אנתרופוסופיה בימי קורונה – לימוד 43

12.8.2020 – לימוד 43

לצפייה בווידאו של הלימוד לחצו כאן

תמלול הלימוד:

שלום לכולם, אני שמחה להצטרף למעגל ההנחיה בשיעורים השבועיים לקהילה. אני יפה לדרמן, יועצת ביוגרפית, מורה בביה”ס ותלמידה של מדע הרוח.

היום נדבר על הקשר בין מוסריות ואהבה. אני אזהר לא לגלוש לפשטנות או לוציפריות בנושא זה, כי אם נספיק אז נגיע גם לשאלת המוסר העתידי – שטיינר עוסק רבות בשאלה ‘איך יראה המוסר העתידי, המוסריות העתידית שלנו’. זה מופיע בהרבה כתבים שלו וכאן ניגע בזה על קצה המזלג.

שטיינר מבחין גם בין מוסר למוסריות, ונדבר על זה כאן יחד. נושא המוסר והמוסריות מעסיק את האנושות מרגע שעמדה על דעתה. כמעט בכל תחום חוקרים את ההיבט המוסרי – בדת, בפילוסופיה, ברפואה, במשפט – כמעט אין תחום בחיי האדם שההיבט המוסרי לא עולה שם. אנחנו רוצים לגעת בקשר שבין מוסריות ואהבה.

נקרא שיר של זלדה:

מתוק להתפלל / זלדה

מָתוֹק לְהִתְפַּלֵּל עַל זֶה שֶׁעָבַר בָּרְחוֹב וּבְעֵינוֹ עַצְבוּת.

לִשְׁכֹּחַ אֶת עָנְיִי בגלל אַלְמוֹנִי שצעד ביַתְמוּת.

מָתוֹק לָלֶכֶת לֶהָרִים לְהִשְׁתַּחֲווֹת אַפַּיִם

לְבַקֵּשׁ אַהֲבָה בשביל אַחַת שֶׁהִיא לֹא אֲנִי,

ולִשְׁכֹּחַ אֶת עַצְמִי.

               

הקשר בין מוסריות ואהבה, והקשר העתידי – איך יראה המוסר העתידי שלנו – זה הנושא של המפגש הזה. אני רוצה לשאול אתכם: מהם המאפיינים הבולטים של מוסר? מה צריך להיות כדי שנגיד שזה קשור או לא קשור למוסר?

משתתף – ראיית האחר?

יפה – יפה, זו כבר המשימה ההתפתחותית שלנו, לשם אנחנו נצטרך להגיע. אבל כשאנחנו מדברים על מוסר אנחנו מדברים קודם כל על מעשה. גם אי-עשייה יכולה להיחשב למעשה. כיום אנחנו רואים שנחקקים יותר ויותר חוקים שבהם נאמר באיזה אופן אדם צריך להתערב באירוע, ואם הוא לא מתערב זה נחשב לעבירה.

המאפיין הראשון של מוסר הוא – מעשה.

מהו הדבר הנוסף שקשור למעשה המוסרי – איפה הוא מתקיים, איפה הוא מבטא?

משתתפת – לא יכולה להיות מחשבה לא מוסרית?

יפה – מחשבה היא גם סוג של מעשה. ככל שאנחנו מתקדמים ומתעדנים אז גם מחשבה היא בגדר מעשה. ההתעדנות והניקיון שלנו יבואו לידי ביטוי לא רק במעשה שלנו אלא גם במחשבה.

משתתפת – המוסר זה מעשה בין אנשים.

יפה – נכון. המוסר קיים במרחב שביני לבין האחר. גם כאן, ככל שנתעדן אז המעשה המוסרי הולך ומתרחב: המעשה המוסרי הוא לא רק ביני לבין בן האדם האחר, אלא גם ביני לבין בעלי החיים, ואז ביני לבין הצומח, וביני לבין האדמה. היחס שלנו מתרחב אל העולם שנמצא מולנו, אך כמובן שברמה הראשונית מדובר על מה שקורה ביני לבין האחר.

משתתפת – זה יכול להיות גם מעשה מוסרי ביני לבין עצמי.

יפה – נכון מאוד. אם אוכל להסתכל על עצמי.

מהו המאפיין השלישי של מוסריות – באיזו ממלכה נמצאת המוסריות? ממי אנחנו תובעים בכלל מוסריות?

מוסריות נדרשת רק מבני האדם, ולא בממלכות שמתחת – לא בחיות ובצמחים, ולא מהממלכות הגבוהות יותר – המלאכים וההיררכיות הגבוהות יותר. בממלכת הצמחים או בעה”ח אנחנו בכלל לא מצפים למוסריות. גם בני אדם, ברמות מסוימות, אנחנו לא תובעים מהם מוסריות. לדוגמא: ילדים. מה חסר שם? חסר ‘אני’, חסרה תודעה, וחסרה חירות – לכן לא תובעים מהם מוסריות. חירות יכולה לבוא רק עם ה’אני’, וה’אני’ גם כן קשור למוסריות. בתי משפט פוטרים מדרישה למוסריות גם אנשים שבריאותם הנפשית לקויה ושהם לא יכולים להבחין בין טוב לרע.

מוסריות ומוסר קשורים ל’אני’, לתודעה, ופועל במרחב שביני לבין האחר בכל הרמות, וגם ביחס לעצמי, והוא מתבטא גם במעשה, כולל במעשה המעודן של המחשבה.

השאלה הבאה שנבדוק היא: מאיפה נובע באדם המעשה המוסרי – מאיפה הוא שואב את היותו מוסרי או לא מוסרי?

משתתפים – מהאני שלו / מהמצפון / מהחינוך שהוא קיבל.

יפה – דרך החינוך אנחנו מכוונים את הילדים ואת עצמנו. המוסר הוא זה שמסדיר את חיי החברה ביננו. יש לנו חוקים, נורמות, עשרת הדיברות – מה משותף לכולם? מה המקור שלהם – מאיפה הן באים?

לא מה’אני’, אלא מבחוץ – במקרה של עשרת הדיברות זה מאלוהים. נורמות וחוקים – ניתנים מבחוץ. רוב בני האדם נחשבים מוסריים כל עוד הם נשמעים לחוקים.

השאלה ששואל שטיינר היא לא על מעשה מוסרי, אלא מהו המקור למוסריות? מהו הדבר שאם יהיה לי אותו, שאם אדע אותו, שאם הוא יהיה בתוכי, אז ממנו תנבע מוסריות? לא רשימת החוקים, המצוות או התקנות, אלא שמהדבר שיהיה לי וממנו תנבע מוסריות?

לדברי שטיינר, ע”י תורה מוסרית והטפה מוסרית לא מבססים מוסריות. המוסריות היא משהו הרבה יותר עמוק, פנימי, שנובע מתוך ה’אני’ של האדם עצמו.

מתוך מסכת אבות:

מַעֲשֶׂה בְּנָכְרִי אֶחָד, שֶׁבָּא לִפְנֵי שַׁמַּאי,

אָמַר לוֹ: גַּיְּרֵנִי עַל מְנָת שֶׁתְּלַמְּדֵנִי כָּל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ, כְּשֶׁאֲנִי עוֹמֵד עַל רֶגֶל אַחַת.

דְּחָפוֹ בְּאַמַּת הַבִּנְיָן שֶׁבְּיָדוֹ.

בָּא לִפְנֵי הִלֵּל – גִּיְּרוֹ.

אָמַר לוֹ: “מָה שֶׁשָּׂנאוּי עָלֶיךָ לֹא תַּעֲשֶׂה לַחֲבֵרֶךָ” – זוֹהִי כָּל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ, וְהַשְּׁאָר פֵּרוּשׁ הוּא – לֵךְ לְמַד. ואידך זיל גמור.

הסיפור על הילל ושמאי בא להדגיש את גישתו הקפדנית של שמאי מול גישתו המתונה של הילל. הגיע גוי וביקש ‘למדני את כל התורה כולה כשאני עומד על רגל אחת’. שמאי – סילק אותו עם אמת עץ. הילל – אמר לו שכל מה ששנוא עליך אל תעשה לחבריך, ואת כל השאר תפרש בעצמך.

איך אתם מפרשים את בקשת הנוכרי ואיך אתם מבינים את תשובתו של הילל?

משתתפת – אני חושבת שהנוכרי רצה לקבל את אמות המוסר של היהדות ואיך הוא צריך להתנהג לפיהן. תשובתו של הילל קשורה לזה שאדם לא יכול לעשות משהו מעבר לרמת התודעה שלו, מעבר לדרגת ההתפתחות שלו. הוא יכול רק לעשות את מה שהוא מבין, לכן יכול לעשות את המקסימום שלו החל מאותה נקודת תודעה שיש לו.

יפה – זה נכון, למרות שהגוי לא ביקש ללמוד את המוסר, הוא ביקש ללמוד את כל התורה כולה. יש דיון שלם על הסיבה שהילל לא אמר לו לאהוב את אלוהים, ולא נתן לו את התורה מהבט אחר.

מה מצא לנכון הילל, שהיה גדול התנאים, להגיד שכל התורה כולה נובעת מ’מה ששנוא עליך אל תעשה לחבריך’?

משתתפת – שהקשרים עם האדם האחר חשובים יותר מהקשר עם האל.

יפה – כלומר, הילל נותן לגוי מפתח למוסריות – הוא לא אומר לו מה צריך לעשות, לא פרש לפניו מערכת חוקים ומצוות. אלא הוא נתן לו איזושהי מהות, שאם אתה מפנים אותה אז ממנה, מתוכך, תנבע ההתנהגות המוסרית, וממנה תדע מה לעשות. אנחנו נראה שרוב המצוות והנחיות להתנהגות מוסרית נובעים וקשורים ליחסים בין אדם לחברו. אבל במקום לתת שורה של חוקים, הוא נתן מהות שהאדם אמור להפנים, והכל כבר יתפרש מתוך זה.

אנחנו נראה שזה לא שהיחסים בין אדם לחברו חשובים יותר מהיחסים בין אדם לאלוהים, אלא שאם באמת תפעל מעומק ההנחיה ‘מה ששנוא עליך אל תעשה לחבריך’ אז תגיע למקור האלוהי שיש בכל אדם ואדם, ומשם אתה תגיע לאלוהות מתוך אהבת האדם – מתוך ההסתכלות וההפנמה העמוקה של האמירה הזו.

תחשבו על משהו שאתם שונאים שעושים לכם, אבל מוצאים את עצמכם עושים את זה לאחרים? גם דברים קטנים…..

משתתפת – אני שונאת שמאחרים ואני תמיד מאחרת.

משתתפת – כל משפטי הילדות שאמרנו שאף פעם לא נגיד לילדנו.

משתתפת – כולנו אוהבים שמקשיבים לנו, אבל אני מוצאת על עצמי שאני לא תמיד מרוכזת ופתוחה לגמרי כלפי מי שמדבר אלי.

יפה –  נכון. היום בעידן הניידים אנחנו מאוד לא אוהבים שמישהו שאנחנו מדברים אליו מתעסק בנייד, ואנחנו עושים את זה כל הזמן….

אנחנו רואים איך המהות הזו יכולה לבסס התנהגות מוסרית שנובעת מתוכך -מתוך ה’אני’ שלך אתה יכול לדעת בכל רגע מה נכון לעשות, מה צריך לעשות, ביחס לאחר.

משתתף – אני יכול להציע הסתכלות נוספת על שמאי והילל: שמאי היה עסוק והנוכרי הפריע לו ואז הוא סילק אותו, כי הוא הציק לו. הילל אמר את אותו דבר: גם לו הנוכרי הציק אבל הוא אמר את הדברים בצורה קצת יותר יפה – אל תטריד אותי עכשיו ואל תעשה לי את מה ששנוא עליך.

יפה – אם הוא רצה להגיד לו ‘אל תטריד אותי’ ונתן לו כזה טיפ לחיים שיכול לכוון את כל מוסריותו, הגוי יצא נשכר מאוד מההטרדה. אם כי זה פחות מתאים להילל, שהיה ידוע בסבלנות העצומה שלו. יש סיפור מפורסם על גוי שמטריד את הילל בכניסת השבת 3 פעמים, כי התערב על כספו אם הוא יצליח להרגיז את הילל, ולא הצליח והפסיד בגלל זה את כספו. הילל ידוע באהבת האדם שלו.

משתתפת – אני חושבת שיש חשיבות לזה שמדובר בגוי, והילל אמר לו מפתח למוסריות, שלא קשור לשום מאפיין אלא רק להיותו אדם באשר הוא. זה לא קשור אצל הילל לאדם יהודי או לא, אלא יש לו יחס שווה לאדם כאדם, וזה הפוך או מנוגד לשמאי. זה מתחבר גם למה שנאמר – שהמצפון והמוסר הוא מעבר לזהות האדם ככזה או אחר, אלא קודם כל להיותו אדם.

יפה – נכון, זה מקסים. יש הרבה אמירות שמיוחסות להילל על אהבת האדם ואהבת השלום שהיו בו, זה אחד הדברים שאפיינו אותו.

כששטיינר שואל איך אנחנו יכולים לבסס את היחס שלנו לאחר: איך אני יכול מתוך היחס שלי לאחר להגיע לאהבת האחר. לא רק מה ששנוא עליך אלא להגיע לאהבה – זה האימפולס של העתיד. להגיע לאהבה שהיא לא רק אהבה של קשרי דם. באחד השיעורים עם יעל עסקתם בהבדל בין אהבה נפשית לאהבה רוחנית. השאלה היא איך אתעורר לכך שאוכל לאהוב את האחר, ומתוך האהבה הזו של האחר תנבע המוסריות. איך אביא את עצמי לחוויה העמוקה של אהבת האחר. זו לא אהבה של עונג ולא אהבה לוציפרית, אלא אהבה רוחנית.

יש שלושה העקרונות ששטיינר מזכיר, שאם אנחנו נזכור אותם אז תתעורר בנו אהבה. אי אפשר לצוות על אהבה, אבל אפשר לעורר אהבה. לילד שלנו, או לבני משפחה, האהבה מתעוררת באופן ספונטני, אבל כלפי האחר יש צורך לעורר את האהבה באופן אקטיבי.

שטיינר לא פעם מתייחס אל האדם כחידה, וכאן הוא מגדיל ואומר שיש להתייחס אל האדם כחידה מקודשת. יש 3 עקרונות שאם נעקוב אחריהם אז נוכל לחיות את האימפולס הזה. אלו שני עקרונות מעשיים, והשלישי נובע מהם.

  1. אם תהיה בנו האמונה-הידיעה, לא אמונה נאיבית, שביסוד כל אדם יש צלם אלוהי. אם נתייחס אל כל אדם כחידה מקודשת, אז הדבר הראשון הוא האמונה באלוהי שנמצא בכל אדם.
  2. התקווה – שכל נפש אנושית יכולה למצוא את דרכה חזרה לעולם הרוח. הפוטנציאל של האדם הוא בלתי צפוי.
  3. מתוך העיקרון הראשון ואולי מתוך שניהם צומחת האהבה ללא סייג לאנושות.

תרגיל לחקירה ביוגרפית:

ננסה לחשוב על מישהו שיש לנו כלפיו רגשות קשים. מישהו שהכעיס אותנו, שפגע בנו, שיש לנו רגש שלילי כלפיו – תיעוב, בוז, שינאה…. נעמיד את אדם מול עיננו, נסתכל עליו כמו חידה מקודשת ונחשוב ‘באדם זה יש את היסוד האלוהי שבו, ויש את התקווה עבורו שהוא ימצא בכל רגע נתון את דרכו אל עולם הרוח, לאלוהות.’ מה עולה בכם?

משתתף – לגבי זה שלאדם יש תקוה לחזור אל עולם הרוח הרגשתי שאני מעדיף שלא יחזור אל עולם הרוח אלא שאני רוצה שהוא ימשיך לסבול. אל צלם אלוהים יותר התחברתי, אבל לקוות עבורו שיחזור אל עולם הרוח לא התחברתי, כי אם הוא פגע בי אז אני מעדיף שימשיך לסבול.

יפה – האם עלה איזשהו רגש, אפילו לשבריר שניה? אני התאמנתי על מישהי שהרגיזה אותי בסופר, זה היה אירוע שטותי לחלוטין שהרגיז אותי למשך שעות. זה לקח לי יום שלם להרגיש כלפיה משהו אחר, זה לא פשוט.

משתתפת – גם לפני ששאלת הרגשתי שמתעוררת אהבה. משהו מתרכך בכעס והרגשתי שהלב מתרחב ומתעוררת אהבה. אהבה אחרת ממה שאנחנו בד”כ מתכוונים כשאנחנו אומרים אהבה. זה כלי מדהים.

משתתף – עלתה בי הערכה כלפיו, והכרה בחלק הגבוה שלו, ביכולת שלו להגיע אל הרוחי שבו. לא בדיוק אהבה, אבל הכרה והערכה.

יפה – זה הרבה מאוד. אהבה היא לא ניצתת בקלות, זה אימון. אנחנו נוטים להנמיך את האחר כשהוא פוגע בנו ונוטים לשכוח את האלוהי שבו. זו הטרנספורמציה של העתיד. שטיינר אומר שהמוסריות של העתיד תבנה על יסוד זה או שלא תבנה כלל! אם לא נעשה את זה. ככה זה מופיע שם – עם סימן קריאה. זו טרנספורמציה שדורשת אימון. יש לנו עוד 3000 שנה להתאמן על זה, אבל אפשר ורצוי להתחיל כבר היום.

משתתפת – לא הבנתי עד הסוף את העניין של ‘למצוא את דרכה חזרה אל העולם הרוחי’.

יפה – הכוונה היא לא במובן של להיות תלמיד מדע הרוח, אלא במובן שאם אדם פגע בנו ועשה רוע, אז הוא סטה מהנתיב. הרי הטעות והרוע הם חלק מהנתיב שלנו, לכן אנחנו יכולים דרכם לחזור לנתיב  – לקחת אחריות על הרוע שלנו ולחזור לנתיב. בכל רגע אדם יכול להגיע אל החירות שלו מתוך הטעות שלו,  ולעמוד מול הטעות שלו והרוע שלו. הרי בלי הטעות ובלי הרוע אין לנו חירות.

משתתפת – עשיתי את זה על מישהי שאני קצת בזה לה. את החלק הראשון של האמונה והידיעה הצלחתי וזה הלך חלק, זה מרכך ומזכיר. החלק של התקווה מעלה לי שאלה שלאחרונה אני עובדת איתה – לפעמים יש תחושה שלכל אדם יש את הגבול של התיקון שהוא יכול לעשות באינקרנציה הזו. וכשאני מסתכלת על האישה הזו עליה חשבתי, אז קשה לי עם התקווה כי זה מעורר בי את הדילמה מול הגבול של מה שכל אחד יכול לעשות בהתפתחות שלו באינקרנציה מסוימת.

יפה – כמו שאורנה אומרת ‘יש עוד גילגול’. ההסתכלות צריכה להיות הרבה יותר רחבה. הישות הנצחית שלנו היא זו שתעבור תיקון, ולא ההתגלות שלה פה בעולם הפיזי. בעולם הפיזי זה מוגבל. אבל הישות עצמה, בחיים האלו והבאים, יכולה למצוא את דרכה חזרה – אנחנו לא מגבילים את התקווה רק לכאן ועכשיו.

שיתוף – אגרת פאולוס אל הקורינתים.

אִם־ בִּלְשֹׁנוֹת אֲנָשִׁים וּמַלְאָכִים אֲדַבֵּר וְאֵין־ בִּי אַהֲבָה הָיִיתִי כִּנְחושֶׁת הֹמָה אוֹ כְּצִלְצַל תְּרוּעָה׃

וְאִם תִּהְיֶה לִּי נְבוּאָה וְאֵדַע כָּל ־הַסּוֹדוֹת וְכָל־ הַדָּעַת וְאִם תִּהְיֶה־ לִּי אֱמוּנָה רַבָּה עַד לְהַעְתִּיק הָרִים מִמְּקוֹמָם וְאֵין בִּי הָאַהֲבָה הָיִיתִי כְּאָיִן׃

וְאִם־ אֲחַלֵּק אֶת־ כָּל הוֹנִי וְאִם־ אֶתֵּן אֶת־ גּוּפִי לִשְׂרֵפָה וְאֵין ־בִּי הָאַהֲבָה כָּל זֹאת לֹא תוֹעִילֵנִי׃

הָאַהֲבָה לֹא־ תִבֹּל לְעוֹלָם אֲבָל הַנְּבוּאוֹת תִּבָּטַלְנָה וְהַלְּשֹׁנוֹת תִּכְלֶינָה וְהַדַּעַת תִּבָּטֵל׃

וְעַתָּה שְׁלָשׁ־אֵלֶּה תַעֲמֹדְנָה הָאֱמוּנָה וְהַתִּקְוָוה וְהָאַהֲבָה וְהַגְּדוֹלָה שֶׁבָּהֶן הִיא הָאַהֲבָה׃

אִגֶּרֶת פּאוֹלוֹס הָרִאשׁוֹנָה אֶל־הַקּוֹרִנְתִּיִּים פֶּרֶק יג

בזה נסיים את המפגש הקצר הזה. בבית כדאי להתאמן על שלושת העקרונות האלו ששטיינר מציע – לעורר את האהבה כלפי כל אדם ואדם.

להתראות.

print

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *