15.7.2020 – לימוד 39
לצפייה בווידאו של הלימוד לחצו כאן
עיקרי הלימוד:
פעם דיברו הכוכבים לאדם
גורל העולם כעת הוא שתיקתם.
עבור האנושות על פני האדמה
יכולה המודעות לשקט זה להפוך לכאב.
אך בדממה המעמיקה
שם צומח ומבשיל
דבר האדם לכוכבים.
עבור אדם-הרוח
יכולה המודעות לדיבור זה
להפוך לעוצמה.
ר. שטיינר
במפגש הקודם דיברנו על הכאב ועל הסבל, קראנו שיר יפה של אווה קילפי. השאלה שהתבקשתם לחשוב עליה בבית:
מה הסבל שכרגע אני חווה בחיי – מה האתגר שהוא מציב בפניו? איזו שאלה עולה? אל מה הוא בא לעורר אותי? מה המשימה שלי עכשיו?
שאלנו זאת גם בדרך נוספת: אמרנו שאפשר לראות את זה כמו גיבור באגדה שיוצא למסע חניכה – מה אותו כאב או סבל שבפניו הוא ניצב כרגע בתוך המסע שלו וצריך לחצות?
משתתפת – מצאתי את עצמי עסוקה בשאלה זו דווקא לא ביחס לסבל שלי – אני בתקופת הקורונה פחות מרגישה סבל אישי, אבל כן מרגישה אותו אצל הסובבים אותי והמטופלים שלי. הסבל הזה מביא אותי להקשבה נוספת, חיפוש, הרהור שמצריך כוחות שמזמינים לשקט והתבוננות. אני יכולה להרגיש הזדהות, להרגיש שזה פוגש אותי במרחבים אישיים. זו התעסקות בלתי פוסקת, זה לא נקודתי.. זה מלווה אותי ביום יום, ויוצר עוררות גבוהה מאוד.
יעל – אני שומעת שאת אומרת שהסבל האנושי שמתרחש בעקבות הקורונה גורם לך לערנות גבוהה יותר, רגישות גבוהה יותר, הקשבה עמוקה יותר. כמו שדיברנו אתמול בשיעור בנושא ההקשבה – לפתח אוזן חדשה להקשבה. אני שומעת שכל החושים שלך מתעדנים ונהיים רגישים יותר.
משתתפת – זה סוג של טיונינג שמתחדד. בקורונה קרה לי נס – חזרתי לנגן בפסנתר, מה שלא עשיתי 50 שנה. זה מייצר איכות הקשבה נוספת, כמו תדר אחר, תדר שמצטרף.
נעבור אל השיעור שלנו היום:
ברוך הבא / אווה קילפי
"תַּגִּידִי מִיָּד אִם אֲנִי מַפְרִיעַ
הוּא אָמַר כְּשֶׁנִּכְנַס מִבַּעַד לַדֶּלֶת
וַאֲנִי תֵּכֶף מִסְתַּלֵּק
אַתָּה לֹא סְתָם מַפְרִיעַ
הֵשַׁבְתִּי לוֹ
אַתָּה מְטַלְטֵל אֶת כָּל קִיּוּמִי
בָּרוּךְ הַבָּא"
בחרתי להביא את השיר הזה כי הוא מביא בצורה מאוד יפה את האופן שבו אנחנו הרבה פעמים חווים את המפגש עם עולם הרוח. המפגש עם עולם הרוח הוא לרוב מפגש מפתיע, מסעיר, מטלטל, לא צפוי.
ביעוץ הביוגרפי כשמגיע מיועץ עם אירוע בו הרגיש מופתע, בד"כ לא מדובר בהפתעות נעימות, אז אנחנו יודעים שזה מפגש עם עולם הרוח. עולם הרוח מביא לנו שפה אחרת, ספירה אחרת שאנחנו לא רגילים אליה, שונה מאוד ממה שאנחנו רגילים פה בתוך החיים הארציים.
בשיר היא אומרת "ברוך הבא", אבל בדרך כלל כשבא משהו שמטלטל את קיומנו, כמו הקורונה לדוגמא, אז התגובה הטבעית שלנו היא להתנגד, לרצות שהדבר הזה יעלם, לרצות לחזור אל הרגיל ואל מה שהורגלנו להישען עליו, לרצות להחזיר את הכל למקומו הקודם.
זה חשוב לציין שהמפגש עם עולם הרוח הוא מפגש של הפתעה וטלטלה, כי בדרך-כלל כשמדברים על רוחניות, הנטייה הטבעית היא לחשוב על התעלות, משהו נעים ומענג. זה נכון שעבודה רוחנית יכולה להביא את כל הדברים האלו, אבל הרבה פעמים מה שמעיר אותנו במפגש הראשוני עם עולם הרוח הוא מפגש של טלטלה, פחד וחרדה, וזה חוזר בכל מפגש שאנחנו צריכים להתקדם עוד צעד.
כך גם לגבי אנשים שיש להם תפקיד בהתפתחות הרוחנית שלנו – אדם שבא ומפריע. אנחנו חווים את הכניסה לחיינו של אדם שמביא כלפינו ביקורת, או זורק לנו הערה שמטלטלת אותנו ואנחנו חושבים 'מה, מאיפה זה בא? אני כזאת? זה לא יכול להיות" – הוא שליח בביוגרפיה שלנו, הוא בא להעיר אותנו למשהו. הנטייה הטבעית היא להדוף – להגיד שהוא לא בסדר , שהוא אשם או שהוא מגעיל שאמר לנו דברים אלו. זה נחווה כהפרעה כי יש לי סדר וביטחון שאני רגילה להם והוא מפריע להם, מטלטל ומזיז את כל מה שהייתי רגילה. גם מה שהייתי רגילה לחשוב על עצמי, וגם ממש בממד הקיומי של אורח החיים.
שאלה לחקירה ביוגרפית:
מפגשים עם עולם הרוח, שאולי לא ידעתם שזה מפגש כזה – אדם או אירוע שטלטל את קיומכם, פתאום הפר את השלווה, הביא משהו שלא התכוננתם אליו.
משתתפת – המפגש הראשון שלי עם עולם הרוח היה בקורס מבוא לחינוך אנתרופוסופי. הדבר הראשון שאמרתי זה 'מה זה השטויות האלה', כי במשך שנים התרגלתי להתחנך בצורה מסוימת, לא משנה אם טוב או רע, אבל מוכר. כל מה שלא דיבר אלי, עשיתי עליו איקס לאט למדתי מה לקחת איתי, את מה שאני כן מתחברת, ומה שאני לא מתחברת להגיד "אוקי, זה קיים אבל אני לא מתחברת". זה היה השנה, שאני בת 37.
יעל – גיל 37 וחודשיים נקרא קשר ירח שני. כל 18 שנה ו7 חודשים יש מפגש בין תאריך הלידה העברי שלנו, שנקבע עפ"י הירח, והתאריך הלועזי שנקבע עפ"י השמש, מתלכדים. לכן גם כל 19 שנה התאריך העברי והלועזי של לידתנו מתלכדים. הסיבה היא שהשמש והירח נמצאים באותה זווית ביחס לכדור הארץ כמו ביום הלידה, וזה קורה כל 18 שנה ו7 חודשים.
כבר הזכרנו פה שהשמש קשורה לאיכות של העתיד – של ה'אני', של קרמת העתיד. הירח – קשור לקרמת העבר. שטיינר אומר שבמפגש הזה, שהתאריכים מתלכדים, יכול משהו מקרמת העבר לסגת, ומשהו מהעתיד להיכנס. יש נסיגה ואפשר לראות את זה סביב התקופה של 18 ו7 חודשים. סביב 37 וחודשיים, שזה קרוב לזמן שהתחלת את לימודייך, זה קשר ירח שני – נאמר ש'העבר נגמר'. העבר לא לגמרי נגמר, יש לנו עוד הרבה מקרמת העבר גם אחרי זה, אבל משהו מקרמת העבר מתחיל לסגת ומשהו מהעתיד נכנס. אז כנראה שלא סתם התחלת דווקא אז את בלימודים. משהו מהאנתרופוסופיה קשור לעתיד שלך כנראה, ולא יכול היה להיכנס לפני. וכשמשהו כזה נכנס זה תמיד מטלטל, כי העבר, אפילו אם אנחנו ממש רוצים להיפטר ממנו, הוא עדיין הדבר המוכר לנו, על זה היינו רגילים להישען, טוב או לא טוב, אבל את זה, כפי שאמרת, אני מכירה. פתאום מראים לי תפיסה חדשה, רעיונות חדשים, הסתכלות חדשה. אידיאולוגיה זה דבר שמפחיד לוותר עליו, זו גם קרקע שאנחנו רגילים להישען עליה.
משתתפת – האם זה קשור גם למוות? אמא שלי נפטרה לפני 4 חודשים ואתמול קרוב של אבי נפטר.
יעל – קודם כל אני משתתפת בצערך. הקשר יכול להיות קשור לקרמת עבר, והפרידה ממישהו יקר, במיוחד הורים, קשה ועצובה ככל שתהיה, יכולה לאפשר למשהו חדש להיכנס. אמא נמצאת עכשיו בעולם הרוח וזה יכול לאפשר קשר חדש. לא כל אחד בגיל הזה חווה מוות של אדם קרוב, אבל את יכולה לבדוק האם הפרידה מאמא מאפשרת למשהו חדש להיכנס.
משתתפת – אני מרגישה שכשאני חווה כאב או סבל זה גורם לי לפעולה, לעשייה. אני לא יכולה לאורך זמן לחוות כאב וסבל, חוסר האונים הזה מוציא אותי מאזור הנוחות ואני נמשכת לעשייה שמקדמת אותי. זה לאו דווקא מוציא אותי מהכאב, יש דברים שעברתי במשך שנים ולא הצלחתי להוציא את עצמי מיום ליום מהכאב, אבל באופן כללי זה מטלטל אותי ואז מוציא ממני כוחות רצון להתחיל לעשות עם עצמי משהו. בשנים האחרונות אני עובדת עם ילדים, ובמיוחד עם ילדים מאתגרים מאוד – אלימות ועוד – זה לא כאב של אובדן, אבל יש בזה חוסר אונים שיכול להעסיק אותי להרבה זמן לאורך היום. והמקום הזה גורם לי לחשוב יצירתי – איך להתמודד עם הילד הזה, איך לשנות את הסיטואציה. זה נכון שזה פוגש את חוסר האונים שלי, אבל זה גם הכאב והסבל שהילד חווה באותו רגע.
יעל – חוסר אונים הוא דבר מאוד חשוב. בפרבולה של התפתחות האדם יש את שלב אמצע החיים – גיל 33 כזרע, שם מתחיל ההיפוך בין חומר לרוח, שנקרא גם 'מות והתהווה'. אח"כ, עד גיל 42, זוהי כל תקופת אמצע החיים. באניקרנציה – לפני אמצע החיים – אנחנו בהתגשמות, בהישרדות. שם, כשאנחנו חווים כאב וסבל, הנטייה היא מיד לחבר לזה מחשבה ופעולה. הפעולה עולה כי מאוד קשה לנו לשהות בכאב ובסבל. התהליך של ההיפוך באמצע החיים קשור להסכמה בהדרגה, כמה שאנחנו יכולים, לעבור דרך חוסר אונים ולשהות בו. חוסר אונים זו חוויה של מוות. חוסר אונים קטן יכול להיות גם חוסר אונים גדול. מתוך זה יכול להיוולד הדבר החדש. את דיברת על עשייה, אבל גם כזו שיש בה משהו חדש, שי בה יצירתיות. צריך לבדוק אל מה זה קשור אצלך: האם הפעולה שלך באה אחרי שעברת דרך חוסר האונים, אפילו לזמן קצר, ואז נולדה שם תנועה חדשה, שינוי. כמו שנאמר בשיר "אַתָּה מְטַלְטֵל אֶת כָּל קִיּוּמִי
בָּרוּךְ הַבָּא"
כי בזכות הטלטלה הזו קורה שינוי, קורה מה שלא יכול היה לקרות קודם, לא יכולתי לעשות קודם. אז חשוב לבדוק האם הפעולה שתיארת היא פעולה של יצירה חדשה שנולדה מתוך הטלטלה הזו, או שהיא פעולה שנובעת מתוך הניסיון לא להרגיש. אולי גם וגם, זו גם אפשרות. זה חומר למחשבה לכולנו.
לגבי המוות שהוזכר בשיתוף הקודם – המפגש עם המוות הוא כשלעצמו מעורר רוחנית, מאפשר משהו חדש. המוות הוא גם עולם הרוח – מי שמת נמצא בעולם הרוח. כשאדם קרוב לנו מת – זה קשר נוסף שלנו עם עולם הרוח, הוא נשאר בקשר איתנו גם אם אנחנו לא תמיד מרגישים את זה. אין ספק שיש לך שנה מלאת מפגשים עם עולם הרוח.
מפגש מטלטל יכול להיות גם מישהו שבפתאומיות אמר לכם על עצמכם משהו שלא ידעתם שמישהו חושב ככה עליכם, או שמישהו מרגיש ככה כלפיכם, ולא חשבתם בעצמכם כך על עצמכם.
דוגמא למשהו שקרה באחת הקבוצות שלנו לפני הרבה זמן: היו שתי קבוצות שלמדו יחד, ולא הסתדרו כ"כ טוב. אחת המשתתפות אמרה שמרגישה שחל שיפור ועכשיו מסתדרים יפה. באה תלמידה מהקבוצה השנייה ואמרה לראשונה דברים קשים, הטיחה בה. אמרה לה דברים קשים עליה. כולם היו מופתעים. בעבודה ביוגרפית ראינו שהדברים שאותה בחורה אמרה, לא היו נכונים לגבי המציאות האובייקטיבית, היה בהם משהו, אבל הם היו מוקצנים ומוגזמים. ועדיין – הבחורה שבה הוטחו ההאשמות, אחרי שנרגעה מהטלטלה והעלבון, יכלה לראות שזה משקף משהו מהמקום שממנה באה בחיים קודמים, ושחוזר בחיים האלה כרה-קפיטולציה. בדברים שהוטחו בה נאמר שהיא נוקשה, שהיא מרוכזת בעצמה, שהיא רוצה שהדברים ילכו בדרך שלה. ידענו שהדברים שנאמרו עליה אכן קשורים אליה כי היא יכלה למצוא מקומות שבהם היא מגיבה בצורה שהואשמה בה: שיש בה נוקשות, שיש בה משהו ששואף לשליטה.
תחשבו בבית וגם תשימו לב להמשך – כשמישהו בא ופתאום מטיח בכם משהו שאתם לא מבינים מאיפה זה בא ואיך זה קשור אלי, אז אחרי שמתגברים על העלבון כדאי לבדוק מה אותו אדם אמר לנו על עצמנו. הרבה פעמים זה יכול לקרות עם אנשים קרובים אלינו, ויתכן שזה מישהו שיודע ומכיר אותנו מחיים קודמים. אנחנו מכירים מחיים קודמים, יש לנו יחסים קרמתיים, והוא באותו רגע אולי התבלבל וחזר לסיטואציה שהיא לא מעכשיו. זה גם מעיד עליו, אבל לנו זה לא כ"כ משנה. מה שחשוב הוא שאנחנו יכולים ללמוד מזה המון על עצמנו. זה שליח שמביא לנו משהו מישות העבר שבאנו ממנה.
שאלה למחשבה בבית:
כשנכנס מישהו וטלטל את עולמי, שאמר לי משהו מפתיע – מה הוא מגלה לי על עצמי? מה הוא מגלה לי על ישות העבר שממנה באתי?
משתתף – אני עושה חברותא עם משתתפת אחרת, והעליתי בפניה בעיה כלשהי והיא באופן מיידי וברור עלתה על הבעיה ונתנה פתרון פשוט וברור. אמנם תמיד ידעתי את זה אבל אמרתי לעצמי שאם היא קלעה בול וכ"כ מהר אז כנראה שיש בזה משהו. מישהו מהצד יכול לעזור לנו בתוך החברותות, אפשר לעשות עבודה יפה.
ברוך הבא / אווה קילפי
"תַּגִּידִי מִיָּד אִם אֲנִי מַפְרִיעַ
הוּא אָמַר כְּשֶׁנִּכְנַס מִבַּעַד לַדֶּלֶת
וַאֲנִי תֵּכֶף מִסְתַּלֵּק
אַתָּה לֹא סְתָם מַפְרִיעַ
הֵשַׁבְתִּי לוֹ
אַתָּה מְטַלְטֵל אֶת כָּל קִיּוּמִי
בָּרוּךְ הַבָּא"
בהצלחה לכולנו עם הטלטלות שבדרך.
להתראות.