אנתרופוסופיה בימי קורונה – לימוד 18

16.4.2020 – לימוד יומי 18

לצפייה בווידאו של השיעור לחצו כאן

עיקרי הלימוד

שאלה של משתתף – האם לפני שהנשמה שלי מחליטה לחזור להתגשמות היא יודעת מראש את הסבל שהיא עומדת לחוות?

הנשמה, ‘האני’, יודע במלואו מה שהוא עומד לחוות, וגם שותף מלא בתכנון החיים הבאים. מנקודת המבט של ‘האני’ – מה שחשוב זו השלמות שלו. האני שואף להיות יותר ויותר שלם על-מנת להגיע לדרגות התודעה הנשגבות של עולם הרוח. הנשמה שנכנסת לעולם יודעת את פגמיה, שהם תוצאות מעשיה בחיים קודמים, והיא שואפת לתקן אותם על-מנת:

  1. לפצות את האחר על מה שגרמתי לו. לכן מתגשמים בסביבת מי שהיה איתנו בחיים קודמים.
  2. רק התיקון יכול להחזיר את ‘האני’ לשלמותו, והתיקון יכול להתרחש רק על פני האדמה, כישויות ארציות. בעולם הרוח אפשר להתבונן, לתכנן, להחליט, אך לא לתקן.

בהתגשמות אנחנו שוכחים את ההחלטות שלנו, וזאת כדי שעולם הרוח לא יחדור לחיים הארציים, ויגרום לנו לא לרצות להתגשם מפני הסבל הצפוי לנו. לכן הנפש, ולא הרוח, מתמרדת בכל פעם שהסבל בא לפיתחי – מכיוון ששכחתי את ההחלטות של ‘האני’, והנפש מרגישה שהיא לא תעמוד בסבל. ברגעי הסבל אנו מקנאים בכל מי שנראה לנו שאינו סובל, אבל אם אנחנו מחזיקים מעמד ועומדים בסבל – אנחנו מפתחים תודעה גבוהה יותר.

גם אם לא הבנו את משמעות הסבל, עצם הסבל הוא כבר חלק מהאיזון הקרמתי. גם ללא ידיעת המשמעות “למה זה קרה לי”.

בשביל ‘האני’ החיים האלה הם כמו חלום, הם מופע אחד של הנשמה. אבל הם נחווים עבור הנפש כסיוט, כהתנסות קשה. ‘האני’ מוכן להקריב את הנפש, רק כדי שהאדם כ’אני’ יוכל להמשיך את המסע לדרגות תודעה גבוהות ונשגבות מיכולת הבנתו כישות ארצית.

ישנן פעמים שהנשמה נסוגה ממש לפני הלידה, מהפחד מהתגשמות. אז יכולה להתרחש הפלה, והיא לא תתגשם. או שהיא תתגשם למחצה, ותהיה מנותקת מהכאב של הנפש.

אבל ‘האני’ תמיד מוכן להיכנס לחלום הזה כדי שהוא יוכל להתפתח ולהשתלם (להפוך ליותר שלם).

אנחנו נשמות עתיקות מאוד, גם ממצבי קיום שלא התקיימנו כמו בני אדם של היום. אם כולנו או חלקנו נעשה את הדרך ונציל את האנושות מללכת בדרך שאינה הדרך שנסללה לה, אז כולם, כולל מי שלא שותף בהתפתחות, יגיעו לרמות תודעה שכיום יש רק לאלוהות. האחריות שלנו היא להתפתחות. ולא מוגזם להכיר במשימה של האדם המתפתח – להחזיק מעמד בסבל. הסבל עובר, הוא לא אינסופי, ליפול ולקום שוב שוב, ולנסות להבין מהי האחריות שלנו לאבולוציה האנושית והקוסמית כולה.

דיון בעקבות טקסט מתוך הספר – ‘הרצאות לרופאים הצעירים’, הרצאה 7.

לקריאת הטקסט לחצו כאן

מהטקסט שאחרי האיור: שטיינר אומר דבר משמעותי מאוד לגבי השאלה – מהי מחלה?

מחלה היא פעילות רוחנית, אבל פעילות רוחנית שמעתיקה משהו מעולם אחד לעולם אחר, ששם הדבר המועתק הוא לא נכון.

המחלה הפיזית היא תמונה, אימגינציה, של משהו שכשהוא בעולם הרוח – הוא נכון. אבל כשהוא יורד כמו שהוא לעולם הפיזי – הוא פתולוגי, הוא מחלה, הוא מעוות.

דוגמא: בעולם שלנו יש קביעות הצורה – אם אני אורנה אז אני תמיד נשארת אורנה ותמיד בצורה של אורנה, וגם אם אני נכנסת לנפש של האחר, עדיין אני שומרת על הצורה של אורנה.

בעולם הרוח זה לא כך – כל כניסה אל האחר הופכת אותי להיות הוא. אין שם קביעות הצורה. לכן אם אני נכנסת לעולם הרוח ללא אני חזק, אז אני יכולה להיסחף עם המאורעות שם, להיאבד.

לכן – כשאני לוקחת את אי-קביעות הצורה ומורידה את זה לעולם החושים, זה יכול להיות מחלת נפש. אם אני מעתיקה תמונה שהיא נכונה בעולם הרוח (אי קביעות של צורה, יכולת השתנות) לעולם החושים, זה הופך לפתולוגיה ועיוות – מחלת נפש, משבר זהות.

החוקיות של עולם הרוח שונה לחלוטין מהחוקיות של עולם החושים.

כל המחלות הן העברה של חוקים רוחניים לעולם החושים.

לדוגמא – אחדות וריבוי – בעולם הרוח זה לא דבר שונה, בעולם החושים אלה דברים שונים. הדואליות שיש לנו כאן – לא מתקיימת בעולם הרוח.

הקורונה – מהי האימגינציה של הקורונה? מה זה הקורונה – באופן פיזי? מה עושה הוירוס?

הוירוס בפיזי מתנהג כחום, שפעת, תוקף את מערכת הנשימה, נכנס לתא ומשתלט עליו.

הוירוס נכנס לתא, משנה אותו, מתחפש לתא עצמו ומשתלט עליו, ואז גורם לתא שמשתנה להיות כמוהו. משתמש בד.נ.א של התא ומשנה אותו להיות כמוהו. זו תמונה פתולוגית. וזה מתרחש בריאות, בנשימה. וזה מאוד מדבק.

מהו הדבר שכאשר הוא משתלט על דברים אחרים והופך אותם להיות כמוהו – הוא עושה פעילות בריאה? ברובד הרוחני – מי היא הישות שפעילות כזו היא פעילות נכונה עבורה?

‘האני’ – עושה מטהמורמפוזה לגופים הנמוכים כדי להתמיר אותם – האני משתלט על הגופים ורוצה להפוך אותם ל’אני’ ואף למעלה ממנו – התמרת האסטרלי, האתרי והפיזי ע”י האני. זו הפעילות הנכונה. אבל כשפעילות כזו לא נעשית נכון ברובד הרוחני, היא יורדת למימד הנפש והגוף. כש’האני’ לא פועל נכון ברמה הרוחנית, ולא מתמיר את הגופים, ולא משנה את האסטרלי להיות כמוהו (רוח העצמיות), אז זה הופך למחלה.

הקורונה מתרחשת בריאות והיא מדבקת – מהי התמונה הזו?

מרחב החזה והריאות – הנשימה, קשור למרחב הסוציאלי, המרחב שביני לבין האחר. והקורונה מדבקת, במקום ש’האני’ ידביק ביננו.

הקורונה היא התמונה המעוותת של פעילות ‘האני’ ששואף להתמיר את הגופים.

הקורונה היא לא רוע. הרוע היחיד הוא השחתה של ‘האני’ דרך לוציפר, אהרימן וכוח הנגד השלישי. כל מה שפוגע בגוף ובנפש הוא לא רוע. רק מה שפוגע ברוח שלנו הוא רוע.

אינקרנציה ואקסקרנציה של שני גילגולים אפשריים בגילגול אחד. זה דורש באמצע – מוות. לעבור מטמורפוזה בתוך החיים דורש מאיתנו מוות של מבנה הנפש שלנו. לכן המעבר ממהלך חיים אחד לשני בחיים עצמם – דורש מאיתנו מסע לא פשוט, של ‘מות והתהווה’ בתוך החיים עצמם.

האדם כשל במשימת האני בהתמרת הגופים למען התפתחות רוחנית. המחלה היא מהזרם המרכזי, מהזרם של ה’טוב’. זהו האיזון של הכוחות הלוציפריים של האגואיזם והיהירות, ככתוב “אני ועוצם ידי”, ההסתמכות של פרעה על עצמו. כדי לנטרל את לוציפר מגיעים המחלה והסבל.

יעל שיפמן – התרבות והציוויליזציה לא יכולות להמשיך להתקיים אם תדחה החוכמה הרוחית. האנושות דוחה את החוכמה הקוסמית.

התפקיד של בעלי היעוד הרוחני – המיסטריות המודרניות. שטיינר מציין שהקבוצות הרוחניות החדשות הן אלו שמחזיקות את העולם בהתפתחות. אלו קבוצות קטנות אך הן מאסה קריטית. זו אחריות של כל אחד שעושה את המסע בגבורה, לשאת דברים קשים מנשוא.

העבודה הרוחנית הרלוונטית לקידום האנושות היא – המפגש עם שומר הסף הקטן. העבודה היא אישית ואמורה להיות קשורה למפגש עם שומר הסף הקטן והמפגש עם הרוע.

אהבה – הדבר היחיד שיחליף את האנוכיות, האגואיזם. אהבה יכולה להיוולד אחרי הרבה ייסורים, מתוך הישות פנימה, שמרגישה שאני והאחר איננו שונים. לא מתוך שאיפה מוסרית אידיאולוגית ואמירה קונספטואלית בדבר אהבה, אלא מתוך תחושה פנימית של האהבה בצורה האמיתית שלה.

היום הרבה אנשים חווים סבל, ועל אף שלא כולם מבינים את משמעות הדברים, האיזון מתרחש בעצם המעבר דרך הסבל.

print

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *