25.11.2020 – לימוד 58

לצפייה בווידאו של הלימוד לחצו כאן

תמלול הלימוד:

את המפגש היום נקדיש לאחד הנושאים העצומים והגדולים – דיבור ושתיקה. אנחנו ניגע רק באחד ההיבטים שלו, ונתרכז יותר בשתיקה. נראה את אחת ההתייחסויות של שטיינר לאיכות של השתיקה.

נקרא שיר שמתייחס לנושא:

אווה קילפי /כשאין עוד כוח

כְּשֶׁאֵין עוֹד כֹּוחַ לִכְתֹּב, צָרִיךְ לְהִיזָּכֵר.

כְּשֶׁאֵין עוֹד כֹּוחַ לְצַלֵּם, צָרִיךְ לִרְאוֹת בְּעֵינֵי הָרוּחַ.

כְּשֶׁאֵין עוֹד כֹּוחַ לִקְרֹא,

צָרִיךְ לִהְיוֹת מְלֵאִים סִפּוּרִים.

כְּשֶׁאֵין עוֹד כֹּוחַ לְדַבֵּר,

צָרִיךְ לְהִתְנַגֵּן.

כְּשֶׁאֵין עוֹד כֹּוחַ לָלֶכֶת, צָרִיךְ לָעוּף.

וּכְשֶׁבָּאָה הַשָּׁעָה הַיְּעוּדָה, צָרִיךְ לְוַתֵּר עַל הַזִּיכָּרוֹן,

עַל עֵינֵי הַנֶּפֶשׁ, לַחְדֹּל לְהִתְנַגֵּן,

לִהְיוֹת בְּשֶׁקֶט וּלְהַרְפּוֹת אֶת הַכְּנָפַייִם.

אַךְ יִהְיֶה אֲשֶׁר יִהְיֶה, הַסִּפּוּר נִמְשָׁךְ וְנִמְשָׁךְ .

תרגום: רמי סערי

מתוך 'הקול של כל העולמות', הוצאת הליקון

אנחנו יודעים על כוח הדיבור – העולם נברא בדיבור "ויאמר ויהי אור – ויהי אור". בתפילות ביהדות מתפללים כל הזמן "ברוך שאמר והיה העולם" – הדיבור על הכוח של הדיבןר.

מצד שני אנחנו רואים גם במקורות וגם בתרבות העממית – נוכל להיזכר בפתגם או ביטוי שהוא בשבח השתיקה:

"יפה שתיקה לחכמים", "סייג לחוכמה שתיקה". באחת המסכות של פרקי אבות אומר אחד התנאים הגדולים "כל ימי הייתי בין חכמים ולא מצאתי לגוף טוב משתיקה".

אנחנו יודעים על המעבר בין כוח הדיבור מצד אחד אל כוח השתיקה מצד שני.

היבט נוסף עליו נסתכל בהקשר לכוחו הדיבור הוא: הכוחות שעוברים טרנספורמציה – כוחות מסוימים שמשרתים את האדם ומשרתים את העולם מסיימים את תפקידם בשלב מסוים ואז עוברים למשימה הבאה שלהם. הם לא נמוגים, אלא עוברים למשימה הבאה שלהם. זו הטרנספורמציה.

גם בשביעונים בביוגרפיה האישית אנחנו יודעים שאדם עובר משביעון לשביעון, וכוחות ששירתו איכויות מסוימות בשביעון מסוים  עוברים טרנספורמציה ומשרתים את האיכות הבאה. מהי האיכות הבולטת שעוברת בין השביעונים הראשונים – איזו טרנספורמציה של כוחות יש שם?

המעבר מהגוף הפיזי לגוף האתרי שנבנה בשביעון השני. הכוחות שהמשימה שלהם הייתה לבנות את הגוף הפיזי סיימו את משימתם בשנה השביעית עם התחלפות השיניים, ואז עוברים למשימה חדשה – בניית הגוף האתרי והאיכויות שמיוחדות לו: חשיבה, מיניות וכיו"ב.

את כל זה אני אומרת כדי שנקרא בהמשך את הטקסטים של שטיינר בנוגע לדיבור ונראה את הכוחות שהוא מייחס לדיבור ואת הטרנספורמציה שלהם לכוחות רוחניים גבוהים יותר. לפני כן נקרא טקסט מקסים מתוך 'תהילה' של ש"י עגנון, והדברים יתקשרו לאחר מכן לטקסט של שטיינר.

"כשהייתי תינוקת, פטפטנית הייתי. ממש מקימה ועד לשכיבה לא פסק פטפוט מפי. היה זקן אחד בשכנותי. אמר לאותם שהיו שמחים על פטפוטי, חבל על תינוקת זו, אם היא מבזבזת כל דבריה בילדותה, מה ישתייר לה לזקנתה. נפל עלי פחד ויראתי שמא למחר אני אילמת. לימים ירדתי לסוף דעתו של הזקן, שלא יוציא אדם בזמן מועט מה שנקצב לו לכל ימי חייו. הרגלתי עצמי לבדוק כל מלה אם צריכה שתיאמר ונהגתי קימוץ בדיבור. ומתוך שנהגתי קימוץ בדיבור נשתייר לי אוצר של דיבורים. האריכו לי שנותיי עד שאגמור אותם הדברים שקצובין לי. (ש"י עגנון, תהלה)

אנחנו רואים בטקסט הזה איך היא (או הסופר עם הידע שהיה קיים שם) מקשרת בין כוחות החיים לכוחות הדיבור – ככל שנדבר אנחנו עלולים לפגוע בכוחות החיים. בידע שלנו כוחות חיים עוברים התמרה לכוחות של תודעה. את הטקסט של שטיינר נקרא ונתמקד בו, על אף שהוא ארוך. ההקדמה שעשינו תעזור לנו להבין אותו:

"במהלך התפתחותו, האדם עובר מנקודת המבט הרגילה לזו של הראייה הרוחית; לפיכך, הכוחות שיאפשרו לו מאוחר יותר להפנות את מבטו אל העבר, אל התגשמויותיו הארציות הקודמות, בוודאי נוכחים בכל בני האדם. ואז השאלה היא: מה קורה לכוחות האלה, מה עושה טבע האדם בכוחות האלה שקיימים בתוך האדם, שנוכחים כבר מלידתו, אבל הוא אינו מצליח לפתח אותם עד לנקודה שבה הם יאפשרו לו לזכור את חייו הארציים הקודמים?"

אנחנו לומדים שאנחנו נולדים עם פוטנציאל גדול של התפתחות. אבל אם אנחנו לא נפתח את זה, אנחנו עלולים לבזבז את זה ולא להגיע לאן שאנחנו אמורים להגיע. אז איפה הכוחות האלו, ואיך נגיע אליהם כדי שהם ישמשו אותנו לזכור את החיים הארציים הקודמים – הכוונה היא לאותה יכולת רוחנית לראות את הנצחיות שבחיים שלנו, לראות את החיים שהיו לפני החיים הנוכחיים. גם בחקירה הביוגרפית אנחנו מפתחים את ידע הקרמה כדי לראות קדימה ואחורה. זו איכות רוחנית שאנחנו צריכים לפתח. אז מה קורה לכוחות האלה?

"כדי לחקור שאלה זו באמצעות ראייה רוחית ולהתבונן בכוחות המעורבים, עלינו להפנות את תשומת ליבנו לגיל מוקדם מאוד בילדות. אנו רואים שרק בגיל זה פועלים אותם כוחות שהרואה הרוחי יכול להשתמש בהם כדי לפתח מבט לאחור אל חיים ארציים קודמים. כיום, עבור האנושות של ימינו, הכוחות האלה פועלים בבניית הגרון האנושי וכל מה שקשור בו. הם עוזרים בעיקר לכל מה שיעניק מאוחר יותר לגרון האנושי את היכולת ללמוד לדבר. כלומר, בכל אדם קיימים כוחות שיכולים לאפשר לו לפתח מבט לאחור על גלגולים ארציים קודמים. אבל בעידן שלנו כוחות אלה מגויסים לבניית איברי הדיבור, כך שבחיים הרגילים האדם אינו יכול להגיע ליכולת לראות את העבר. אולם בתקופות קדומות, כמעט בכל מקום על האדמה, הייתה לאדם את היכולת הזאת לזכור את חייו הארציים הקודמים. זאת מפני שבמהלך בניית איברי הדיבור לא נעשה שימוש בכל הכוחות שביכולתם לאפשר את ראיית החיים הקודמים; חלק מכוחות אלה נותר בעינו. "

שימו לב שבאותה תקופה לא נעשה שימוש בכל הכוחות. נשאר קצת. על מה הוא מרמז – מה קורה בתקופה שלנו? אנחנו מכלים את הכוחות. גם בדיבור – אנחנו מכלים אותו. איזה כוח אנחנו צריכים לשמר כדי לפתח את הראייה הרוחית? בעבר זה היה להם נגיש יותר. אנחנו יודעים שאחת משלושת המתנות שהאדם מקבל בראשית ימיו, שמרמזות על היותו בצלם אלוהים – שלושת המתנות הראשונות בשנותיו הראשונות של האדם:

משתתפת – היכולת להזדקף. היכולת לדבר. לזכור, תודעה?

יפה – היכולת להזדקף, לדבר, ולהגיד 'אני'. היכולת לדבר היא אחת היכולות המובהקות שמבדילות את האדם משאר הממלכות שמתחתיו. ביהדות, בחסידות ובקבלה מציינים את ארבעת הממלכות באופן הזה: דומם, צומח, חי, מדבר. הם לא קוראים לממלכה האנושית 'אדם'. הדרגה של הממלכה שמעל שלושת הממלכות מאופיינת ביכולת הדיבור. הדיבור היא איכות מאוד גבוהה. היא ניתנה לאדם כחלק מהיותו צלם אלוהים.

פה אנחנו נגיע בטקסט אל היכולת הזו כשהיא מנוצלת, 'מתבזבזת' – ובכך אנחנו פוגעים ביכולת שלנו לפתח את היכולות הרוחניות שיש לנו את הפוטנציאל לפתח אותן.

משתתפת – זה לא יותר נכון להגיד ה'אני' ולא 'הדיבור'? כי כשאומרים שרק האדם מדבר זו שאלה בשבילי. זה נכון שהדיבור שלנו הוא אולי אחר מהחיות, אבל יש בין החיות תקשורת, אבל אין להן את ה'אני'.

יפה – אנחנו לא מדברים על תקשורת. גם תינוק מתקשר לפני שהוא מתחיל לדבר, אבל אין שם תודעה. הדיבור שקשור לתודעה ולחשיבה – זה הדיבור שעליו אנחנו מדברים. הילד התינוק מתחיל להיות אדם כששלושת האיכויותת האלה נכנסות לתוכו. לא רק היכולת לתקשר. אנחנו יכולים להגיד שאדם שהדיבור שלו פגום מסיבות כאלו או אחרות – יש שם משהו שנפגע. זו אחת האיכויות שמפרידות את האדם משאר הממלכות שמתחתיו.

"במהלך האבולוציה, השפה לבשה בהדרגה צורה אשר בשלב הנוכחי של התפתחות האנושות משתמשת ביותר כוחות מאשר בעבר, ובמיוחד משתמשת בכוחות של הגוף האתרי. כתוצאה מכך, האדם המודרני אינו יכול להשתמש במה שנותר מאותם כוחות שברוב רובם משמשים לפיתוח איברי הדיבור. אילו היה יכול להשתמש בהם, כמו שהרואה הרוחי חייב להשתמש בהם, הייתה לו גישה לראייה של הגלגולים הארציים הקודמים… כאשר אנו מפעילים את פעילות הגוף האתרי שבדרך כלל משמש לפעולת איברי הדיבור, כאשר אנו משחררים את כוחות הדיבור מאיברי הדיבור, כאשר אנו מגיעים למצב שבו יודעים במובן מסוים להקשיב באופן פנימי, מבלי לדבר באופן חיצוני, כאשר אנו יכולים לחוות זאת יותר ויותר, אז השימוש בכוחות אלה מסוגל ליצור באמת את הזיכרון של חיים ארציים קודמים. באנושות של ימינו, בני האדם אינם שמים לב לשארית שנותרת מהכוחות המשמשים לעיצוב הדיבור, שארית אשר הייתה יכולה לאפשר להם לקלוט חיים קודמים. מדובר באחד מאותם מקרים שבהם בעזרת חקירה רוחית ניתן לראות היכן מכוונים בחיים הרגילים הכוחות שהאדם היה יכול להשתמש בהם כדי לפתח ראייה רוחית"

 הקשר ההדדי החי בין החיים למתים/רודולף שטיינר/סדרת הרצאות במקומות שונים 140 GA

 

מה הבנתם ומה הייתם רוצים להגיד על הטקסט – באיזה אופן זה מהדהד בכם?

משתתפת – לא הבנתי איך הדיבור קשור לראייה של הגלגולים הקודמים?

יפה – אם לא תתייחסי ישירות רק לראיית גלגולים קודמים, ותתייחסי לפיתוח כלים רוחניים, אז תראי שהכוחות שאנחנו משתמשים בהם לצורך דיבור – והאדם המודרני מדבר יותר מדי – הכוחות האלו, במקום שישמשו אותנו לפיתוח יכולות רוחניות גבוהות, הם מתבזבזים על דיבור. אחת היכולות הרוחניות הגבוהות שאנחנו שואפים אליה ומכשירים את עצמנו אליה היא היכולת לראות מי היינו בחיים קודמים. כל ידע הקרמה מתבסס על הידע של ראיית החיים הקודמים. אם לא נפתח את היכולות האלו זה לא יבוא מתוך עצמו.

משתתפת – אני יכולה להוסיף: התפיסה, רמת התודעה, בגוף האתרי – היא מרחבית. אימגינציה היא תפיסה מרחבית של תמונה. ככל שרמת התודעה האתרית-האימגינטיבית שלנו עולה, אז התמונה שאנחנו יכולים לתפוס היא מעבר לגלגול אחד, מעבר לאינקרנציה אחת. לכן ככל שנפנה את כוחות החיים לפחות דיבור חיצוני ויותר לכוחות אימגינטיביים (כמו בחלום – החלום הוא תמונה אימגינטיבית) – אז האיכות האתרית תתפתח. זה לדעתי הקשר בין הגוף האתרי וכוחות החיים לבין היכולת לראות כמה אינקרנציות.

יפה – נכון. אנחנו מדברים על המתח שבין חיים לתודעה: פחות חיים יותר תודעה. זה נע על הקו הזה.

במסטריות הקדומות הקדם-מצריות שטיינר מתאר שהחניך היה צריך לעבור 7 שלבים כדי להגיע לרמה של  מתקדש. לכל שלב יש שם, אנחנו לא נציין אותם כאן. נציין רק את השלב השני של האוקולטיסט – שלב זה היה כל כולו שתיקה. נקרא איך הוא מתאר את זה בטקסט ואחר-כך ננסה לענות על כמה שאלות שקשורות לביוגרפיה שלנו בהקשר הזה.

"במיסטריות העתיקות אנשים נהיו לבני אדם חכמים ותרבותיים באמת. הם נהיו לבני אדם שיכולים להתייחס ברצינות לממלכת הרוח. היה עליהם לעבור דרך שבעה שלבים ורק מעטים מאוד הגיעו לשלב הגבוה ביותר. לשבעה שלבים אלו היו שמות שעלינו ללמוד כדי שנדע מה צריך היה לעשות האינדיבידואל שהגיע אליהם…

השלב השני היווה משהו שאנשים כיום מוצאים כמאוד בלתי מקובל. זה היה השלב של האוקולטיסטים. אוקולטי משמעו חבוי, סודי. הם לא נשלחו החוצה אלא נדרשו ללמוד משהו שאנשים מודרניים אינם אוהבים ללמוד – להיות שקטים. מישור אחד של לימודים במיסטריות העתיקות היה ללמוד לשתוק. …בזמנים קדומים אנשים התבקשו לשתוק על הדברים שלמדו. הם היו מאזינים בלבד. אפשר היה לקרוא להם אך ורק 'מאזינים' בעולם האוקולטי, כי היה עליהם להקשיב. היום הסטודנטים באוניברסיטאות הגרמניות נקראים 'שומעים' ולא עוד תלמידים…

אם כן, זה היה השלב השני. אנשים למדו לשתוק. כאשר יש דממה זה קורה – זה כמו יחסי סיבה ותוצאה – שהטבע הפנימי של האדם מתחיל לדבר אליו. זוהי הדרך. דמיינו שיש לכם קערה של מים. אם אתם משתמשים בצינור לשאוב את המים, המים יזרמו החוצה – אם יש לכם קערה, לא מעיין – אז לא יישאר דבר. זה מה שקורה כאשר אנשים מפטפטים כל הזמן. הכל בורח עם המילים הללו ודבר לא נשאר. הקדמונים ידעו זאת ולכן המאזינים להם למדו בראש וראשונה לשתוק. אז הם למדו להעריך את האמת ולשמור על שתיקה. הדממה באה לאחר מכן…

כך זה היה בימים ההם. אנשים האמינו בעולם הרוח וידעו שלא ידבר אליהם בהמולת החיים אלא רק כאשר יוכלו להתרחק ממנה. האדם פיתח כמובן את היכולת להתנתק באמצע הרעש והמהומה. אבל היה צורך ללמוד זאת תחילה. מרגע שזה נלמד, התקדם האינדיבידואל לשלב השישי".

מסלק ועד לבודהיזם/שאלות ותשובות לעובדי הגיתהאנום/רודולף שטיינר. GA353/2

למישהו זה מזכיר משהו – שאנשים ידעו שעולם הרוח לא ידבר אליהם בהמולת החיים?

משתתפת – 'קול דממה דקה'.

יפה – האלוהים לא  מתגלה ברעש אלא בקול דממה דקה.

ננסה לחשוב יחד על השאלות האלו:

האם אנחנו אנשים יותר של דיבור או יותר של שתיקה?

האם אני מרגיש צורך – כשאני לומד משהו – לדבר על זה, לשתף? ואם כן שיתפתי – מה קרה לאחר ששיתפתי?

האם היו מקרים שבהם דיברתי ואח"כ הצטערתי שדיברתי, וחשבתי שנכון יותר היה לשתוק?

האם נכון שככל שאנחנו מתבגרים אנחנו מרגישים שיותר נכון לנו לשתוק?

משתתפת – אני בן אדם של שקט. אני לא אוהבת לפטפט. מתוך נימוס אני עונה לשיחות טלפון, ומעט. החברים שלי יודעים את זה. אבל אני רואה שדרך שיחה ודרך מערכות יחסים אני לומדת יותר טוב. אני לא מדברת על סתם פטפוט אלא על דברים רוחניים ומשמעותיים. אם אני מדברת עם האדם הנכון אז יש למידה הרבה יותר עמוקה. זה מאלץ אותי לצאת ממקום הנוחות שלי, וכן לדבר.

יפה – את אומרת שהדיבורים הם לא דיבורי סרק, זה לא לבזבז מילים. זה דיבור שמשרת את ההבנה ואת התכנים שאת רוצה לעסוק בהם. את משתתפת בלימודי ההכשרה שלנו בשנה האחרונה, אז אשאל אותך האם את מרגישה צורך לשתף מישהו, לדבר על התכנים האלה?

משתתפת – ממש מעט. אני מדברת עם שניים. אחד שלמד לפני את התכנים האלה, והאחרת היא אחותי שאני מנסה בזה לאחות קרעים שיש ביננו. אני מספרת לה קצת קצת וזה בדיוק עושה את מה שרציתי. עד שהיא אומרת 'תבואי עוד פעם לדבר'. היא החרימה אותי כ-שלוש וחצי שנים, לא רצתה לראות אותי. הדיבור הזה מחבר ביננו.

יפה – לי זה היה בהתחלה: למדתי והרגשתי שזה נושא כל כך מרעיש ומרגש, ומאוד רציתי לדבר ולשתף בתכנים. אתם מכירים את זה? השאלה אם במשך הזמן אתם מבינים שפחות ופחות צריך לשתף בתכנים האלה את מי שלא בתוך המעגל?

משתתפת – זה ממש ככה. בהתחלה זה היה מהתלהבות על זה שאני שם, שאני כל כך מתחברת למה שאני לומדת, ואז התחלתי לספר ולדבר. איך שהתחלתי להסביר האנשים פחות ופחות התעניינו. ראיתי פחות עניין. אני יותר שותקת ולא מדברת על מה שאני עושה. אמרתי שזה הנושא שלי ואני יכולה רק איתכם לדבר על זה, ואולי עוד כמה בנות שאני משתפת, אבל עדיין לא מרגישה שצריך לדבר. אני באופי שלי יותר שותקת מאשר מדברת. יכול להיות שיש לי דיבור פנימי, אבל זה ביני לביני.

יפה – נדמה שאין אף תורה רוחנית או דרך רוחנית שלא מכוונת את האדם לשתיקה. זה יכול להיות ע"י מדיטציות, ריטריטים, כל מני דרכים שבסופו של דבר האדם אמור להגיע לפחות ופחות דיבור. הדיבור גם מכלה כוחות וגם מעמעם את החוויה, מעמעם את הידע. הצורך לשתף ולדבר נובע לעיתים מהתלהבות, או מחוסר יכולת להישאר בבדידות של הידע הזה. זהו ידע מסעיר וקשה להישאר איתו לבד, אז אנחנו רוצים לחלוק אותו. אנחנו רואים שבמיסטריות המבחן השני היה מבחן השתיקה – עד כמה אנחנו יכולים לשתוק, להאזין ולא לדבר. לא רק ביננו לא לדבר, אלא גם עם אף אחד לא לדבר. זה היה מבחן מאוד לא פשוט.

משתתפת – הדיבור הוא הכלי שלי, מאז ומתמיד. אני פחות ופחות פטפטנית. אני בוררת. אני עובדת בזה. אני גם יועצת אז אני לא יכולה לשתוק לגמרי, בכל זאת יש לי מה לומר. אבל על כל דבר יש לי מה לומר. רציתי לשתף שבשנתיים האחרונות אני עושה לעצמי 'סנריואים' (תסריטים) בראש, כדי לא ליפול למחלה ואז לראות איך המחלה הולידה בי איזה 'אני' או איזה כישור או איזו דרך חדשה – אני עושה את זה לעצמי וירטואלית. אחד הדברים שאני עושה זה שאני לוקחת לעצמי חוש, ומדמיינת מה הייתי אם החוש הזה היה נלקח ממני. אחד מהם זה הדיבור, כי עם זה אני עובדת, מזה אני חיה, זה הכוח שלי. אמרתי שאם ילקח ממני הדיבור אז אני סופסוף אתחיל לכתוב. אז אני כל הזמן מנסה להיות פרו-אקטיבית: לנסות לכתוב בלי שיהיה לי סרטן בגרון, למשל.

יפה – אני שומעת בזה גם את התהליך של הפרדת הזהות שלנו מהחושים שלנו. שהחושים לא יגדירו אותי. זה תרגיל מדהים אבל מאוד מבהיל. כי הזהות שלנו היא לא בדיבור ולא בצליל, לא בשמיעה ולא בשום חוש, היא בסופו של דבר ב'קול דממה דקה'. אז את יכולה להתחיל לכתוב כבר עכשיו ולא לחכות.

לא ברור מאיפה תהילה אומרת שאם היא תדבר יותר מדי אז יגמרו לה החיים. אבל יש את זה במקורות:

רבי אלימלך מדינוב כותב: "קיבלנו מרבותינו בפסוק: 'נפשי יצאה בדברו', שיש שיעור לאדם כמה ידבר כל ימי חייו, ואם ירבה לדבר שלא במקום מצווה, הנה ממעט החיות… וזה: נפשי יצאה בדברו. וכל שכן הוא בדבר, חס וחלילה, דברים אסורים, לשון הרע ורכילות וכיוצא" (דרך פקודיך, ל"ת לד).

משתתפת – אם אני זוכרת נכון, אבולוציונית הגרון הוא איבר הרבייה הבא שלנו. הוא בורא. בורא חיים שלמים. דיבור ובריאה – יש בינהם קשר הדוק. לא סתם זה קשור לכוחות חיים, זה יהיה האיבר הבורא.

יפה – במיתולוגיה היוונית זאוס נברא מתוך הגרון. זה נכון, זה יהיה האיבר הבורא.

ראינו בשני המקורות, ביהדות ואצל שטיינר, את כוח הדיבר, ומצד שני – את הבזבוז של הכוחות הרוחניים, כאשר אנחנו לא משתמשים בדיבור בתבונה – לצורך מצווה ביהדות, או לעניינים שחשובים לי, או לפטפט פחות ולדבר רק להתפתחות.

הדיבור כאיבר, ככוח, אם נשתמש בו נכון ונשתוק יותר – אז הכוחות הרוחיים יתפתחו בנו. לאדם המודרני אין רגע להיות לבד, הוא מדבר, כותב, מקשיב – גם היכולת שלא להיות בדיבור נלקחה מאיתנו. הוא כל הזמן מוצף מילים ודיבורים. זה עוד יותר מקשה. תנסו את התרגיל של ההתנתקות מניידים ומכשירים. אחת המשימות של האדם המודרני היא לחזור אל תוך השקט, אל הלב השני של ההתקדשות.

להלן השאלות על החשיבה והדיבור, ואתם מוזמנים לעשות אותן בעצמכם או בחברותות.

תודה רבה.

שאלות לחקירה ביוגרפית:

1.היכן אני ממקם את עצמי על הרצף שבין דיבור לשתיקה ? האם אני יותר דברן או יותר שותק ?

2.מתי מתעורר בי הצורך לדבר ועם מי ?

3.האם זכורים לי מקרים, בדרך ההתפתחות שלי, שבהם בחרתי בשתיקה לא כהתרסה אלא כי זה היה הדבר הנכון ?

4.האם אני מרגיש צורך לדבר על התכנים שאני לומד, על התהליכים הרוחניים עמוקים שאני עובר ? אם כן, מה הרגשת לאחר ששיתפת מישהו שאינו מהמעגל ההתפתחותי אליו אתה שייך ?

5.האם זכורים לך מקרים שבהם דיברת ובדיעבד הצטערת על כך ?

print