אנתרופוסופיה בימי קורונה – לימוד 55

4.11.2020 – לימוד 55

לצפייה בווידאו של הלימוד לחצו כאן

תמלול הלימוד:

החלטות / בוריס א’ נובאק

בֵּין שְׁתֵּי מִלִּים

בַּחֲרוּ בַּשְּׁקֵטָה יוֹתֵר.

בֵּין מִלָּה לִשְׁתִיקָה

בַּחֲרוּ לְהַקְשִׁיב.

בֵּין שְׁנֵי סְפָרִים

בַּחֲרוּ בַּמְאֻבָּק יוֹתֵר.

בֵּין אֲדָמָה לְשָׁמַיִם

בַּחֲרוּ בְּצִפּוֹר.

בֵּין שְׁתֵּי חַיּוֹת

בַּחֲרוּ בְּזוֹ הַזְּקוּקָה לָכֶם יוֹתֵר.

בֵּין שְׁנֵי יְלָדִים

בַּחֲרוּ בִּשְׁנֵיהֶם.

בֵּין עָוֶל גָּדוֹל לְקָטָן יוֹתֵר

אַל תִּבְחֲרוּ בְּאַף אֶחָד.

בֵּין תִּקְוָה לְיֵאוּשׁ

בַּחֲרוּ בַּתִּקְוָה:

אוֹתָהּ תִּתְקַשּׁוּ יוֹתֵר לָשֵׂאת.

 

תרגום: טל ניצן

מתוך: “הַמּוּסָךְ מוסף לספרות”

 

נדבר היום על נושא שהזכרנו מזוית אחרת באחד משיעורי הקהילה איתי – דיברנו על כך שבהתקדמות שלנו אנחנו אמורים לחזור ולהסתכל על הנותרים מאחור. להסתכל מי נשאר מאחור כשאנחנו התפתחנו וצעדנו קדימה. אחת המשתתפות אמרה שבעקבות השיעור היא שמה לב עד כמה אח שלה נשאר מאחור, ואז היא התמלאה כלפיו ברגש של הכרת תודה וחמימות נפש.

היום נסתכל על הנשארים מאחור מהכיוון של החובה המוסרית שלנו כלפיהם. לא רק הרגש של הכרת תודה על מה שהם הקריבו ואפשרו לנו, אלא מהי החובה שלנו כלפי הנותרים מאחור. ברגע שאנחנו נבין מהי החובה שלנו כלפי הנשארים מאחור אנחנו נראה שבעצם אנחנו מחוללים תנועה כלפי מטה וכלפי מעלה.

נשתף טקסט שמיוחס לאחד החסידים, וממנו נצא. אני  מזכירה שאנחנו עוסקים בחובה שלנו כלפי אלו שנשארים מאחור. החובה שלנו היא לא רק בהכרת התודה, אלא החובה שלנו כלפי הנשארים מאחור היא לחזור ולהגביה אותם. אם נדמה את העולם כסולם – רק לצורך הדימוי – אז מה קורה כשזה שמעלי עושה צעד כלפי מעלה או עולה שלב? אם אנחנו אחוזים זה בזה אז מה קורה כשהאחד עולה שלב למעלה? השני בהכרח עולה.

כשאני עולה למעלה, וכולנו כמאמר השיר ‘רקמה אנושית אחת’, אז זה שמתחתיי בהכרח נמשך כלפי מעלה. החובה המוסרית שלי היא לא רק חובה של עונג, אלא חובה מוסרית ממדרגה ראשונה – במקום שאני נמצא ואני יודע שמישהו למטה נשאר מתחתיי בשלב הזה שבו אני מתקדם ומתפתח, יש לי חובה מוסרית – מעצם העבודה הזו, אני מושך אותו למעלה, אבל אני גם מניע את מי שנמצא מעלי כלפי מעלה.

נקרא את הטקסט על הרבי מקוצק:

פעם אחת היה רבי יעקב מרַדְזימין אצל ידידו, רבי מֶנְדל מקוֹצְק.

שאל אותו ר’ מנדל :

“יעקב, אמור נא לי – לשם מה הניח הקדוש ברוך הוא את האדם בעולם?”
השיב ר’ יעקב: “האדם נברא כדי שיתקן את נשמתו.”
כששמע זאת הר’ מקוצק, הרים את קולו ואמר:

“יעקב! האם זה מה שלמדנו אצל הרבי שלנו, רבי שמחה בּוּנים מפְּשיסחָה?

הרי למדנו כי האדם נברא כדי להגביה את השמים!”

את התשובה הראשונה אני חושבת שרובנו מבינים: שהאדם נברא כדי להתפתח, להתקדם.

איך אתם מבינים את התשובה השנייה – שהאדם נברא כדי להגביה את השמיים?

משתתפת – עולם הרוח הוא שיקוף לכן הוא מתפתח כשאנחנו מתפתחים פה. אנחנו מעין רפלקציה עבור עולם הרוח.

יפה – אולי יותר מרפלקציה, כי יש פה פעולה אקטיבית – להגביה את השמיים. אז איך אנחנו מגביהים את השמיים?

נוריד את זה מהשמיים לביוגרפיה. לי קל לחשוב על ההתנסות שלי כמורה, אבל לפני שאתן את הדוגמא שלי אז נחשוב על סיטואציה שבה אני מגביה מלמטה ואז גם משהו מלמעלה יכול לגבוה.

משתתפת – אני חושבת שיש פה סיטואציה שאנחנו פוגשים יום יום. אם מישהו מתנהג אלי בתוקפנות, בזלזול, ואני דווקא משיבה לו בצורה נעימה, אז אני כבר מגביהה את המצב ולא יורדת אל רמות נמוכות אלא עולה, ועוזרת לאותו אדם שתקף אותי כרגע לעלות גם כן. זה הכי פשוט.

יפה – זה נכון. בדוגמא הזו ובדומות לה אנחנו מורידים את הידע מההיררכיות לתוכנו. מה עוד יכול להיות הקשר בין הצעדים שאני עושה להגבהת השמים?

משתתף – אם אני בתור תלמיד מצטיין, אז זה משפיע גם על המורה שלי. אם נהיה בכיתה כמה מצטיינים הוא יצטרך ללמד אחרת וגם ירגיש שיש לו ערך.

יפה – ‘ירגיש שיש לו ערך’ זו הרפלקציה: למדתי ועכשיו אני רואה שיש לי תלמיד מצטיין. אבל מה אם המורה לא יידחף כלפי מעלה וירגיש שעכשיו הוא נדחף לעלות יותר ולהגיע לרמה גבוהה יותר? בשביל מי הוא נדרש להגיע עכשיו לרמה גבוהה יותר? אם הוא יסתפק ברמה של העונג ויגיד ‘לימדתי נהדר ויש לי תלמידים נהדרים’ ובזה הוא ייעצר, אז מה יקרה?

משתתפת – יש התקבעות, יש קיפאון.

יפה – בדיוק. אם אותו מורה יאמר ‘יש לי תלמידים מצטיינים, עכשיו אני אלמד ואתפתח, וע”י ההתפתחות הזו אני יכול לחזור ולהזין אותם מחדש עוד פעם’ – זו תנועה בלתי פוסקת של צמיחה מלמטה כלפי מעלה. אבל אנחנו צריכים לזכור שלא רק האדם ניזון מלמטה כלפי מעלה. בכל רגע ורגע פועלים כוחות ההיררכיות לתוכנו – ואז נראה את התנועה של ההצמחה והגדילה ההדדית שיש מלעלה כלפי מטה. זה איזון שקורה בצורה ספירלית, לא נשאר במקום.

נקרא עכשיו את מה ששטיינר אומר על התנועה הזאת בעולם:

“בשעה שאנו חווים, בעת שאנו יוצרים לעצמנו את דימויינו ואת תחושות הרגש שלנו בחוויה, פועל כל עולם ההיררכיות בתהליך החווייתי שלנו. הן חיות ואורגות לתוכו. כשאתם פוגשים אדם ומסתכלים בעיניו, הרי שבמבטכם ובמה שמבטו שולח אליכם בחזרה חיות רוחות ההיררכיות, חיה פעולתן של ההיררכיות. מה שאנו חווים מראה לנו את הצד החיצוני בלבד, שכן לתוך חוויה זו פועלים האלים, ובעוד אנו סבורים שאנו חיים עבור עצמנו בלבד, מפעילים האלים דרך חוויותינו דבר מה שבאמצעותו יש להם משהו שהם יכולים עתה לארוג בעולם. אנו תופסים מחשבה, יש לנו חווית רגש – האלים נוטלים אותן ומתחלקים בהן בעולמם. וכשאנו מתים אנו יודעים שחיינו משום שהאלים יכולים לטוות מארג זה, המופיע בפנינו בגופנו האתרי ומתחלק בעולם כולו. האלים העניקו לנו חיים, כדי שיוכלו באמצעותם לטוות למען עצמם משהו היכול להעשיר את עולמם. זוהי מחשבה כבירה! בעשותנו ולו צעד אחד בעולם, הרי שצעד זה הוא הביטוי החיצוני להתרחשויות- אלים  וקטע ממארג  המשמש את האלים בתכנית העולם שלהם, הם מניחים לנו את המתנה האנושית הזו רק עד שאנו עוברים את סף המוות, כדי לקחתה מאיתנו ולהגשימה ביקום. המתנה האנושית שלנו עצמה היא בו בזמן פעולת האלים, ומה שאנו מהוים למען עצמנו כבני אדם הוא צד חיצוני בלבד. זהו הדבר המשמעותי, המהותי והחשוב.

למי שייך עתה, לאחר מותנו, מה שרכשנו בחיים הפנימיים הודות לכך שיכולנו לחשוב ושהיו לנו תחושות הרגש ? לאחר מותנו שייך כל זה לעולם ” .

עיצוב גורל וחיים לאחר המוות. עמוד 18

 

זה טקסט קצת ארוך אז ניקח את רוח הדברים.

משתתפת – הכל  חוזר אלינו. יש הזנה הדדית בייננו לבין עולם הרוח. זה כל הזמן מזין אחד את השני.

יפה – נכון, זה מזין, אבל לא במעגל סגור אלא במעגל ספירלי, הולך ומתקדם. הטקסט הזה אומר שמה שהאדם עושה – האלים זקוקים לו. הם לוקחים את המעשים, את המחשבות, את הפעילות שלנו כאן, והם אורגים מזה את העולם, בונים מזה מחדש את המארג הבא של העולם.

איפה בהתנהגות האנושית או בתרבויות אנחנו מוצאים ביטוי למחשבה של האדם שהאלים צריכים ממנו משהו?

משתתפת – הקרבת קורבן.

יפה – קורבנות. כמובן שקורבנות זה נושא עצום וגדול וקטונתי מהפרשנים כמו הרמב”ם שדנים בקורבנות ותפקידם, אבל אם נסתכל במחוות שרואים בהרבה תרבויות ודתות בהן מביאים לאלים פרחים, תבשילים, מתנות – מחוות נתינה לאלים. אפשר לדבר על זה כתקופה הילדותית של האנושות. אבל בבסיס של זה, בעומק, ידע האדם שמשהו ממנו יכול להילקח כחלק מהפעולה של האלים וההיררכיות בעולם. זה רק בא לידי ביטוי בצורה הילדותית הזו, עדיין.

ביהדות נאמר שכשיבוא המשיח לא יהיה צורך בקורבנות, הדבר הזה כבר לא יהיה בעל תפקיד באופן הזה, בביטוי הזה. באחת הנבואות של אלוהים ב’הושע’ הוא אומר “בחסד חפצתי ולא זבח, ודעת אלוהים מקורבנות” – אני כבר לא זקוק לאופן הזה שאתם רוצים קשר עם האלוהות. הקשר עם האלוהות יבוא ע”י מה שאנחנו ניתן כעבודה או כהתפתחות לאלים.

כל מה שאנחנו עושים, כל מה שאנחנו חווים, כל העולם שלנו, נפרש לפנינו בצורה אתרית בשלושת הימים שמיד לאחר המוות – כל החיים שלנו נפרשים בפנינו אחרי שאנחנו נוטשים את גופנו הפיזי. לאחר מכן אנחנו נוטשים את גופנו האתרי, וכל האתר הזה חוזר לאתר העולמי. אז אם נחשוב שכל מה שאנחנו עושים ופועלים – יש בו כדי להזין מחדש את העולם, אלו הן אבני יסוד שבונות את העולם, אז נסתכל אחרת – לא רק על מה שאנחנו חייבים כלפי מעלה אלא על מה שקורה כלפי מטה, אצל אלו שנמצאים מתחתינו ואותם אנחנו חייבים למשוך.

אם לא נעשה זאת – נפגום בסדר של הבריאה. אדם שצמח, גדל והתפתח, ואז אמר ‘טוב, פה אני עוצר’ – הוא בעצם פוגם בסדר של הבריאה. הוא מונע את ההזנה שעליה קראנו – ההזנה שנדרשת מלמטה כלפי מעלה כלפי מטה וחוזר ומזין את השלב הבא של העולם.

יש מדרש של חז”ל שאומר שלכל עשב ועשב יש מלאך שמכה אותו ואומר לו ‘גדל’. מה אנחנו יכולים ללמוד מהיחסים בהם מוצבים במדרש הזה המלאך המכה את העשב?

משתתפת – יש פה דאגה למישהו שלמטה. אחריות של המלאך שהעשב יגדל.

יפה – כן, ואנחנו יכולים לראות את המעורבות של ההיררכיות בעולם שמתחתם, כמו שאנחנו צריכים להיות באחריות לאלו שמתחתינו. אין שום דבר בעולם, אפילו לא עשב קטן ביותר, שההיררכיות לא מעורבות בצמיחה שלו. כשהמלאך מכה אותו או אומר לו ‘גדל’ או ‘צמח’ הוא נותן לו פקודה. הוא לא מצמיח אותו אלא הוא אומר לו לגדול בעצמו, כדי שמתוכו יעלו הכוחות. אחת הפרשנויות למדרש הזה היא שאם לא יכו את העשב הזה – שהוא כמובן מטפאורה לכל אדם ואדם – אז אנחנו עלולים לשקוע למצב של עצלות ולא לצמוח. אז הוא מכה אותו כדי שיגיע למיטב, למלוא הפוטנציאל שלו. באותו אופן אנחנו יכולים להסתכל על הילדים שלנו, על התלמידים שלנו, על ההורים שלנו, על מי שאולי השארנו מאחורינו – באיזה אופן אנחנו מרגישים את החובה המוסרית שהם יצמחו, שהם יגדלו, שהם יגיעו למלוא הפוטנציאל שלהם. החובה שלנו שתהיה את אותה תנועה, לא רק מתוך העונג של המורה שאומר ‘איזה יופי של תלמידים יש לי’, אלא מתוך חובתי המוסרית להצמיח אותו מלמטה כלפי מעלה.

נסתכל על שתי שאלות שאולי נוכל להתייחס עכשיו לאחת מהן:

השאלות שנשאל את עצמנו:

1.האם מהמקום שהגעתי אליו בהתפתחותי הרוחנית – אני חשה את החובה המוסרית שלי להמשיך ולגדול, להמשיך ולצמוח ? כלומר להמשיך ולהתקרב את ידע העולמות העליונים, אל האמת ? ואם נרדמתי לתוך עצלות מה נתן לי את המכה כדי לצמוח ? להבדיל מהרצון הלוציפרי אסטרלי לגדול.

2.האם אני יכולה לזכור מצב, אירוע שבו מתוך עבודה פנימית שלי על עצמי, על החלקים הנמוכים שבי – היתה הגבהה גם של האחר, משהו השתנה מתוך העבודה הפנימית שלי. 

אנחנו יכולים ליפול למלכודת של הרצון ללמוד ללמוד ולהתפתח, אבל זה דווקא יכול לנבוע מהעונג ולא מהעבודה הפנימית העמוקה שאנחנו נדרשים לה, לא מתוך ההשתנות שאנחנו מתבקשים לעשות.

אם מישהו זוכר דוגמא שבה מתוך עבודה פנימית שהוא עשה מתוך החלקים הנמוכים שלו, לא מתוך הטפה ולא מתוך מוסרנות, לא מתוך זה שאני לא יכולה לסבול את ההתנהגות של האחר ואני רוצה לשנות אותו כדי שלי יהיה יותר נוח. האם משהו מתוך עבודה פנימית על עצמי, עבודה שבה הגבהתי את עצמי – ואין הכוונה להגבהה שהיא יהירות אלא שעשיתי התמרה פנימית אמיתית – ומשהו בחוץ השתנה: משהו ביחסים שלי, משהו בסביבה, עם ילדים, בני זוג….

משתתפת – יש לי דוגמא של משהו שההדים שלו קרו היום. יש לי בת בת 18. היא התחילה מכינה. היא מאוד מאוד נוקשה – יש לה ‘אני’ חזק והיא נוקשה בו. אני בשנים האחרונות באיזשהו שינוי בכיוון של לא להתערב למציאות במה שקורה. לפני כן הייתי מאוד מפעילה כוחות רצון ומשנה. אני עובדת על זה. היא במכינה קיבלה חלוקה להתנדבויות, והיא קיבלה התנדבות מאוד נחשקת במקום שהיא מאוד רצתה, אז בגלל הקורונה לקחו לה את זה, אמרו לה ‘את לא תתנדבי שם, את תתנדבי במקום אחר’, חילקו אותם לקפסולות וכו’… ואני הסתכלתי על זה ואמרתי לעצמי: אם הייתי “אז” אני עכשיו הייתי מפעילה את הרצון שלי ומתקשרת ואומרת שהיא נורא רצתה ופועלת לשנות את זה. אבל אמרתי לעצמי עכשיו אני עוזבת את זה, לא עושה עם זה כלום. היא נורא הצטערה לעצמה על האובדן הזה. היום היא כתבה לי ‘אמא הייתי במקום החדש של ההתנדבות ואפילו שרציתי נורא להיות בהתנדבות שלקחו לי, מאוד נהניתי במקום החדש וזו עבודה שחשוב לי לעשות יותר ממה שהיה חשוב לי במקום ההוא, ואני חושבת שאני לא סובלת רק בגלל שאני לא מתנגדת לזה עכשיו’. וממש הרגשתי שזה כמו שאת אומרת – אתה מתקדם אז מישהו מאחוריך או מתחתיך, או הילד שלך, הוא מתקדם  – נכנס אצל הבת שלי משהו גמיש שלא מוכר אצלה. מאוד התרגשתי כשהיא אמרה לי את הדברים האלה כי זה מאוד לא אופייני לה. אמרתי לה כל הכבוד על הגמישות והיא אמרה לי ‘נכון שזה לא רגיל אצלי?’. היא ראתה שהוויתור אפשר לה לקבל את המקום החדש שהיא קיבלה ולעשות שם את העבודה שהיא צריכה לעשות בהתנדבות.

יפה – דוגמא מרגשת מאוד. אפילו להגיד שזה לא אופייני לה זה כאילו לא פייר, כיוון שאנחנו לא יודעים מה אופייני לאדם. אנחנו עלולים למנוע ממנו את העלה שיכול היה לצמוח מתוכו, ואולי היינו גודעים אותו בטרם עת. היא צמחה. כל הצמחה של ‘אני’ זו הצמחה שעולמות הרוח ניזונים מהם. כשהאנושות הייתה ילדותית זה לא יכול היה לקרות, אבל עכשיו החובה המוסרית שלנו לצמוח ולהצמיח. זו דוגמא יפהפייה – זו טרנספורמציה שלך שאפשרה את המרחב שלה, אפשרה לפוטנציאל שלא ידענו שיש שם.

לקראת הסוף נקרא עוד קטע שקשור לנושא שלנו: שטיינר מדבר הרבה על מה שיקרה בתקופות התרבות הבאות – התקופה השישית וזו שאחריה. התקופות הבאות יבנו כולן מהמעשים שלנו, מהאיכויות שלנו. אם נתייחס לעצמנו כלוקחים חלק בסדר הבריאה, נבין איזו מטלה עצומה ומרגשת, אבל לא פשוטה, יש לנו בעבודה המתמדת הזו.

שטיינר דיבר לקבוצות שלו בגתהאנום על העבודה הרוחנית שהם עושים – זה ה’חוג’ המוזכר בטקסט. כל פעם שמדובר על ‘חוג’ הכוונה היא לעבודה רוחנית, כמו בכל קבוצה בכל מסגרת שאנחנו עושים.

“נוכל להבין ולתאר לעצמנו כי על ידי התייחדותנו באחווה בחוגים הפועלים, משהו מרחף מעל לעבודתנו, משהו שהוא עדיין בבחינת ילד של כוחות רוח-העצמיות – רוח העצמיות הניזונה ומתפתחת על ידי ישויות ההיררכיות הגבוהות, כדי שתזרום מטה אל תוך נפשותינו כאשר תחזורנה אל האדמה בתקופת התרבות השישית. בחוגינו אנו עושים עבודה הזורמת כלפי מעלה, אל אותם כוחות המצויים במצב של הכנה למען רוח העצמיות.

כך אנו רואים, שרק על ידי התבונה של מדע הרוח אנו לומדים להבין את מהות הקשר שלנו עם העולמות הרוחיים, כאשר אנו מתאספים יחד בחוגים לשם פעולה. עצם המחשבה שאנו עושים עבודה זו לא רק למען האנוכיות שלנו, אלא כדי שהכוחות הללו יזרמו כלפי מעלה אל העולמות הרוחיים, עצם המחשבה שלעבודתנו יש קשר אל העולמות העליונים – זוהי התרומה וההקדשה של חוגינו למדע הרוח “.  שטיינר, הכנה לתקופת התרבות הפוסט אטלנטית השישית.

‘חוג’ זה גם המפגש הזה שלנו. כל מפגש שבו אנחנו מתאספים, או בחברותא, או כל מפגש שבו האדם לומד ועושה עבודה על עצמו, ומתמיר את חלקיו הנמוכים כלפי מעלה, ובעצם בזה אנחנו מגביהים את השמים.

זה מתוך מאמר מאוד מעניין שנקרא “הכנה לתקופה הפוסט אטלנטית השישית”. נמצא באתר של דניאל זהבי. יש שם פרישה מרתקת איך תראה התקופה השישית ומה הפעילות הנדרשת שלנו כהכנה לתקופה הזו. עצם המחשבה שיש לנו מה לתת לאלים – כמובן לא פרחים ומזון – זו מחשבה המחוללת שינוי בתוכנו, בע’ה.

משתתפת – זה מאוד מעניין שאת אומרת שאנחנו צריכים עכשיו לזרוע את הזרעים לתקופה השישית. אני מסתכלת על עצמי שאני אומרת ‘למה לשתול עץ כזה קטן שלא מביא עדיין פירות? אני אקנה עץ גדול שכבר יש לו פירות’. זו חשיבה שאני מרגישה שהיא נורא גדולה עלי.

יפה – אבל את תהיי פה! עוד פעם.

משתתפת – ברור, אבל עדיין… יש עץ בהודו שאחרי ששותלים אותו אפשר להנות מהתרופות שלו רק אחרי 40 שנה – אחרי דור שלם. אנשים עניים ופשוטים שותלים את העץ הזה ומראש אומרים שהם יודעים שזה לא בשביל עצמם. וכשאת אומרת את הדברים האלו אני מנסה לחשוב על גדלות הנפש הזו שנראית לי לא פשוטה. כולנו כאן עושים עבודה אבל אני אומרת את האמת – זה מאוד מרגש אבל קשה לי לתפוס את זה, מתוך העולם הארצי.

יפה – תודה על הכנות שלך. יש סיפור על מי ששתל עץ ושאלו אותו למה הוא שותל עכשיו אם זה ייתן פרי רק בעוד 70 שנה – חוני המעגל. בטקסט האחרון שקראנו נאמר שאם אנחנו לא יוצאים מהנקודה שאנחנו פועלים רק למען עצמנו, ואם אנחנו לא יוצאים מהנקודה שרצף החיים שלנו הוא רק בין לידה למוות, וההגבה שלנו בהסתכלות על עצמנו כרצף נצחי – אז משהו בתמונה הזו נעשה אפשרי. אבל זו מהפכה לחשוב ככה, ולחיות את זה ככה.

 

החלטות / בוריס א’ נובאק

בֵּין שְׁתֵּי מִלִּים

בַּחֲרוּ בַּשְּׁקֵטָה יוֹתֵר.

בֵּין מִלָּה לִשְׁתִיקָה

בַּחֲרוּ לְהַקְשִׁיב.

בֵּין שְׁנֵי סְפָרִים

בַּחֲרוּ בַּמְאֻבָּק יוֹתֵר.

בֵּין אֲדָמָה לְשָׁמַיִם

בַּחֲרוּ בְּצִפּוֹר.

בֵּין שְׁתֵּי חַיּוֹת

בַּחֲרוּ בְּזוֹ הַזְּקוּקָה לָכֶם יוֹתֵר.

בֵּין שְׁנֵי יְלָדִים

בַּחֲרוּ בִּשְׁנֵיהֶם.

בֵּין עָוֶל גָּדוֹל לְקָטָן יוֹתֵר

אַל תִּבְחֲרוּ בְּאַף אֶחָד.

בֵּין תִּקְוָה לְיֵאוּשׁ

בַּחֲרוּ בַּתִּקְוָה:

אוֹתָהּ תִּתְקַשּׁוּ יוֹתֵר לָשֵׂאת.

 

תרגום: טל ניצן

מתוך: “הַמּוּסָךְ מוסף לספרות”

print

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *