19.8.2020 – לימוד 44
לצפייה בווידאו של הלימוד לחצו כאן
תמלול הלימוד:
עִמָּכֶם הָיִיתִי מְאֻחָד;
הִשָּׁאֲרוּ מְאֻחָדִים בִּי.
יַחְדָּיו נְדַבֵּר
בִּשְׂפַת הֲוָיַת הַנֵּצַח.
פְּעִילִים נִהְיֶה
הֵיכָן שֶׁפּוֹעֶלֶת תּוֹצְאַת הַמַּעֲשִׂים.
בָּרוּחַ נֶאֱרֹג
הֵיכָן שֶׁנֶּאֱרָגוֹת מַחְשָׁבוֹת-אֱנוֹשׁ
בְּמִלַּת הַמַּחְשָׁבָה הַנִּצְחִית.
ר. שטיינר, מסרים אל מעבר לסף, 2019, מדיטציות לקשר עם המתים, עמ' 14, הוצאת תלתן
הוורס הוא מתוך הספר 'מסרים מעבר לסף', שהוא אוסף של טקסטים שמתאימים להקראה לאלו שעברו את הסף, שנפטרו. בתחילת הספר יש כמה מדיטציות מאוד יפות. השבוע בחרתי להשתמש בהן.
היום נמשיך שיעור שהיה לפני 3 שבועות. אני בוחרת להמשיך אותו כי זה נושא שאינו קל להבנה וחשוב שנבין אותו קצת יותר לעומק. דיברנו על חוק רוחני, חוק קוסמי, חוק קרמתי ששטיינר מביא, שפועל כבר בתוך אותה התגשמות. קראנו שני טקסטים בשיעור הקודם, ועכשיו נקריא טקסט קצר מתוכם.
"זהו חוק יסוד בחיים. הבה נחזור על התוצאה של התצפיות שלנו במשפט המכיל אמת עמוקה; דהיינו, שאנו בעמדה שבה אנו יכולים לעזור מעט מאוד לעצמנו, ושאנו, מנגד, יכולים להזיק לעצמנו במידה עצומה. אנו יכולים, בכל אופן, להיות לעזר רב לאחרים, בעוד איננו יכולים לגרום להם נזק על ידי הטעויות שלנו. האיכויות הטובות שלנו אם כן יכולות לעזור מאוד לאחרים; האיכויות הרעות שלנו גורמות לנו נזק רב, אך אינן גורמות נזק רב לאחרים, לפחות לא נזק קבוע."
Steiner, Morality and Karma, 1910, S-2303
אמרנו בפעם שעברה שלחוק הזה יש שני חלקים. נתייחס ונבהיר את שני חלקיו:
החלק הראשון מדבר על זה שבהקשר לקרמה שלנו כמעט ואין לנו אפשרות לשנות אותה ולהשפיע עליה בצורה ישירה. לדוגמא: אם אני מגלה משהו קרמתי לגבי עצמי, ואני כבר מאוד רוצה להיות מתקדמת וטובה. אני מאוד רוצה 'להתקדם מהר', ומאוד רוצה כבר לתקן את הקרמה שלי ולהשתחרר ממנה, אבל אני רוצה את זה עדיין ממניעים מאוד אגואיסטים: אני רוצה להיות טובה, לא בהכרח מתוך טוּב שפיתחתי, אלא אני רוצה את זה מתוך מוטיבציה להתקדם, אני רוצה מאוד להצליח, רוצה להשתחרר מהסבל.
בחוק הזה אומר שטיינר שכשאנחנו פועלים מתוך מקום כזה – יש לנו מעט מאוד אפשרות להשפיע. יש לנו אפשרות קטנה מאוד לעזור לעצמנו.
לעומת זאת, כשאני נושאת עבור האחר חלק מהקרמה שלו: כשאני נמצאת אתו במקומות הכי חשוכים שלו, במקומות הכי אפלים שלו ומוכנה להיות אתו שם, כשאני מוכנה לעמת את האחר – לא מתוך רצון לבקר אותו, לא מתוך שיפוט אלא מתוך קבלה מלאה ומתוך מוכנות להביא לו את האהבה הרוחנית ולהיות אתו בתוך האמת ולעזור לו לראות אותה כשהוא זקוק לכך וכשהוא מבקש את זה – זה שאני מוכנה לשאת חלק מהקרמה של האחר, לעיתים זה באופן לא מודע, דיברנו על ילדים שנושאים את הקרמה של ההורים שלהם – איזשהו חלק בקרמה של ההורה שההורה לא יכול לקחת על עצמו, לא מצליח, לא יכול בתודעה לעבור בעצמו. אביטל סיפרה לנו סיפור מאוד מרגש על אבא שלה, שבסוף חייו היא נשאה עבורו את הקרמה שלו במובן שהיא אפשרה לו קשר של הורה ובת שלא היה לו, למרות שהוא לא מילא את התפקיד שלו כאבא. בזה היא אפשרה לו לפני מותו חוויה אחרת, והוא הלך אל המסע לאחר המוות ממקום אחר.
אני נתקלת הרבה בחדר היעוץ במיועצים שמספרים על נושא שהוא לא רק הנושא הביוגרפי שלהם. נושא שאינו הצו הקרמתי האישי רק שלהם אלא צו קרמתי של דורות – שדור אחרי דור במשפחה נושאים אותו. וכשהם, המטופלים, מצליחים לעשות שם עבודה תודעתית – שהיא קודם כל עבור עצמם – זה עושה שינוי לא רק אצלם, אלא עושה שינוי לכל המשפחה. זה גם משחרר את הילדים שלהם, שהם לא יצטרכו להמשיך את זרם התורשה הזה. לילדים יש את הקרמה שלהם, אבל מה שההורה כבר עשה בתודעה – הילד לא יהיה חייב לקחת על עצמו. לפעמים זה גם משחרר את ההורים שלהם וגם את הדורות הקודמים במידה מסוימת. זה מאוד עמוק. להבין שאנחנו יכולים לשאת עבור האחר, לעזור לאחר לתקן או להקל על הקרמה שלו. כל אחד מאיתנו בסופו של דבר צריך לעבור את הקרמה שלו, ואנחנו כמובן לא יכולים למנוע מהאחר את הקרמה שלו, אבל גם איך נעבור אותה, ובאיזה בדידות נעבור אותה – אם יש מישהו שיכול לעזור לנו בדרך זה מאוד משמעותי.
שטיינר אומר גם דבר מאוד מרחיק לכת: שיבוא זמן שאנשים שהתקדמו והתפתחו מבחינה רוחנית ייקחו על עצמם במסע לאחר המוות, לקראת ההתגשמות הבאה, קרמה של מישהו אחר – יחליפו קרמות. אולי זה נשמע קצת הזוי אבל זה אכן 'להחליף קרמה' עם אדם אחר: האדם שהוא כבר מאוד מפותח ייקח על עצמו קרמה של אדם אחר, מתוך אהבה. מדובר על קרמה מאוד קשה, שאותו אדם פחות מפותח מבחינה רוחנית לא מסוגל לקחת אותה על עצמו, אפילו שהיא שלו. זה אמנם מאוד עתידי, אבל יש, לדבריו, מתקדשים שכבר היום עושים זאת. לפעמים אנחנו רואים אדם שבא לפה עם קרמה מאוד מאוד קשה – קרמה כזו יכולה לנבוע מתוך המעשים שלו, מדברים שהוא צריך לעבור, אבל לעיתים, במקרים נדירים, זה יכול להיות מתקדש שלקח על עצמו קרמה של אדם אחר.
זה החלק הראשון של החוק, שאומר שאנחנו יכולים לעזור מעט לעצמנו בצורה ישירה בהקשר לקרמה, אבל אנחנו יכולים לעזור לאחר לשאת את הקרמה שלו, ודרך זה אנחנו גם, כמובן, עוזרים לעצמנו. אבל לא כמניפולציה: לא באופן שאני אומרת לעצמי 'עכשיו אני רוצה לעזור לעצמי אז אני אעזור לאחר', אלא מתוך מניע טהור.
זה שונה מאשר בעולם הארצי: למשל, יש לי בן שמאוד אוהב כדורגל ורוצה מאוד להיות כדורגלן, אז הוא מתאמן כל יום, ואוכל בריא ועושה עבודה קשה כדי להיות כדורגלן טוב. בחוקים של העולם הארצי זה מספיק. אם הוא רוצה להפוך לכדורגלן טוב, המאמצים הישירים שהוא עושה עבור זה – יעבדו. לעומת זאת, כשמדובר על הקרמה, בהקשר הרוחני, זה לא עובד ככה, ואנחנו נוטים להתבלבל: אנחנו מנסים לפעול ברוח לפי החוקים של העולם הארצי. זה כמובן יכול ליצור רוע.
החלק השני אומר שלהזיק לאחר, להזיק ל'אני' שלו, אנחנו לא יכולים. לעומת זאת, אנחנו יכולים להזיק לעצמנו, להשחית את ה'אני' שלנו. למה? כי כמו שאמרנו, אפילו אם אני חלילה פוגעת במישהו פיזית, אפילו אם אני הורגת אדם אחר – אני פגעתי במעטפות שלו: בגוף הפיזי שלו, בגוף האתרי שלו, ואולי בנפש – אם הוא חווה בגללי פחד ואימה או כל דבר אחר מהפגיעה הפיזית שלי בו. אבל ה'אני' שלו לא נפגע – המרכיב האלוהי שבתוכו לא נפגע ולא הושחת. אולם ה'אני' שלי, כשאני עושה מעשה כזה, הושחת עד אינסוף.
דוגמא פחות קיצונית: אני וחברה רוצות להתקבל לתפקיד כלשהו. שתינו הולכות לראיון עבודה, ושתינו מאוד רוצות את התפקיד, והחברה מתקבלת ואני לא מתקבלת. איזה רגשות יעלו? כעס, קינאה, אכזבה. אני מאוד מקנאה. מספיק שאני אעשה מעשה קטן כמו להגיד לחברים משותפים שהיא התקבלה בגלל שהיא עשתה 'עיניים' למראיין או בגלל איך שהיא נראית, ובעצם אני הייתי יותר מתאימה לתפקיד, זה לא בגלל שהיא מוכשרת. והחברים יאמינו. אז ברמה הארצית למי הזקתי?
ברמה הארצית הזקתי לחברה – קלקלתי את השם שלה, אולי גרמתי לחברים להתרחק ממנה, העלבתי אותה. אבל ברמה הרוחנית הזקתי לעצמי.
אסביר בצורה נוספת למה בעצם זה ככה: כי אנחנו, כולנו, בני אדם. אבל להיות אדם זה רק פוטנציאל. במהלך החיים אנחנו יכולים להפוך קרובים יותר ויותר לפוטנציאל של להיות אדם, שפירושו: שיש בתוכי 'אני' אינדיווידואלי, שהוא חלק מאלוהים. ה'אני' זה ניצוץ אלוהי, זה מרכיב מאלוהים בתוכנו. בשביל להפוך להיות אדם אני צריכה יותר ויותר, מתוך עבודה, מתוך ההתפתחות, להידמות לאלוהים. אבל אני יכולה גם להתרחק מאלוהים: כשאני עושה מעשים לא מוסריים. כל פעם שאנחנו עושים מעשה מוסרי – לא מתוך מוסר אוטומטי אלא מתוך מקום פנימי, כי בחרנו בזה באופן חופשי – אנחנו מתקרבים והופכים להיות יותר אדם. אנחנו מתקרבים לפוטנציאל של 'היות אדם'. אנחנו עוד לא בני אדם, אנחנו בני אדם רק בפוטנציאל. להפוך להיות אדם באופן מלא זאת עבודה. לדברי שטיינר, את כל הדברים האחרים בחיינו הסביבה יכולה לעזור לנו לפתח, אבל להפוך להיות אדם זה דבר שרק אנחנו יכולים לעשות. כמובן שעם עזרה מאחרים, אבל זה תלוי בנו – אנחנו צריכים לעשות שם עבודה התפתחותית. כך שבכל מעשה מוסרי שנעשה מתוך רצון חופשי אנחנו מתקרבים לפוטנציאל של 'להיות אדם'. ובכל מעשה לא מוסרי אנחנו מתרחקים, אנחנו משחירים, מפחיתים משהו מ'להיות אדם'.
דוגמא שאני אוהבת בהקשר זה, שהזכרנו בעבר ואני רוצה להזכיר כאן שוב כי היא מאוד יפה, זו הדוגמא של וולדמורט – אדון האופל, בסדרת הספרים 'הארי פוטר':
וולדמורט במקור היה טום רידל – נער יפה, מוכשר, מלא יכולות, אבל שלא יודע מה זאת אהבה, שלא יודע מה זו חברות, לא מכיר בכלל רגשות של חום ואהבה, ומונע כולו מתוך אנוכיות, מתוך שנאת אדם, מתוך רצון לשלוט, להשתלט על העולם. המניע הכי חזק שלו – שהוא רוצה חיי נצח עלי אדמות. הוא לא יודע ולא מאמין שיש משהו מעבר לזה, והוא פוחד מהמוות – המוות נראה לו הדבר הכי גרוע שיש. מה הוא עושה בשביל זה? הוא יוצר לעצמו בעולם הקוסמים 'הורקורקסים'. ההורקורקסים הם חפצים שלתוכם הוא מנתק ומפצל את ה'אני' שלו. הוא מפצל את ה'אני' שלו ל-7 חלקים, וה'אני' שלו מוטבע בחפצים אלו. אבל בשביל ליצור הורקרוקס צריך לרצוח אדם אחר בדם קר.
במהלך סדרת הספרים וולדמורט הולך ומאבד את המראה האנושי שלו, ולא רק את המראה כמובן. מאותו נער יפה הוא הופך להיות יותר ויותר שטני. בסופו של דבר הוא גם לא זוכה לחיי הנצח, אבל במהלך כל הסיפור הוא מקרב את עצמו לחיי נצח פיזיים, אך הולך ומרחיק את עצמו מלהיות אדם. הוא מרחיק את עצמו מלהיות אדם בכל מעשה רוע שהוא עושה.
אלה הדברים שרציתי לפרוש בפניכם בהקשר לחוק הזה כדי שנבין אותו קצת יותר, ואשמח לשמוע אתכם, מתוך הדברים שאמרתי: אם יש לכם דוגמאות לאחד משני החלקים בטקסט, או כל התייחסות לחוק הזה.
משתתפת – כל פעם שאני נותנת לאחר, באותו רגע אני נותנת את זה לעצמי. אם אני נותנת איכפתיות או אהבה זה גם לעצמי. אז ההבחנה הזו בדברייך בין לתת לאחר לבין לתת לעצמי לא מובנת לי.
יעל – את צודקת, ואמרנו שבסופו של דבר כשאני עוזרת לאחר אני גם עוזרת לעצמי. אבל השאלה היא מה המניע שלי – יש לבדוק מה המניע הנסתר שנמצא מאחורי הפעולה שלי: האם אני עוזרת לאחר כי אני רוצה להרגיש טוב, ולהיות טובה, וכי אני רוצה שהוא יאהב אותי ויעריך אותי – וזה גם בסדר. בשלבים מסוימים זה נכון וטוב, וכמובן שזה יותר טוב מלעשות ההיפך. אבל המקום שפה שטיינר מדבר עליו הוא המקום שבו אני נותנת לאחר, לא מתוך המניע האנוכי אלא מתוך מניע אחר. את צודקת שזה נע על איזשהו טווח. כמו שאמרתי, לפעמים אנחנו עוזרים לאחר לשאת את הקרמה שלו אפילו באופן לא מודע, כי יש ביננו הסכם קרמתי שיצרנו ביננו בעולם הרוח. ילדים, לפחות עד גיל מסוים, בד"כ לא יהיו מודעים לזה שהם עוזרים להורים לשאת את הקרמה שלהם, ועדיין יש בזה נתינה ויש פה פעילות שמקדמת גם אותם בסופו של דבר.
אני אזכיר שוב שאנחנו לא מעודדים נתינה שהיא מתוך ברירת מחדל. אנחנו גם יודעים שהדבר עליו דיברתי עכשיו הוא נכון החל מאמצע החיים, ויותר ויותר לאחר גיל 49. כי עד גיל 49 אנחנו כבולים במידה רבה לקרמה שלנו. במובן הזה, לעיתים אנחנו חייבים לעשות מעשים לא מוסריים. האגואיזם כחרב פיפיות – אנחנו חייבים לעשות לפעמים מעשים לא מוסריים מתוך הקרמה שלנו. ככל שהגיל עולה, והתודעה עולה, ואני משתחררת מהקרמה – כך אנחנו יכולים לפעול מתוך בחירה יותר חופשית. לכן כשאנחנו מדברים על השחתת ה'אני' זה בעיקר החל מאמצע החיים, ובעיקר אחרי גיל 49.
משתתפת – הדעה של שטיינר שאנחנו לא יכולים להזיק לאחר קצת מנחמת אותי. בשנת ה-49 שלי הייתי גננת והיה אצלי בגן ילד מאוד מאתגר עם משפחה מהגיהנום, והילד היה מאוד אלים. יום אחר הוא זרק עלי קובייה מוצקה בגב ואני לא יכולתי לזוז במשך שעתיים. למחרת לא רציתי ללכת לעבודה. עשיתי מדיטציה על הילד הזה. ראיתי אותו כמו מפלצת. אמרתי לעצמי – הוא לא מפלצת, הוא ילד, ואני רוצה לראות אותו כמו שהוא באמת. ואז ראיתי פתאום הכל – את כל מה שהוביל לזה שהוא אלים. התחלתי לבכות ורק חיכיתי לראות אותו. באותו יום, זו הייתה הפעם הראשונה שהוא לא היכה. אני לא עשיתי כלום, לא ידעתי מה לעשות עם זה בכלל. זו גם הייתה הפעם הראשונה שהוא בא אלי בבכי ואמר לי 'גם אני רוצה להתנדנד', כי בד"כ הוא היה מעיף את מי שהתנדנד ועולה. בהדרגה, תוך שבועיים, לא היו יותר אירועי אלימות. לא עשיתי משהו מיוחד, לא משהו מודע בכל אופן. אחרי שההתנהגות שלו הפכה לטובה, אז קרה משהו רע שאני מחזיקה אותו על המצפון שלי. עד אז הרווחה לא הסכימו שהוא יהיה בצהרון של הרווחה כי הוא היה אלים. כשהתנהגותו השתפרה לקחו אותו לגן אחר, יותר זול, שהוא לא יום לימודים ארוך, והכניסו אותו לצהרון של הרווחה. כשראיתי אותו לאחר זמן בהצגה, שאלתי את הגננת למה הוא כזה אפטי, והיא אמרה שהוא על תרופות. הבנתי ששם עוד פעם התחילו כל האלימות, והם התחילו לסמם אותו. אני יודעת שהכוונה שלי הייתה טובה אבל בסוף יצא מזה משהו מחריד.
יעל – תודה, זה סיפור מרגש. אני רוצה להתייחס קודם כל לחלק הראשון, כי תיארת לנו בצורה הכי חזקה איך אנחנו יכולים לעזור לאחר, לשאת את הקרמה שלו. סביר להניח שבינך לבין הילד הזה היה הסכם קרמתי. שטיינר אומר שגם למחנכים וילדים יש הסכם – ילד שהגיע דווקא לגן שלך והיה לך כזה אירוע אתו – את הכרת אותו, לא מהחיים האלה. מה שאת עשית, גם אם קרה אחרי זה מה שקרה, המעשה שלך הוא שאת נכנסת לתוך נפשו. את הצלחת במדיטציה להיכנס לתוך נפשו, להרגיש אותו מבפנים, ובזה גאלת אותו – גם אם גאלת אותו ליומיים או לחודש, או לשעה. היה שם מישהו שנכנס לתוך נפשו וראה אותו מבפנים – ובזה עשית דבר גדול.
לגבי החלק השני: קודם כל את לא הזקת ל'אני' שלו בשום צורה. מה שקרה מבחינת הקרמה שלו הוא כנראה היה צריך לעבור את זה. זה לא מסיר מאיתנו אחריות – חשוב לי להגיד את זה שגם כשדבר הוא חלק מהקרמה זה לא אומר שלא נעשה עם זה שום דבר, יש לנו אחריות מלאה כמבוגרים להגן על הילדים, לעשות הכי טוב שאנחנו יכולים, הכי מוסרי. היה פה משהו שפעל, ואת לא ידעת מה יקרה, ואת פעלת מתוך הכי טוב שיכולת, ומתוך מה שחשבת שיהיה הכי טוב לילד. השאר זה כבר כנראה מה שהילד היה צריך לעבור, ועל זה אין לך שליטה. כשאנחנו יכולים לעזור לאחר זה לא אומר שאנחנו יכולים למנוע ממנו את מה שהוא אמור לעבור. ועדיין – המעשה הראשוני שלך הוא מאוד משמעותי. יכול להיות שהילד הזה יזכור אותך כל חייו, אבל גם אם הוא לא זוכר במודע בכלל, עדיין היה שם רגע, תקופה, שאדם מבוגר ראה אותו מתוכו והוציא ממנו חלק אחר. זה דבר משמעותי, וזו דוגמא חזקה לאופן שאנחנו יכולים לעזור לאחר.
בהקשר לזה שאנחנו לא יכולים להזיק: אנחנו יכולים להזיק לנפש (המעטפת – הגוף האסטרלי), אבל לא ל'אני' שלו. במקרה שלך בטח לא השחתת את ה'אני' שלו בזה שהגיע למקום שסיממו אותו. זה דבר מאוד קשה, שבכלל מעלה שאלה על מי שבחר לעשות את זה ועל המוסר שלו, אבל לא ניכנס לזה ורק נדגיש שגם בזה לא פגעו ב'אני' שלו, אולי פגעו בנפש ובדברים רבים אחרים, אבל לא ב'אני' שלו.
אשמח לשמוע עוד – מה החוק הזה מעורר, אולי התנגדות, או התעלות? מה עושה לכם העיסוק בחוק הזה?
משתתפת – המשפט לגבי 'להזיק לילד' עורר בי זיכרון שלפני כמה שנים, שעשיתי את 'המסע' (שיטת טיפול שפיתחה ברנדון בייס) ולאחר מכן טיפלתי דרך כך באחרים ואחרי זה בא אלי נער בן 16 שהיה בדיכאון הרבה שנים. הוא היה מסריח, לא מתקלח, וההורים מאוד דאגו לו, וביקשו לנסות להוציא אותו מהמקום הזה דרך 'המסע'. המסע היה מאוד ארוך. מבחינתי עשיתי ככל יכולתי. זה היה כ-4 שעות. לא יכולתי להוציא אותו מה'מסע' מבלי שהוא יראה את עצמו מבחינה פיזית ורגשית כאדם אחר. כשהגענו למצב שהוא הצליח לראות את עצמו הולך ללמוד, עומד זקוף, שיחררתי אתו. אחרי כן אמא שלו התקשרה לשאול איך עשיתי את זה, להחזיק אותו 4 שעות, ואמרה שלא חשבו שזה יהיה ככה (משתמע טון של תלונה באמירה). אני הסברתי לה שמראש אמרתי שלפעמים המסעות קצת ארוכים כי כשעובדים עם התת-מודע הזמן נמתח ואנחנו לא יכולים להיות מוגבלים בזמן עד שמקבלים את התוצאה. אח"כ הלכתי לישון. מה שהאמא אמרה – "עשית נזק לילד" – לא עזב אותי. לקחתי את זה מאוד אישי, ובלילה התעוררתי מזה שהגוף שלי התנתק ממני. זה היה פחד, אימה, שאף פעם לא הרגשתי. הראש שלי התנתק מהגוף – הפחד היה עמוק בגוף, אבל הראש הבין שזה הפחד, ואמר 'הכל בסדר, זו אימה'. נתתי לזה לקרות, לא עשיתי כלום, כי גם כשאני עשיתי 'מסעות' לא ידעתי מה לעשות עם הפחד. ככה נשארתי, לא יכולתי לזוז, ולא להזיז אף יד או רגל. יכול להיות שפה לא יכולתי להזיק ל'אני' של האחר, אבל אולי עשיתי נזק לעצמי, אבל גם ריפוי עמוק מתוך הפחד והאימה שהרגשתי. בבוקר כבר לא היה לי את הפחד הזה שאולי הזקתי לילד. הסכמתי עם הידיעה שעשיתי מה שיכולתי. חוויתי את החוויה של עצמי – של האפשרות לעשות נזק לילד שרציתי לרפא.
יעל – באמת חשוב להגיד שוב, שהשאלה החשובה היא מתוך איזה מניע את פעלת כשעבדת עם הילד. אם עבדת מתוך מניע טהור, אז אין כאן שאלה של נזק, גם לא ל'אני' שלך. יש פה פחד מאוד גדול – הפחד ש'אני אזיק לאחר' הוא קשור לביוגרפיה ולקרמה שלך, שאני מכירה אותה מהסדנה שעברנו יחד. ולכן, בתוך האירוע הזה היה בעצם מפגש עם הפחד הזה, הרגשת את הרגש הטהור. זה נשמע שהייתה שם ממש חוויה רוחנית שהיה בה כנראה סוג של ריפוי עבורך. על הילד אנחנו לא יודעים, אם עזרת לו או הזקת לו, אני לא מכירה מספיק את הסיפור, אבל זה נראה שהאירוע הזה בא בעיקר עבורך. אני לא יודעת עד כמה האירוע היה בשביל הילד ועד כמה הוא היה כדי שאת תחווי את הפחד הזה ותעברי דרכו.
המשתתפת – אח"כ הילד הלך ללמוד ויצא מהדיכאון. הוא הלך בדרך שלו, הוא בחר, כנראה שה'אני' הגבוה שלו בחר להתקדם.
יעל – אז את לא הזקת לו, וכנראה אפילו עזרת. חוויה מאוד עוצמתית.
אחת המשתתפות כותבת בצ'ט: "החוק מהדהד עבורי 'אחריות' ובעיקר הקשבה עמוקה לפעולות שלי כלפי עצמי וכלפי האחר בתשומת לב". תודה, זה מקסים.
לשאלה הנוספת בצ'ט אענה בקצרה שניתן לעזור לאחר, ולא ניתן להזיק.
אני מזמינה אתכם להמשיך להרהר בשאלות האלו, שהן שאלות בנושא לא פשוט – לא להבנה ולא באופן רגשי. זה לא מקרי שהיו פה הרבה שתיקות היום, ויתכן שחלק מהדוגמאות מרגישות אישיות מדי לשתף בהם. אבל זה נושא חשוב ואני ממליצה להמשיך להרהר בו.
שאלה לחקירה ביוגרפית:
איפה, באילו מקומות ודרך איזה מעשים אני מקרבת את עצמי לפוטנציאל שלי 'היות אדם' – ובאיזה מקומות ודרך איזה מעשים אני מרחיקה את עצמי?
נסיים בוורס בו פתחנו:
עִמָּכֶם הָיִיתִי מְאֻחָד;
הִשָּׁאֲרוּ מְאֻחָדִים בִּי.
יַחְדָּיו נְדַבֵּר
בִּשְׂפַת הֲוָיַת הַנֵּצַח.
פְּעִילִים נִהְיֶה
הֵיכָן שֶׁפּוֹעֶלֶת תּוֹצְאַת הַמַּעֲשִׂים.
בָּרוּחַ נֶאֱרֹג
הֵיכָן שֶׁנֶּאֱרָגוֹת מַחְשָׁבוֹת-אֱנוֹשׁ
בְּמִלַּת הַמַּחְשָׁבָה הַנִּצְחִית.
ר. שטיינר, מסרים אל מעבר לסף, 2019, מדיטציות לקשר עם המתים, עמ' 14, הוצאת תלתן