אנתרופוסופיה בימי קורונה – לימוד 22

23.4.20 – לימוד יומי 22

עיקרי הלימוד:

בַּדֶּרֶךְ הַגְּדוֹלָה / נָתָן אַלְתֶּרְמַן

עִנְבָּלִים בַּמִּרְעֶה וּשְׁרִיקוֹת

וְשָׂדֶה בַּזָּהָב עַד עֶרֶב.

דּוּמִיַּת בְּאֵרוֹת יְרֻקּוֹת,

מֶרְחָבִים שֶׁלִּי וְדֶרֶךְ.

הָעֵצִים שֶׁעָלוּ מִן הַטַּל,

נוֹצְצִים כִּזְכוּכִית וּמַתֶּכֶת.

לְהַבִּיט לֹא אֶחְדַּל וְלִנְשֹׁם לֹא אֶחְדַּל

וְאָמוּת וְאוֹסִיף לָלֶכֶת.

התייחסות המשתתפים לשאלות שנשאלו בלימוד הקודם (עם יעל)

  • בחרו אדם שחשתם כלפיו אנטיפתיה (סלידה, ריחוק, פחד, זרות…) שהרחיקה אתכם ממנו והצלחתם להתגבר עליה ולכונן איתו יחסים נפשיים-רוחניים – איזה ‘איבר רוחני’ זה יצר, איזו התפתחות זה איפשר?
  • בחרו אדם שיש לכם כלפיו כיום אנטיפתיה, שאינכם מצליחים להתגבר עליה – איזה ‘עיוורון’ זה יוצר, מה זה מונע ממכם לראות / לפתח/ להבין?

דוגמא – משתתף 1 – “עברנו לשכונה חדשה, קצת זרה לנו, וכל פעם בטיול עם הילדים אני מרגיש כמו ‘רדאר’ של אנטיפתיה וסימפטיה. זה יוצר אצלי, בלי שהאחר בכלל דיבר איתי, מחשבות מאוד לא נעימות, שיפוטיות, כעס ומתח, בלי בכלל להכיר את האדם. תחושה של ‘לאן הגעתי, אוי ואבוי’, אני כועס, זה גורם לי להיות ‘מישהו שאני לא’.

בעקבות המפגש הקודם אני חושב על מה שזה גורם לי – חוסר הנחת וחוסר השקט. אני ער וחי לתחושות שמתעוררות בי.

הדרך וההתפתחות הרוחנית הן קודם כל דרך התבוננות עצמית. לראות שדרך המפגש הזה, ובזכות זה שאתה ער שם, אתה מגלה עוד חלקים שלך. אמרת: “זה גורם לי להיות מישהו שאני לא”, חשוב לזכור שכל דבר שעולה מתוכנו, שקיים בנו, הוא חלק מאיתנו, ממי שאנחנו. דרך המפגש עם האנשים בשכונה החדשה, אתה פוגש חלקים שלך שלא ידעת על קיומם ושלא נעים לגלות שהם חלק ממך…

הדרך לרוח עוברת דרך המפגש עם ‘שומר הסף הקטן’ – דמות חלקי הצל שלנו, הפגמים שלנו, החלקים הלא יפים והלא מודעים שקיימים בנו. דרך המעבר לשכונה החדשה את חלק שיפוטי, עם דעות קדומות, חלקים שלא ידעת על קיומם והמפגש איתם הוא לא נעים, אך הוא מעורר ומפגיש עם האמת על עצמך וזה מה שחשוב.

דוגמא – משתתפת 2 – “רגע של אנטיפתיה שהתעורר אצלי כלפי הבעל שלי, ואז הרגשתי את ההרחקה והדחייה. כשהצלחתי להתגבר על האנטיפתיה שחשתי, עברתי למרחב חדש שאפשר לי למצוא – תנועה ורגישות של מציאה, שהיתה תוצאה של התנסות ואחריות. הטלה של עצמי לחיות באין. המרחב של הפעילות, של ‘למצוא’.”

יש אקטיביות בהתגברות על האנטיפתיה, זו פעילות רוחנית, כי רק מה שאקטיבי הוא רוחני. האנטיפתיה שלך לא אפשרה לך למצוא את מה שהיה שם גם קודם. דרך העבודה האקטיבית של ‘האני’ וההסכמה שלך להיות ב’אין’ מתאפשרת ‘המציאה’.

דוגמא – משתתפת 3 – עובדת בגן ילדים, ומבקשים שהמבוגרים לא יכנסו למרחב הילדים. אמא אחת נכנסת למרחב הילדים ולא נשמעת להנחיות, זה מעורר בה רגשות של כעס ואנטיפתיה. היא כבר לא מעירה לאמא שיודעת את עמדת הגן. בכל פעם מחדש היא מנסה לעבוד עם זה ולחשוב לסיבות להתנהגות הזו של האמא. עם הזמן זה התרכך. כל פעם יכולה עוד קצת לפתוח את הלב כלפי אותה אמא ולראות את התנהגותה בדרך אחרת, מבינה יותר. זה מרכך אותה מול האמא. לראות את האדם שנמצא איתי בסיטואציה כדי להתרכך כלפיו.

הנטייה שלנו היא לנסות לנתח את האחר ולהבין מאיפה הוא פועל, אבל הצעד הנכון הוא קודם כל לראות מה מפעיל אותי שם? כשנדע את זה – נחזיר את העבודה אלינו, אל ‘האני’ שלנו. אנחנו לא אמורים לשנות את האחר, אלא קודם כל לראות מתוך מה אני פועלת. אחרי שגיליתי מה מפעיל אותי – אז עלי לקחת את זה לביוגרפיה שלי. הרגש לא בא מעכשיו – הרגש בא מהעבר – מהילדות או מחיים קודמים.

האמא לא מפעילה באותו אופן את כל הצוות, כל אחד מגיב אליה מתוך הביוגרפיה והקרמה שלו. להבין את האחר ומתוך מה הוא פועל, לנסות להיכנס לתוך נפשו, זה דבר מאוד חשוב וגבוה, אך לפני כן עלינו להבין קודם כל מאיפה אנחנו פועלים ומגיבים.

דוגמא – משתתף 4 – “שלשום התקשרה מישהי שאני לא מכיר והציעה לי לקחת השקעה לעסק וגם להשקיע באיסטנבול. כעסתי מאוד וצעקתי עליה. עכשיו אני רואה שאולי היא התקשרה בתום לב, אבל בכלל לא בדקתי מה יש לאחר להציע לי. הזעם שלי בכלל לא איפשר לי לראות מה האחר רוצה ממני. יכול להיות שבגלל הזעם שלי אני מפספס הזדמנויות לקבל מהאחר את מה שהוא יכול לתת לי.”

כאשר משהו מצית אותנו והתגובה היא – זעם. הזעם לא קשור לאישה שהתקשרה, האשה היתה רק טריגר, כמו שאמרת, אפילו לא הכרת אותה. המקור שייך לעבר, לילדות שלנו ולמה שהבאנו עימנו מחיים קודמים. כדאי לקחת את הרגש ולעשות את הביוגרפיה של הרגש – איך ומתי הוא מופיע בביוגרפיה שלי. חשוב לעשות עבודה כזו בליווי של אדם אחר, בליווי של יועץ/ת ביוגרפי/ת.

זיכרון

אנחנו מצויים בין שני ימי זכרון – יום הזיכרון לשואה ולגבורה ויום הזיכרון לחללי צה”ל, וגם קצת אחרי חג הפסח שגם הוא חג שבו אנחנו מצווים לזכור ולספר זכרונות קולקטיביים של העם שלנו.  “הננו מצווים לספר ביציאת מצריים…” “זכור את אשר עשה לך עמלק…”

השימוש שנעשה בזיכרון בימי הזכרון ובחיים בכלל הוא הרבה פעמים שימוש ארצי, שמקדש את המוות, שעסוק במה ‘האחר’ עשה לנו וכמה חזקים נהיה מולו.

אבל הציווי עצמו, הציווי לזכור הוא ציווי רוחני, שכן הזיכרון והיכולת שלנו לזכור קשורה ‘באני’, הזיכרונות הראשונים שלנו מתחילים בסביבות גיל 3, יחד עם היכולת של הילד לומר על עצמו ‘אני’. לא ניתן היה לדבר על חוויית ‘אני’ ללא זיכרון, אילו היינו מתעוררים כל בוקר בלי לזכור מי אנחנו, מה עשינו אתמול, איפה אנו גרים, מה עלינו לעשות וכו’, לא היה ניתן לדבר על רצף והמשכיות של ‘האני’. ולכן הזיכרון הוא חלק חשוב בהיות אדם.

יבוא זמן שבו, אנחנו נזכור מי היינו, ומה עשינו לא רק בחיים האלו אלא גם בהתגשמויות הקודמות שלנו, (זה אחד הדברים שאנו עושים כבר היום דרך העבודה הביוגרפית) אז הקרמה שלנו תהיה ברורה לנו לגמרי, לא נתמרמר עליה, וניקח עליה אחריות מלאה, נבין באופן מלא שהיא התוצאה של המעשים שלנו. גם היום, מעשינו הטובים והרעים, מחשבותינו וכו’ נרשמים ב’רשימות האקשיות’ – הזיכרון הקוסמי של הרוח.

שיקוי הזיכרון

בספרו כיצד קונים דעת העולמות העליונים? מתאר שטיינר כי ישנם דברים שאנו “חייבים לשכוח” במהלך מסע החניכה הרוחנית שלנו, ודברים אחרים אותם אנו “חייבים לזכור”. אלו מכונים על ידו בשמות: “שיקוי השכחון” ו”שיקוי הזיכרון”. לא נתייחס כרגע לנושא השכחה, על-אף שהוא נושא מרתק:

“השיקוי השני המוגש למתקדש הוא: “שיקוי הזיכרון”. שיקוי זה מעניק לו את הכושר לזכור בכל עת את האמיתות העילאיות. יד הזיכרון הרגיל תקצר מעשות זאת. חייבים להתאחד, להיעשות אחד עם האמיתות העילאיות. חייבים להגיע לא רק לידען, אלא להשתמש בהן כדבר מובן מאליו, להפוך אותן להתאמנות, להרגל, לנטייה. הכרחי שלא יהיה צורך, כלל וכלל, להעלות אותן במיוחד במחשבה; צריך שתתגלמנה בעצם אישיותו של האדם; חייבות הן לזרום דרכו בדומה לתהליכי החיים שבתוך גופו. כך עושה האדם את עצמו, במובן הרוחי, בהדרגה למה אשר במובן הפיזי עשהו הטבע.”

ר. שטיינר,’ כיצד קונים דעת העולמות העליונים’, 2008, עמ’ 60.

הקורונה לא תימשך לתמיד, יבוא זמן שהקורונה תסתיים, ונחזור לחיינו הרגילים, ואחת השאלות הגדולות היא מה ישתנה בעקבותיה? האם משהו ישתנה בעקבותיה? אני חושבת שאחד הדברים הכי מפחידים, שאנחנו צריכים לפחד ממנו, הוא שנשכח, שנחזור מהר מאוד לשגרה ולא נלמד את מה שאנו נדרשים ללמוד בעקבות התקופה הזו, שההזדמנות הזו שקיבלנו “תתבזבז” – בשיר הידוע של שלונסקי ‘הנדר’ שהוא כתב בעקבות השואה הוא כותב – “נדרתי הנדר לזכור את הכל, לזכור – ודבר לא לשכוח” ומסיים במילים – “קונם אם לבוקר אחזור לסורי ומאום לא אלמד גם הפעם…”

שאלה לחקירה ביוגרפית:

מהי האמת הרוחנית שגיליתי על עצמי, או התחדדה לי בעקבות הקורונה שאסור לי לשכוח! שאני רוצה לזכור גם אחרי שהיא תיגמר?

print

חזרה למאמרים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *