אנתרופוסופיה בימי קורונה – לימוד 48

16.9.2020 – לימוד 48

לצפייה בווידאו של הלימוד לחצו כאן

תמלול הלימוד:

“הִנְנִי מְחַפֵּשׂ תָּמִיד מָה שֶׁבְּתוֹךְ נִשְׁמָתִי,

וְהָעַבְדוּת הַחִיצוֹנָה הִיא משיאה אֶת הַדֵּעָה מֵהַחִפּוּשׂ הַפְּנִימִי,

 לְבַקֵּשׁ לַשָּׁוְא בִּקְצֵה הָאָרֶץ,

אֶת אָשֵׁר לֹא יִמָּצֵא בְּמַעֲמַקֵּי נַפְשִׁי”                                 הָרַב קוּק

האם יש למישהו שאלות לפני שפותחים את השיעור של היום?

משתתפת – יש לי שאלה בהמשך לשיעור הקודם איתך. דיברנו על הגיל הצעיר של האנושות, שהולך ונהיה צעיר יותר ויותר. השאלה שלי היא איך זה מסתדר עם זה שאנחנו אומרים שלאורך התקופות אנחנו בכל פעם מקבלים איבר רוחני באופן אוטומטי – כמו שהאני לא היה בתקופות קודמות, ועכשיו אנחנו עובדים עליו, ובתקופות עתידיות הוא כבר יהיה לאדם, כמו שיש לאדם באופן נתון, ללא עבודה פנימית, גוף פיזי, אתרי, אסטרלי, נפש התחושה ושכלית רגשית… לא הסתדר לי עם זה שהגיל של האנושות יורד ובעצם נצטרך לעבוד מגיל יותר צעיר.

אורנה – אני מבינה את השאלה שלך. הפתעת אותי, וזה מצוין שאין לי תשובה מוכנה. אני אף פעם לא חשבתי על הסתירה הזו, ואני בטוחה שזו רק סתירה לכאורה, ובואו נחשוב יחד – נחדד את השאלה כדי שכולם יבינו על מה מדובר:

בכל תקופה פלנטרית (שנראית גם ‘גלובוסים’), בכל התגשמות פלנטרית – שבתאי קדמון, שמש קדמונית, ירח, אדמה והלאה עד וולקן – האדם מקבל איבר נוסף: בשבתאי קדמון היינו רק גוף פיזי, בשמש קיבלנו גוף אתרי, בירח קיבלנו גוף אסטרלי ובאדמה – את ה’אני’, לא קיבלנו במתנה אבל אנחנו נלחמים לקבל אותו. אני חושבת שעוד לא הייתה תקופה שבה היינו צריכים להילחם על קבלת האיבר. נראה לי שרק מהתקופה הזו אנחנו צריכים להיות גם פעילים. כך אנחנו מקבלים בכל תקופה איבר חדש. לעומת מה שאמרנו בפעם שעברה – שהאנושות נעשית צעירה יותר ויותר:  בעבר עד גיל 50 האדם קיבל אימפולס רוחני בתואם להתפתחות שלו, כמו שהיום ילד מקבל את האימפולס הרוחני בתואם להתפתחות הפיזית שלו בשביעון הראשון – הוא לא צריך לעשות שום מאמץ ולא להשקיע שום כוחות רוח אקטיביים בגדילה שלו, כי כוחות הרוח האלה נמצאים כבר. יש תואם בין כוחות הרוח שניתנים לגדילה. היום בתקופה שלנו אנחנו מקבלים את זה עד גיל 27 – עד גיל 27 לא צריך לעשות מאמץ יזום כדי לקבל את האיברים פיזיים-נפשיים המתאימים לאיברים הרוחניים. בעתיד, כפי שאמרתי בפעם שעברה, הגיל ילך וירד: אנחנו נקבל כוחות שיספיקו לנו עד גיל 21, ואם מגיל 21 לא נעשה עבודה תודעתית אז נשאר בגיל 21 מבחינה תודעתית עד סוף חיינו. בתקופה שאחריה נקבל כוחות טבעיים כמו החיות: החיות מקבלות את הכוח שלהן עד גיל ההתבגרות, עד גיל הבשלות המינית, ואחרי כן הן דועכות. החוקיות הרוחנית עובדת אצל החיה כך שהרוח עובדת באופן טבעי עד הבשלות המינית כדי שהחיה תוכל לפרות ולרבות, ואחרי כן אין התפתחות נוספת. חתול בן שנה וחתול בן שנתיים – אין הבדל בהתפתחות שלהם. הכוח הרוחני שניתן – ניתן בדיוק עד הפריחה המינית. אצל האדם זה לא ככה עכשיו, אבל בעתיד – הכוח הרוחני שינתן לאדם באופן טבעי יהיה עד גיל 14. זאת אומרת שאם אנחנו לא נמשיך ונעבוד באופן אקטיבי על הרוחניות שלנו אז נשאר גיל 14 מבחינה מנטלית ורוחנית.

עלתה כאן השאלה: איך יתכן שמצד אחד האנושות הולכת ומקבלת איברים גבוהים באופן טבעי, ומצד שני האדם לא יקבל אפילו איברים בסיסיים יותר כמו ה’אני’ אם הוא לא יעשה עבודה מודעת, והוא יישאר בגיל ההתבגרות.

עכשיו אחרי שפרטתי את השאלה ויצאתי ידי חובתי, אני שואלת אתכם אם מישהו יודע את התשובה.

משתתפת – אני חושבת שאנחנו לא מקבלים את האיברים באופן טבעי, אלא ככל שאני עולה ברמת ההתפתחות, ככה נדרש ממני עוד שלב לפתח. יש מקום בו שטיינר אומר שאפילו את הצבעים לא נוכל לראות אם לא נפתח את האיבר לראות צבעים, מה שהיום אנחנו לא נדרשים לפתח אלא רואים צבעים בכל מקרה, אם אנחנו לא מקרה פתולוגי. אפשר להבין את זה לפי זה שאם אני בדרגה יותר ויותר גבוהה אז אני הופכת יותר לישות בוראת, ויותר ויותר נדרש ממני לפתח בעצמי מרכיבים שניתנו לי בעבר ללא מאמץ. זה כמו ילד שבבוקר אמא מכינה לו את הסנדוויץ’, ועכשיו הוא כבר צריך להכין את הסנדוויץ’ לבד. ככל שיש לנו איברים יותר גבוהים – ככה אנחנו נדרשים את הדברים הבסיסיים לפתח מתוך ההתפתחות התודעתית שלנו, בתודעה ולא כמשהו שניתן לנו. במובן הזה, מגיל יותר ויותר צעיר דברים יותר ויותר בסיסיים נצטרך לפתח בכוחות תודעתיים שלנו ולא כמשהו שניתן.

אורנה – אני אתחבר אל מה שאמרת, ועכשיו אני רואה איפה הכשל בשאלה: יש הנחה בגוף השאלה שהיא בעצם הכשל. אני מקווה שאני לא טועה, אז אם יש מישהו שירצה – שיתקן אותי.

ההנחה שלך – שאנחנו מקבלים איברים יותר גבוהים בהתפתחות הפלנטרית – היא הנחה שנקבל אותם באופן טבעי: שאת ה’אני’ נקבל היום באופן טבעי כמו שקיבלנו את הגוף הפיזי, האתרי והאסטרלי, על הפלנטות הקדומות, ושביופיטר נקבל את רוח העצמיות וכו’. נחבר את זה ואת מה שנאמר להתפתחות הפלנטרית: אנחנו יודעים שיופיטר לא ייווצר בלי מאמץ אנושי. מה שאנחנו מניחים שיגיע – לא בהכרח יגיע. רוח העצמיות לא בהכרח תגיע לאנושות אם לא יעשה מאמץ אנושי מוסרי ורוחני. אנחנו אומרים כל הזמן שמה שאנחנו עושים עכשיו – אנחנו נלחמים שהאנושות תמשיך את הקו האבולוציוני הנכון – זה בגלל שיש סכנה גדולה שהאנושות לא תמשיך בקו האבולוציוני הנכון. האנושות עלולה לא ללכת בזרם המרכזי הנכון שנקבע בשבילה אלא תלך בזרם צדדי – זרם אהרימני או לוציפרי. אם כך יקרה, אז לא נוכל לקרוא לזה ביופיטר ‘רוח העצמיות’. כשאנחנו מסבירים את זה באופן הזה אז אין סתירה: בכל מקרה – גם באופן אישי וגם באופן קולקטיבי ופלנטרי – מעכשיו, מנקודת האמצע בה אנחנו נמצאים, הכל מבוסס על המאמץ האנושי. זה כמובן מטיל עלינו את האחריות שאנחנו תמיד מדברים עליה.

משתתפת – אני מתחברת למה שאמרתן ורוצה להוסיף שמבחינה פלנטרית, אם בשבתאי קיבלנו את הפיזי ואח”כ את האתרי בשמש ואת האסטרלי בירח, ואז הגענו לאדמה וקיבלנו את ה’אני’, ובפלנטות הלאה – יופיטר, וונוס וולקן – ה’אני’ שלנו הולך ומתחזק ברמת התודעה, ואת הגופים הנמוכים אנחנו משילים. ביופיטר – ירד הגוף הפיזי וכך הלאה. אולי כישות בתודעה גבוהה לא נצטרך את הגופים הנמוכים. איך זה מתחבר? אמרנו שככל שהפלנטות מתפתחות – כך מתפתחת התודעה. אמרנו גם שגיל האנושות נעשה צעיר יותר, ואני חושבת שהגיל נעשה צעיר יותר כי ביופיטר, ונוס וולקן אני לא אצטרך יותר לעבור את ההתפתחות כמו עד עכשיו: גוף פיזי בשביעון ראשון וכו’, כי לא יהיה לי גוף פיזי, ואח”כ לא יהיה לי גוף אתרי וכו. מי שעשה עבודה רוחנית – יהיה לו כבר בגיל יותר צעיר את הגופים האחרים.

אורנה – נכון, את צודקת. הוספת לנו עוד נדבך לזה. תמיד איבר גבוה – אנחנו מקבלים ע”ח איבר נמוך יותר שאנחנו משילים. למשל למלאכים, ההיררכיה הכי קרובה אלינו – אין גוף פיזי, ויש להם גוף אתרי, אסטרלי, אני ורוח העצמיות. תמיד יש ארבעה מרכיבים לישות. עם זאת, את מדברת על תקופות מאוד רחוקות, את מדברת עלינו בני האדם ביופיטר, ואני חושבת ששטיינר מדבר עלינו בתקופה הבאה על פני האדמה – עלינו כשאנחנו עכשיו בתקופה הפוסט אטלנטית החמישית, כפי שנהיה בתקופה הפוסט אטלנטית השישית והשביעית. במובן הזה אנחנו עדיין נשאר עם הגופים הנמוכים שלנו, ועדיין בשביל הגופים הגבוהים נצטרך להתאמץ.

כדי שזה לא ישמע סינית בשביל מי שלא בקיא בחומר, אז אני אפשט את זה ואגיד שגם היום יש אנשים, גם כאלה שאתם מכירים, ואם תסתכלו עליהם אז תראו שהם עדיין בגיל ההתבגרות. יש אנשים שמבחינת ההתפתחות הנפשת-רוחנית שלהם יש להם תגובות של גיל ההתבגרות. הם מפרשים את העולם דרך הסימפטיות והאנטיפתיות שלהם, וכך הם גם מגיבים לעולם.

מכירים אנשים כאלה? אנחנו בהחלט מכירים ואולי גם אנחנו, במצבים מסיימים, כאלה. לא צריך להסתכל על זה באופן גורף. יכול להיות שבחלק מהחיים שלנו אנחנו מגיבים ככה.

דוגמא לכך יש בסדרת הסרטים ‘בחזרה לעתיד’ – הגיבור, מייקל ג’יי פוקס, בחור קטן כולרי שהיה בד”כ מיושב בדעתו. הייתה מילה אחת שהוציאה אותו מדעתו והפכה אותו לחיית טרף – “Chicken”, פחדן. הוא היה מתפוצץ. כדי להבין את כל החומר המסובך הזה, עם כל השמות, והפלנטות, והתקופות וכו’, לא צריך לקחת את הדברים באופן גורף. זה לא באמת מסובך, צריך רק להכיר את זה, אבל כדי לא לחשוב על זה כעל דבר רחוק ותיאורטי, וגם חד-משמעי, אנחנו יכולים להסתכל בתכונות מסוימות שלנו, באירועים מסוימים שלנו, שאנחנו הופכים ל’בני גיל’ פחות מאשר אנחנו. לכל אחד מאיתנו יש את הצד הזה, ויש אנשים שבאופן יותר גורף ‘נתקעו’ בגיל מסוים. למרות שמבחינה אינטלקטואלית הם יכולים להגיע להישגים גבוהים, מבחינה מנטלית רגשית רוחנית הם נתקעו בגיל מסוים. רוב האנשים בעולם היום תקועים בגיל 27-28 כי היום, בתקופה שלנו, מי שלא עושה עבודה תודעתית החל מגיל 28 – אז הוא לא מתבגר. תחשבו שכל מי שלא עושה עבודת תודעה מסוג זה או אחר – היום הוא נשאר בגיל 28. אני אומרת שוב: מבחינה אינטלקטואלית הוא יכול להתפתח, לנהל פרויקטים, לנהל הייטק, אבל רוחנית רגשית – להישאר בן 28.

משתתף – התקופה האינטלקטואלית קשורה לנפש השכלית-רגשית. היא יותר מוקדמת מתקופתנו.

אורנה – נכון, היא קשורה לנפש השכלית-רגשית, שזה גיל 28-35, ועדיין אנחנו כבר בגיל 27-28 – ירדנו בגיל מ-50 ל-45, ל-35 וכן הלאה, באופן טבעי. באופן טבעי פירושו שאם אני עושה עבודה תודעתית אני מתאימה את עצמי לפוטנציאל ההתפתחותי שלי היום, אבל אם אני לא עושה עבודה תודעתית אז אני תקועה במקום שהרוח הפסיקה באופן טבעי להזרים את הזרם ההתפתחותי הארצי, הזרם שיעזור לי להתפתח באופן ארצי.

זו הייתה שאלה טובה שהביאה אותנו שוב אל העניין המהותי – שאנחנו חייבים לעשות עבודה יזומה. וגם – עלינו לא להתייאש. נאמר במסורת היהודית “שבע פעמים ייפול צדיק ויקום“. יש כאן שני דברים:

  1. אתם צדיקים, כי אתם עושים את העבודה הנדרשת.
  2. שבע – הכוונה להרבה פעמים. 7 זה תמיד מספר של תהליך שלם, שמתחיל ונגמר.

אז גם 7000 פעמים – ניפול ונקום, ולא נתייאש. 7000 פעמים להיות באפר ובעפר, ולקום מתוך האפר. זו החובה שלנו. בארמית נאמר שאם נעשה את זה אז “לפום צערא אגרא” – כגודל הצער גודל השכר. כמה פעמים שניפול – לא נתייאש אפילו לרגע. שלא נגיד אף פעם שאלוהים שכח אותנו. כי כל נפילה שלנו היא מאהבת האלוהים אותנו. למה כל נפילה שלנו היא מאהבת האלוהים? כי כל נפילה שלנו מאלצת אותנו להשיל יותר מהאונים שלנו, מזה שאנחנו חושבים שאנחנו מנהלים את העולם, או מזה שאנחנו אפילו חושבים שיש לנו שליטה על החיים שלנו. בכל פעם כזאת, שנושרת קליפה ואנחנו מגיעים לחוסר אונים, נפתחת דלת חדשה עבורנו. לכן אסור להתייאש אף פעם. תמיד נמצאת שם ההשגחה האלוהית, והיא אינסופית, ומכיוון שהיא אין אינסופית אז יש לכל אחד ואחת השגחה משלו – אם יש אינסוף אז האינסוף לא יכול שלא להיות בכל מקום. הדברים הם תמיד לטובתנו, והמטרה היא תמיד להסיר עוד שכבה של מחסום ביננו לבין האור, החוכמה, האהבה האלוהית. זה מסר טוב בשבילנו – לא להתייאש אף פעם. גם אם אני נופלת, גם אם אני בחושך, גם אם לזמן מה אני חושבת שהאור נגמר בשבילי – הוא לא נגמר. תמיד יש שם אור, וכמו עוף החול עלינו לקום עוד פעם ולא לחשוב שאין לי איך ובשביל מה לקום עוד פעם. גם אם קמתי כבר 6999 פעמים אז כן – לקום עוד פעם, בפעם ה7000. “לפום צערא אגרא” – כגודל הצער כך גודל השכר. זה מסר טוב לראש השנה – לא להתייאש אף פעם.

מי אמר “אין ייאוש כלל”? – רבי נחמן. מי שמכיר את הביוגרפיה של רבי נחמן יודע שהוא היה הרבה מאוד בדיכאון, בחושך, בדיכאונות נוראיים, לא כמצב רוח אלא דיכאונות כאלו שהיום היה נעזר בהרבה תרופות וכדורים, ואני מקווה שאני לא פוגעת בשום קדושה. הוא נקרא ‘בעל הייסורים’. היו לו גם הארות, הוא נפל כל פעם, ועלה. והוא אמר ‘אין ייאוש כלל’. אדם שסבל דיכאונות עמוקים מאוד, חושך גדול – איך יכול להיות, בהנחה שהוא לא משקר ולא מנסה רק לעודד אותנו, בהנחה שהוא אמר אמת ואני מאמינה כמובן שהוא אמר אמת – איך זה שאדם שהיה בדיכאונות כבדים, אומר ‘אין ייאוש כלל’? זה לא השיעור שלנו היום, אבל שווה לדבר על זה.

משתתף – ‘אין חכם כבעל ניסיון’. עם כל הניסיון המר שהיה לו הוא המשיך והמשיך, והוא אומר ‘אם אני המשכתי למרות הכל אז אין ייאוש כלל, צריך להמשיך, ולא משנה מה קורה’.

אורנה – זאת אפשרות אחת, להסביר את זה באופן כזה שאין ייאוש זה אומר שלמרות הייאוש ולמרות הדיכאון אני ממשיך. זו אפשרות. ההסבר שלך הוא טוב, לא חשבתי על זה. אבל אם נתייחס לזה שהוא לא אמר ‘למרות הייאוש’ אלא הוא אמר ‘אין ייאוש’. איך נוכל להסביר את זה?

משתתף – מצא את הטוב בכל מצב, ואם בתוך כל דבר מצא את הטוב אז הוא אומר שאין ייאוש כלל.

אורנה – זו עוד אפשרות.

משתתף – אני חושב שהדיכאון והייאוש הם לגמרי סובייקטיביים, וכשהוא מגיע להכרה ש’אין ייאוש כלל’ אז הכוונה לחוויה הסובייקטיבית שלו.

אורנה – האם אתה מדבר באופן תיאורטי, שנגיד שאני עכשיו בדיכאון אבל יש בהכרה שלי ידיעה שזה רק סובייקטיבי. האם לזה אתה מתכוון?

משתתף – כן, יש לי גם חוויות כאלה. אבל אפשר גם בקלות לשכוח שזה סובייקטיבי ולחשוב שבאמת אין תקווה. אבל אם ממשיכים ועולים מהתהום אז מגלים שוב שהייאוש אינו ממשי במובן הרוחני.

אורנה – אני אתייחס למה שאתה אומר ואוביל את זה עוד צעד הלאה, אבל קודם נשמע אם יש עוד מישהו שרוצה להתייחס.

משתתפת – אני חושבת שהוא חווה גם רגעים הפוכים.

אורנה – נכון, את צודקת. אז איך הוא יכול להגיד שאין ייאוש כלל. הוא לא אמר שיש ייאוש נוראי, ויש התעלות עוצמה, וגם אם הוא אמר את זה, הוא אמר גם ‘אין ייאוש כלל’.

משתתפת – אני מאמינה שכשהוא קיבל את התובנות הרוחניות והיה מחובר לאלוהות הגבוהה ולאלוהים, אז הוא יכול היה לראות את ההשגחה ואת העובדה שהכל לטובה במובן הזה.

אורנה – אני אסכם את מה שאמרתם ואתחבר לזה. מעבר להבנה הייתי מוסיפה לזה הוויה. אסביר בצורה מאוד פשטנית: נגיד שאנחנו רואים סרט ‘חלף עם הרוח’, ואנחנו בוכים על הגורל של סקרלט אוהרה. אבל אח”כ אנחנו יוצאים ופוגשים את השחקנית בחיים הממשיים, ואנחנו רואים שבחיים הממשיים – כלומר בממד מסוים – הייאוש בכלל לא קיים. זה לא שיש ייאוש ואני מתגברת עליו, אלא הוא היה בממד אחר: בקולנוע, בממד של המסך, היה ייאוש, וכל עוד הייתי מרותקת למסך ומזוהה עם זה אז הרגשתי את הייאוש, ואת ההתעלות, ואת כל מה שקרה שם – הרגשתי באופן ממשי. אבל אז יצאתי מהקולנוע וראיתי ששם, מחוץ לקולנוע, אין ייאוש. הדבר זה לא קיים. אני לוקחת את ככה:

אם נגיע להוויה האחרת, שנמצאת מתחת לייאוש ולהתעלות ולכל – אני לוקחת את זה כחוויה טקטונית אומרת שאם נזיז את שני הגושים האלה, מתחתם מתקיימת הוויה אחרת. אני מאמינה שמתוך זה הוא אמר שהוא זכה להיות בהוויה הזו. בתוך ההוויה של ייאוש – יש ייאוש. כשאנחנו חווים ייאוש בסרט הזה שנקרא ‘החיים’ אנחנו חווים ייאוש נוראי, אבל אם נצליח לצאת מהסרט יותר ויותר – כי אנחנו לא יוצאים פעם אחת ולתמיד – נראה את האמת ש’אין ייאוש כלל’. אנחנו לא יכולים להגיד ש’נגביר’ את זה אפילו, כי זה חסד ולא תלוי בנו. חסד שניתן לנו, לראות שאנחנו בעצם לא נמצאים פה. פה – המקום בו לילד שלנו יש בעיה, ויש לנו גם בעיות כלכליות, ויש לנו מחלה ועוד ועוד… אם  לרגע אחד יצאנו מהסרט אז אנחנו לא נגועים בייאוש הזה כי הוא שייך לעולם אחר. זה עניין של שני עולמות הוויה.

מה המאמץ שלנו? המאמץ שלי לפחות, ולא רק שלי, לפי מה שאני שומעת מתלמידיי. המאמץ הוא שאני בעולם הזה לא יכולה להגיד לעצמי שאין ייאוש כלל – כי בעולם הזה יש ייאוש, והרבה, ואפילו יש שיכחה שיש גם ‘לא ייאוש’. בגלל הייאוש הזה, בגלל המכות האלו שצריך לקום מהן 1000 פעם, אני רוצה לקום כדי לגלות את העולם שמחוץ לסרט. לעולם של הסרט יש חוקים מסוימים, ואני יודעת שבעולם הזה של הסרט אני אהיה פעם מיואשת, ופעם קצת שמחה, ופעם קצת התעלות. אולי אצלכם המינונים אחרים, אולי אצלכם יש הרבה התעלות, והרבה שמחה, וקצת ייאוש, אבל בכל אופן יש ריבוי של הדברים האלו בעולם הזה. המאמץ של מי שנופל וקם, נופל וקם, נופל וקם, וכבר נמאס לו מליפול ולקום – המאמץ הוא לחרוג מההוויה הזו, לצאת מהסרט הזה.

בהתחלה אנחנו רק רוצים לשנות את המינונים – שאני קצת אסבול והרבה אהיה מאושרת, ונגיד על זה גם כן תודה. אבל בשלב כלשהו אתה מרגיש שאתה כבר לא רוצה להיות בסרט הזה יותר. זה השוט – שוט האהבה שאלוהים נותן לכל אלה שנופלים וקמים ונופלים וקמים. הוא אומר להם ‘תמשיכו, יום אחד אתם תגלו את ההוויה הזו – היום או בגלגול הבא’. אתם תגלו את ההוויה הזו כי אתם תרגישו שנמאס לכם ליפול ולקום, ולקום לאותו עולם, ובו שוב הסרט הזה מוקרן.

יש ב’מראה שחורה’ פרק, אחד החזקים והמזעזעים, על עונש שניתן בעתיד למישהי שרצחה ילדה. היא נמצאת באותו סנריו כל בזמן. עושים לה סנריו של הפחדה מאוד גדולה, בתוך עולם מוזר שכולם שחקנים שמשרתים את ההפחדה הנוראית שעושים לה. לבסוף היא מבינה שזה משחק, הצגה, שעשו את זה במיוחד בשבילה כדי להעניש אותה, וכשהיא מבינה את זה אז שוב נותנים לה כדורים שמשכיחים לה הכל ומתחילים מחדש את כל העינוי הזה.

אנחנו לא רוצים את העינוי הזה, אנחנו רוצים עולם אחר. בעולם שלנו אנחנו רוצים הווייה אחרת. אנחנו לא בני בית כאן – אומר שטיינר. על זה נאמר ‘לדרוש אלוהים’. יש ‘לדרוש אלוהים’ במובן של לעבוד את אלוהים וללמוד דרשות. אבל יש גם ‘לדרוש אלוהים’ במובן שאני דורשת את אלוהים, אני רוצה את אלוהים. אני לא רוצה יותר שהסרט הזה יוקרן בחיי. יש את זה גם בסדרה “ווסטוורלד” – תמיד אותה מנגינה עם הפסנתר החשמלי, וכל בוקר מוחקים לאנדרואידים את הזיכרון ומתחילים מחדש כאילו לא היה אתמול. נמאס, לא? נמאס לכם? כן, מאוד. כל פעם לקום אל אותו עולם עם הכאב הגדול, והאשמה הנוראית, וה’למה עשיתי ככה, הייתי עושה ככה’, והילד שלי היה יכול להיות אחרת אם לא הייתי עושה את זה, וההוא לא היה עוזב אותי אם רק הייתי אומרת את זה…. וכל אחד עם מה שאצלו בעולם שלו.

אני יודעת שאני מגזימה. לגביי אני לא מגזימה, אבל יש כאלה אנשים קצת יותר מחוננים ממני שבשבילם זה לא כל הזמן כזו מערבולת, אבל אצל כולנו יש את הרגע שאני מרגישה שאני כבר לא רוצה את הסרט הזה, זה סרט ידוע מראש ואני לא רוצה אותו יותר. זה הזמן שהאדם מתחיל לחפש עולם אחר. אני חושבת שזה גם מה שאלוהים רוצה בשבילנו – שנמצא את העולם האחר. כל עוד יש איזושהי תקווה שמשהו בעולם הזה יספק אותי – אני אסכים להישאר במקום שאני נמצאת: יש לי עבודה טובה וסיפוק מהעבודה, יש לי משפחה, יש לי בריאות איתנה, יש לי בעל סביר, יש לי משכורת… אז אני אומרת ‘דייני, אלוהים, עכשיו הכל בסדר, אני אתפתח בגלגול הבא’, אני עוזרת לאנשים, כולם אוהבים אותי – מאותו רגע אני מפסיקה לחפש את העולם האחר, כי בסדר לי ואפילו טוב לי. זה המצב שאלוהים לא רוצה לייראיו. לכן תמיד תהיה בפגיעה נוספת ב Well being הזה, כשאני אומרת ‘זה מספיק לי וטוב לי’. אז אלוהים אומר ‘לא, אני לא רוצה לתת לך רק את הטוב של העולם הזה. יש עוד הרבה עולמות, אבל יש לפחות עוד עולם אחד שמסתתר מאחורי מכונת ההסרטה הזו, ושם נמצא המסריט – ושולח אותנו לחפש את חדר ההקרנה… בשביל זה אנחנו צריכים לקום אלף פעם – לא בשביל לחזור על העולם הזה, אלא בשביל שנבין שאנחנו כבר לא יכולים לחזור על הסרט הזה שוב ושוב, מרוב עייפות, מרוב מאמץ, ובגלל חוסר האונים.

זה הרגע שאנחנו מתחילים לחפש את המסריט שמאחורי מכונת ההקרנה. הרגע הזה הוא הרגע של הקרבת יצחק.

כולנו רוצים לעשות תיקונים בחיים. נגיד שבאתי ממשפחה שההורים התגרשו, שהמשפחה התפרקה. ואני חיה את חיי, לעיתים אני מקבלת מכות בעבודה או בכל דבר, אבל יש דבר אחד שאם אני אקבל בו מכה אז אני ארגיש כישלון מוחלט. יש דבר אחד שאני רוצה לעשות בו תיקון – לא התיקון האלוהי אלא תיקון ארצי: אני אומרת לעצמי ‘אני לא אתגרש בחיים’. זו לא דוגמא שלי, זה מחדר היעוצים. אני אומרת לעצמי ‘אני לילדים שלי לא מפרקת משפחה’. והנה בא היום ואני נאלצת לפרק את המשפחה. הדבר היחיד שהיווה בשבילי פיצוי על כל הסבל בחיים שלי, וחשבתי שזה בידיים שלי, וחשבתי שאם יש את זה אז הכל היה שווה – זה נלקח ממני, ואז אין לי כלום. כלום לא שווה. כי הדבר היחיד הזה, האחרון, הדבר שרציתי, התקווה הגדולה שלי שלילדים שלי אני לא אפרק משפחה – התקווה שלי לתיקון כמו שאני רואה אותו – נלקחת ממני. אני חושבת שמאותו רגע העולם הזה לא יכול לתת לי שום מענה יותר. אני מרגישה כישלון מוחלט, עצב נוראי, ושום דבר שיגידו לי, כמו ‘אהה ההורים שלהם התגרשו אבל תקחי אותם עכשיו לטיול בחו”ל’, לא יעזור לי. מה שאני מדמה כפגיעה הנוראית בנפש של הילדים שלי – לזה מבחינתי אין שום תיקון. זה הרגע שאנחנו מתחילים לחפש עולם אחר. אתם מסכימים איתי? רוצים להגיב, או להגיד את זה במילים שלכם?

משתתפת – לפני שהוא אומר לא להתייאש הוא אומר שכל העולם הוא גשר צר מאוד. מה שמוכיח את הצרות של העולם הארצי, אבל גם את זה שמה שמנהל את הכל הוא הדבר הצר מאוד, ויש עולם מקביל.

אורנה – נכון. וזה גשר. זה גשר לעולם אחר, ואנחנו אפילו לא מעיזים להעלות על דעתנו שיש עולם אחר בשבילנו. יש פה, לא שם כשנמות, אלא עכשיו, ממש פה. אנחנו אפילו לא מעיזים לחשוב את מה שאלוהים כן רוצה לתת לנו – לא מעיזים לחשוב  שיש הוויה אחרת, ואנחנו יכולים לדרוש אותה. וזה כמובן רק בתנאי שאיבדנו כל תקווה שמשהו כאן, בעולם הזה, ייתן לנו את המנוחה או את התיקון או את התקווה.

משתתף – בשיעור אחר דובר על הדימוי של כלי שנסדק, ועל כמה נורא הסדק הזה, השבר. אבל דרך השבר נכנס האור. יש שפה שאני לא זוכר, שבה המילה משבר והזדמנות זו אותה מילה.

אורנה – זה נכון מה שאתה אומר. אני אפילו מעיזה לכבוד השנה החדשה, ואני חורגת ומעיזה להגיד שיש עולם, קרוב לעולם שלנו, שהוא עולם של אור, והוא פה. יש פסוק מאוד יפה :

יא כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם–לֹא-נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ, וְלֹא רְחֹקָה הִוא.  יב לֹא בַשָּׁמַיִם, הִוא:  לֵאמֹר, מִי יַעֲלֶה-לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ, וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ, וְנַעֲשֶׂנָּה.  יג וְלֹא-מֵעֵבֶר לַיָּם, הִוא:  לֵאמֹר, מִי יַעֲבָר-לָנוּ אֶל-עֵבֶר הַיָּם וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ, וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ, וְנַעֲשֶׂנָּה.  יד כִּי-קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר, מְאֹד:  בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ, לַעֲשֹׂתו.

יש כמובן הרבה עולמות של אור שאני לא מתיימרת אפילו לחשוב להגיע אליהם, אבל אני אומרת שיש עולם סמוך לעולם שאני חיה – ובו המקרין הישיר שמקרין את הסרט שלי – ואני רוצה לצאת מפה אל העולם הזה. לא רק האור שנכנס בסדקים, אלא עולם מלא.

משתתף – יש לזה מנגינה יפה.

אורנה – אני מתארת לעצמי. ובוודאי יש לזה גם פירושים רבים, שונים מהפרשנות שאני נותנת עכשיו: אני ‘מתחצפת” ואומרת שאני רוצה לראות את העולם הזה מחוץ לסרט. אני כבר לא יכולה להתנהל בתוך הסרט הזה. זה קצת כמו ‘המופע של טרומן’ – הוא התנהל כל כך הרבה בתוך הסרט עד שהוא רצה לראות את העולם מחוץ לסרט. אנחנו יכולים רוצים לכוון לשם ולא להתבייש. העולם הזה נמצא שם בשבילנו, אבל על-מנת להגיע אליו אנחנו צריכים להתייאש באופן מוחלט מזה שהעולם כפי שאנחנו מכירים אותו ייתן לנו תשובה.

אלה האנשים ששטיינר אומר שהם בני-בלי-בית כאן. לעומת האחרים, שאם תיתן להם תנאים מסוימים כמו שאמרנו קודם, אז לא יהיה להם חיפוש. אולי אפילו לנו גם לא היה חיפוש אם העולם הזה היה נותן לנו מענה סביר. בדוגמא של האישה שאמרה ש’הכל יקרה אבל אני לא אפרק את המשפחה’ – נגיד שהיא לא הייתה מפרקת את המשפחה, ואז יתכן שהיא לא הייתה מחפשת את העולם שמעבר, כי העולם הזה היה מספק מענה סביר.

אלה שמחפשים הלאה – הם אלה שאין כבר מענה סביר לכמיהתם. זה השוט האלוהי שלא מאפשר להם לנוח אפילו לדקה, ואם הם זוכים לפעמים –  כמו למשל קדושים מסוימים שזכו להיות בעולם הזה, אפילו כל אחד מאיתנו ברגעים מסוימים – זוכים להכיר את טעמו, אז לא יכולים להסתפק בתסריט המסוים הזה, שהוא פני השטח של דברים הרבה יותר מוארים.

משתתף – אני רוצה לשאול: כמו שאת אומרת על האישה שפירקה את המשפחה, והייתה לה הזדמנות לראות עולם חדש, אז אני חושב על המקרה ההפוך: זה שנשאר במשפחה למרות כל הכאב ולמרות כל הקשיים – זו גם הזדמנות בשבילו להתפתח ולמצוא עולם חדש.

אורנה – אני לא עונה לך כי אני לא רוצה לבלבל… אני סומכת עליך שתתייעץ עם מי שיש לך להתייעץ, כדי שאני לא אבוא להטיב ולבסוף ארע.

משתתפת – תודה רבה על שיעור מאוד מרגש ומנחם, שנותן השראה גדולה.

משתתפת – אני מצטרפת למילים אלו בכל ליבי.

אורנה – תודה. כיף לשמוע את זה מכן.

אם יש את הורס מוקלד באותיות יפות אז להחליף גם כאן

“הִנְנִי מְחַפֵּשׂ תָּמִיד מָה שֶׁבְּתוֹךְ נִשְׁמָתִי,

וְהָעַבְדוּת הַחִיצוֹנָה הִיא משיאה אֶת הַדֵּעָה מֵהַחִפּוּשׂ הַפְּנִימִי,

 לְבַקֵּשׁ לַשָּׁוְא בִּקְצֵה הָאָרֶץ,

אֶת אָשֵׁר לֹא יִמָּצֵא בְּמַעֲמַקֵּי נַפְשִׁי”                                 הָרַב קוּק

תודה לכולם.

אני מאחלת לכולנו שנהיה בריאים ושתהיה לנו שנה טובה!

print

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *