15.4.2020 – לימוד יומי 17
לצפייה בווידאו של הלימוד לחצו כאן
עיקרי הלימוד
יְהִי רָצוֹן / ר. שטיינר
יְהִי רָצוֹן וְהַבִּינָה תָּאִיר דַּרְכִּי
יְהִי רָצוֹן וְהָאַהֲבָה תִּזְהַר בְּתוֹכִי
יְהִי רָצוֹן שֶׁהָעָצְמָה תְּחַלְחֵל בִּי
שֶׁבְּתוֹכִי יָקוּם
מְסַיֵּעַ שֶׁל הָאֱנוֹשׁוּת
מְשָׁרֵת שֶׁל הַקֹּדֶשׁ
בִּלְתִּי אָנֹכִי וְנֶאֱמָן לָאֱמֶת.
במפגש הקודם שאלנו: מהו יחסכם לבידוד ולבדידות? האם הוא השתנה לאורך הביוגרפיה שלכם? היכן פגשתם בדידות בביוגרפיה שלכם? כיצד היא שירתה את התפתחותכם הרוחנית? עם איזו בדידות הקורונה מפגישה אתכם / את הסובבים אתכם?
משתתף מספר – ככל שמתבגר מרגיש יותר נוח עם הבדידות. בביוגרפיה – בפנימייה היה שונה ובודד, והיום רואה שרגעי המשבר חיזקו אותו. בזוגיות מרגיש בדידות כי לא תמיד יכול לשתף את זוגתו בחוויותיו הרוחניות. בקורונה – פחות מרגיש בדידות, ה'לבד' של התקופה מאפשר לו רגיעה והתכנסות פנימה נכונה לגילו ולשלב התפתחותו.
משתתפת מספרת – בדידות מוכרת לה מילדותה. גם בתוך המון מרגישה לבד: בתפיסת העולם שלה וכו… מרגישה בבדידות כוח. לבד זה חזק. מצליחה למצוא שם את המרכז, את האני. בקורונה – טוב לה השקט, הלבד, הקריאה, הלימודים. הבדידות נתפסת אצלה כחברה טובה.
הבדידות מהווה הכנה בביוגרפיה של אדם שצועד בדרך רוחנית. יש מי שהמפגש בקורונה הוא לא עם הבדידות אם היא מוכרת לפני, אלא מה פוגשים בחוסר עשייה – כשמונעים ממני לפעול ולהיות בתנועה שאני רגילה לה.
הקורונה והיחסים הסוציאליים ביננו ובין האחר
אנו חיים בתקופה המכונה – "נפש התודעה". משימתה של האנושות בתקופת נפש התודעה היא להביא לתודעה את מה שקודם לכן ניתן באופן אינסטינקטיבי. בעבר לאדם היה חיבור אינסטינקטיבי לרוח, היכולת הזו אבדה לו. מה שאינסטינקטיבי מתרחש מאליו, ניתן במתנה, מה שנובע מן התודעה דורש מן האדם מאמץ פנימי, עבודה תודעתית. בתקופות עתידיות האדם יאבד עוד ועוד יכולות שבעבר ניתנו לו במתנה, בצורה אינסטינקטיבית, וכך הוא יצטרך גם אותן לפתח מתוך מאמץ מודע, למשל היכולת לראות צבעים.
גם היחסים החברתיים אינם יכולים להתבסס עוד על האינסטינקט והדחף הטבעי, הם חייבים לנבוע מהעבודה הפנימית-תודעתית של האדם. בעבר היה האדם חלק משבט, קהילה, קבוצה דתית, והיחסים בינו לבין האחר התבססו על קשר הדם, על הקשר הטבעי, ונבעו ממנו. לא היה 'אני' אינדיווידואלי חזק כמו היום וההכרה של האחר ניתנה לנו באופן טבעי.
בתוך האדם קיימים שני דחפים מנוגדים: דחף חברתי ודחף אנטי חברתי
הדחף החברתי – ע"פ שטיינר, בתקופת נפש התודעה במפגש בין אדם אחד לאדם אחר פועל כוח מרדים. כוח זה גורם לנו שנחווה את הקשר עם האחר מתוך "שינה", ללא תודעה. מדוע הדחף החברתי פועל כדחף מרדים? הדחף החברתי מטשטש את האני האינדיבידואלי שלנו, עלול לגרום לנו "לאבד" את 'האני' שלנו. (קשור בלוציפר)
הדחף האנטי חברתי – כנגד הכוח המרדים קיימת בתוכנו התנגדות של כוח אחר שרוצה לעורר אותנו, למנוע מאיתנו לישון, זוהי הנטייה האנטי חברתית, הנטייה האינדיבידואלית, שפועלת כנגד הנטייה החברתית. (קשור באהרימן)
היחסים בין אדם לאדם, הן ברמה הבין אישית בין שני אנשים והן ברמה המוסדית של יחסים כלכליים, מדיניים וכו' הם ביטוי של הקונפליקט, של תנועת המטוטלת בין הנטייה החברתית לנטייה האנטי חברתית.
לאנושות אין כל מושג כיום באיזו עוצמה חייבים להתפתח, עד לאלף השלישי ולתוכו הדחפים האנטי-חברתיים. הדחפים האנטי-חברתיים חייבים להתפתח דווקא כדי שהאדם יגדל בצורה נכונה."
ר. שטיינר, דחפים חברתיים ואנטי-חברתיים באדם, 1918
כאמור, הנטייה האנטי חברתית הינה נטייה הכרחית עבור התפתחות האני האינדיווידואלי, אך במידה והיא תתגבר עוד ועוד בלי לאזן אותה אנו נגיע לניכור מוחלט ביננו ובין האחר, וכשאנחנו מדברים על האחר אין מדובר רק באחר הרחוק, שחי בארץ אחרת, מדובר בבן/בת הזוג שלנו, בילדינו, הורינו, בשכנים המתגוררים בית לידנו. וכו'
"בתקופתנו נפערה תהום בין אדם לאדם! האנשים עוברים כיום זה לצד זה בדרך שאין הם חשים אותה, בלא שיבינו האחד את מישנהו במידה המועטה ביותר. הכמיהה להיכנס באמת לאדם השני, לתכונותיו המיוחדות, מועטה ביותר כיום. "
ר. שטיינר, דחפים חברתיים ואנטי-חברתיים באדם, 1918
כפי ששטיינר חזה בתקופתנו הנטייה האנטי חברתית אכן הקצינה והעמיקה בצורה קיצונית, ניתן לראות את זה מהמיקרו והיחסים בין בני זוג / הורים וילדים וכד' בתוך המשפחה הגרעינית, דרך היחסים לאחר בארץ שלנו – ההפרטה, ההתייחסות לעובד הזרים, לשכנינו הערבים, לזקנים ולחלשים בחברה שלנו ועד למקרו, ליחסים בין מדינות – הקורונה היא תמונה של היחסים הסוציאליים שלנו שירדה עד לפיסי. הקורונה תוקפת את מערכת הנשימה הקשורה ליחסים ביננו ובין האחר.
מה הקורונה מביאה כתמונה סוציאלית שירדה והתקשתה בעולם הארצי?
כוכבה – אנשים עם מסכות. הנשימה נסגרה. המסיכות יוצרות מרחק, והאדם האחד לא רואה את השני. ריחוק ביננו לבין האחר. נהיה מסוכן לנשום. השהיה עם האחר נהייתה מסוכנת. המסיכה מעלימה את האינדיווידואליות. האחר הופך לזר.
כל אלה תופעות שהיו קיימות בתחום הנפש-רוח, ועכשיו ירדו לפיזי.
מרי – מצד אחד לא רואים את הפנים ומצד שני רואים את העיניים שהן "חלון לנשמה".
אורית – כולם יכולים למות מקורונה. הקורונה ממחישה לנו שכולנו בני אדם, לא משנה דת וגזע.
הדס – המסיכות סותמות לנו את הפיות, את התקשורת.
הקורונה באה לרפא את כל התופעות האלו – לאפשר לנו מפגש אחר עם מה שמאחורי המסכה. המסכה, המיסוך, מאלצים אותנו להכניס אקטיביות להתעניינות באחר. זה חלק מהריפוי.
אבישג – הקורונה מצד אחד מרחיקה ביננו, ומצד שני מעירה אותנו לדאוג ולראות את האחר, למשל, הדאגה והעזרה ההדדית לקשישים החיים בשכונה שלנו.
ושימו לב איפה התחילה הקורונה? בסין – המדינה שכל העולם המערבי חי על חשבון הניצול של הילדים העניים שלה. זוהי התייחסות אהרימנית, אנטי חברתית מובהקת הרואה באחר אובייקט. היא מתאפשרת בין השאר בגלל המרחק, הפער שנוצר ביננו לבין המקור – לדוגמא מהרגע שבו אנו קונים בגד לילדים בחנות פוקס, במבצע של ארבעה פריטים ב-100 שקל, כשאין לנו שום מגע ושום קשר עם הילדים העניים שעבדו במפעל בסין כדי לייצר אותם.
הקורונה והצורך להתגונן בפניה משפיעה בצורה דרמתית על היחסים הסוציאליים – הקורונה מאלצת אותנו להסתגר, להתרחק אלו מאלו, לראות באחר איום, כפי שמרי תיארה באחד השיעורים – "אדם לאדם זאב". "הריחוק החברתי" שעכשיו נכפה עלינו כאמצעי הגנה, חוסר המגע והמסכים שהוצבו ביננו ובין האחר, נמצאים כבר שנים ביחסים ביננו מבלי שנשים לב. הקורונה והצורך להתגונן מפניה יצרה במישור החברתי מספר דברים:
- כל אחד נאלץ להתמודד עם "מה ששלו", במשפחות בני הזוג, ההורים והילדים "נאלצים" להיות אחד עם השני שעות רבות ולהתמודד אחד עם השני בלי אפשרות "לברוח".
- אנו מורחקים מאנשים שלפני כן היינו רגילים להיות איתם בקשר מסוג מסוים, כמו הורים מבוגרים, וזה מאלץ אותנו לראות את הקשר באור חדש, ולבנות איתם קשר מסוג אחר שאינו יכול להתבסס על הפיסי.
- נוצרים געגוע וכמיהה לקשר, לקירבה, למגע, לאינטימיות, לתקשורת ישירה עם האחר ונוצר צורך להביע אהבה וחום בדרכים חדשות ולא באופן פיסי.
- הקורונה תוקפת בכל העולם, היא אינה מבדילה בין עניים לעשירים, ערבים ויהודים, ומדינות עשירות וחזקות, מטריאליסטיות קפיטליסטיות כמה ארה"ב למשל, מתגלות עכשיו במערומיהן ובאגואיזם שלהן, דרך מערכת הבריאות הכושלת שלהן.
"אומנות הדפוס – אשר, במאות האחרונות, עיצבה את היחסים שלנו בדרך בלתי אישית, ותעשה כך יותר ויותר בעתיד – שייכת לתקופה החמישית. התקשורת המודרנית מקרבת את האנשים זה לזה – אני מדבר באופן כללי – באופן המעצב יחסים קצרי מועד. יחסים אלה אינם יכולים להיות מועילים. דרך התקשורת המודרנית, פוגש האדם את העולם בדרך הרבה פחות אישית.
זוהי הדרך בה מתפתחת האנושות: איננו מקבלים יותר יכולת מוגמרת, הפועלת מתוך עצמה, להרגיש את הזולת, או יכולת הבנה מוגמרת, הפועלת כך, שהיא חודרת לתוך הדבר שיש להבינו. דרך נפש-התודעה, מתפתח דבר מה נפרד ואינדיבידואלי בהרבה מהנפש-השכלית-רגשית, דבר מה המתאים יותר לאגואיזם, לבדידותו האנושית של האדם בתוך גופו שלו. דרך נפש-התודעה האדם הוא הרבה יותר אינדיבידואליות בודדת, נזיר הנודד דרך העולם, מאשר הוא היה בתקופת הנפש- השכלית-רגשית. הדבר כבר הפך להיות המאפיין החשוב ביותר של זמננו, ויהפוך לכזה שבני האדם יסתגרו יותר ויותר בתוך עצמם. נפש-התודעה מביאה אתה את המאפיין של הסתגרות האדם משאר האנושות, של חיים בבדידות גדולה יותר. כך יש יותר קשיים בתהליך ההכרה של האדם האחר, ובתהליך נתינת האמון האחד בשני; תהליך מפורט של הכרה הדדית הוא הכרחי."
Steiner, R. (1916), How Can the Destitution of Soul in Modern Times Be Overcome Social Understanding Liberty of Thought Knowledge of the Spirit, Rudolf Steiner Archive, GA 168.
כיצד אנו יכולים להתגבר על התהום? על ידי כך שנעשה מאמץ מודע להכיר את האחר ואת היחסים שלנו עימו, לא בצורה כללית, לא בצורה שכלתנית ולא דרך המעטפות שלו והדימויים שלנו עליו וגם לא דרך הסימפטיות והאנטיפתיות שלנו, אלא בדרך שמנסה להכיר מיהו באמת? לעשות מאמץ מודע להכיר אותו להבין מיהו וכך גם את מערכת היחסים ביננו לבינו.
שאלה לחקירה ביוגרפית:
בחרו אדם קרוב ש"נרדמתם אליו", ושהקורונה "מאלצת" אתכם "להתעורר" אליו ולפתח עימו מערכת יחסים ממקום חדש. רצוי אדם שהיחסים עימו הם יחסים קונפליקטואלים.
זה יכול להיות אדם מתוך המשפחה הגרעינית – בן/בת זוג, אחד הילדים, שבעקבות הקורונה אתם "תקועים" איתו בבית שעות נוספות, וזה יכול להיות אדם קרוב כמו הורה מבוגר, ילד בשנת שירות וכד', שבעקבות הקורונה לא מתאפשר לכם להיפגש פיסית במשך תקופה, ואתם נאלצים לבסס עכשיו את היחסים על קשר מסוג אחר, או שהמרחק מאפשר לכם להתבונן על מערכת היחסים שלכם באופן חדש.
- עצמו עיניים, נשמו עמוק: נסו "לנקות" את עצמכם מהסימפטיות והאנטיפתיות שלכם כלפי האחר.
- נסו להעלות אימגינציה שלכם ושל האחר, מה התמונה העולה בהקשר למערכת היחסים הזו?
- ציירו או פסלו אותה.
- מתוך התמונה שעלתה נסו לחקור: מי הייתם אחד לשני בחיים קודמים? מה התפקיד שלכם אחד עבור השני בחיים האלו? למה אתם נדרשים להתעורר דרך מערכת היחסים הזו? מהי התודעה החדשה שאתם נקראים לפתח ביחס לאחר?