אנתרופוסופיה בימי קורונה – לימוד 57

18.11.2020 – לימוד 57

לצפייה בווידאו של הלימוד

תמלול הלימוד:

צַעַד קָרוֹב יוֹתֵר / פנטי הולפה

תרגום (פינית): רמי סערי

אִם בַּקִּיּוּם וּבִרְסִיסוֹ, בַּחַיִּים,

יֵשׁ דַּעַת, הֲרֵיהִי פַּחַד וָאֹמֶץ,

אֹמֶץ עַל אַף הַפַּחַד. אֲנִי מוֹשִׁיט צַוָּאר

אֶל הַמּוּדָעוּת וּמַגִּיעַ אֶל אוֹר הַסַּנְוֵרִים

שֶׁל הַמָּוֶת. בְּכָל זֹאת אֶבְנֶה פִּירָמִידוֹת

מֵחֳמָרִים מִזְדַּמְּנִים, בַּיּוֹם אַחַת,

בַּלַּיְלָה אַחֶרֶת, וּשְׁתֵּיהֶן יִקְרְסוּ. אֲנִי יוֹדֵעַ זֹאת

וּבְכָל זֹאת מַתְחִיל. בְּכָל זֹאת אֲנִי אוֹהֵב, אִם כִּי

אִבַּדְתִּי אֶת תִּקְוָתִי אֶלֶף פַּעַם. אֲנִי יוֹדֵעַ

שֶׁבְּכָל פַּעַם אֲנִי צַעַד קָרוֹב יוֹתֵר לַתִּקְוָה.

(מתוך: “מעגן, שירים 1950-2012”)

היום נדבר על הפחד.

לאחרונה אני לומדת קבלה יותר ברצינות ואני מנסה להשוות בין הקבלה לאנתרופוסופיה – למצוא את התקופות ששטיינר מדבר עליהן ולהשוות עם התקופות שכתובות בקבלה. אני לא יכולה להתחייב, אז ניקח את דבריי בערבון מוגבל, אבל היום עלה בדעתי שאולי מצאתי מקבילה למה ששטיינר קורא לו התגשמות של ‘שבתאי קדמון’. אמרנו כבר שמדובר על תקופות רחוקות מרחק אאונים מאיתנו. אלו תקופות עצומות לפני שספר בראשית בכלל מתחיל. ‘בראשית’ שלנו לא מתחיל בתחילת העולמות.

שטיינר מתאר שבשבתאי קדמון היה חלל, ואם היינו נכנסים לחלל הזה אז היינו מתמלאים בפחד עצום. ופתאום המילה חלל הדהדה לי עם המילה ‘חלל’ בקבלה – שם אומרים שכאשר אור אינסוף היה אז לא היה שום חלל פנוי, ורק אח”כ נתהווה חלל. אז המילה ‘חלל’  הדהדה לי עם החלל של שבתאי קדמון.

מה זה ‘חלל’ מבחינת הקבלה? חלל זו המציאות שנתהוותה כשאור אינסוף נסוג לצדדים. כאשר עלה ברצונו של אור אינסוף לברוא עולם היה צריך לכאורה להסיג את אורו לצדדים כי אם האור אינסוף ממלא את כל המציאות אז אין מקום לשום דבר מלבדו, אז צריך לכאורה ליצור איזשהו חלל. זה המון ידע ותורות, לא ניכנס לזה בכלל. נגיד רק שהיה צריך להיווצר חלל ראשוני, שבו תיווצר המציאות כולה – העולמות כולם, כל העולמות שאנחנו מכירים, העולם שלנו וכל העולמות הגבוהים יותר.

ועם זאת, בתוך החלל הזה, שהסתלק האור, לא יכול היה להיווצר שום דבר אם אין אור. אור התודעה, אור השפע, אור העליון, אור האינסוף. אז נכנס לתוך החלל הזה קו דק. הקו הדק הזה היה אור אינסוף, אבל במשורה, בצינור, באופן שאור אינסוף יוכל להתקבל ע”י החלל ולא לבטל אותו. ומכאן כל העולמות נוצרו.

חשבתי על שבתאי קדמון ועל החלל ששטיינר אומר שנוצר, ואולי זה המקום שאפשר להקביל בין הקבלה לאנתרופוסופיה. עוד דבר שמחזק את התחושה שלי: שטיינר בכלל לא מדבר על אור אינסוף, ולא מדבר על עצמותו – שזה מעל אור אינסוף. אולי הוא מדבר על עולם יותר נמוך שנקרא אדם קדמון. אבל בעיקרון העולם של שבתאי קדמון – העולם הראשון ששטיינר מדבר עליו – זה מה שקוראים בקבלה ‘עולם האצילות’, שבו נבראו בכוח כל העולמות.

אני מקוה שאני לא עושה חטא ואני לא טועה. קחו את דברי – במיוחד התלמידים המתקדמים שבינכם והמורות – רק כזרז לעשות חקירה.

אני רוצה לשתף את מה שאומרת האנתרופוסופיה על המקום הזה שנקרא ‘שבתאי קדמון’, ש-לו היינו היום מתקרבים לשם בתודעה, אנחנו היינו מתים מפחד, ‘מתים’ פשוטו כמשמעו. פחד נוראי. למה פחד נוראי? כי אין שם שום דבר ממה שאחרי כן, בהשתלשלות ארוכה מאוד, נעשה העולם שלנו, שיש בו זמן ומרחב וחומר, וכל מה שמבחינתנו זו המציאות. זה היה כאילו היו זורקים אותנו לעולם שהוא ממש פחד אלוהים. והעולם הזה הוא מבחינת האנתרופוסופיה העולם הראשון שנברא – החלל הזה. נקרא מה אומרת האנתרופוסופיה על אותו ‘שבתאי קדמון’. עוד לפני שהתחילה בריאה כלשהי.

במחשבה שניה אני חושבת שזה אפילו לא מה שמדברים בקבלה על ההתחלה – על התהוות העולמות. יכול להיות שמה ששטיינר אומר לגבי שבתאי קדמון – זה מיקרוקוסמוס של מאקרוקוסמוס. הוא אומר שבשבתאי קדמון היו כבר ישויות רוחניות בפועל, ובמקום הזה של החלל שהתהווה כשאור אינסוף הסיג את אורו לכאורה לצדדים – שם עוד אין שום דבר בפועל, יש רק הכל בכוח. אז למעשה אפשר לחשוב ששבתאי קדמון היא תמונה עוד יותר קטנה מהתמונה שמתוארת בקבלה, שהיא עצומה עצומה עצומה. יתכן ששטיינר לקח מעין פלח מציאות – מציאות שמתחילה מתישהו ביקום, שם התחיל גם הזמן. ועל מה שמעבר לזה הוא לא מדבר. אני לא יודעת אם הוא ידע או לא ידע אבל מעבר לזה הוא לא מדבר. לא משנה אם זו לא ההתחלה של ההתחלות, אלא בבואה של ההתחלה של ההתחלות, מכיוון שכל היקום בנוי בצורה כזו שהגדול משתקף ביותר קטן וביותר קטן וביותר קטן וביותר קטן, עד שזה מגיע ממש לביוגרפיה האישית של כל אחד. אז גם אם ניקח את התמונה הזו של שבתאי קדמון כבבואה מיקרוקסמית – למרות שזה מאקרוקוסמוס עצום, אבל יחסית לקבלה זו בבואה מיקרוקוסמית – של משהו שהיה בהתחלה, אז אולי נוכל להבין את החרדה הזו, את פחד האלוהים הזה.

אני לא סתם אומרת ‘פחד אלוהים’. יש את המושג הזה גם בתנ”ך, והיום נדבר על זה – נדבר על ‘פחד אלוהים’.

משתתפת – הערה קטנה: במסע לאחר המוות ראינו ששטיינר מדבר על עולם הרוח האמיתי שנמצא מעל והוא מתאר אותו.

אורנה – זה נכון, עולם הרוח האמיתי שנמצא מעל ההיררכיות. אבל עדיין כשאני משווה את הידע, בעולם הרוח האמיתי אצל שטיינר היו כבר ברואים. אמנם הברואים לא היו אנחנו, אבל היו ארכאי וארכי-מלאכים, היו שרפים-כרובים-כתרים – הם היו ברואים בפועל. כך אני חושבת. שטיינר אומר שהברואים האלו באו ממערכת שמש קודמת.

משתתפת – אני מדברת על לפני שבתאי קדמון.

אורנה – הוא אומר שלפני שבתאי קדמון השרפים והכרובים והכתרים באו לכאן רק לנתינה. הם כבר קיבלו את ה’אני’ שלהם במערכות שמש קודמות. הם היו קיימים, והייתה קיימת מערכת שמש קודמת, שהתקיימה בפועל ולא בכוח. לדעתי, בקבלה מדברים על משהו הרבה הרבה לפני. אני לא יכולה להגיד ‘קדום’, כי אי אפשר לדבר על ‘לפני’ ו’אחרי’ כשאין זמן, אבל אולי נגיד – ראשיתי יותר, סיבתי יותר.

מבחינתנו כרגע המהות יותר חשובה מאשר המיקום המדויק, למרות שהמיקום המדויק גם כן מאוד חשוב. אני מעיזה להביא לכן את זה למרות שידיעותיי בקבלה הן כקליפת השום רק כדי שנראה משהו לגבי הידע בתורות האזוטריות: אני לא יכולה להגיד שהידע זהה, אבל כאשר אנחנו רואים שכאשר רואים רוחניים, נביאים, רואים משהו – הם רואים את אותו ידע. בכל מני תורות. יש כאן ידע מאוד עשיר. אנחנו לא נתרכז בזה כרגע. אנחנו נעסוק במה שרציתי להביא. השם יעזור לי שאני לא עושה חטא בשום דבר, והשם יעזור לי כי הכוונות שלי טובות, ואני רוצה לדבר על ‘פחד אלוהים’ ועל משהו שמאוד חשוב לנו לדעת עליו:

“בספרו: ‘האבולוציה מנקודת מבט של הממשויות’, מתאר שטיינר את ההתפתחות הקוסמית של האדמה מתחילתה. האינקרנציה (התגשמות) הראשונה של האדמה מכונה שבתאי-קדמון. מאפייני שבתאי-קדמון הינם ריקנות, חושך, העדר זמן ומרחב. לדבריו של שטיינר, לו היה אדם בן זמננו ‘מבקר’ בשבתאי-קדמון, הוא היה חווה רגשות ותחושות של חלחלה, פחד, בדידות וייאוש. זהו עולם רוחני טהור, עולם של ‘אין’. הנפש האנושית חווה בו חרדה.

“… עבור האדם זהו עולם על-חושי. בשלב הנוכחי של התפתחותו לא יכול האדם לשאת את התחושה של עולם זה. הוא מכוסה בידי “שומר הסף” המסתיר אותו ממנו, ודרושה דרגה מסוימת של התפתחות רוחית, כדי שאפשר יהיה לשאת מראה כזה.(…) כעת,  הוא חייב להיות מסוגל להרגיש-כביכול את סביבתו מלאה ורוויה בזה אשר משרה אימה ופחד בכל אשר יפנה, ובו בזמן חייב הוא להיות במצב שיהיה מסוגל להתגבר על פחד זה, על ידי יציבות פנימית והחלטיות. ללא שני הלכי נפש אלה, אימה ופחד מפני הריקנות האינסופית של הקיום, וההתגברות על פחד זה, בלתי אפשרי לרכוש ולו את המושג הקלוש ביותר על קיום השבתאי הקדום, המונח בבסיסו של עולמנו.”

שטיינר, ‘האבולוציה מנקודת מבט של הממשויות’, ההיבט הפנימי של התגשמות שבתאי, עמ’ 10

אני אטען טענה מסוימת על הפחד. לפני שאני טוענת את הטענה שלי אני אשאל אתכן ממה אתן פוחדות? כל אחת מוזמנת להגיד איזה פחד גדול יש לה? אני לא מתכוונת לפחד שיש לכולנו שחס וחלילה יקרה לילדים שלנו משהו. אני מתכוונת לכל הפחדים, אבל לא למובנים מאליהם על הילדים שלנו. פחדים שהם אפילו לא רציונליים.

משתתפת – כשדיברת על שבתאי קדמון חשבתי על זה שאני מרגישה לפעמים שאני בשבתאי קדמון.

אורנה – נכון, צודקת. להיות בשבתאי קדמון זו תחושה נוראית. אנשים מסוימים מאיתנו יודעים בדיוק מה זה אומר. תחושה נוראית של ריקנות עצומה, חרדה עצומה, אין, דיכאון עמוק. הוא אומר שאת כל זה כולנו היינו חשים אם היינו מבקרים בשבתאי קדמון, ויש בינינו כאלה שמבקרים בשבתאי קדמון. אלה שביקרו בשבתאי קדמון יודעים על מה אנחנו מדברים, ואלה שלא ביקרו בשבתאי קדמון: מצד אחד ‘מזלם’ כי הם לא חווים את האימה הזאת, מצד שני ‘לא מזלם’ כי הם לא חווים את האימה הזאת. כי זה ידע – מי שחווה את האימה הזו יש לו ידע על זה. כל רגש הוא ידע. אבל אנחנו לא מאחלים לאף אחד להיות במקום הזה שהמשתתפת מדברת עליו, ואם תהיו במקום הזה – אמן ואמן שתוכלו לצאת ממנו כמה שיותר מהר.

תודה שאת נותנת לנו את הפן הביוגרפי של זה, כי כל הכוונה שלנו כשאנחנו מדברים על עולמות עליונים זה לחבר את זה אלינו, לא להיות בתיאוריות. גם בשיעורי הביוגרפיה זה מה שאנחנו עושים. אם היינו משאירים את זה ‘שם’ – אז מה לנו ולזה שפעם, באיזשהו ‘אין זמן’, זה קרה. אז זה לא קרה פעם באיזשהו ‘אין זמן’, זה קורה עכשיו בנפש שלנו.

משתתפת – היום דיברתי עם אמא שלי והיא בדיוק נמצאת במצב הזה היום. פחד אימה והיא אפילו לא יודעת מה זה. היא בחרדה והיא לא יודעת מה לעשות. היא לא אישה שלומדת רוחניות. אני לא ידעתי מה לעשות. אני חושבת שאת מה שהיא חווה עכשיו אני לא חוויתי, אבל חוויתי את הפחד הנוראי הזה פעם בחלום.

אורנה – קודם כל, בקשר לאמא שלך אני ממליצה ללכת לרופא. זה מצב שאם אין לך תמיכה רוחנית, וגם אם יש לך תמיכה רוחנית – זה מצב שאי אפשר לשאת אותו. לגבי החלום שלך – כרגע לא נדבר על זה. אני מבקשת שתעלו פחדים שקיימים אצלכן. נגיד: אני פוחדת שאיראן תפיל עלינו פצצה – נאמר, אני כל הזמן בחרדה שהאירנים מתכננים פצצת אטום והנה זה ייפול עלי. פחדים מהסוג הזה.  אם אני לוקחת את הפחד של החלום ואת הפחד שהעלתה המשתתפת – זה שיעור אחר לגמרי. אמנם שיעור מרתק, אבל זו לא הכוונה היום.

משתתפת – כבן אדם אני לא מזהה את עצמי כפוחדת, אין לי הרבה ‘ביקורים’ שם, אבל כן ראיתי שדבר אחד תמיד גרם לי לפחד וזה: שאני חוששת שלא תהיה לי את קורת הגג שלי מעל ראשי. תמיד חוויתי את זה כשעשיתי איזהו דבר בבית – שיפוץ קטן או גדול – שם תמיד הייתי נכנסת לחרדות. אלה המקומות שסביבם למדתי מה זה להיות חרדה. אולי מצחיק להגיד, אבל האיש שלי כשהוא לא מרגיש טוב אז הוא חושב מה חס וחלילה כבר יש לו, אבל אני – אם אני עוברת מתחת לגשר אז אני נורא שמחה שהאוטו יעבור מהר. מפחדת מהלבנה שתיפול עלי. זה משהו שלא מטריד אותי בחיי היום-יום, אבל אם יש גשר אז בוא נעבור אותו מהר.

אורנה – זה עניין לחקירה ביוגרפית ארוכה. הדוגמאות הן טובות. את אומרת שכל פעם שאני עושה שיפוץ בדירה יש לי חרדה, אולי אף קיומית, שאני אשאר ללא קורת גג. החרדה היא לא ממש רציונלית, אבל היא בהחלט חרדה.

משתתפת – יש לי חרדה ממחויבות. מחויבות – גם תעסוקתית, גם בזוגיות. הלבד הרבה יותר נוח לי. אם זה משהו שאני צריכה להתחייב לאורך זמן – מאוד מפחיד אותי. וגם רציתי להגיד שאני ושבתאי קדמון חברים. הייתי שם.

אורנה – אצלך הפחד ממחויבות זה בביוגרפיה. ואת יודעת שאחרי שבתאי יש שמש ואפשר לבקר גם שם. איזה עוד פחדים יש לכן?

משתתפת – יש לי פחד מדברים שייעלמו פתאום. מה שיש לי כרגע – שייעלם ולא יהיה לי. ושבתאי קדמון מבקר אותי הרבה פעמים.

אורנה – אני לא יודעת אם כולכם יודעים בדיוק מה זה שבתאי קדמון, שאתם משתמשים בזה קצת בקלילות. אני יודעת שליאורה (שם בדוי) יודעת מה זה. אנחנו לא עושים תחרות ב’שבתאי קדמון’, אבל תזהרו להגיד כי כשכבר תגיעו לשם לא תהיה לכן מילה, אם כבר השתמשתן במילה הזו.

משתתפת – אין לי מושג מה זה שבתאי קדמון אבל אני יודעת שאני פוחדת מהזקנה ומהשכחה של הזקנה. היה לי אבא ויש לי אמא, ושניהם חלו באלצהיימר, וגם סבתא שלי. אז יש לי פחד מזה, וגם מהמראה של הזקנה. זה פחד די קיומי, למרות שהוא לא כל הזמן.

אורנה – בדיוק לפחדים האלה אני מתכוונת. תודה.

משתתפת – אני אוסיף לגבי הזקנה: אני לא מרגישה שאני מפחדת מהזקנה, אבל כשאני חושבת על אמא שלי ועל מה שהיא עברה אז עולה לי לראש התמונה של התחלת התהליך שהיא התחילה לשכוח. והיום אני יכולה להבין את התהומות שהיא חוותה. גם אז ניסיתי לסייע לה בכל מאודי והייתי מסורה, אבל היום כשאני חושבת עליה אני תמיד חוזרת לתהום שהיא פגשה שם.

משתתפת – יש בי פחד נוראי לעשות נזק למישהו. שיקרה משהו למישהו אחר.

אורנה – זה מעניין, את זה הייתי משייכת לפחד קרמתי: משהו שכבר מוכר לך, שכבר קרה פעם.

משתתפת – ועוד פחד גדול שאני כבר הרבה זמן אתו: שיקברו אותי חיה.

אורנה – גם זה קשור לפחד קרמתי. פחדים מהסוג הזה הרבה פעמים מרפררים לדברים שקרו כבר בחיים קודמים. אני רואה שיש כאן הרבה פחדים מסוגים שונים, ושווה לדבר פעם על כולם, אבל היום נדבר יותר על הפחדים שעלו כאן מהכיוון של פחדים רגילים ומוכרים, רציונליים יותר או פחות. לא שיקברו אותי חיה, כי זה פחד עמוק שנמצא בד.נ.א. הקרמתי שכנראה משהו מהסוג הזה כבר קרה.

מה שאני רוצה לטעון, וראיתי שלא רק אני טוענת את זה, והבאתי לכן את זה גם בציטוט. אני רוצה לטעון שכל פחד כזה הוא בגלל שאין מספיק יראת השם. יראת השם זה מושג שבאנתרופוסופיה נקרא ‘החרדה מפני עולם הרוח’. מכיוון שאין לי מספיק חרדה מההוד והנשגבות וה’אחרות’ והאינסופיות של הבורא, אז אני מעתיקה את זה לפחדים אחרים. כי אם הייתי ביראת השם – לא היה לי יותר שום פחד.

משתתפת – אולי זה לא ‘אם הייתי’ אלא כשיש פחד זה סימן שאין יראת-אל.

אורנה – נכון. אבל יראה זה לא רק פחד. יראה זה גם ‘בדחילו ורחימו’ – באהבה וביראה. יש אפילו תפילה ושיר “לאהבה וליראה את שמך”.

העמדה שלנו מול בורא עולם, אם אנחנו היינו בכלל חושבים את זה או חשים את זה, אז זה היה ‘למות על המקום’. זה בדיוק כמו שבתאי קדמון, זה ‘למות על המקום’, כי זה כל כך נשגב, זה כל כך גדול, שאם אני יכולה להתחבר לזה, ולאמונה שלי דרך זה – כל הפחדים שלי נגמרים. במיוחד כל הפחדים כמו קורת גג, כמו להזדקן – לא יהיה שום פחד. לכן – הפחד שלנו זו קריאה להתחזק ביראת השם. זו קריאה.

זו קריאה לכולנו, אין מי מאיתנו שלא פוחד. זו קריאה לכולנו שאנחנו לא מספיק חווים את יראת השם אז אנחנו חווים פחדים מפחדים שונים.

אני זוכרת שהייתי באיזו סדנה. בניו-אייג’ יש טרנד כזה של אור ואהבה, וכל אחד חבר של אלוהים, וכל אחד הוא אלוהים. אני לא מדברת על האלוהים בפוטנציה שאנחנו, אלא על הגישה הזו שכל אחד הוא כבר אלוהים. אני מאוד קינאתי בזה – איך הם יכולים לעשות מעצמם כזה אלוהים ואור? בשבילי אלוהים תמיד היה ‘פחד יצחק’. אתם מכירים את הסיפור של העקידה. בשבילי אלוהים היה ‘פחד יצחק’, ולא הסיפורים האלו של האור הניו-אייג’י. ואז הייתי באיזו סדנה, והמורה, שדווקא היה יועץ ביוגרפי, אומר לי בתוך תרגיל בסדנה: “את יכולה לבחור את האלוהים שלך. למה את בוחרת אלוהים כזה?”. אני הסתכלתי עליו ואמרתי לעצמי “הבן אדם לא מבין כלום. כלום הוא לא מבין”. הבנתי שהוא לא מבין כלום. מה ז”א שאני יכולה לבחור את האלוהים שלי? האם אני משחקת כאן, שאני יכולה ‘לבחור את האלוהים שלי’? זה כמו ילד קטן שיעמוד מול מישהו נשגב וישחק – כמו ילד קטן שיעמוד מול מלכת אנגליה וישחק לה בשרשרת. אף אחד מאיתנו לא היה מעז לעשות את זה – אם מפני יראת כבוד או מפני איזושהי יראה. אבל מכיוון שאתה ילד קטן אז אתה יכול לשחק בשרשרת של מלכת אנגליה.

זה כמו בסיפור ‘בן המלך והעני’: איך בסוף זיהו מי בן המלך ומי העני? תקראו את הסיפור הזה, זה סיפור יפה. היה דבר שנקרא ‘חותם המלך’. העני שהגיע ארמון למד לאט לאט את כל מה שצריך לדעת כדי להיות בן מלך, אבל כשבן המלך האמיתי בא ואמר ‘אני בן המלך’ בעוד הוא נראה כמו עני כי הם התחלפו בינהם, אז מישהו אמר ‘תשאלו אותו איפה חותם המלך’. כי חותם המלך הלך לאיבוד. ואז הסתבר שהעני השתמש בחותם המלך לפצח אגוזים. וכך ידעו מי בן המלך ומי העני. כשאין לך מושג מה זה חותם המלך אז אתה יכול להשתמש בו כדי לפצח אגוזים. וכך – כשאין לך שום מושג מה זה האינסוף הזה אז אתה יכול להגיד באופן כולל ופשטני שזה אור ואהבה. נכון שזה אור ואהבה, אבל יש לו גם פנים אחרות – אותם פנים שליאורה תיארה עכשיו, אותם פנים שאמא של התלמידה פוגשת, אותם פנים שהיא עצמה עברה בחלום. כשאמר לי הבחור את הדברים על בחירת האלוהים שלי, אז ידעתי שהוא קשקשן ולא מבין כלום.

אם אנחנו נתחבר ליראה הזו ונחזק את האמונה שלנו, אם נתחבר לחיפוש פנימי מלא יראת כבוד,  יראת קודש ויראה בכלל – אז לא יהיה שום דבר בעולם שיפחיד אותנו. זה כמובן רף גבוה שאנחנו שמים לעצמנו, אבל אנחנו יכולים לקחת את הסיפור של רבי עקיבא כמודל ודוגמא.

אנחנו יכולים לקחת את הסיפור של רבי עקיבא:

רבי עקיבא היה אחד מעשרת הרוגי מלכות. הוא נכלא ע”י השילטון הרומאי. לקראת הוצאתו להורג סרקו את גופו במסרקות ברזל. כשסרקו אותו במסרקות ברזל הוא התפלל ‘שמע ישראל’ ואמרו לו ‘רבי, איך בעת שאתה עובר כאלה יסורים אתה מתפלל?’ והוא אמר ‘כל חיי חיכיתי להגיד את המשפט הזה באמונה הנכונה שלו’.

רבי עקיבא הוא המודל שלנו לאחד שלא פחד מכלום, כי הוא היה כל כך דבוק באלוהים. עינויי תופת, מסרקות ברזל – והוא לא פחד, והייתה לו איזושהי שמחה.

אנחנו צריכים לעצור לבדוק את עצמנו כל פעם שאנחנו פוחדים. אנחנו פוחדים כי עזבנו את עצמנו ואת העצמיות שלנו. אנחנו לא מחוברים לעצמינו, אנחנו מחוברים לכל מני דברים חיצוניים, ואז אנחנו פוחדים מהם. הרי מה זה מוות? זה כלום. מה יש לפחוד מהזקנה? זה בהרף עין. אין מה לפחוד מזה. מה יש לפחוד מזה שהיופי שלי עובר? היופי הפנימי שלי לא עובר. מה יש לפחוד מזה שלא תהיה לי קורת גג? כל אלו הם פחדים שאם אני באמונה אז אני יודעת שתמיד תהיה לי קורת גג. אני לא צריכה לעשות כלום, תמיד תהיה לי קורת גג. לא חס וחלילה שאני מבטלת את הפחדים שלנו, אלא אני אומרת שאם נתחבר נכון – בשקיקה וביראה – אז חוץ מהיראה הזו לא תהיה לנו שום יראה אחרת.

“הנה ידוע מכל ספרי קודש שאין לאדם לירא משום דבר רק מפני ה’ בורא כל העולמים, וממילא כשאדם ירא מה’ אינו מתירא משום דבר המפחיד, כי כל מיני יראות ופחדים הנמצאים בעולם המה כדי לעורר עצמו ליראת ה’ הרוממות וממליא כשיש לאדם יראת הרוממות מה’ יתברך אינו מפחד משום דבר שבעולם, כי אי אפשר לשום דבר המפחיד לשלוט באדם הירא מה’ יתברך.

וגם זאת ידוע, מי שיש לו תמיד מורא שמים עליו, ממשיך על עצמו קדושת אלוקותו יתברך ובא לדביקות גדול בה’ יתברך שכמעט בטל מן המציאות ואינו רואה ואינו שומע שום דבר המפחיד בעולם, כי הוא דבוק ב”אין” דהיינו באין סוף ברוך הוא, הנקרא בזוהר הקדוש מידת “אין”, ומשם ממשיך קדושה גדולה עליו, והיינו “מאין  יבוא עזרי” המבואר בתיקונים הזוהר הקדוש” (מאור ושמש)

 

‘מאין יבוא עזרי’ אמר דוד המלך. תראו כמה שזה יפה. זה של רב גדול שנקרא מאור ושמש ויש לו גם שם אחר.

מה שניסיתי לומר לפני כן במילים עילגות: “ומשם ממשיך קדושה גדולה עליו, והיינו “מאין  יבוא עזרי” המבואר בתיקונים הזוהר הקדוש” המציאות הזו שאנחנו קוראים לה ‘מציאות’ – היא בטלה ממנו. הוא כבר לא בתוך המציאות הזאת, עם כל הפחדים המדומים. הרי זו לא חוכמה להגיד שאני מאמין בעולם הבא, ואני מאמין האלוהים, ומאמין בזה ובזה – אבל לפחוד מהמוות. כמובן שכולנו פוחדים, אבל הכל נהיה ממנו.

יש ברכה שמי שלא יודע לברך תמיד אומר אותה: “שהכל נהיה בדברו”. אני אוהבת את הברכה הזו, כי הכל נהיה בדברו. הכל – נהיה בדברו. אנחנו כל הזמן חושבים שהכל נהיה בדברנו, או לפחות חלק נהיה בדברינו, או לפחות ‘אני עשיתי את זה – אז לבת שלי קרה ככה, או אני עברתי כאן – אז נפלה לבנה’ וכו’… זו השטות הגדולה – שאנחנו חושבים שאנחנו מזיזים דברים. אנחנו לא מזיזים כלום. ככל שאת יותר לומדת ויותר יודעת, ואת מסתכלת איך התנהגת ומה עשית, ואיך הדבר שעשית וחשבת שהוא הטרגדיה הכי גדולה בעצם הביא לדבר הכי נכון – אז את מבינה שאת לא מבינה שום דבר. את מבינה שאת לא מבינה שום דבר ולא רק הבנה שכלית, ואת ממשיכה לדבוק בזה. הוא אמור לנו ‘כי הוא דבוק באַין’ – האינסוף ברוך הוא. משם ‘הוא ממשיך קדושה גדולה אליו’ – כלומר שיש מצב, ואני אוהבת את ההבטחות האלה כי אנשים הגיעו לזה אז למה שאנחנו לא נגיע לזה – יש מצב שאנחנו נהיה דבקים באַין של ‘מאין יבוא עזרי’ וכל העולם הזה פה יראה לנו כחלום. זה לא שהעולם לא רציני, ושלא נעשה את המקסימום – חלילה. אבל כל הפחדים שלנו יתפוגגו בגלל הדבקות שלנו באינסוף. לזה צריך להגיע. כל אחד צריך לשאוף להגיע לשם. אל תסתפקו בפחות, כי מבטיחים לנו את זה. נכון שפעם זו הייתה נחלתם של גדולי עולם בלבד, אבל היום זה יכול להיות גם נחלתינו. למה להסתפק בפחות אם בורא עולם עצמו אומר לנו שאנחנו יכולים להגיע לזה? אמרנו לא פעם : תקופת החשיכה הסתיימה – 1899 הסתיימה תקופת החשיכה בעולם. זה ידוע אצל ההודים, זה ידוע אצל הנוצרים וזה ידוע אצל היהודים – עכשיו התחילו 2000 השנה של פעמי משיח – לקראת הגאולה. תקופת החשיכה נגמרה – למה שאנחנו לא נתעורר?

אנחנו נבדוק מהיום והלאה כל פחד שלנו אל מול מה שכתוב כאן כל כך יפה. כמה אני באמת ביראת אלוהים. כמה אני מאמינה באמת שהכל נהיה בדברו, או כמה אני מאמינה שהכל נהיה בדברי, לטוב ולרע.

משתתפת – אני מנסה להבין מה שאת אומרת, אבל בתוך זה שהכל נהיה בדברו, אנחנו לא מאבדים אחריות על הדברים? זה לא מנוגד באיזשהו אופן ללקיחת אחריות?

אורנה – הכוונה לא לאבד אחריות. הכוונה לעשות את כל מה שאנחנו יכולים ויודעים, אבל באמת להבין שאנחנו לא שולטים כמו שאנחנו חושבים, ולא כל דבר שעשינו נעשה בתודעה מלאה. בגלל שאנחנו עושים משהו, לא בתודעה מלאה, ואנחנו מצטערים עליו, ואחרי כמה שנים אנחנו רואים שטוב שעשינו אותו – להתחיל להבין שהמשחק הזה הוא לא המשחק רק שלנו. הוא לא רק שלנו ‘המודע’, הוא גם שלנו ה’לא מודע’. שלנו הלא-מודע – משם בא ה’אני’ הגבוה שלנו. אני מדברת עכשיו במילים של האנתרופוסופיה. חלילה לא להסיר אחריות. עלינו לקחת הרבה אחריות. אשמה ואחריות הן גם חלק מהקרמה שלנו – של מי שאשמה ואחריות זו הקרמה שלו. אבל מה שחשוב נגיד במילים פשוטות:

ככל שנתחזק בדרך הרוחנית – אנחנו נתחזק ב’אני’ שלנו, בעצמי שלנו, ולא נפחד שלא תהיה לנו קורת גג או שאיראן תפציץ אותנו. לא נתעסק בפחדים שהם הפחד שלנו לא להיות קרובים לאלוהים. הפחד היחיד שצריך להיות לנו זה הפחד אם אנחנו לא נצליח להיות קרובים לאמת. זה הפחד היחיד. אם אנחנו עושים עבודה כדי להיות קרובים לאמת – האמת על עצמנו קודם כל – אז לאט לאט הפחדים יתחילו לנשור. אני חושבת שיש כאן אנשים שיכולים אפילו לאשש את מה שאמרתי מהחיים שלהם.

זה כאילו שאני עובדת עם החוכמה הרגילה שלי ואני עושה את זה וזה וזה – שטיינר אמר שברגע שאת רואה רוחית או עולה לעולמות הרוח, את לא מרגישה ששום דבר מחייב אותך, אין לך תשוקה ואין לך אמביציה לעשות דברים – אבל את עושה דברים כי ככה צריך להיות. אבל לא מתוך איזו תשוקה עיוורת לפיה את חושבת שמה שאת עושה זה באמת מה שמשנה עולמות. זה לחיות בשתי רמות תודעה. ברמת התודעה שאת מדברת עליה עכשיו – אז ברור שיש לנו אחריות. בכל רמת תודעה יש לנו אחריות, אבל ברמת התודעה הרגילה אנחנו לא רואים את התוכנית השלמה, אנחנו רואים רק מה שאנחנו עושים. אבל אנחנו כמובן מתקדמים, כולנו.

משתתפת – אני יכולה להגיד שלפני שהתחלתי את הלימודים של היעוץ הביוגרפי היו לי הרבה מאוד פחדים, אפילו פחד מכלבים, פחד מחושך, דברים כאלה. זה מאוד השתנה. היום הפחד הכי גדול הוא לאבד את הדרך הרוחנית. זה הפחד הכי גדול. לגבי אחריות אני יכולה להגיד שאני חושבת שבסופו של דבר דווקא בתוך הדרך הרוחנית אני מרגישה שאני לוקחת הרבה יותר אחריות ושנדרשת ממני הרבה יותר אחריות. בעיני זה לא רק שזה לא מוריד אחריות אלא זה מוסיף אחריות כשאת מבינה שאת חלק מתוך משהו כל כך גדול, שיש רמות כל כך גדולות של תודעה ושל אינסוף, שאפשר להגיע אליהן. אני מרגישה שזה מוסיף לי לתחושת האחריות שלי כאדם ולא מוריד ממנה.

משתתפת – לא התכוונתי לתחושת האחריות מול דרך רוחנית אלא מול לומר שבעצם אין ממה לפחד. אני תופסת פחדים כסוג של מנגנון הגנה. על זה אני מדברת.

אורנה – נכון, הם סוג של מנגנון הגנה. את אומרת בדיוק את מה שאני אמרתי, ואם נוריד את מנגנון ההגנה הזה אז נראה איפה אנחנו באמת. נגיד שהילד שלי בתקופה לא טובה (לא הילד שלי באישי, אלא כדוגמא), ואני בחרדות מה יהיה אתו, והוא מתדרדר ולוקח סמים ומסתובב ברחובות… עכשיו, אם יש לי אמונה ויש לי אמון, אז זה לא שאני לא סובלת אבל בתוך תוכי אני יודעת שהכל נהיה בדברו, והכל בסדר והכל יהיה בסדר. לזה אני מתכוונת.

אני סיימתי את השיעור שלי, ותהרהרו בזה. כל אחת איך שזה פוגש אותה ואיך שזה נוגע לה, ואם יש דחייה או התנגדות זה בסדר. אני רק מביאה דברים שעולים אצלי – גם מתוך החיים וגם מתוך הלימוד.

אני אשתף את השיר שלי. זה לא שיר אישי, זה שיר על כל אלה שאנחנו קוראים להם ‘הנקראים אל הרוח’. כתבתי שיר קולקטיבי, לכל מי שמרגיש קצת שונה וקצת אחר. כל מי שמרגיש שהיה בשבתאי קדמון. למרות שאני כתבתי אותו הוא לא מדבר עלי במיוחד, אני חושבת שאתם תוכלו להזדהות אתו.

מי האלוהים שלך?

מִי הָאֱלֹהִים שֶׁלָּךְ?

אֶל נָקָם אוֹ אֶל הַחֶסֶד…

הוּא שָׁאַל

וְקוֹלוֹ מִסְתּוֹרִי, מִתְיַמֵּר.

בְּבוּז אֵלָיו הִבַּטְתִּי –

בָּרוּר שֶׁאֵינְךָ מַכִּיר אֶת אֱלֹהִים,

וְאַתָּה מְדַבֵּר –

כְּאִלּוּ יֵשׁ אֱלֹהִים אַחֵר.

אֱלֹהִים הוּא אֵשׁ אָכְלָה, אֶל קַנָּא וְאֶל שִׁלֵּם –

הוּא בּוֹחֵר – וַאֲנִי הַנִּבְחֶרֶת.

רַחֲמָיו הוּא מַפְנֶה לִשְׁאַר יְלָדָיו –

הֵם דּוֹמִים – וַאֲנִי הָאַחֶרֶת.

מַתָּנָה מְיֻחֶדֶת שְׁמוּרָה עֲבוּרִי,

צְלָב וְעָלָיו מַסְמְרִים –

וּכְמוֹ בְּנוֹ יקירו – זוֹ אֲנִי הַנִּצְלֶבֶת,

וְהַכּוֹס עַד-סֵיפָה יִסּוּרִים.

אַךְ אֲנִי אַחֲרָיו כְּעִוֶּרֶת הוֹלֶכֶת

לֹא הוֹתִיר לִי מֵאוּם מִלְּבַדּוֹ.

עַד בִּי תִּכְלֶה נְשִׁימָה אַחֲרוֹנָה

אַמְשִׁיךְ לְבַקֵּשׁ אֶת חַסְדּוֹ.

 

אני מאחלת לכן שבוע טוב ושבת שלום.

משתתפות – שיר מדהים. תודה רבה. שיעור מאלף.

אורנה – אם זה מדהים בעינכן אז זה מהדהד בכן.

תודה רבה בנות יקרות.

print