אנתרופוסופיה בימי קורונה – לימוד 47

9.9.2020 – לימוד 47

לצפייה בוווידאו של הלימוד לחצו כאן

תמלול הלימוד:

לא יכולתי לעשות עם זה כלום / יונה וולך

לֹא יָכוֹלְתִּי לַעֲשׂוֹת עִם זֶה כְּלוּם

אַתָּה שׁוֹמֵעַ לֹא יָכוֹלְתִּי לַעֲשׂוֹת מִזֶּה כְּלוּם

זֶה הָיָה אֶצְלִי בַּיָּדַיִים

וְלֹא יָכוֹלְתִּי לַעֲשׂוֹת עִם זֶה כְּלוּם

וְלֹא יָכוֹלְתִּי לַעֲשׂוֹת מִזֶּה מַשֶהוּ

אַתָּה שׁוֹמֵעַ יָכוֹלְתִּי לְגַמְגֵם

מָה רָצִיתִי לְהַגִּיד

יָכוֹלְתִּי לְהַרְגִּישׁ הֲכִי רָע שֶׁאֶפְשָׁר

וּפִתְאוֹם אַתָּה עוֹמֵד כְּמוֹ יֶלֶד קָטָן

בְּסִינוֹר לַצַּוָאר וְחוֹזֵר עַל הַשְּאֵלָה

מֶה עָשִׂית עִם זֶה שׁוֹאֲלִים

לְאָן בִּזְבַּזְתְּ אֶת כּל זֶה, הָיָה לָךְ סִכּוּי

וְאַתָּה תִּצְטָּרֵךְ לְהַתְחִיל הַכּל מֵחָדָשׁ

היום נדבר על כל מני מצבים בביוגרפיה שלנו, בחיים שלנו, שהייתה לנו הזדמנות, היה משהו שחשבנו שהיה אצלנו בידיים, שרצינו מאוד, שאולי עבדנו בשבילו הרבה זמן, שכמהֳנו אליו, אבל החמצנו אותו, הרסנו אותו במו ידינו, בגלל חולשה נפשית שלנו, בגלל מצב שלא היה בשליטתנו, בגלל התנהגות שלנו – שאולי רצינו לעשות דבר אחד אבל עשינו בדיוק את ההפך. במו ידינו החמצנו את ההזדמנות. חוויה שבה הרגשתם כמו בשיר הזה – זה היה אצלי בידיים ולא יכולתי לעשות כלום. העמידה ‘עם סינור כמו ילד קטן’ – להרגיש שאני עומדת כמו ילדה קטנה מול משהו שכל כך רציתי: מערכת יחסים, התקדמות בעבודה, חלום, משהו שמאוד כמהֲתם אליו. וכביכול הייתה לכם הזדמנות לקבל אותו ובכל זאת לא יכולתם, בכל זאת זה היה בלתי אפשרי וזה נלקח מכם, זה נהרס. חוויה של חוסר אונים מול עצמכם. נשמע דוגמאות על החוויה הזו ואח”כ נחבר את זה ונראה למה אני מביאה את זה היום. זה יכול להיות גם בתוך מערכת יחסים – בן זוג שמאוד רציתם וזה כבר היה אצלכם בידיים, ואז – מתוך חולשה נפשית או מתוך תכונה שלכם – זה נהרס.

אתן דוגמא ביוגרפית למצב כזה: מישהי שרוצה מאוד לקבל תפקיד, עובדת בשבילו קשה והרבה, ויש לה את הכישורים לתפקיד, והיא עושה כל מה שאפשר כדי קבל את התפקיד הזה. אבל יש לה, למשל, פגם ביכולת שלה ליצור מערכות יחסים, ובאופן לא מודע, מתוך הקרמה שלה ומתוך מה שהיא צריכה ללמוד – רגע לפני הציעו לה, יכולה הייתה לקבל אותו, היה אצלה בידיים, ורגע לפני היא תעשה משהו שיהרוס את הקשר עם הבוס או עם מישהו בעבודה בצורה כזו שזה יילקח.

משתתף – עבדתי אצל לקוח, ונכנס שותף עסקי אחר ולקח לי את העבודה. כעסתי עליו, שרפתי אתו את הקשרים ולא הייתי מוכן לעבוד אתו אחר כך. במקום להגיע אתו להבנה, שרפתי את כל מערכת היחסים אתו. אני חושב שזו הייתה שטות, לא עשיתי את המעשה הנכון.

יעל – היית יכול לפעול אחרת?

משתתף – היום הייתי פועל אחרת.

יעל – היום כן, אבל אז: יכולת לפעול אחרת?

משתתף – אז, לא יודע, לא חשבתי על אופציות.

יעל – אז כנראה שלא יכולת. תכף נתייחס לזה. איך הרגשת אחרי שזה קרה?

משתתף – הפסדתי המון. הפסדתי שיתוף פעולה אתו בהמשך. זה היה להיכנס לריב על אגו, משהו של כבוד, ולא פעלתי נכון.

יעל – ברמה הארצית אתה צודק, לא פעלת נכון. ברמה הרוחנית ננסה תכף להבין למה אנחנו נקלעים למצבים כאלו. תודה על השיתוף.

משתתפת – אני פספסתי מתוך פחד. אחרי שהתגרשתי קיבלתי סכום כסף קטן ויכולתי לקנות דירה עם משכנתא. נורא פחדתי להיכנס למחויבות הזו של המשכנתא, ולא קניתי. המשכתי לגור כל חיי בשכירויות וכל חיי לחיות במצב שאין לי בית. עד היום מתקיימת המציאות הזו – אין לי בית משלי.  זה היה פחד מובהק.

יעל – אקח את הדוגמא שלך: יש כמה דברים שבגללם אנחנו צריכים לפגוש את המצבים האלו בביוגרפיה שלנו. אחת מהן זו סיבה קרמתית. אנחנו נוטים לחשוב ‘אם רק לא הייתי פוחדת אז היה לי בית’. אבל אולי בקרמה של עופרה אסור שיהיה לה בית. עופרה, מה היה אם היה לך בית?

עופרה – אולי הייתי על מי מנוחות.

יעל – את יכולה לראות אם היית הולכת בדרך הרוחנית אם היה לך בית?

עופרה – אני חושבת שהייתי הולכת בדרך הרוחנית בכל מצב, לא הייתה אופציה אחרת. זה דחף של למעלה מ20 שנה, לפני שקרה לי האירוע הזה.

יעל – יש עוד דברים מהסוג הזה – שהפחד מנע ממך?

עופרה – בוודאי. ‘אין לי בית’ הפך להיות חלק מהזהות שלי. זה ‘מחריג’ אותי. אנשים בגילי שעבדו כל החיים והגיעו להישגים – יש להם נכסים, יש להם בתים, רכוש, יש להם מה לתת לילדים. ואני נטולת הכל כולל בית. ה’אין בית’ שלי מתחבר אל סך של מרכיבים את זהותי, את חריגותי, את מי שאני בחוץ, אבל גם שבפנים.

יעל – בתור אישה צעירה הרגשת בעולם הארצי בת בית או בת בלי בית?

עופרה – בת בית.

יעל – שטיינר מכנה אנשים בעלי כמיהה רוחנית ‘בני-בלי-בית’. את מטבעך כן מרגישה בת-בית בעולם הזה, והיית צריכה שלא יינתן לך להיות בת-בית, וגם שתרגישי חריגה, בעולם הארצי. אם היו לך הנכסים והביטחונות הארציים – לא בטוח שהייתה מתעוררת הכמיהה הרוחנית, כי היה יותר מדי נוח. אם היית בת-בית, כמו שהרגשת מטבעך, לא בטוח שהיית עושה את הדרך הרוחנית. גם אם היית הולכת בזרם רוחני – לא בטוח שזה היה זרם רוחני כזה. יכול להיות שהיית הולכת בזרם רוחני יותר לוציפרי. יכול להיות – זו אפשרות. האם זה נראה לך?

משתתפת – מאוד.

יש כמה הסיבות שלפעמים לא יינתנו לנו הדברים שהיו כבר בידינו, או שנחווה חוויות כאלו של החמצה:

  1. עבור קרמת עבר – אם יש תכונה שאנחנו צריכים להתגבר עליה. לדוגמא: אם הפחד הוא תכונה של חולשה אצלי, תכונה שאני צריכה להתגבר עליה, אז במהלך החיים אחווה הרבה חוויות בהן הפחד יכשיל אותי. זה שייך לקרמת עבר.
  2. עבור קרמת עתיד – ההתגברות על התכונה תוביל אותנו אל קרמת העתיד. בדוגמא: אותו פחד, שהוא תכונה של חולשה, יוביל בו זמנית לחוויית ‘בת-בלי-בית’, ואל חיפוש רוחני, שיוביל לדרך רוחנית – שהיא קרמת העתיד.

אנחנו חסרי אונים מול התכונות הנפולות שלנו ברמה הארצית. אנחנו מגיעים לאדמה עם כל מני תכונות: גם עם תכונות גבוהות וכישורים גבוהים, וגם עם צדדי צל ותכונות נפולות שלנו. התכונות הנפולות יכולות לגרום לנו סבל נורא. לפעמים נעשה עבודה תודעתית במשך שנים, ועדיין לא נצליח להיפטר מהן. ברמה הארצית, אין לנו חירות בכלל מול החלקים האלו שלנו: אם אני צריכה להגשים קרמה מסוימת, אם אני צריכה ליפול בדבר מסוים או לחוות משהו מתוך הקרמה שלי – אז עד שלב מסוים אני אהיה חסרת אונים וחסרת יכולת לשנות אותו. זה יכול להישמע מאוד מייאש.

במובן הזה לא תהיה לי חירות. לכן שאלתי את המשתתף אם יכול היה לנהוג אחרת. מהמקום שבו הוא נמצא היום, בגיל שלו היום, עם הדרך שעשה עד היום בהתפתחות – היום היה יכול לנהוג אחרת בסיטואציה הזו. אבל אז, בזמן המוקדם שזה קרה – לא יכול היה לנהוג אחרת. הקרמה לפעמים תכריח אותנו לנהוג בצורה שלא נבין ‘למה התנהגתי ככה’. גם המשתתף אמר לנו שהרגיש לאחר האירוע רע, הרגיש החמצה ותחושה שפעל לא נכון. אבל התחושה ש’יכולתי’ היא רק כביכול, כמו בשיר של יונה וולך: זה היה אצלי בידיים אבל לא יכולתי לעשות כלום.

חוסר היכולת לעשות אחרת היא לא חיצונית, אלא היא פנימית – אנחנו שם, עומדים מול החולשות הארציות שלנו. עם הכלים הארציים, ואנחנו חסרי אונים לחלוטין. אין לנו יכולת לשנות את הסיטואציה בכלים הארציים. זה לא מספיק שאשתדל או אתאמץ או אחשוב מה יכולתי לעשות. הכלים הארציים לא מספיקים לנו, ותכף נראה מה כן עומד לעזרנו.

אני משערת שקשה לשתף פה, אולי הדברים אישיים מדי, אז תיקחו את השאלה לעבודה אישית ותחשבו על חוויית ה’לא יכולתי לעשות עם זה כלום’ בתוך הביוגרפיה שלכם.

העלנו כמה סיבות למפגש עם אירועים מהסוג הזה:

  1. קרמת עבר – כי אני צריכה לחוות, לעבור ולהתגבר על תכונה נפולה שלי, ולכן אחווה בכאב גדול שהיא מכשילה אותי, הורסת אותי. אצל המשתתף – אחרי שנהרסתָ מהדבר שעשית, אז אולי עלתה שם כמיהה גדולה ללמוד לעשות פשרות, ללמוד לעשות הסכמים, ללמוד לפעול אחרת. אם לא הייתָ פוגש את החולשה הזו, ועד כמה שהיא הרסנית עבורך, אולי לא הייתה לך סיבה להשתנות. באותו אופן בדוגמא הראשונה: ההתגברות על הפחד היא קרמת עבר.
  2. קרמת עתיד – יש דברים שאם נקבל אותם בטרם הזמן, הם ימנעו את ההתפתחות שלנו. בדוגמא עם הבית: יתכן שבעתיד תקבלי בית, כשזה כבר לא יהיה עבורך באותו תפקיד משמעותי, זה יבוא כשתוותרי על בית, ואולי כבר ויתרת.

משתתפת – כן, כבר ויתרתי.

יעל – יכול להיות שיבוא הזמן שזה יתאפשר, אבל זה כבר לא משנה כי את כבר ויתרת על זה.

משתתפת – ההחמצה, התחושה הזו, היא תמיד כדי לאפשר לנו התפתחות רוחנית, שאחרת הייתה נחסמת?

יעל – כן. היעוד של כולנו הוא לעשות התפתחות רוחנית. בשביל זה אנחנו פה. מבחינת עולם הרוח זו המשימה. את ה’אני’ הגבוה לא מעניין שיהיה לנו בית, או שתהיה לנו קריירה מצליחה, או שנהיה עשירים. את ה’אני’ הגבוה שלנו מעניין רק שנתפתח, ולכן אנחנו מקבלים לפעמים מכות כל כך קשות.

בנוסף, כפי שהזכרנו לא פעם, אנחנו צריכים לעבור דרך חוסר אונים. ההתפתחות שלנו, ההיפוך, המקום שבו אנחנו יכולים לעבור תהליך של מטמורפוזה וטרנספורמציה – הוא כאשר אנחנו עוברים דרך חוסר אונים. החוויות האלו – בהן יש לי משהו בידיים ואני כביכול יכולה לנהוג אחרת – שם אני פוגשת את חוסר החירות שלי מול עצמי, מול החלקים הנפולים שלי – אלו המקומות שהם הדרך לעשות שינוי אמיתי, לעבור דרך מוות וחוסר אונים ולהיכנע. לא להילחם. להודות שאני חסרת אונים מול התכונה הזו: מול הפחד שלי, מול האימפולסיביות שלי, או מול התלות שלי. כל אחד מאיתנו וחוסר האונים שלו מול התכונה שלו.

להודות בחוסר אונים ולהיכנע זה לא אומר להפסיק ללכת בדרך – זה להמשיך, אבל מתוך כניעה. מתוך הבנה שזה לא בידיים שלי, ולא אשנה את זה בכוחות הארציים שלי. את השינוי אני לא אביא מתוך הכוחות הארציים שלי. בכוחות הארציים שלי אני קטנה מאוד, אני אפס מאופס.

נקרא טקסט מתוך “כיצד קונים דעת העולמות העליונים”:

“צו עליון הוא לפתח בעצם עומקי-עומקיהם של חיי-המחשבה את אומץ-הלב וחוסר הפחד הללו. תלמיד מדע-הרוח חייב ללמוד לא להתייאש בגלל כשלון. הוא צריך להיות מסוגל לחשוב: “אשכח שנכשלתי שוב בעניין הזה ואנסה מחדש, כאילו לא קרה הדבר מעולם.” בדרך זו ישתכנע לאחר מאמצים, כי הכוחות בעולם, מהם ביכולתו לשאוב, הם כמעיין המתגבר. לעולם ישאף להשיג את הרוחי אשר ירוממהו וישאהו, על אף החולשה וחוסר האונים המתגלים, וחוזרים ומתגלים, בטבעו הארצי. פניו חייבות להיות מועדות לקראת העתיד ועל פעלו להשתלב בהכנתו, – ולא יהיה בכוחו של שום ניסיון מן העבר להחליש את שאיפתו זו.”

שטיינר, ‘כיצד קונים דעת העולמות העליונים’, 2008, ‘שלבי ההתקדשות’, ‘שליטה במחשבות וברגשות’, עמ’ 52

הטקסט יכול להיראות כסתירה למה שאמרתי קודם, כי נאמר בו להמשיך, לא לעצור, ושהכישלון לא יכריע אותי. אבל אין פה סתירה. על איזה כוחות אנחנו נדרשים להישען לפי הטקסט הזה? מה הם הכוחות שיכולים לרומם אותנו ולאפשר לנו להתגבר על החולשות הארציות שלנו?

משתתפת – אמונה וחוסר פחד.

יעל – נכון, ואצלך העלית את תכונת הפחד שמכריע אותך, אז עולה אצלך השאלה ‘איך אתגבר על הפחד מתוך חוסר פחד?’ אז איך זה מסתדר לדעתך?

משתתפת – אני חושבת שיש שלבים בחיים שהיכולת להתגבר על הפחד היא בלתי אפשרית. מה שהיה נכון לפני 20 שנה, כשהייתי אמא ל3 ילדים ומתתי מפחד, לא יכולתי שלא לעבור דרכו ולהתמודד אתו. זה אולי עניין של תקופות בחיים. אולי זה היה שייך לאינקרנציה. היום אני יכולה להסתכל על זה ממקום לגמרי אחר, אבל אז זה היה בלתי אפשרי.

יעל – אבל את עברת דרך הפחד, וזה האומץ פה. האומץ הוא לא להתעלם מהפחד ולקנות את הבית. זו לא ההתגברות האמיתית על הפחד. ההתגברות על הפחד היא שאני בחוסר אונים מוחלט מול הפחד הזה ואין לי מה לעשות מולו, זה לא בידיים שלי. אין לי אפשרות להחליט שאני לא פוחדת יותר – זו לא החלטה טכנית, וכל מי שפחד אי פעם יודע שכשאנחנו פוחדים – אנחנו פוחדים.

המעבר דרך הפחד וההסכמה להיות שם בחוסר אונים ובכל זאת להמשיך את הדרך. להמשיך את הדרך הרוחנית מתוך ידיעה שיש לי את החולשות הארציות שלי, ועליהן אין לי שליטה. מתי אני אגאל מהן, מתי ייקחו אותן ממני, מתי אני אתגבר עליהן, אם בכלל בחיים האלה – זה לא בידיים שלנו בכלל. מה שכן בידיים שלנו זה לדעת בו-זמנית שיש ממד אחר. גם זה לא לגמרי בידיים שלנו, כי צריכה להיות שם אמונה. ובכל זאת – גם אם יש לי ספק, ואני עדיין מתמידה וממשיכה, מתחילה מחדש מתוך הכמיהה הרוחנית – הכוחות הרוחניים יכולים לגאול אותי. יש לי גם אמונה בממד אחר, ואני יכולה להמשיך, בו זמנית, למרות שאני פוחדת / אימפולסיבית / תלותית ועוד…. לפגוש כל פעם מחדש את הכישלון הזה. זו חוויה של כישלון – לפגוש שוב ושוב את המקומות האלו, במיוחד אם עשינו עבודה רוחנית רבה. אני בכל זאת ממשיכה, בצנעה, ואומרת ‘החסד יבוא בזמן ‘שלו’ ולא בזמן שלנו, בזמן הנכון, בזמן שאני יכולה לקבל אותו’. והחסד מגיע בסופו של דבר. דווקא כשאנחנו נכנעים ומוותרים.

משתתפת – אותי זה לא משכנע, ומשהו פה לא מסתדר לי. ההתפתחות לתוך מודעות אחרת בהתבוננות בתכונות הנפולות שלנו – אני רואה את התוצאות של זה ואני מרגישה שככה מתפתחים וזו החירות: לקחת אחריות, להתבונן, לעבוד. הטקסט הזה נראה כאילו שאנחנו מלבישים משהו בכוח. מה זאת אומרת שאנחנו לא יכולים לעשות שום דבר מול זה? להיות בחוסר אונים – ומה?

יעל – אם הבנת מה שאמרתי כ’לא לקחת אחריות’ אז הבנת לא נכון. ננסה להסביר באופן אחר. האם את מכירה סיטואציה, שבה – למרות שאת מודעת ומתפתחת בדרך הרוחנית הרבה זמן – התנהגת או פעלת או עשית משהו שמאוד התחרטת עליו והיית רוצה לעשות אחרת?

משתתפת – ברור. זו חוויה שמוכרת לי היטב, ובטח לכל אדם. אבל את אומרת שיופיעו כוחות שיאפשרו להתגבר על החולשות האלה, ושזה לא בידינו.

יעל – זה לא בידינו מתי זה יקרה, מתי אותה תכונה נפולה תילקח מאיתנו. זה לא בידינו. אנחנו יכולים לעבוד שנים רבות והתכונה הזו לא תעלם, ואז פתאום ברגע היא כבר לא תפעיל אותנו. זה בזכות ההליכה בדרך. הליכה בדרך פירושה כל הזמן לעשות עבודה תודעתית, וכל פעם מחדש להסכים שוב לפגוש את עצמי, ולהמשיך, למרות שאני לא יודעת מתי יינתן לי החסד, ואני לא יודעת אם אקבל עוד הזדמנות. השיר מדבר על חוויה כמו בדוגמאות ששמענו: עופרה לא תקבל עוד הזדמנות, היא החמיצה את ההזדמנות שיהיה לה בית. ברמה הארצית זה אולי היה כישלון. ברמה הרוחנית זה היה נכון. השתמשו בפחד של עופרה כדי שהיא לא תקבל בית. הקרמה תשתמש בתכונות החלשות שלנו. אבי, איך היית קורא לתכונה שלך שהכשילה אותך?

משתתף – חוסר חוכמה, או אגו.

יעל – אם אבי, ולא רק הוא אלא כולנו, צריכים להתגבר על האגו שלנו, או על היהירות שלנו, אז האגו עצמו יכשיל אותנו. היהירות שלנו היא תהיה זו שתכשיל אותנו – כדי שנוכל להתגבר עליה. אבל זה לא מספיק. נפגוש את זה בחיים פעם אחר פעם, והתכונה תכשיל אותנו שוב ושוב, עד שיגיע הזמן שכבר לא. זה לא בידיים שלנו – מתי יינתן לנו החסד, מתי נצליח להתגבר. בזה אין לנו חירות. סליחה על החדשות הרעות.

החדשות הטובות הן שיש לנו כוחות רוחניים. כוחות רוחניים הם לא חיצוניים לנו. גם הם קיימים בתוכנו. לכולנו יש ‘אני’ גבוה. ה’אני’ שלנו הוא גם חלק מאיתנו. אני לא יודעת אם שכנעתי אותך, ואם לא אז אני גם איכנע. השאלה שלך עזרה לי להבהיר את זה יותר.

משתתף – בתוכנית של 12 הצעדים לטיפול בהתמכרויות, הצעד הראשון הוא להודות שאנחנו חסרי אונים מול אלכוהול או כל התמכרות אחרת. את זה אומרים יום יום. ואז עוברים לצעד השני – אמונה שכוח גדול מאיתנו יכול להושיע אותנו, יכול להוביל אותנו להחלמה. הרבה אנשים קוראים לזה אלוהים, וזה גם יכול להיות ה’אני’ הגבוה שלנו. ה’אני’ הראשון – הנמוך, הרגיל – הוא ‘אני’ חסר אונים, ואנחנו מאמינים ומזהים שיש כוח גבוה יותר שיכול להועיל לנו ולהדריך אותנו. אם האמונה הזו הולכת ומתגברת, אז היא יכולה לעזור ל’אני’ הנמוך. זה ממש כמו המילים של שטיינר.

יעל – נכון. תודה. זו מהותה של התוכנית של 12 הצעדים – להסכים לעבור דרך חוסר האונים ולהודות בו. ההכרה שלא כוחי בעוצם ידי, שלא בידיים שלי. בכלים הארציים אני קטנה ועלובה עד מאוד. האגו הארצי דרוש לאינקרנציה, אבל אם נמשיך להישען עליו, על האגו הנמוך – מתוכו לא נוכל להיגאל. הגאולה לא יכולה להתרחש דרך האגו, ואפילו לא דרך כוחות הרצון שלי. הרצון הוא תכונה הכרחית וחשובה לאינקרנציה, ועדיין, דרך כוחות הרצון – אני יכולה מאוד לרצות להיות נחמדה, או מצליחה, או מלאת אומץ, או נדיבה – לא נוכל לעשות את השינוי. הצעד השני של 12 הצעדים – ההסכמה להסתייע בכוח אחר. קודם אני צריכה להיכנע – בשביל שאוכל לקבל עזרה. העזרה היא גם מבחוץ – אולי דרך אדם אחר, אבל היא בעיקר מבפנים – להישען על הכוחות הרוחניים. בשביל להיעזר בכוח של עולם הרוח, אני צריכה לוותר על הכוחות הארציים שלי. להבין שלא אוכל לשנות בעזרת הכוחות הארציים שלי.

משתתפת – בטקסט מופיע המשפט ‘כאילו לא קרה שום דבר’.  אצלי, ואני חושבת שאצל אחרים גם כן, האירועים כן צורבים חוויה כלשהי של כישלון, של קושי, של ייאוש. כאן זה נשמע כמו לא לתת לחוויה להשאיר בנו חותם, אלא להיות מסוגלים בכל פעם לגייס את עצמנו מחדש, כאילו אנחנו לוח חלק.

יעל – אני יכולה להציע הסתכלות אחרת על הנאמר: בוודאי שהחוויה נצרבת, היא חלק מהקרמה שלנו ואנחנו יודעים שהצו הקרמתי מוטבע בנו שוב ושוב, מאוד עמוק, כדי  שנוכל לעשות בבוא הזמן את השינוי. אבל, אני יכולה להרגיש ייאוש וכישלון עצומים, ובו-זמנית ואף-על-פי-כן לקום בבוקר ולנסות עוד פעם. אני חושבת שזו הכוונה. לנסות כל פעם מחדש כאילו לא נכשלתי כבר המון פעמים. זה לא במקום להרגיש את הכאב או את החוויה כדי שלא תיצרב – אחרת לא נלמד ממנה. זה מאוד קשה, זה כוחות על-אנושיים, אבל כשאנחנו ממשיכים בדרך בהתמדה, גם אם אנחנו מאוד חלשים – אז נקבל עזרה. העזרה של ‘צעד 2’ תגיע. כשאנחנו הולכים בדרך – נקבל עזרה.

בהארי פוטר, שאני מאוד אוהבת להזכיר, יש את דמבלדור. הוא המורה הרוחני של הארי, קוסם גדול, והוא מאוד חולה ועומד למות. זה מצב מפחיד, לוקחים לו את סמכויותיו ובמקומו מביאים מישהי ששייכת לכוחות האופל כדי שתנהל את ביה”ס. בסיטואציה הזו, הוא אומר להארי וחבריו בצורה לא ישירה, כאשר הם עומדים מאחורי גלימת ההיעלמות: “תמיד תמצא עזרה בהוגוורטס (בביה”ס לקוסמים) למי שמבקש אחריה באמת”. תמיד תמצא עזרה למי שהולך בדרך בהתמדה, גם אם הוא נכשל המון פעמים. אם יש כמיהה אמיתית ונכונות אמיתית – זה לא אומר שאצליח, אבל אני מוכנה לקום ולנסות מחדש. העזרה תגיע. בחוויה שלי – זה קורה, העזרה מגיעה. לא תמיד היא מגיעה באופן שציפינו לה. לפעמים היא מגיעה בצורה מאוד לא צפויה.

נסיים בקריאה נוספת של הטקסט מתוך ‘כיצד קונים’:

“צו עליון הוא לפתח בעצם עומקי-עומקיהם של חיי-המחשבה את אומץ-הלב וחוסר הפחד הללו. תלמיד מדע-הרוח חייב ללמוד לא להתייאש בגלל כשלון. הוא צריך להיות מסוגל לחשוב: “אשכח שנכשלתי שוב בעניין הזה ואנסה מחדש, כאילו לא קרה הדבר מעולם.” בדרך זו ישתכנע לאחר מאמצים, כי הכוחות בעולם, מהם ביכולתו לשאוב, הם כמעיין המתגבר. לעולם ישאף להשיג את הרוחי אשר ירוממהו וישאהו, על אף החולשה וחוסר האונים המתגלים, וחוזרים ומתגלים, בטבעו הארצי. פניו חייבות להיות מועדות לקראת העתיד ועל פעלו להשתלב בהכנתו, – ולא יהיה בכוחו של שום ניסיון מן העבר להחליש את שאיפתו זו.”

שטיינר, ‘כיצד קונים דעת העולמות העליונים’, 2008, ‘שלבי ההתקדשות’, ‘שליטה במחשבות וברגשות’, עמ’ 52

הכוחות של עולם הרוח הם כמעיין המתגבר – ככל שאנחנו ממשיכים בדרך אנחנו מגלים באורח פלא שיש עוד ועוד כוחות. הם עולים וגואים. לעיתים אנחנו בצד החלקים האלו שאנחנו לא מצליחים לשנות, החלקים הנפולים, ובצידם אנחנו מגלים בתוכנו כוחות שלא ידענו שהם קיימים.

השאיפה – אולי זה לא התרגום הכי מוצלח, אבל הכוונה ליכולת להמשיך למרות שבטבענו הארצי הכוח שלנו מאוד מוגבל. אנחנו בסך הכל באים לפה ל’כמה שנים’, במקרה הטוב ל100 שנה, והולכים. זה הטבע הארצי שלנו. אבל בטבע הרוחני שלנו אנחנו ישויות נצחיות. כשאנחנו מצליחים להתחבר לנצחיות שבנו – אז היא כמעיין המתגבר ואנחנו מקבלים המון עזרה.

נפגש בשבוע הבא, להתראות.

print

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *