אנתרופוסופיה בימי קורונה – לימוד 16

13.4.2020 – לימוד יומי 16

לצפייה בוידאו של הלימוד לחצו כאן

עיקרי השיעור:

תפילה

אֵלִי,

עֲשֵׂה אוֹתִי כְּלֵי לְשַׁלְוָתְךָ.

בַּמָּקוֹם בּוֹ מְקַנֶּנֶת שִׂנְאָה

תֵּן לִי לִזְרֹעַ אַהֲבָה.

בַּמָּקוֹם בּוֹ סִכְסוּךְ, אַחְדוּת.

בַּמָּקוֹם בּוֹ טָעוּת, אֱמֶת.

בַּמָּקוֹם בּוֹ סָפֵק, אֱמוּנָה.

בַּמָּקוֹם בּוֹ יֵאוּשׁ, תִּקְוָה.

בַּמָּקוֹם בּוֹ צְלָלִים, אוֹר.

בַּמָּקוֹם בּוֹ עֶצֶב, שִׂמְחָה.

עֲשֵׂה שֶׁלֹּא אֶתְאַוֶּה לִהְיוֹת מנוחמ/ת

אֶלָּא מנחמ/ת.

שלא להיות מובנ/ת אלא מבינ/ה

שֶׁלֹּא לִהְיוֹת אָהוּב/ה, אֶלָּא אוֹהֵב/ת.

כִּי כַּאֲשֶׁר נִשְׁכַּח אֶת עַצְמֵנוּ, נִזְכֶּה לְקַבֵּל,

כַּאֲשֶׁר נִסְלַח, יְסֻלַּח לָנוּ,

וְכַאֲשֶׁר נָמוּת, נִוָּלֵד לְחַיֵּי נָצַח.

אָמֵן.

בשיעור הקודם דיברנו על שאלת החירות מכמה היבטים, ונשאלנו:

  1. חקר המניעים – לבדוק את המניעים שלנו – לא תמיד אנחנו פועלים ממניעים אגוצנטריים, אך השאיפה היא לניקיון מוחלט על-מנת לדעת מאיפה אנחנו פועלים וללמוד על הקרמה שלנו – המקום ממנו הגענו מופיע בדחף שממנו אנו פועלים. לדוגמא: אם חשובה לי מאוד הקבוצה והקהילה, ושכל אחד יקבל שווה, עלי לבדוק מה המקום שלי כאינדיווידואל בתוך קהילה. אולי ‘האני’ שלי לא חזק, אולי זה מצביע על העבר שלי בהשתייכות לקבוצה, אולי באתי משבט, מקהילה. העיניין הוא האם יש לי חופש פנימי בתוך או מחוץ לקהילה. בימים אלו של קורונה, כשאני לא יכולה לפגוש את המשפחה שלי בגלל המצב וזה כואב לי, אולי באתי ממקום שבטי וחייתי דרך השבט. זה לא שלילי אבל יתכן שזה מכשול עבורי בהתפתחות האני האינדיווידואלי שלי שאינו תלוי בקבוצה. זהו פתח להתבוננות באחיזות שלי.
  2. החירות שאני נותנת לאחר לפעול לפי טבעו – הטבע הוא לאו דווקא הרוח, הוא יותר קשור לאסטרלי ולנפש – דחפים ותשוקות. לאחר יש חירות לפעול מהמקום הזה, שנחשב מקום נמוך יותר מ’האני’. כשהאחר פועל מהטבע הנמוך שלו, ואני בטעות מייחסת לו פעילות מתוך האני החופשי, אז אני נעלבת.

דוגמא של משתתפת – “בחג בליל הסדר החליטו לעשות זום כל המשפחה, כל אחד מהבית שלו. אחותי אמרה שהיא הולכת לחברה ושתעלה אותנו להיות איתם. העלתה אותנו אחרי שהם אכלו. כעסתי. ראיתי שאני לא נותנת לה לפעול מתוך החירות שלה לפעול לפי טבעה.”

כשאנחנו נעלבים – זאת אומרת ששמנו את האני אצל האחר לזמן הזה. זה אומר שהאחר קובע מי אני ומה אני. זה אופייני לילדים ששמים את האני אצל הוריהם כדי לקבל אישור לקיומם. בכל פעם שאנחנו נעלבים, אנחנו הופכים את האחר ל”הורה שלנו”, שהיה אמור לשאת אותנו בילדות.

אנחנו צריכים להחזיר את האני שלנו אלינו – הרוח החופשית של האדם מתפתחת על-פני האדמה כפי שהיא היום, והיום המשימה היא חיזוק ‘האני’, הישות החופשית שלנו.

עלינו לשאול את עצמנו – למה נפגעתי?

“נפגעתי כי אחותי לא שמה אותנו מעל רצונותיה האישיים. התייחסה אלינו לא כמו אל משפחה שלה.” זה מראה לנו שיש לה ציפייה שהמשפחה תהיה מעל הכל. זו השקפת עולם שאחותה עירערה אותה באותו אירוע.

על לשאול את עצמי: מה הציפיה שלי? למה יש לי את הציפיה הזו? מה הכאב? איזה כאב יגרם לי אם אני אשחרר את הציפייה הזו?

צבי בריגר ואחיזתו האחרונה:

צבי בריגר, המורה הרוחני של בית ספרנו, הלך לעולמו לפני כחודשיים. ב10 שנותיו האחרונות הרפה מאחיזותיו הנפשיות, החברתיות, הנורמות והציפיות הסביבתיות ועוד’. הוא חי חיי חירות. הוא נפטר יום לפני שהיה אמור להעביר את הסדנה שלו, שבה היה אמור ללמד משהו חדש שגילה על ‘האני’. הוא עבד על הסדנה ימים כלילות. יום וחצי לפני הסדנה האחרונה הוא נפטר. תהיתי למה הוא נפטר לפני שנתן את הפרי הזה? זה לא היה ‘אסתטי’ ולא ‘נחמד’, כביכול ‘לא יפה’. צבי הרפה מכל אחיזותיו הארציות, להוציא אחיזה אחת – הסדנאות שלו. זה היה הקשר האחרון שלו לעולם. זו האחיזה האחרונה שהוא הרפה ממנה במותו.

החירות שעלינו לחתור אליה יותר ויותר נוצרת תוך כדי התקלפות מאחיזותינו. זה הופך אותנו ליותר טובים ויותר קרובים לאחדות.

אם לא נכיר את המניעים שלנו אז לא נדע ממה אנחנו אמורים להיפרד.

דוגמא של משתתפת נוספת – “אני שוללת את החירות של בן-זוגי להיות בעצמו לא בחירות. קשה לי לקבל שלידי הולכים עם משהו שעליו גדלתי, שאני משייכת לאי-חירות, ושנראה לי לא חופשי.”

דוגמא נוספת – הסקתי שבכל דבר שעושים יש מניע, אין עשיה נקייה לגמרי. באירוע שנעלבתי הבנתי שאני נעלבת מ’האני’ הנמוך של האחר, ממקום לא-חופשי שלו, וזה עזר לי לא לכעוס ולהצליח לעבור הלאה.”

כל מעשינו צבועים בצבע שלנו. כדי לעבור מטה-סובסטנציה אנחנו צריכים להתרסק לרסיסים, כמו הרוח שהורסת תבניות מחשבה, רגש וחיים. זה קורה לאנשים שעוברים משברים קשים שמרסקים אותם, ומחזיקים בזה מעמד. הם עוברים שינוי מוחלט באישיות שלהם. זו חניכה דרך הסבל. המניעים הקודמים נעלמים והאדם חווה עצמו כאדם אחר. חוויית אובדן הישות הקודמת של האדם. זו הארה דרך החושך. בזמן של סבל כבד, יש לא להפחית בערך עצמינו. הסבל לא מראה שאנחנו פחות טובים מאחרים, אלא להיפך. מבנה הנפש מתרסק, ומרסיסי הנפש הרוח בונה מבנה חדש. לקבל את הסבל כנתיב לשלום.

יכול להיות גם חסד, מעבר ממימד אחד לאחר, וטרנספורמציה, והמחווה של האדם כלפי החיים משתנה. הדרך שקשורה לתקופתנו הינה לעבור דרך החושך, ואנשים סובלים מאוד. העולם נעשה קשה, מנוכר, בלתי מוכר. זו תקופה קשה ומאתגרת, והמעבר דרך החושך, הסבל והרוע, זו אחת הדרכים לחניכה, ולקלף מעצמך את ההזדהויות שלך.

היועץ הביוגרפי במערכת הטיפולית:

אני – הרוח

המטפלים העובדים על המרווח שבין הנפש ל’אני’, לרוח, הם המורים הרוחניים הביוגרפיים, מה שהיה פעם איש הדת, אך בהבדל חשוב: הם לא נותנים ציוויים אלא מנחים לדרך. יש להם את המנדט לעבוד בין הנפש לרוח.

גוף אסטרלי – הנפש

המטפלים במרווח בין האתרי לאסטרלי – המטפלים בגופנפש – פסיכולוגים, ומטפלים אחרים העובדים בעיקר עם הפן הנפשי.

גוף אתרי – כוחות חיים, פרייה ורבייה

המטפל במרווח בין הפיזי לאתרי – הרופאים, הקונבנציונלים והאלטרנטיביים, המטפלים בכוחות החיים ובמחלות הגוף.

גוף פיזי

היועץ הביוגרפי צריך להיות בעל יכולת הבחנה איפה תפקידו, ותפקידו הוא בצורה לא-סמכותנית להיות איש הרוח של העולם המודרני, להנחות את המטופל להיות חופשי ולחזק את המרכיב הרוחני של ישותו.

תפילת השלווה

אֵלִי

תֵּן לִי אֶת הַשַּׁלְוָה לְקַבֵּל אֶת הַדְּבָרִים שֶׁאֵין בִּיכָלְתִּי לְשַׁנּוֹתָם

הָאֹמֶץ לְשַׁנּוֹת אֶת אָשֵׁר בִּיכָלְתִּי

וְאֶת הַתְּבוּנָה לְהַבְחִין בֵּין הַשְּׁנַיִם.

לִחְיוֹת כָּל יוֹם בְּעִתּוֹ

לְקַבֵּל אֶת הַסֵּבֶל כְּנָתִיב לְשָׁלוֹם

לָדַעַת שֶׁהַכֹּל יֵעָשֶׂה כַּהֲלָכָה

אִם רַק אֶכָּנַע לִרְצוֹנְךָ.

print

חזרה למאמרים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *