23.9.2020 – הימים הנוראים – לימוד 49
לצפייה בווידאו של הלימוד לחצו כאן
תמלול הלימוד:
אנחנו בימים בין ראש השנה לכיפור, שנקראים ביהדות "בין כסה לעשור" – בין מולד הירח, שכמעט לא רואים אותו בראש השנה, לבין עשרה בתשרי – יום כיפור. את המפגש הזה נקדיש לשלושה מקורות ביהדות שמתייחסים לימים הנוראים. נקרא ונפרש אותם דרך העיניים של האנתרופוסופיה והביוגרפיה, לעומת הכלי המסורתי.
נתחיל בפיוט יפה של רבי יהודה הלוי מתוך שירת הקודש של ספרד. הבאתי רק חלקים, זה במקור פיוט ארוך. נראה את הקשר בינם לבין הביוגרפיה:
אֲדֹנָי! נֶגְדְּךָ כָל‑ תַּאֲווָתִי / ר' יהודה הלוי
אֲדֹנָי! נֶגְדְּךָ כָל‑ תַּאֲווָתִי,
בְּרָחְקִי מִמְּךָ – מוֹתִי בְחַיָּי,
וְאִם אֶדְבַּק בְּךָ – חַיַּי בְּמוֹתִי,
אֲבָל לֹא אֵדְעָה בַּמֶה אֲקַדֵּם,
וּמַה תִּהְיֶה עֲבֹדתִי וְדָתִי.
דְּרָכֶיךָ, אֲדֹנָי, לַמְּדֵנִי,
וְאֵיכָה אֶעֱבֹד יוֹצְרִי – בְּעוֹדִי
אֲסִיר יִצְרִי וְעֶבֶד תַּאֲוָתִי?
וּמַה אֹמַר – וְיִצְרִי יִרְדְּפֵנִי
כְּאוֹיֵב מִנְּעוּרַי עַד בְּלוֹתִי?
וּמַה לִּי בַּזְמָן – אִם לֹא רְצוֹנְךָ?
אֲדֹנָי, נֶגְדְּךָ כָל‑ תַּאֲוָתִי!
אשתף עוד 2 טקסטים, האחד מתוך מסכת אבות שאני מאוד אוהבת, והשני מתוך המשנה. נעסוק בהם כפי שאמרתי – בפרשנות עפ"י האנתרופוסופיה, לעומת הפרשנות המסורתית.
במסכת אבות עוסקים רבות ביחסים שבין אדם לחברו, ואחת השאלות ששואלים היא:
רַבִּי אוֹמֵר, אֵיזוֹהִי דֶרֶךְ יְשָׁרָה שֶׁיָּבוֹר לוֹ הָאָדָם, …
בין התנאים כל אחד מציע את דרכו, ורבי מציע את הדרך הזו:
ְהִסְתַּכֵּל בִּשְׁלשָׁה דְבָרִים וְאִי אַתָּה בָא לִידֵי עֲבֵרָה – דַּע מַה לְּמַעְלָה מִמְּךָ, עַיִן רוֹאָה וְאֹזֶן שׁוֹמַעַת, וְכָל מַעֲשֶׂיךָ בַּסֵּפֶר נִכְתָּבִין: משנה אבות ב א
איך אתם הייתם מפרשים את החלק הראשון של עצתו – מי זה 'למעלה ממך'? איזה ספר 'נכתבים מעשיך'?
משתתפת – אני לא יודעת למה התכוון המשורר, אבל עבורי זה אומר להיות בתשומת לב מירבית לידיעה מי אני, איפה אני נמצאת, ומה קורה סביבי. אם אהיה קשובה ופתוחה לזה, אז סביר להניח שפחות אטעה. מבחינה מוסרית אהיה ראויה להיות כתובה באיזשהו ספר שאני לא יודעת מה הוא, אבל זה ספר של מוסר ושל מעשים טובים.
יפה – לדברייך, העין הרואה והאוזן השומעת הן של האדם עצמו. זה פירוש יפה. ומה זה 'למעלה ממך'?
משתתפת – אולי כל דבר שאינו בהישג ידך, או כל מה שגבוה ממך.
יפה – אז את אומרת שזו האחריות של האדם: אם הוא יהיה ער, וזה יבטיח את הדרך הישרה שהרבי אומר.
משתתף – אני חושב ש'למעלה ממך' זה ה'אני' הגבוה שלך, ה'אני' הגבוה שלך נמצא מעליך.
יפה – זה כיוון יפה. לפי הפרשנות המסורתית, מי שנמצא למעלה ומשגיח על כל מעשינו זה אלוהים, כמובן. בתפיסה הישנה של היהדות, האלוהים נמצא מחוצה לנו ומסתכל עלינו כמו מעין שוטר, מחנך נוקשה, ועלינו להיזהר ממנו.
האלוהות כבר לא בחוץ, האלוהות היא בתוכנו. גם ה'אני' הגבוה והנצחי נמצא בתוכנו. 'הוא', כמו שאמר המשתתף, הנמצא גבוה מעלינו הוא זה שאליו אנחנו צריכים להתפתח. הוא נמצא כבר – בפוטנציאל הוא כבר קיים, ואנחנו אמורים להגיע אליו.
מה זה 'עין רואה ואוזן שומעת'? למה זה מופרד, מבחינת המעשים של האדם? ומה זה הספר הזה?
משתתפת – הספר הזה הוא איפה שנכתבים כל המעשים שלנו, להבנתי זה הרשימות האקשיות.
יפה – אני מסכימה איתך שכל המעשים וההתרחשויות של האדם בעולם נרשמים, ועל סמך מה שנרשם בספר הזה מתרחש לאחר מכן האיזון הקרמתי. 'עין רואה ואוזן שומעת' – לא רק העין שרואה את המעשה, אלא גם האוזן שומעת – גם הדיבור שלנו הוא מעשה: דיבור של רכילות, דיבור שיש בו לשון הרע, דיבור קשה, דיבור מיותר – הכל נרשם. על-סמך מה שנרשם מתרקמת הקרמה שלנו בגלגול הבא, ואפילו גם הגלגול הנוכחי. אנחנו יכולים לראות מחזוריות של קרמה גם באותו מחזור חיים, אבל בוודאי בין חיים נוכחיים לחיים הבאים.
אם אנחנו נדע איזו היא דרך ישרה, ונזכור שכל מעשה שלנו נרשם – אולי נוכל יותר ויותר לקחת אחריות על המעשים שלנו, וכך לקדם את עצמנו לכיוון ה'אני' הגבוה שלנו.
משתתפת – בימים האחרונים קראתי על המסע לאחר המוות, כשהאדם חווה את החוויות שלו – הוא מרגיש שם את מה שהוא לא הרגיש פה. זה חוזר אליו – אם הוא פגע במישהו אז הוא חווה את הפגיעה שלו. זה נרשם באדם מולו וחוזר אליו. זה מה שאני מבינה מהטקסט. לא כמו כתב יד שנרשם על דף, אלא מבחינה אנרגטית זה רשום אצל מישהו. אצל ישות אחרת. קמלוקה.
יפה – נכון מאוד. אנחנו קוראים לזה בשפה שלנו קמלוקה. אם אנחנו נוכל לפתח את האיברים העדינים בעזרתם נוכל כבר פה לחוש את האחר ואת הפגיעה שלנו בו – אז אולי נחווה כאן את הקמלוקה, ולא נצטרך להגיע לשם ואז לחוות את זה. התיקון, כמו שנראה, נעשה רק פה על-פני האדמה.
הטקסט הבא עוסק ישירות ביום כיפור:
הָאוֹמֵר:
"אֶחֱטֵא וְאָשׁוּב, אֶחֱטֵא וְאָשׁוּב", אֵין מַסְפִּיקִים בְּיָדוֹ לַעֲשׁוֹת תְּשׁוּבָה.
"אֶחֱטֵא, וְיוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר", אֵין יוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר.
מסכת יומא פרק ח, משנה ט.
הזמן קצר מלעסוק בכל ההבנה של המסכת הזו, אבל נתרכז בחלק הראשון – 'אחטא ואשוב….' איך אתם מבינים את זה? מי יכול למנוע ממני לעשות תשובה? מה זה החטא שמדובר עליו?
משתתפת – מעשים לא מוסריים.
יפה – נכון. 'חטא' – מלשון החטאה, שאני לא נמצא על הדרך, אני מחטיא אותה. אז אם אני יורד מהדרך וחוזר אליה, שוב ושוב, אז 'אין מספיקים בידו לעשות תשובה'. מי ימנע ממני לשוב בפעם הבאה שאני ארצה לשוב? ומה הסכנה כשאני אומר לעצמי 'אחטא ואשוב'?
משתתפת – הסכנה שזה לא אמיתי, אין כאן באמת שינוי אמיתי. זה רק חיצוני, אז זה לא עושה את ההטבעה האנרגטית האדם.
יפה – אבל מה זה שמונע ממני לחזור אל הדרך?
משתתפת – אם אני אהיה ער לאדם שפגעתי פה, ולא אחשוב שיש יום כיפור והכל יסלח לי, ואתחיל מהתחלה.
יפה – זה ביחס בין אדם לחברו, אבל פה מדובר על אדם שרוצה ללכת בדרך הנכונה ואומר 'אני ארד ממנה ואחזור, ארד ואחזור'. מי יכול למנוע ממני לחזור מחדש אל הדרך – מה הם הכוחות שיכולים למנוע ממני?
למה בכלל אני אומר לעצמי שארד מהדרך ואחזור? איזה כוח גורם לי להגיד את זה?
משתתפות – זו בעיה ברצון. יש כוחות מסיטים.
יפה – בדיוק. הפיתוי. כוחות הנגד: כוחות האדמה – מה מושך אותי למטה, אל החלק התחתון, אל היצרים והתשוקות, אבל גם מה שמושך אותי אל המקומות הישנים, אל דפוסי העבר שלי, אל הנפשי שלי. על זה צריך להתגבר. יש פיתוי שאומר – אחטא ואשוב, לא נורא, ארד רגע מהדרך ואח"כ אשוב. הפיתוי הוא קשה. "לפתח חטאת רובץ" אמר אלוהים לקין, ו'חטאת' רובץ כל הזמן. אם אנחנו יורדים מהדרך וחוזרים.
מה הסכנה שאגיד 'אני רק אחטא קצת ואני אחזור'? כמו שאמרה המשתתפת – זה מחליש את הרצון. מה עוד הסכנה בחשיבה כזו?
משתתפת – שבסוף זה יהפוך להיות בסדר בעיני. שזה יהפוך לדרך החיים שלי.
יפה – נכון מאוד. זה מה שאומר אחד הפרשנים – רבי עובדיה מברטנורא:
אחטא ואשוב אחטא ואשוב – שכיון שעבר עבירה ושנה בה שוב אינו פורש ממנה, לפי שדומה עליו כהיתר.
העבירה כבר נעשית לא כ"כ נוראית – עשיתי פעם אחת ולא קרה כלום אז אני יכול לעשות עוד פעם. ברגע ש'זה דומה עליו כהיתר' זה פועל בניגוד לכיוון של האבולוציה שלנו ושל האדם עצמו. מה התהליך שכל אדם אמור לעשות ביחס לאבולוציה שלנו ושל העולם ביחס לגופים?
מה אנחנו עושים מרגע היווצרות האדם? מתפתחים. התפתחות זו התמרה של הגופים, לגופים יותר ויותר גבוהים. מה קורה כשאני סוטה מהדרך? עושה משהו רע או לא מוסרי וזה 'דומה עלי כהיתר'?
משתתפת – ההתפתחות שלנו היא זה שה'אני' פועל, ה'אני' הוא זה שמוביל לכיוון האמת והמוסר. זו האבולוציה. אם נותנים לאסטרלי לכוון, אז ה'אני' פחות מכוון.
יפה – נכון מאוד. עם יעל אתם לומדים ב'כיצד קונים דעת העולמות העליונים' על ההתקדמות של הגופים. כדי שאני אוכל להגיע אל האמת באמצעות ה'אני', אני צריך להכין את הכלים. כלים גסים לא יוכלו לקבל את הידע. כל ההתאמנות ששטיינר ותורות אחרות מכוונות את האדם אליו הן התאמנויות שאמורות לכוון את האדם לעדן את הגופים שלו, ולהפוך אותם לכלים שיכולים להכיל את האמת. אומר רבי עובדיה שמי שסוטה מהדרך שוב ושוב וזה נעשה עליו הרגל – הוא בעצם בתהליך הפוך לאבולוציה. אני לא מעדן את הגופים, אני מעבה אותם. אני הופך אותם גסים יותר. אני בנסיגה.
אומרים שבראש השנה קרו המון דברים, וגם – נברא העולם. לפי הקבלה, כשבני ישראל היו במצרים השעבוד נפסק בראש השנה, אבל היציאה ממצרים הייתה רק בפסח. למה היו צריכים שישה חודשים?
משתתפת – אתה צריך לתרגל את זה שאתה לא עבד.
יפה – בדיוק. היה צריך להרגיל את המחשבה, את התפיסה שאתה כבר לא עבד. ואחרי כן – עוד 40 שנה. אי אפשר היה מיד אחרי השיעבוד להוציא אותם. היה צריך זמן כדי שמשהו ישתנה בגסות הזו של להיות עבד, או באופן שבו אתה תופס את עצמך.
הסכנה של 'אחטא ואשוב' היא שאני יכול למצוא את עצמי בנסיגה בכיוון ההפוך מעידון הגופים. בשפה שלנו אומר שטיינר:
"אנו חייבים להגיע להבנה ברורה אודות התפתחותו העתידית של האדם. באדם כפי שהוא היום, כוחותיו העליונים מעורבבים בתחתונים. התפתחותו העתידית תלויה בהתגלות העצמי הגבוה שלו מתוך המעטפת של הכוחות והאיברים הנמוכים."
שטיינר, 'יסודות האזוטריות', הרצאה 7.
איפה כל אחד מאיתנו מרגיש שעדיין קשה לו להתגבר, והפיתוי מושך הצידה, לרדת מהדרך – רק הפעם, רק עוד קצת, אולי אחר-כך…?
דוגמא קטנה ממני: הייתה לי נטייה לדחיינות – מה שלא דחוף לא לעשות עכשיו. היה לי מין 'גילוי אליהו' כזה לפני כשנה, בעקבות המחיר שהדחיינות הזו גובה. זה בשבילי מאמץ – לעשות את הדברים בזמן. הקול ש'זה לא דחוף, אפשר אחר כך' – אני עדיין שומעת את הקול הזה בתוכי. לחכות. הישן מושך לעומת הכוח שאמור להשאיר אותי על הדרך.
מול השאלה הזו ניצבת שאלת המראה – איפה אנחנו מרגישים שכבר יש התנהגויות או תכונות שכבר התעדנו בנו, ואנחנו כבר לא יכולים לשאת הגסות שהייתה קודם?
משתתפת – הדוגמא שלי היא בנושא תזונה. הרבה שנים הייתי צמחונית, ובשנתיים האחרונות ממש טבעונית. זה בשבילי עידון של הגוף.
עוד קטע מתוך המסכת הזו – נקרא רק את המשפט האחרון וננסה להבין אותו:
עֲבֵרוֹת שֶׁבֵּין אָדָם לַמָּקוֹם, יוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר,
וְשֶׁבֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ, אֵין יוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר ,עַד שֶׁיְּרַצֶּה אֶת חֲבֵרוֹ.
אפשר במקום 'יום הכיפורים' להגיד 'עולם הרוח'. למה שעולם הרוח לא יכפר על עברות שבין אדם לחברו?
משתתפת – כי כל זמן שזה שנפגע לא שלם… מי שמבקש את הסליחה לא עושה זאת בשביל הנפגע, אלא בשביל עצמו. כשאני מבקשת ממך סליחה, ואת לא מקבלת את הסליחה שלי, זה לא שלם לך, אז אני בעצם מורידה את זה ממני וזורקת את זה אלייך. אני לא באמת מבררת שהסליחה שלי שלמה ושאת מרגישה שכיפרתי או תיקנתי.
יפה – השאלה היא יותר בסיסית. מה אכפת לו לעולם הרוח? תתפללי, תתכווני, תצומי, תתנזרי, ויסלחו לך על כל מה שעשית – למה זה בלתי אפשרי?
משתתפת – זה צריך לבוא מבפנים, לא מבחוץ. מאותו מקום שהרוע הגיע צריכה להגיע הכפרה.
משתתפת – צריך לראות את האחר, את הזולת, כחלק ממך. אתה אמור לחוות את הכאב שהכאבת לאחר. ברגע שתראה ותחווה את זה – הוא יהיה חלק ממך, ותבין איך פגעת בו. ברגע הזה תוכל לקבל את האיזון שלך.
יפה – נכון מאוד. ניקח את מה שאמרתן ונקשר לידע שאנחנו יודעים: איפה יכול בכלל להתרחש תיקון מוסרי שבין אדם לאדם?
משתתף – ברגע שאדם חטא לחברו, אז נוצר שם חיבור קרמתי. אז התיקון יהיה בתוך החיבור הזה.
יפה – נכון. ואיפה יתרחש התיקון הזה? רק בגלגול הבא ורק על-פני האדמה, ורק האדם יכול לעשות את זה – הקשרים הקרמתים שנוצרים ושנכתבים בספר ההוא שראינו יכולים להיפרם רק בין אדם לאדם. עולם הרוח לא יכול לעשות את זה. הסבל שאנחנו עוברים פה, העבודה שאנחנו עושים ביחס להבנת עצמנו והרוע שלנו – רק היא זו שיכולה לכפר. למעשה, עולם הרוח מצפה לפעולה הזו של האדם. לכן לא יום הכיפורים יכול לכפר, ולא עולם הרוח, ולא ההיררכיות. מה שקורה בין אדם לאדם יכול להיות מתוקן רק בספירה שבין אדם לאדם. זה יכול להיות מתוקן רק בין אדם לחברו בספירה הזו כאן על-פני האדמה. לכן יש לראות כמה שהחלק בין אדם לחברו, ששמים עליו דגש, במיוחד בעשרת ימי תשובה והימים הנוראים, הוא קשור עמוק לקרמה.
משתתף – אבל זה מעלה תמונה אחרת: מה זו הסליחה של יום כיפור? על איזה חטאים כן מכפר עולם הרוח, אם יש בכלל כאלה?
יפה – זו שאלה טובה. יום כיפור מכפר על עבירות שבין אדם למקום, שאין בו פגיעה ישירה באחר. אם כי בסופו של דבר פגיעה באלוהות היא גם פגיעה באחר כי כולנו בתוך האלוהות. אבל זו שאלה טובה – מה זה פגיעה במקום, שהם אחרת מחטאים שבין אדם לחברו?
בסופו של דבר גם הפרשנים המסורתיים אומרים שפגיעה באחר היא גם פגיעה באלוהות, ברוח. אבל בוודאי שפגיעה ישירה או רוע ישיר שעשינו לאחר – עולם הרוח לא יכול לקחת את זה מאיתנו. אנחנו לא יכולים להגיד 'תיקח את זה מאיתנו ונהיה אנשים טובים'.
הסליחה כרוכה בכך שגם אם 'חברו איננו', גם אם אני מזהה שמי שפגעתי בו כבר איננו כאן, אני עדיין יכול לעשות את הסליחה. לא כטקס אלא את התהליך שאנחנו עושים כדי לפגוש את הרוע של עצמנו. לקחת את הסבל מתוך בחירה – הסבל שהקרמה מביאה אלינו.
הספקנו רק חלק. שאלה למחשבה:
'אחטא ויום הכיפורים מכפר – אין יום הכיפורים מכפר' – למה יום הכיפורים לא מכפר כשאני אומר 'טוב אני אעשה מה שאני רוצה וביום הזה כבר יכפרו לי'?
משתתף – בקשר למילה חברו: לא כתוב שיום הכיפורים לא מכפר בין אדם לאדם, כתוב "בין אדם לחברו". אני תוהה אם יש משמעות לזה שכתבו "חברו" ולא כל אדם.
יפה – אני חושבת שזה מינוח שנובע מזה שכל ישראל ערבים זה לזה, או ערבים זה בזה.
משתתפת – אני חושבת שזה קשור לחיבור – חברו.
יפה – זה יפה מה שאמרת. חבר ורע – לא רק אדם. זה יותר גבוה מהאופן שבו מתייחסים במקרא לאדם.
נסיים בקריאת שירו של רבי יהודה הלוי:
אֲדֹנָי! נֶגְדְּךָ כָל‑ תַּאֲווָתִי / ר' יהודה הלוי
אֲדֹנָי! נֶגְדְּךָ כָל‑ תַּאֲווָתִי,
בְּרָחְקִי מִמְּךָ – מוֹתִי בְחַיָּי,
וְאִם אֶדְבַּק בְּךָ – חַיַּי בְּמוֹתִי,
אֲבָל לֹא אֵדְעָה בַּמֶה אֲקַדֵּם,
וּמַה תִּהְיֶה עֲבֹדתִי וְדָתִי.
דְּרָכֶיךָ, אֲדֹנָי, לַמְּדֵנִי,
וְאֵיכָה אֶעֱבֹד יוֹצְרִי – בְּעוֹדִי
אֲסִיר יִצְרִי וְעֶבֶד תַּאֲוָתִי?
וּמַה אֹמַר – וְיִצְרִי יִרְדְּפֵנִי
כְּאוֹיֵב מִנְּעוּרַי עַד בְּלוֹתִי?
וּמַה לִּי בַּזְמָן – אִם לֹא רְצוֹנְךָ?
אֲדֹנָי, נֶגְדְּךָ כָל‑ תַּאֲוָתִי!
אני מאחלת לכולנו כתיבה וחתימה טובה, ושיהיה לנו הכוח לחזור לדרך כשאנחנו סוטים.
שנה טובה לכולם.