֹם בּוֹ צְלָלִים, אוֹר.
בַּמָּקוֹם בּוֹ עֶצֶב, שִׂמְחָה.
עֲשֵׂה שֶׁלֹּא אֶתְאַוֶּה לִהְיוֹת מנוחמ/ת
אֶלָּא מנחמ/ת.
שלא להיות מובנ/ת אלא מבינ/ה
שֶׁלֹּא לִהְיוֹת אָהוּב/ה, אֶלָּא אוֹהֵב/ת.
כִּי כַּאֲשֶׁר נִשְׁכַּח אֶת עַצְמֵנוּ, נִזְכֶּה לְקַבֵּל,
כַּאֲשֶׁר נִסְלַח, יְסֻלַּח לָנוּ,
וְכַאֲשֶׁר נָמוּת, נִוָּלֵד לְחַיֵּי נָצַח.
אָמֵן.
השאלה שבה עסקנו בשיעור הקודם איתי (אורנה): האם הנפש חופשיה?
הנפש אינה חופשיה, היא מגיבה בדחייה (אנטיפתיה) ומשיכה (סימפטיה) ומה שביניהם. ברגע שהיא נעשית חופשיה, היא כבר לא נפש, זה אומר שנכנס בתוכה עיקרון 'האני'. רק הרוח חופשיה.
הרגשות שלנו לא באים מההווה. האירוע בהווה הוא טריגר שמזרז את הרגש לעלות. הרגש לא התחיל מהאירוע, הוא התחיל מחיים קודמים, מונע (מלשון 'הנעה') במרחב הזמן, ומופיע באירוע שמקושר למעשים קודמים שלנו.
'האני' הוא החלק הרוחני באדם. הרוח בלבד היא חופשיה. רק 'האני' הוא חופשי. 'האני' הוא אקטיבי, הוא תמיד בתנועה ויצירה חד-פעמית ללא חזרות. חזרות קשורות לעיקרון האהרימני שפועל בשיכפולים, בתבניות שחוזרות על עצמן. הרוח תמיד חיה ובתנועה, ורק היא פעילה. כל מה שסביל הוא לא רוח. גם הנפש היא נפעלת – מגיבה לאירועים בעולם או בתוכנו.
הנפש היא חומר היולי, ועדיין – היא חומר, כי היא רה-אקטיבית, מגיבה, פסיבית.
הרצון – שייך ל'אני'. כוח של 'האני'. לחיזוק 'האני' נדרשת מאיתנו אקטיביות. לכל אדם רמת רצון מסוימת. 'האני' יכול לבחור מתוך חירות, כשאדם מבין את המניע לפעולה שלו, הוא יכול לבחור לא לפעול כך.
אדם מעשן חושב שהוא חופשי לעשן. אך החופש הוא: לא לעשן. העישון הוא תשוקה אסטרלית, והחופש יהיה להחליט לא לעשן. המעשן מעשן מתוך התשוקה, ומתוך תשוקה הפעילות אינה חופשית. להתגבר על התשוקה זה החופש. באסטרלי, בנפשי, אין חופש. פעילות מהנפש אינה חופשית.
החיות – אצלן אין חופש ואין מוסר. הן א-מוסריות. אין שיפוט מוסרי כלפי אריה שטורף איילה. מוסר נכנס רק במקום שיש בחירה – רק במקום שיש אפשרות לחופש, רק כשיש לישות 'אני'.
היכולת להתנגד לדחף, לא לפעול מתוך הדחף, זו חירות. הויתור על הדחף מאפשר לאנרגיה של הדחף להיחלש, וגם להפנות את האנרגיה לכיוון רוחני יותר. האנרגיה היא אנרגיה, ומה שחשוב זה לאן מתעלים אותה.
על-פי שטיינר – פעולה מתוך האסטרלי היא פעולה לא חופשית, אבל בידיעת המניע אפשר להכניס חופש לפעולה.
חקר המניעים – לא לרמות את עצמנו ביחס למניעים שלנו, במיוחד ביחס לפעולות חיוביות שלנו, בהן לא פעם אנו משקרים לעצמנו לגבי המניע האמיתי שלנו. עולם החושים הוא הטלה של עולם רוחני – מה שחשוב הוא מאיפה הפעולה נובעת, מאיזה מרכיב של ישות האדם (חומרי, נפשי או רוחי). זה משנה בעולם הרוח ולכן זה משנה גם בעולם החומר. החירות שיש לי או אין לי נקבעת על-פי המודעות למניעים שלי – הידיעה לגבי כל מעשה ש"מכאן אני פועל". כשאנחנו מודעים למניעים של המעשים שלנו, אנחנו יכולים להיות חופשיים.
הנטייה לייחס לאחר פעילות חופשית:
אם מישהו פוגע בי, אם אני נפגעת, אני מייחסת לאחר פעילות חופשית – אני חושבת שהוא פועל מתוך 'האני' שלו, כאילו שהוא פעל בחופש (מתוך זדון, מתוך מחשבה בהירה, מתוך בחירה מודעת….) כי רק 'האני' הוא ישות חופשית. ומכיוון שאני חושבת שהוא פועל משם, מהחירות, אז אני כועסת עליו ונפגעת. בעוד שרוב האנשים בכלל לא פועלים מ'האני' שלהם אלא מהאסטרלי .
כשאני מייחסת למישהו פעילות חופשית מתוך האני, אני יוצרת ישות כלאיים של העלבון שלי ושל 'האני' המדומיין שאני מייחסת לאחר.
אם נדע שרוב האנשים פועלים מתוך האסטרלי שלהם, יתכן שהתגובה שלנו תהיה אחרת.
שאלה: האם בפסח הזה נפגעתי ממישהו, והאם ייחסתי לו פעילות מתוך 'האני'? והאם הוא פעל מ'האני' או מהאסטרלי?
אם האחר לא פועל מתוך האני, אז אין מה להיפגע ממנו. כל עוד זה באסטרלי – לא ניתן לדבר על מוסר או על חופש.
כשאנחנו עושים מעשים לא מוסריים אנחנו לא יודעים את חוסר המוסר שלנו. רק בתהליך עבודה רוחנית אנחנו מתוודעים לחוסר המוסר שלנו.
דוגמא של משתתפת – "אני מתנדבת בחלוקת אוכל לקשישים. בחלוקה אחת הקשישות טרקה לי את הדלת וסילקה אותי."
חקירת האירוע: להיכנס לנפש של אותה אישה ולראות מה חי בתוכה. מתוך מה היא פעלה? כנראה מתוך פחד. שאלה יותר גדולה היא לשאול את עצמך – מאיזה מקום את עושה את ההתנדבות? כי אם נעלבת, אז בעבודת ההתנדבות יש מניעים נוספים. מהם המניעים לעבודת ההתנדבות שלך? אם תדעי זאת, יתכן שלא יהיו נשים נוספות שינהגו בך ככה. למה? כי המודעות למניע מייתרת את החזרה על אירועים שבהם תתבקשי לבחון את מניעייך.
החופש שאנחנו נותנים או לא נותנים לאחר לפי טבעו:
כשהאחר פועל לפי טבעו הוא פועל מהגופים הנמוכים שלו – מהאסטרלי. לעיתים מהאתרי (הרגלים, דפוסים). אנחנו לא מאפשרים לאחר לפעול לפי טבעו במיוחד כש'טיבעו' פוגע בנו. כל אדם פועל: או לפי טבעו או לפי הרוח שלו. כשהאחר עושה משהו מתוך טבעו שלא נראה לי, אני מתקוממת פנימית כלפי מעשיו. זה אומר שאני גוזלת ממנו את החירות לפעול לפי טבעו.
דוגמא: בעל שמספר בדיחות בכל כינוס משפחתי, ואני בתוכי מתקוממת על זה. אני לא מאפשרת לו חירות – בתוכי, אפילו אם אני לא מגיבה לזה בחוץ. שללתי ממנו את החירות לפעול לפי טבעו. הוא יכול לעשות מה שהוא רוצה כי הוא לא יודע מה אני מרגישה, אבל בתוכי אני שוללת ממנו את החירות.
אי-שיפוטיות – האפשרות לתת לאחר לפעול לפי טבעו בחירות, וזה מתאפשר כאשר האדם עצמו הוא בעל חירות פנימית. כשאני נותנת לעצמי חירות אז אני מאפשרת לאחר לפעול לפי טבעו. לאחר יש זכות לרצות, להרגיש בכל אופן, גם באופן שפוגע בי. אני כן אשלול את הביטוי המעשי הפוגע בי, אם למשל הוא יתקוף אותי אני אתגונן, אך בתוכי אני לא אשלול את החירות של האחר לרצות לפגוע בי.
האם אני יכולה לא לשלול את החירות של האחר לפעול עפ"י טבעו?
לתינוקות אנחנו נותנים את החירות לפעול לפי טבעם. במקרים פתולוגים, יש הורים שכל-כך בלתי חופשיים בתוכם, שלא יכולים לתת אפילו לתינוקות את החירות לפעול לפי טבעם. זה גורם למקרי האלימות כלפי ילדים.
בתוכנו עלינו להסכים שזה מה שהאחר רוצה לעשות.
שאלה לחקירה ביוגרפית:
באיזה מקרה אפשרתי בתוכי לאחר לפעול על-פי טבעו (בדרך כלל זה ילדים קטנים, אלא אם אנו כבר עושים עם עצמנו עבודה בנושא זה לאורך זמן) ובאיזה מקרה לא נתתי לאחר לפעול על פי טבעו, גם אם לא אמרתי לו מילה, בתוכי התקוממתי ולא אפשרתי לו את החירות הזו?
לאחר יש חירות, כי אלוהים נתן לנו חירות באכילה מפרי עץ הדעת, והחירות היא גם לטעות. כשאני אשנה את עצמי אז העולם ישתנה, כי העולם כפי שהוא נראה היום הוא פרי מעשינו ומעשי הדורות הקודמים. עלינו להתייחס למחווה הפנימית שלנו – מתי אני שוללת מהאחר לפעול לפי טבעו, כי זה מעצבן אותי, ולא תואם את השקפת עולמי.