30.9.2020 – לימוד 50
לצפייה בווידאו של הלימוד לחצו כאן
תמלול הלימוד:
טוב שאנחנו כאן ביחד, בזמנים הרי גורל אלו, באירועים קוסמיים כאלו. המורה שלי היה מכנה את זה אירוע קוסמי – את מה שקורה כאן עם הקורונה.
הרב קוק:
"כשהעולם הולך במהלכו הרגיל, כשאין פרעות ומהומות בחיים, יכול גם הרעיון האצילי של האדם לקחת את פרנסתו מההסתכלות בתנועות החיים, מחיי החברה, ומובטח הוא שמתוך הרכוש הזה יתעשר עושר פנימי.
לא כן הדבר בזמן שהחיים נופלים הם במהמורות המלאות מחשכי רשע ותוהו, ואז כדי להחזיק את המעמד יבוא התור של הצמאון הבוער אל התוכן הנעלם."
נעשה קצת פרשנות, למרות שהרב קוק הוא יחסית בן זמננו והרבה יותר מובן בשפה שלו מאשר מקובלים מימי הביניים או מהמאה ה-16, ובכל זאת צריך קצת להתאמץ ולראות מה הרב קוק אומר כאן באמת. מי יכול לתת פרשנות קלה?
משתתפת – הוא אומר שכאשר הכל כרגיל ואין מהומות, כל אחד יכול להתפרנס ולהסתדר. יש כאלה שיותר קל להם להסתדר ויש כאלה שפחות, כל אחד כפי יכולתו. וכשיש קטסטרופות – קורונה, ביבי, כל אחד יגיד משהו אחר… עד שאנחנו לא נמצא את הכוחות בעצמנו, מתוך הצימאון לחיי רוח, מתוך המיאוס של החיים האהרימניים, עד שלא נמצא את הפתרון מתוך עצמנו אז הקושי ימשיך. זה לא סתם שהקורונה הגיעה, היא באה לאותת לנו משהו על החיים שלנו. מתוך הצימאון לפתרון ומתוך ההבנה איך לצאת מזה, רק אז נצליח לצאת מהמהמורות אליהן נכנסנו.
אורנה – כן, זה נכון. נקרא שוב ונגיד:
מי יכול לקחת את פרנסתו? הרעיון האצילי. לא האדם. מה זאת אומרת?
משתתפת – אנחנו יכולים להסתכל על החיים, על תנועות החיים, ולהתעשר מהן. מהתבוננות על חיי היומיום.
אורנה – 'לקחת את פרנסתו' זה לא הפרנסה הרגילה.
הוא אומר שאני יכולה להרגיש שאר רוח והתפעמות כשעולם כמנהגו נוהג בימים כתיקונם – אז החיים עצמם, תנועות החיים, חיי החברה – זה הרכוש שממנו אני יכולה להתפעם מהבריאה, מהטבע, מהאלוהות. אבל זה בימים כתיקונם. זה נקרא 'לקחת את פרנסתו' – פרנסה פנימית, לקבל את השפע הפנימי.
אבל מה קורה בזמנים קשים?
הרב קוק אומר להחזיק מעמד – אפילו רק כדי להחזיק מעמד יבוא התור של הצימאון הבוער אל התוכן הנעלם. מהו התוכן הנעלם?
משתתפת – סתרי החיים.
אורנה – נכון מאוד. סתרי החיים. דווקא בתקופה קשה כמו עכשיו יש אצל כולנו צימאון מוגבר להבין את החיים. מכיוון שהחיים לא נותנים לנו את הפשר הרגיל, אנחנו רוצים להבין את 'סתרי החיים', את מה שעומד מאחורי התופעות של הטבע ושל ההתנהלות הרגילה. אנחנו רוצים להבין מה קורה פה. אז אנחנו צמאים עוד יותר לעולמות הרוח, כי אנחנו מבינים שממה שאנחנו רואים על פניו – אנחנו לא יכולים להבין.
אנחנו יכולים להגיד שאין אלוהות, שיש רק טבע. זו אפשרות, או אפשרות נוספת של שתי רשויות: אלוהים הטוב ואלוהים הרע. אלוהים הטוב הוא אלוהים שעושה את הדברים הטובים, ועכשיו זה אלוהים הרע. באנתרופוסופיה אנחנו מכירים את זה מתקופת פרס הקדומה – שם היה אהרימן והיה ואהורא-מצדאו, אל החושך ואל האור. יש אנשים שזה האופן שהם יכולים להבין את הסתירה הזו שבין האלוהות הטובה לבין זה שהעולם נראה גרוע.
גם ב"ארבעה נכנסו לפרדס" – זה מבחינתי הסיפור הכי נוגע והכי מטלטל אצל חז"ל וגם בספר הזוהר. הם נכנסו לעולם הרוחני, לא בצורה אינטלקטואלית אלא עברו חוויה לתוך הנסתר, לתוך המימדים האחרים של ההוויה. קרו להם דברים קשים, חוץ מאשר לרבי עקיבא. שלושה מהם נפלו באופנים שונים. האחד מהם, בן זומא, ראה את מטטרון יושב על כסא הכבוד, ואז אמר 'יש שתי רשויות'. הוא כפר באחדות וביחוד של בורא עולם. זו גם אפשרות להסתכל על העולם ולהגיד: או שזה טבע אדיש – קורים דברים כאלה ואחרים, ו'מה אכפת לו לטבע'.
או שיש אפשרות להגיד שיש אלוהים הטוב, ויש את אהרימן שהוא רשות נפרדת – הוא לא חלק מאלו שכפופים לאלוהות האינסופית.
על איזו עוד אופציה אנחנו יכולים לחשוב כשאנחנו רואים דברים כאלה קשים בעולם?
משתתפת – כאוס מוחלט.
אורנה – אז בכאוס יש אלוהים, או אין אלוהים? אנחנו מנסים להסביר לעצמנו מה קורה פה. האפשרויות שנתתי נותנות הסבר מסוים. באיזה דרכים נוספות אפשר להסביר את מה שקורה פה?
משתתפת – אלוהים הטוב מעניש אותנו.
אורנה – אוקי. למה הוא מעניש אותנו?
משתתפת – כי עשינו משהו רע.
אורנה – אז אלוהים הוא מין אבא גדול כזה, אלוהים הוא אלוהי הדין, שופט אותנו בחומרה, וכל פעם שאנחנו עושים משהו רע אז אנחנו מקבלים כאוס בעולם. עוד אפשרויות?
משתתפת – קריאת התעוררות.
אורנה – את אומרת שקורה משהו כי נרדמנו ואנחנו צריכים להתעורר. אל מה אנחנו צריכים להתעורר?
משתתפת – נרדמנו לתוך החומר. צריך ליפול, לרסק את החומר, שהדברים יהפכו להיות לא מובנים מאליהם, ושנתגעגע, כמו שכותב הרב קוק.
אורנה – נרדמנו לתוך ישותנו האמיתית, נרדמנו למי שאנחנו באמת. החומר הפך להיות חזות הכל ושכחנו מי אנחנו באמת.
משתתפת – אולי זה לא בגלל משהו שעשינו, אלא הכאוס והסבל הוא בעצמו ההזדמנות להתפתח, להגיע לתודעה גבוהה יותר, כמו איוב.
אורנה – אז את אומרת שהסבל הוא לא 'בגלל', אלא 'בעבור', לא סבל בגלל קרמת עבר, אלא סבל לקראת משהו. הסבל עושה איתנו משהו כמו שהוא עשה עם איוב – הסבל הפך את איוב ליותר שלם, יותר רגיש, יותר משמעותי.
איוב זה סיפור שכדאי לקרוא לעומק.
עוד אפשרות רווחת אצל אנשים מסוימים, שהיא לא כל כך רלוונטית מבחינתנו אבל צריך להזכיר אותה: אלוהים ברא את העולם והלך – עכשיו תסתדרו. זו גם סברה שמשתמשים בה להסביר את הרוע בעולם.
שאלה לחקירה ביוגרפית:
התקופות האלו הן תקופות למחשבה אישית ולמחשבה קולקטיבית. עלינו לשאול את עצמנו – כל אחד את עצמו: מה אני עושה כאן בעולם? למה באתי לכאן?
זו שאלה שאני רוצה להפנות אליכם עכשיו באופן אישי – כל אחד ואחת באופן אישי: למה אני באתי לפה? מה אני עושה בעולם הזה בתקופה הזו? למה אתם כאן? מה המקום המדויק שלכם כאן?
מעבר לקרמת עבר ומה שאני צריכה לתקן – על זה אנחנו מדברים הרבה דרך הצו הקרמתי, היום אני רוצה לדבר על התכלית, על קרמת העתיד – מה באתי לעשות פה, מעבר לתיקון של הטעון תיקון. מה המשימה שלי? זו יכולה להיות משימה קטנטנה, זו יכולה להיות משימה גדולה – זה לא חשוב בכלל. אף פעם לא להסתכל מה האחר עושה ולרצות את המשימה שלו, כי זו לא משימה שלנו, וכך אנחנו עלולים לחיות חיים מזויפים.
על משה רבנו נאמר "וְהָאִישׁ מֹשֶׁה ענו [עָנָיו] מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה" במדבר יב, ג.
משה רבנו היה אחד המקודשים הגדולים. הקשר שלו עם האינסוף, עם בורא עולם, היה הכי גבוה שאפשר לחשוב שבן אנוש יכול להגיע. מעבר לכל המסכים שאנחנו ממוסכים מבורא עולם, כל ההיררכיות שמסתירות אותנו, כל הספירות – הוא היה בקשר הכי אינטימי שהיה אי פעם לבן אנוש עם האלוהות. ועליו נאמר שהוא היה עָנָו באדם. הכוונה לפי המפרשים היא שהוא יודע את מקומו המדויק. זה מאוד חשוב להבין שאני צריכה לדעת מה מקומי כאן בעולם. בשביל מה באתי, מעבר לתיקון הפגמים הקרמתיים שלי.
מי רוצה להגיד לנו מה מקומו בבריאה בחיים האלה – בשביל מה הוא בא לכאן? לא חייבים לחתום על זה קבע, אפשר אחרי שבוע להגיד שחשבתי על זה עוד קצת והגעתי אל משהו יותר מדויק, אבל להתחיל לתהות על קנקנה של השאלה הזו. לא להיות 'נווד חולף על פני האדמה הזו'. (גתה)
משתתף – אני חושב שהתפקיד שלי הוא בשרשרת: לקדם מישהו ביקום במשהו. לעזור למישהו לעלות במדרגה כלשהי, להתקדם טיפה לעבר היעוד שלו. בשביל זה אני מתקדם לעבר היעוד שלי. ואלה שמעלי מקדמים אותי.
אורנה – אם אני רוצה לקדם מישהו בדרגה, אז באיזו דרגה אני צריך להיות? אם הוא בדרגה א' ואני רוצה לקדם אותו לדרגה ב' – איפה אני צריכה להיות? לפחות בדרגה ב'.
משתתפת – 'מי אני'. כדי שאני אדע מה התפקיד שלי אני צריכה לדעת מי אני. זו השאלה שמעסיקה אותי הרבה זמן, במיוחד בזמן הקורונה, שאני סגורה כמעט שבועיים בבית, והשאלה 'מי אני' מהדהדת לי, ואין לי תשובה.
אורנה – זה טוב שהשאלה מגיעה בצורה כל כך נוקבת. בשביל כל אחד הקורונה זה משהו אחר. בשבילך היא מחדדת את השאלה שלך 'מי אני'. זו שאלה קוסמית, זו לא שאלה בקנה מידה ארצי. מי אני בכלל?
משתתפת – כשאת שואלת את השאלה הזו אז אני מרגישה שאני ישות דתייה, לא במובן של הדת אלא במובן של הרוח. אני חושבת שאני פה כי יש לי קשר עם אלוהים שעם השנים הוא השתנה, ואני מרגישה שהמקום שלי הוא לתווך את אלוהים.
אורנה – אמרת יפה. זה מוביל אותי לרמז הבא: מי שאני עכשיו נשען על יכולות שהבאתי איתי. הכישורים שלי ישמשו אותי ליעוד ולתכלית שלי. אם אני ישות דתית אז זה הכישור שלי, ועכשיו אני משמשת מתווכת לאחרים – אני פה בשביל זה. ברור שאני פה גם בשביל ללדת, או לאמץ ילד, או כל דבר שאני עושה, אבל התמצית היא שאני באה עם כישורים מסוימים, ועולם הרוח משתמש בכישורים שלי לטובת האחר, אחרי שמנקים אותי מכל הסיגים.
קידמת אותנו, אחרי שהמשתתף הקודם קידם אותנו בזה שהבנו שאם אני רוצה לקדם מישהו אני חייבת להיות דרגה אחת מעליו. אם אני רוצה ללמד מישהו, אני צריכה להיות רמה אחת מעל התלמיד שלי.
משתתפת – אנחנו באים עם 'אני' לעולם. נראה לי שהמטרה שלנו היא לפתח אותו, שיהיה יותר קרוב לאלוהים מגלגול לגלגול.
אורנה – האם זה שאני מפתחת את ה'אני' שלי באופן אינדיווידואלי זה תכלית הבריאה?
משתתפת – לא, לפתח את ה'אני' זה להקרין את האור של מי שה'אני' הוא.
אורנה – מה שאמרתי לא היה ניסיון להגיד שמה שאמרת אינו נכון. זה נאמר כי יש אנשים שחושבים שלהגיע להארה זה תכלית הבריאה, ואני שואלת אם את מסכימה עם זה, ואמרת שלא.
משתתפת – אני פה כדי לרכך לבבות קשים.
משתתפת – בדיוק בשבוע האחרון הרבה קצוות התאחדו לי וחיברתי אותם למשהו שקשור ליעוד שלי. הוא עוד לא מוגדר, אבל אולי אני תופרת את הקצוות לאחרים. עוזרת להם לתפור קצוות.
משתתפת – השאלה גרמה לי לעשות סריקה על כל מה שעברתי. אני חושבת שאני פה כדי לגעת באנשים. לגעת זה תרתי משמע אצלי. זה עבר טרנספורמציה, והגעתי לזה שעכשיו אני נוגעת באופן פיזי באנשים, אבל היעוד הוא לגעת באנשים בכל מובן ואופן.
משתתפת – אני אעיז להגיד שאני לא יודעת, למרות שיש לי כל מני מחשבות.
אורנה – להגיד שאני לא יודעת זה טוב כי רק מפה אפשר להתחיל. אם אני לא יודעת שאני לא יודעת, אז אין לי מאיפה בכלל להתחיל.
אני מקצרת כל אחד, כי אני רוצה שנשמע כמה שיותר, כי לתרגיל הזה יש המשך.
משתתפת – אני חשבתי הרבה זמן מי אני ומה תכלית קיומי. ביוגה מתאמנים להוריד את ההכרה מלמעלה אל תוך האדמה. ניסיתי להבין, לתרגם לרוסית כדי להבין מה תכלית קיומי. היום הבנתי שתכלית קיומי זה משהו של הנשמה – על זה מדברים. לא כי אני קליפה, אלא כי הנשמה באה לפה בשביל משהו. בעקבות זה אני הולכת, ואני חושבת שיש לי עוד הרבה מה לגלות.
אורנה – נהדר, זה גילוי יפה.
אני רוצה לתת רובד נוסף לתרגיל:
- אם בגלל זה, בעבור זה, אני כאן – מה אני עושה כדי לקדם את זה?
- אם בשביל זה אני כאן – אני בעצם אמורה להפנות לשם את כל המשאבים שלי. אבל – איך אני מחבלת בזה?
דוגמא, לחבל פירושו שאם אני רוצה לרוץ מרתון – מה אעשה כדי לחבל בזה? אני לא אתאמן מספיק לזה, או שאוכל ארוחה כבדה בדיוק לפני זה. להכניס טריז בגלגלים.
אם אני יודעת מה היעוד שלי ובשביל מה באתי, אני צריכה לשים לב איפה אני מחבלת בזה, ואז לא כל כולי אסופה לקראת המטרה. כך זה כשרגל אחת הולכת לשם, רגל אחת הולכת לכאן, ואני לא אסופה כולי לקראת היעוד שלי.
עכשיו השאלה היא: לגבי הדבר עליו חשבתם כיעוד שלכם, תחשבו איפה כולי אסופה לקראת זה ואיפה אני מחבלת במה שאני אמורה לעשות, 'אוכלת ארוחה כבדה לפני הריצה'.
משתתפת – אני פה בגלל משהו שקשור בגאולת הרוע. בהתמרה שלו.
אורנה – כן. גאולת הרוע זה תמיד התמרה שלו, זה אף פעם לא סילוק הרוע.
עכשיו תחשבו על שני השלבים הנוספים שאמרתי מקודם.
משתתפת – התשובה שלי היא לא אחרת ממה שאחרים ענו על השאלה הראשונה. היעוד שלי בחיים, מפרספקטיבה, במקומות שהיו לי מפגשים אישיים והצלחתי להועיל ולעזור, ולא ממקום יותר גבוה – שם אני אומרת 'דייני'. בשאלה השנייה: אז מה צריך לעשות בשביל זה? האם אהיה עסוקה בחיפוש אחרי מעשים טובים? זה נראה לי מאולץ מדי. התשובה שעלתה לי: אם אני אשתפר ואהיה יותר טובה, אז האופן שאגע באנשים יהיה תרפויטי יותר.
אורנה – יוצא מן הכלל. ומה את עושה בלי לשים לב כדי לחבל בזה?
משתתפת – אולי אני לא מודעת, חסרת סבלנות, אולי אני לא מספיק אוהבת, נופלת לסיטואציות של אנטיפתיה.
אורנה – אז אם נוצרות סיטואציות של אנטיפתיה זאת אומרת שאני לא עושה מספיק עבודה רוחנית, כי כשאני עושה עבודה רוחנית אז לאט לאט האנטיפתיה והשיפוט יורדים.
משתתפת – לי ברור איפה אני מחבלת, פחות ברור לי איפה אני מקדמת. עכשיו נסעתי אל הילדים שלי באמצע התהליך שפתחתי את הקליניקה והעיסוק שלי התחיל לקרום עור וגידים. החלטתי לעצור הכל ולנסוע לילדים שלי.
אורנה – אז הנה חבלה. אני צריכה לשאול את עצמי: למה אני מחבלת? מה המניע שלי שאני מחבלת? אף פעם לא בשיפוט רע ואכזרי לעצמי, גם ככה אנחנו רבות רעים לעצמנו.
משתתפת – אצלי מגיל קטן שהיעוד שלי בחיים זה לטפל בילדים קטנים. זה בא מתוך זיכרונות לא טובים מתקופת ביה"ס. זה צורך לתקן את זה אצל ילדים אחרים. אני מצד אחד עוזרת לעצמי ליעוד בזה שאני לומדת – חינוך אנתרופוסופי, קורסים והרצאות, ולומדת גם ממטפלות אחרות. החבלה שלי היא בזה שיש לי רגישות גדולה לביקורת. כל פעם שהורה זורק לי משהו, אז זה מחזיר אותי לעבר. זה מעניין לראות שאיך שאני מחבלת גם קשור לרגישות. הרגישות שלי היא גם לטובה וגם לרעה.
אורנה – נכון, לרגישות יש שני פנים: מצד אחד אני רגיש לעולם, רגיש לניואנסים. מצד שני, אני גם רגיש לביקורת. אז מה עושים כדי לתקן את הרגישות לביקורת?
משתתפת – אחד הדברים זה להבין שיש עוד זוויות להסתכל על זה. שזה לא תמיד מגיע כדי לגרום לי להרגיש לא בסדר, אלא שזה בא כדי לגרום לי לתקן משהו.
אורנה – יפה. אבל בכל זאת אני אוטומטית מגיבה נפשית, כמו שאני רגילה. אז מה עושים?
משתתפות – מתאמנים. מקבלים יעוץ ביוגרפי. חוקרים את זה. מסכימים לזה.
אורנה – שתיכן אמרתן דברים נכונים: הדבר האחד זה שחוקרים, ובסוף מסכימים – מסכימים לדבר שהכי פחדנו ממנו. לאט לאט נפרדים מהאחיזה שלנו במעטפת שנקראת 'שרית' או 'ליטל' וכו'. זה מחזיר אותנו לשאלה שעלתה כאן: 'מי אני באמת'.
משתתפת – אני מנסה לזקק את היעוד הזה. אני כל חיי תמיד בחיפוש לאמת. בשנים האחרונות אני בעיקר מחפשת את הדבר הנכון. במעשה או בקשר עם אנשים. באופן הזה אני מרגישה שאני משפיעה על מעגלי הקרובים אלי לעשות את הדבר הנכון, יחד עם זאת לזכור שזו השקפתי וזו רק זוית הראייה שלי. אני מצליחה לעזור לעצמי לעשות את זה כשאני יצירתית ומצליחה להביא כל מני זוויות ראייה. המקום שאני מחבלת זה כשאני מביאה את הרגשות, את האנטיפתיה והסימפטיה, ואז אני מתבלבלת כהוגן.
אורנה – זה יופי שאנחנו נדע. קודם כל לדעת. זה היה יכול להיות שיעור של 4 שעות, כל כך מעניין לשמוע כל אחד.
תרגיל לבית:
מה הייתי רוצה שיהיה כתוב על המצבה שלי (אחרי 120 שנה): פה נטמנה "????".
תשלחו את זה אל יעל למייל ונצרף את זה לסיכום של השיעור. מי שלא רוצה שזה יכתב בסיכום שיציין זאת במייל.
מה הייתי רוצה בגיל 120 שיהיה רשום על המצבה שלי, שמי שיקרא את זה ידע מי הייתי.
תגובות שנשלחו בעקבות התרגיל:
אורית רג'ואן – גרסה ראשונה: כל מעשי באחריותי הם, אך כבת אדם המטפחת מטע, מעשי, הפרות, נועדו לאחרים. כל מעשי בחיים אלה מנחה הם לאל בתוכי ולאשר אלך,תהא דרכי מבורכת.
גרסה נוספת: מצבה זו נושאת הבטחה והמשך הגשמה… של חלומות מעוף בין כוכבים, נעימת חליל אינדיאני, טיפת טל מלאת קשתות שמביאה דמעות לעיניים מרוב הצלילות, ריח של חיבוק של מישהו שאוהבים, צחוק מתגלגל, במגע עדין של פתיתי שלג שיורדים ביום חורף קררררר, ריקוד בתוך חלום בשלמות תנועה ועונג של סחרורים, וצליל מתוק יותר מכל של כישוף עתיק ביותר שבורא עולמות בתוכנו ומחוץ לנו …. המשך הגשמה מבטיחה.
נ.ב אבקש להניח אותה ביערות ובמדבר לצד שבילי מטיילים, אולי אפגוש אחת או שניים.
עפרה בן יוסף – חשבתי רבות על: מה יהיה כתוב על מצבתי ועלו לי כמה מחשבות: "אחת ויחידה", "כמו טיפה בים", "כולה רוח", " לכל זמן, ועת לכל חפץ תחת השמיים" (קהלת ג'), "דור הולך ודור בא, והארץ לעולם עומדת" (קהלת א'), "תלמידה לנצח".
אני מאחלת לכם זמנים קלים. אני יודעת שלחלקנו זה זמנים קשים מאוד, הרבה בדידות והרבה חרדות. אני מזמינה את כולנו להיעזר אחד בשני. לא להישאר לבד עם המצוקה. בשביל זה אנחנו קהילה רוחנית. להיעזר אחד בשני עד יעבור זעם.