2.9.2020 – לימוד 46
לצפייה בווידאו של הלימוד לחצו כאן
תמלול הלימוד:
אני רוצה להקדיש את המפגש היום לשאלת היחסים בין היחיד – אנחנו, כל אחד מאיתנו, לבין החברה הסובבת אותו. נתייחס לזה משני כיוונים:
הכיוון האחד – הצד האופקי, הסוציאלי, המרחבי.
הכיוון האחר – הצד האנכי, ההיררכי, הרוחני, של היחסים.
מה רוצה להגיד השיר הזה?
משתתפת – שאנחנו לא ישות עצמאית. שאנחנו בנויים מכל מה שמרכיב את העולם, וכשמשהו נגרע מהעולם – משהו נגרע מאיתנו.
משתתפת – אנחנו טיפה בים, וכל הים בתוכנו.
יפה – אנחנו רואים כאן, כמו שאמרתן, שאף אחד לא ממש לבד, חי בתוך עצמו. או שכולם נמצאים בתוכי, או שאני חלק ממה שקורה לכולם, ואם קורה משהו לאחר אז אני מרגיש את זה גם אצלי – זה נחסר ממני גם כן.
אצל שטיינר יש שתי התייחסויות שקשורות לקשר ביני לבין האחר.
באיזה אופן מה שקורה לי משפיע על האחר?
וגם – מה המחויבות שלי ביחס לאחר, לחברה, ואיך היא באה לידי ביטוי?
היבט אחד הוא ההיבט המרחבי, האופקי – בו אנחנו מסתכלים על האחר, על החברה שאנחנו נמצאים בה. זה ההיבט הסוציאלי. מה המחויבות שלנו כלפי האחר במובן הסוציאלי, האופקי, כשאתה ואני נמצאים על אותו קו.
ההיבט השני – ההיבט האנכי, שהוא היררכי. זה ההיבט הרוחני: אמנם אנחנו ביחד, אבל מבחינה רוחנית יש היררכיה. היא לא היררכיה סוציאלית, היא היררכיה רוחנית.
נקרא שני טקסטים של שטיינר בהקשר לשני המרחבים האלו: האופקי והאנכי.
הטקסט הראשון קשור להיבט המרחבי האופקי:
"… אדם בן זמננו, מן ההכרח שנפשו תהיה בעלת מבנה עדין מאוד כדי שיכאב באמת את כאבו של אדם אחר המצוי בתנאים פחות טובים משלו בעולם הזה. נכון הדבר, שאנשים בעלי נפש עדינה יותר כואבים את הסבל שהינו נחלת רבים בעולם – אך כל זה אמור רק לגבי אנשים רגישים ביותר. בני האדם בשיאה של תקופת התרבות השישית ירגישו כאבים שאינם דומים לאלה שמרגישים בימינו כלפי עוני, סבל ומצוקה בעולם, אלא שאנשים אלה ירגישו את הסבל של הזולת כסבלם-הם. אם יפגוש מישהו באדם רעב, כי אז יחוש את הרעב אל תוך גופו-הוא, ובמידה כה חריפה עד שרעבונו של האדם הרעֵב יגרום לו סבל ללא נשוא. הקו המוסרי האופייני המרומז כאן הוא, שאושרו של הפרט בתקופה השישית – שלא בדומה לתנאים בתקופתנו החמישית – יהיה תלוי לחלוטין באושרו של הכלל. כשם שבימינו מצבו התקין של כל אחד מאברי גופנו תלוי במצבו התקין של הגוף כולו, וכאשר הגוף אינו בקו הבריאות אין ביכלתו של האיבר היחיד למלא את תפקידו כראוי – כך בתקופה השישית תאחז תודעה משותפת באנושות המתורבתת, ובדרגה גבוהה בהרבה מזו שבה חש האיבר היחיד את בריאותו של הגוף כולו. האדם הפרטי ירגיש את סבלותיו, עניו, מצוקתו או אושרו ועושרו של הכלל. זהו הקו המוסרי הנעלה הראשון שיאפיין את האנושות המתורבתת של התקופה השישית. "
שטיינר, "ההכנה לתקופת התרבות הפוסט אטלנטית השישית".
אנחנו כיום נמצאים בתקופה הפוסט-אטלנטית השישית, ולקראת התקופה השישית שתחול בעוד כ 1500 שנה, שטיינר מתווה לאן אנחנו אמורים להתקדם – מתרא איך אמורה להראות התקופה השישית.
ההתקדשות של האדם בתקופה הנוכחית, פוסט אטלנטית חמישית היא התקדשות של העתיד – אנחנו אמורים לחתור לשם ולהכין את הכלים שלנו לשם.
מהו הקו המוסרי עליו שטיינר מצביע בטקסט שקראנו? מה ההבדל בין מה שקיים היום לבין איך שאמורה להראות התקופה השישית מהבחינה הסוציאלית שהזכרנו?
משתתפת – הפרט והכלל אחד-הם. אושרו של הפרט תלוי באושרו של הכלל. אני מניחה שזו הדדיות בתהליך הזה. הפרט הוא חלק מהשלם, והשלם לא יכול בלי הפרט, אז זה סוג של הרמוניה.
יפה – נכון. מה ההבדל בין זה לבין מה שקורה היום? גם היום אנחנו רואים הרבה יוזמות ואירגונים, אנשים טובים שעושים מעשים טובים שמחממים את הלב. במה זה יהיה שונה בעתיד מהיום?
איזה עוד היבט הוא מדייק עבורנו, שיהיה קשור ליחסים ביני לבין האחר?
משתתפת – אנחנו ממש נרגיש את האחר, כאורגניזם, כמו איבר.
משתתפת – לא תהיה לנו בחירה. נרגיש את האחר, אם נרצה או לא. זו התקדמות. עכשיו אנחנו יכולים לא לשים לב ושלא יהיה אכפת לנו, אבל בעתיד זה יהיה חלק מאיתנו.
יפה – הגופים שלנו היום הם מאוד גסים, ומפרידים ביני לבין האחר. גופים שלנו ילכו ויתעדנו כך שאני אוכל לחוש את האחר, לדעת את הווייתו, להרגיש אותו מבפנים. היום, כדי לדעת את האחר, אני נדרש להרבה עבודה עצמית, התעניינות. העבודה שאנחנו עושים – מעלים תמונה ומנסים לחוש את הדופק של האחר כדי להכיר אותו מבפנים. אבל בתקופות העתידיות הגופים שלנו יתעדנו כל כך, כמו שהיה פעם בתקופות הקדומות של האבולוציה – כשאדם אחד עבר ליד האחר הוא חש אותו, מבפנים. היום הגופים שלנו מפרידים ביננו – השכל והאינטלקט מפרידים ביננו. אמנם יש אלטרואיזם, נתינה ומעשים טובים, אבל בעתיד אני לא אוכל שלא לחוש אותך, ולא רק זה אלא שלא אוכל לחיות בנפרד ממך. היום אני יכולה לחיות בנפרד ממך, להיות אדם טוב אבל בנפרד. בתקופה הבאה לא אוכל לחוש אותך ולהיות נפרד ממך. לשם אנחנו הולכים.
משתתף – זה משלל את זכות הבחירה, כי היום דווקא בגלל שאנחנו מופרדים אחד מהשני אז היכולת שלנו לדאוג למישהו אחר לא נובעת מהרגשת הסבל הפרטי שלנו, אלא מתוך שאיפה לעזור למישהו אחר. אם מישהו רעב ודואג למחסורו שלו – אין בזה רמה מוסרית גבוהה. אבל אם מישהו שבע ודואג למישהו רעב אז יש בזה רמה מוסרית גבוהה. נשמע לי כמו שלילה של יכולת להיות אמפטי.
יפה – זה נראה כך רק על פניו, מתוך החשיבה שלנו והכלים שלנו כיום. אם נחזיק בתוכנו את התמונה שההתקדמות שלנו וההתפתחות שלנו היא אל ידיעת הדבר הנכון – אז זה לא שולל את הבחירה. אנחנו נהיה במקום כל כך גבוה עד כדי כך שהדבר הנכון יהיה טבוע בתוכנו. זה כמו מלאך שעושה את שליחותו כברירת מחדל, אין לו זכות בחירה כי הוא נמצא במקום אחדותי עם הדבר כמו שהוא צריך להיות. לשם אנחנו אמורים להגיע. הרגישות הרוחנית תגיע מההתפתחות, לא מברירת מחדל. קשה לתפוס את זה כשאנחנו חושבים מתוך המושגים של העולם הארצי-נפשי: "אני רוצה לעזור או לא רוצה לעזור". אנחנו אמורים להגיע למקום שבו ידיעת הדבר הנכון. בשיעורים של אורנה היא מדברת על האופן בו נהיה יותר ויותר דומים לאלוהות. כולנו בתוך האלוהות, ובמובן הזה כל האחרים יהיו בתוכי. אז אני חשה אותך בהיבט האלוהי הזה ולא רק בהיבט שאנחנו נמצאים בו היום, לפיו אני נותן אם אני רוצה ולא נותן אם אני לא רוצה.
משתתפת – פעם אנשים חשו אחד את השני, אבל בלי ה'אני'. עכשיו אנחנו מפתחים את ה'אני', ומתוך ה'אני' אנחנו פועלים.
יפה – תודה על התוספת הזו. היום אעלה שאלה שלא נתעכב עליה אבל אפשר לחשוב עליה בבית:
האם מתי וכיצד אתה חש את סבלו של האחר ? מהו יחסך לסבלו של האחר? באיזו מידה אתה חש את האחריות שלך לסבלו של האחר ?
זו לא אמירה שיפוטית ולא ביקורתית, זה לא מוסרני אלא מחשבה האם אנחנו באמת מתחילים לפתח את הכלי שבו האחר הוא בתוכי ואני יכול לחוש את סבלו בתוכי.
הטקסט הבא קשור לממד ההיררכי – גם כשאדם נמצא בחברה, בהתקדמות הרוחנית אין אופקיות, אלא יש אנכיות – יש היררכיה. בתוך ההיררכיה הזו אנחנו לומדים דבר חשוב שעלינו להפנים. נקרא את הטקסטים הבאים:
"..וכך חייבת כל ישות המתרוממת מעלה, להרכין ראשה לאחרות שעומדות מתחתיה; וגם מי שמעפיל בסולם שלבים רוחי לשלב גבוה, חייב להרכין ראשו מטה אל הישויות שרק הן אפשרו לו זאת. מי שחדור לגמרי בהרגשת הענווה כלפ הנמוכים ממנו, מי שמטמיע הרגשה זו לחלוטין בישותו ומחייה אותה חודשים ואף שנים בישותו, יווכח שהיא מתפשטת במערך שלו ומשרית בו עד כדי כך שהוא חווה את התמרתה של הרגשה זו לאימגינציה…"
שטיינר, מישוע לכריסטוס עמוד 172.
התמונה שעומדת בבסיס הדברים האלו היא התמונה מתוך הבשורה של יוחנן: ביום שבו ישוע הוסגר, והוא ידע שהוא יוסגר ושמותו קרב, הוא מתכופף ורוחץ את הרגליים של כל תלמידיו. התלמידים מתפלאים: איך אדם כמוך רוחץ את רגלינו. הוא אומר שלהם: אתם תבינו בהמשך את מה שאני עושה עכשיו. אתם קורים לי רב, מורה, מנהיג, אז עכשיו תראו אותי – וכך תעשו. נמשיך ונדבר על התמונה הזו לאחר מכן.
"המורה אומר לתלמיד: עליך לפתח רגשות מוגדרים למדי. דמיין לעצמך את הדברים הבאים: הצמח גדל מתוך האדמה, אבל הוא מדרגה יותר גבוהה מאשר העפר המינרלי שממנו צמח. הצמח זקוק לו, הגבוה אינו יכול להתקיים מבלי הנמוך ואם הצמח היה יכול לחשוב, היה אומר לאדמה: זה נכון שאני גבוה ממך, אבל בלעדייך איני יכול להתקיים. הוא צריך להרכין עצמו לאדמה בתודה. באותה מידה צריכה החיה להודות לצמח, משום שאינה יכולה להתקיים ללא הצמח וכך צריך גם האדם עצמו לשאת תודות אל החיה. ואם אדם התרומם מעלה, הוא צריך לומר לעצמו: לעולם לא יכולתי לעמוד היכן שאני נמצא, מבלי הנמוכים ממני. הוא צריך להשתחוות בתודה לפניהם, משום שהם עשו את קיומו לאפשרי. אין יצור בעולם שיכול להתקיים מבלי הנמוך ממנו שאליו הוא צריך לחוש רגשות תודה. אפילו כריסטוס, הנעלה ביותר, לא היה יכול להתקיים מבלי השנים עשר והרגשות של כריעתו לפניהם, בהכרת תודה, מתוארות בכוח רב בפרק 13. הוא, הגבוה מכל, רחץ את רגלי תלמידיו. "
שטיינר, התיאוסופיה של הרוזנקרויצרים, הרצאה 14.
מה אומר לנו הקטע הזה?
משתתפת – הגבוה קיים בזכות הנמוך, וצריך להוקיר תודה לנמוך ממנו.
משתתפת – לפעול בענווה כלפי הנמוך.
יפה – נכון מאוד. אנחנו רואים שיש היררכיה: הממלכות בטבע הן ממלכות היררכיות – המינרלים, הצומח, החיה. וכל ממלכה זקוקה לזו שמתחתיה בשביל ההתפתחות שלה. יש כאן מדרג. גם בחיים הרוחניים ביננו, יש מי שנמצאים גבוה יותר ויש מי שנמצאים בשלב המוקדם יותר.
מה הסכנה?
משתתפת – היוהרה
יפה – נכון. הסכנה היא שאני אשכח את אלה שנמצאים מתחתיי ואשאר במקום הגבוה. לכן המחווה המתוארת ברחיצת רגלי התלמידים היא אמירה: בלעדיכם לא הייתי נמצא איפה שאני נמצא.
שאלה לחקירה ביוגרפית:
בזכות מי אני נמצא איפה שאני נמצא היום?
בפני מי עלי להרכין ראש ולהכיר בכך שבלעדיו לא הייתי מגיע לאן שהגעתי ?
מי היווה את הבסיס להתפתחות שלי ? מה אפשר את ההתפתחות שלי ?
מי נשאר מאחור כאשר אני התפתחתי והתקדמתי?
ומהי חובתי הנובעת מכך ?
מי הקריב את עצמו בזמן שאני התקדמתי? ההקרבה יכולה להיות גם הקרבה סמויה.
את מי פגשתי בחיי ובזכותו התפתחתי? הכוונה אינה למורה שלימד אותי ובזכותו התפתחתי, אלא דווקא אלה שנשארו מאחור ולהם אני חייב תודה, והכרה בתרומה שלו להתקדמות שלי כי בלעדיו לא הייתי מתקדם.
מה איפשר את זה – אולי תנאים חומריים שסופקו לי?
בפני מי אני אמור להרכין ראש בענווה?
משתתף – במערכת הזוגית שלי אשתי הערימה עלי קשיים והייתה השליחה שגרמה לי להתפתח, לנסות להתעלות, לחפש פתרונות.
יפה – נכון. השנה הייתה לך פריצת דרך בלימודים הרוחניים. עלינו לזכור את מי שגורם לנו צער ובעצם מוביל אותנו להתפתחות.
משתתפת – אני חושבת שהכרת התודה היא לא רק בזה שהאחר שימש בסיס להתפתחות שלנו, אלא גם בגלל שכוחות ואפשרויות ההתפתחות הם מוגבלים. אלה שלא מתפתחים מאפשרים לאחרים להתפתח. אין אפשרות שכולם יתפתחו. ה'נשארים מאחור' בחרו להקריב ולא להתפתח, ולאפשר לאחרים להתפתח. לכן לדעתי הכרת התודה היא כפולה.
יפה – זה נכון ומרגש. ובכל זאת, כשאנחנו רוצים להוריד את הדברים לחיים שלנו, כיוון שאנחנו חיים עם אנשים ובתוך נסיבות ארציות, אנחנו יכולים לשכוח את זה בתוך הרעיון הגדול והיפה שהעלית. למי בחיים שלנו אנחנו צריכים לזכור להוקיר תודה, ולהיות ענווים ביחס אליו?
משתתפת – אני מתכוונת שזה לא שהם איפשרו לנו להתקדם כי זה ממילא היה מקומם, אלא הם בחרו לא להתקדם כדי לאפשר לנו להתקדם.
יפה – שטיינר מדבר על בעלי החיים: הם נשארו בדרגה אחת נמוכה מאיתנו, ואם נסתכל עליהם טוב אז נראה עצב בעיניהם.
משתתפת – גם בין בני האדם זה ככה לדעתי, ולכן אלו שלא מתפתחים הם אלו שהקריבו מראש את התפתחותם למען אלו שמתפתחים.
יפה – האם יש למישהו דוגמא על תנאים חומריים שאפשרו לו ללמוד, לעשות דברים שתרמו להתפתחותו?
משתתף – יש לי שאלה לגבי הדוגמא הקודמת: על פניו נשמע שאשתו היא המורה שלו, ולא שהיא נשארה מאחור.
יפה – היא המורה שלו בכך שבאמצעות החיכוך והקושי הוא מתפתח, אבל היא לא עושה את ההתפתחות. לפחות לא באופן הגלוי כי אנחנו לא באמת יכולים לדעת, כל אחד עובר את התהליכים האישיים שלו. באופן הגלוי – ללמוד, להשתתף בשיעורים, לעשות את העבודה שאנחנו עושים כאן. אנחנו לא חוקרים 'חדרי כליות ולב' מבחינה רוחנית.
משתתפת – תקופה ארוכה שהורי היו חולים והיה צריך לטפל בהם, אח שלי לקח את המשימה וטיפל בהם ואני הייתי רק ברקע. זה אפשר לי המון חופש להמשיך ולעשות את מה שאני עושה. זה לא דבר שחשבתי עליו אי פעם. רק כששאלת את השאלה הזו אז זה קפץ לי. זה היה ברור שכל העול עליו וזה איפשר לי להמשיך בדרך שלי.
יפה – איך את מרגישה כלפיו עכשיו כשאת אומרת את זה?
משתתפת – אהבה גדולה.
יפה – זו שאלה להתבוננות מתמדת. אנחנו נוטים לשכוח את זה ולחשוב שאנחנו פה בזכות המאמצים שלנו והיכולות שלנו, אבל אנחנו פה גם בזכות הנשארים מאחור. אנחנו נפגוש את החמימות שהמשתתפים תיארו כשנסתכל ונראה מי היה האדמה והמים שאפשרו לנו להעפיל למעלה.
משתתף – נתקלתי בלימודיי שיש היום הרבה מחקרים על סוגים שונים של אמפטיה. בין היתר מבדילים בין אמפטיה דרך ספרות או דרך דמיון ואינטלקט – שאני מזדהה עם סמל של אוכלוסיה או של אדם, לבין משהו יותר מידי שמתעורר מול העיניים שלי, כמו ששטיינר מתאר. אולי גם פה צריך להבדיל מתי זו אמפטיה כלפי מי שסובל ומתי זו הזדהות אתו. זה אולי גם קשור לשאלת החופש.
יפה – תודה, זו נקודה מעניינת, וזו כבר שאלה ביוגרפית: האם אני מזוהה עם הסבל של האחר ופועלת מתוך ההזדהות הזו. בטקסט של שטיינר הפעילות היא לא מתוך הזדהות נפשית, אלא ממקום הרבה יותר גבוה.
תודה לכולם ולהתראות.