24.3.20 – לימוד יומי 6
לצפייה בוידאו של השיעור לחצו כאן
עיקרי הלימוד:
תפילת ההתמסרות / רודולף שטיינר
את אשר יבוא בשעה הבאה, ביום הבא
אינני יכולה לשנות בפחדיי
אני מצפה לכך בשלוות נפש
בשקט ים רוגע של פנימיותי
פחד וחרדה משתקים את התפתחותנו
בגלי הפחד והחרדה אנו דוחקים מנפשנו
את אשר רוצה לבוא אליה מן העתיד
ההתמסרות למה שאנו מכנים –
החכמה האלוהית במאורעות העולם,
היא הבטחון בכך שמה שיביא עמו העתיד
מוכרח להיות
ושבדרך זו או אחרת
הוא יפעל את פעולתו המיטיבה
הקריאה ברוח זו בתחושה, במילים וברעיונות –
זוהי רוח תפילת ההתמסרות.
אנו חייבים ללמוד זאת בתקופתנו, לחיות מתוך אמון מלא
בעזרה המתמדת של עולם הרוח, אם אין רוצים באובדן אומץ הלב.
על כן נגייס את כל כוחות הרצון,
ונחפש את ההתעוררות הפנימית בכל בוקר וערב.
חזרנו היום אל תפילת ההתמסרות כי הנושא של השיעור שלנו היום יהיה הפחד, הפחדים שאיתם מפגישה אותנו "הקורונה" וכל מה שקורה סביבה.
עם איזה פחדים מפגישה אתכם ואת הסביבה שלכם הקורונה? תלות, חוסר אונים, קריסה, יחסי בין האנשים כאנושות, כלא, מחלה, מוות, אובדן אדם קרוב, בית חולים, בדידות, נטישה, פחד כלכלי, פחד מהשלטון, פחד מהעתיד של ילדיי, פחד שאינני יכולה להגן, להושיע, חוסר משמעות, אפוקליפסה ועוד…
מדוע אנחנו פוחדים? הפחד העמוק שיושב מתחת לכל הפחדים שלנו, הוא פחד המוות. אנחנו פוחדים מהמוות למרות שהוא הדבר הבטוח היחיד בחיים האלו. פחד המוות הוא לא רק הפחד מהמוות הגדול, הפיסי, אלא גם מכל המיתות הקטנות מכל דבר בעולם הפיסי שלובש ופושט צורה, שמשתנה – פיטורין, גירושין, מחלה ועוד', ניתן לומר במילים אחרות שזהו הפחד מעולם הרוח, הרוח היא כל הזמן בתנועה, ביצירה, המפגש עם הרוח הוא מפגש מטלטל, מפתיע, שמערער את מה שקיים, את מה שהכרנו, את מה שהיינו רגילים להישען עליו, שנתן לנו ביטחון.
מה התגובה הראשונית שלנו לפחד? התגובה הראשונית שלנו היא התגובה ההישרדותית, כמו התגובה של החיה לאיום – fight, freeze, flight, זו התגובה הנפשית שלנו כאשר אנו עומדים לפני משהו לא מוכר, אנחנו מנסים להחזיר את השליטה לידנו, למנוע מהדבר להתרחש, אנחנו רוצים להקפיא את הישן, למנוע ממנו להיהרס. הכוח הזה, שפועל עלינו במיוחד כשאנחנו פוחדים, שחודר אלינו דרך הפחד, זה הכוח של אהרימן. אהרימן משכנע אותנו שהמהות שלנו היא חומרית בלבד, ושהמוות הפיסי הינו הסוף של הכל, אהרימן, רוצה להקפיא את העולם הארצי, הוא לא רוצה שהפיסי ייהרס, הוא רוצה שנחיה חיי נצח פיסיים עלי אדמות. ובהתאם לזה גם התגובה של החברה המודרנית, ושל השלטון לא רק בארץ שלנו אלא בכל העולם לקורונה היא תגובה שנובעת מתוך פחד ומגיבה לפחד בניסיון למנוע מהדברים להתרחש, לבודד, לחסן, להיפטר מהמחלה, להכחיד אותה מתוך הנחה שהמחלה היא אויב שצריך לחסל אותו, טעות שניתן להילחם בה באמצעים ארציים.
אבל מה אומרת לנו תפילת ההתמסרות – "פחד וחרדה משתקים את התפתחותנו, בגלי הפחד והחרדה אנו דוחקים מנפשנו את אשר רוצה לבוא אליה מן העתיד."
האנתרופוסופיה מציעה לנו דרך הפוכה, במקום לברוח מהפחד להתמסר אליו, לפגוש אותו, להסכים לעבור דרכו, להסכים למות, כי יש אמת כלשהי שהפחד מסתיר מאיתנו, משהו שבא אלינו מהעתיד ורוצה להיוולד, שהפחד מעכב אותנו מלפגוש. למרות שכולנו חלק מאותו אירוע גדול שנקרא קורונה, הפחד שכל אחד מאיתנו פוגש עכשיו שייך אליו, לביוגרפיה שלו ולקרמה שלו.
המחשבות המנחות שבהן עסק הלימוד:
שאלת הנפש
- עבור בטחון רגשי וגילוי עוצמתי של הרצון, זקוק האדם לידע העולם-הרוחי. ללא קשר לתחושת הגדוּלה, היופי והחכמה של עולם הטבע, עולם זה לא יעניק תשובה לשאלת ישותו-הוא. ישותו מקיימת את החומרים והכוחות של עולם הטבע בתוך צורת האדם החיה והמרגישה, עד לרגע בו הוא חולף דרך שער המוות. אז מקבל אליו הטבע את הצורה האנושית הזו ואין ביכולתו להחזיקה שלמה; הוא מפזרה ומפוגגה. אכן, הטבע העצום, היפה, מלא-החכמה, עונה על שאלת התפזרותה והתפוגגותה של צורת האדם. אך על השאלה השנייה – כיצד מאוחדת צורה זו ומוחזקת כשלמות – האם הוא עונה? אין ביכולתה של התנגדות תאורטית כלשהי לסלק מנפשו המרגישה של האדם את השאלה הזו, אלא אם כן הוא מעדיף להרדים את עצמו. בכל נפש אנושית הערה באמת, חייבת נוכחותה של שאלה זו להחיות יותר ויותר את הכמיהה לדרכים רוחניות של ידע-עולם.
האדם הוא ישות הבנויה משתי מהויות – רוח וחומר. החוקים של הטבע, גדולים, יפים ומפעימים ככל שיהיו, יכולים לתת לנו תשובה רק על מה שפועל על המהות הפיסית-ארצית של האדם, על מה שגורם לגוויה שלנו להתפורר ברגע המוות. אבל מה יכול לתת לנו תשובה על המהות הרוחנית של האדם – על מה שמחזיק את הגוף ומונע ממנו להתפורר ונשאר גם לאחר המוות? רק ידע רוחני.
המדע והרפואה המודרנית, חכמים ומפותחים ככל שיהיו לא יכולים לתת לנו הסבר מדוע הגיע המשבר הזה המכונה "קורונה" ומה משמעותו, כי הם מסתמכים רק על חוקי הטבע, על מה שנגלה לנו דרך החושים – הם מתייחסים רק למהות החומרית של האדם. הם יכולים לתת לנו הסבר שהמחלה התחילה מכך שמישהו אכל עטלפים, מה היא עושה לגוף, וכמה חשוב שנשטוף ידיים, וכו', ומתישהו הם גם יפתחו אליה חיסון או תרופה אולי אפילו בקרוב, אבל זה עדיין לא ייתן לנו תשובה למשמעות של המחלה ולתכלית שלה.
- עבור שלווה בחייו הפנימיים זקוק האדם להכרת-העצמי ברוח. הוא מוצא את עצמו בחשיבתו, ברגש שלו וברצונו. הוא רואה כיצד תלויים מחשבה, רגש ורצון באדם הטבעי. בכל שלב התפתחותי שלהם תלויים המחשבה, הרגש והרצון בבריאות ובמחלה, בהתחזקות הגוף ובהיחלשותו; כל שינה מכסה אותם. חיי היום יום מראים לנו שהתודעה הרוחית של האדם תלויה מאוד בקיומו הגופי. לפתע מתעוררים בני האדם לעובדה שבעולם-החוויות הרגיל ניתן לאבד לחלוטין את ידע-העצמי, והחיפוש אחריו הנו מסע שווא. אז עולה לראשונה השאלה מלאת החרדה: האם יכול להתקיים ידע-עצמי החורג מהחוויות הרגילות של החיים? האם יכול להתקיים כלל בטחון לגבי העצמי האמיתי של האדם? האנתרופוסופיה מחויבת לענות על שאלה זו על בסיס התנסות רוחנית. בעשותה זאת היא אינה ניצבת על קרקע של אמונה או דעה בלבד, אלא על התנסות מודעת ברוח – התנסות, אשר ודאות טבעה-העצמי אינו נופל מזו של הגוף.
בחיים הרגילים, היומיומיים שלנו אנו חווים עצמנו דרך ההתנסויות בעולם הארצי. לגבי העולם הארצי יש לנו וודאות. דרך ההתנסויות בגוף הפיסי ובחיים הארציים אנו מכירים את עצמנו ומפתחים תודעה ותודעה עצמית, ועל כן תודעה רוחנית זקוקה להתנסויות ולחיים בגוף הפיסי.
ר. שטיינר, ‘מחשבות מנחות’, 2020, עמ’ 11-12, תרגום: אורנה בן דור, הוצאת ‘כחותם’.
כפי שנאמר, הפחד העמוק שיושב מתחת לכל הפחדים שלנו הוא הפחד מהמוות, מהרס הפיסי. אנחנו פוחדים כל-כך בגלל שאנחנו מזוהים לגמרי עם הישות הארצית שלנו, כשאנחנו אומרים "אני", למשל "אני יעל", "אני יפה" וכו', אנחנו מתכוונים בעצם לזהות הארצית שלנו – "אני יעל, יש לי שיער בהיר ומשקפיים, אני גרה במלכיה, אני אמא לשלושה ילדים, אני יועצת ביוגרפית וכו'". אבל כל הדברים האלו, כל מה שקיים בפיסי, יתכלה בסופו של דבר. רק דרך הידע הרוחני אנו מגיעים לוודאות לגבי 'האני' שלנו, הישות הנצחית שלנו, ששבה ומתגשמת כל פעם בלבוש אחר, שלובשת צורה ופושטת צורה, אבל אינה מתכלה.
בחיים היומיומיים, לפני הקורונה, היו לנו המון דברים שיסיחו את דעתנו מהמוות, מהסופיות של החיים הפיסיים, שיניחו לנו "להירדם" – השגרה שלנו, העבודה, קניות, טיסות, ופתאום, בבת אחת כל זה נלקח, משתנה, מתערער, כל האשליה הזו מתנפצת, וכל אחד מאיתנו עומד עכשיו מול עצמו, ומול הפחדים שלו.
עבור הדרך הרוחנית אנחנו זקוקים לאומץ, אומץ לפגוש את המוות, אומץ לפגוש את האמת על עצמנו. עבור הדרך הרוחנית אנו נדרשים לעבור דרך הפחד הכי גדול שלנו, איפה שנמצא הפחד הכי גדול שלנו, שם נמצאת גם האחיזה שלנו וחוסר החירות שלנו. היציאה שלנו לחירות כרוכה בפרידה מכל האחיזות שלנו, מכל הזהויות שלנו. על כן, הפחד שעימו אנחנו נפגשים יכול לגלות לנו על מה אנחנו נדרשים לוותר – אם הפחד הכי גדול שאני פוגשת זה שאני אאבד את הפרנסה שלי בגלל הקורונה, עלי לבדוק עד כמה אני אחוזה בחומר, אם אני מרגישה פתאום מיותרת, כי אין לי מקצוע נדרש, ייתכן ששם אני אחוזה בצורך להרגיש חשובה, משמעותית, אם הפחד שלי הוא שאדם אהוב יחלה וימות, ייתכן שאני נדרשת לוותר על התלות שלי בו, ואם הפחד שלי הוא מהבידוד והבדידות, מהריק, מהמפגש עם עצמי, כנראה שזה בדיוק מה שאני נדרשת לפגוש.
תרגיל לחקירה ביוגרפית – הפחד שאני פוגש/ת מול הקורונה:
- מהו הפחד הכי גדול עימו מפגישה אותי הקורונה?
- עצמו עיניים, נשמו עמוק, הרפו את גופכם והשתקעו בתוך הפחד, הסכימו לפגוש אותו – נסו להעלות אימגינציה של הפחד הזה – מה התמונה שעולה?
- פקחו עיניים ובלי לחשוב ציירו / פסלו את מה שעלה.
- בחברותא שלכם, התבוננו על מה שעלה בצורה פנמנולוגית / גתהאנית – מה אתם רואים? התבוננו בצורה אוביקטיבית, בלי סימפטיה ואנטיפטיה ובלי לתת עדיין פרשנות.
- מה אתם מגלים על עצמכם מתוך המפגש עם הפחד והתמונה שעלתה? מה האמת הרוחנית שמתגלה כאשר אתם מסכימים לפגוש אותו? לאיזו אחיזה שלכם הוא קשור? על מה אתם נדרשים לוותר?
- כיצד הוא קשור לביוגרפיה ולקרמה שלכם? מה ההתפתחות שהמפגש עימו יכול להוליד?