אנתרופוסופיה בימי קורונה – לימוד 60

9.12.2020 – לימוד 60

לצפייה בווידאו של הלימוד לחצו כאן

תמלול הלימוד:

את המפגש היום נקדיש לחנוכה, אבל בהיבט קצת אחר. נתייחס לנושא המקדש משלושה היבטים:

האחד – ההתייחסות של שטיינר, השני – דרך היהדות, והשלישי – נראה איך אמור להיות המקדש העתידי לאחר ששני הקודמים נחרבו. כמו כן נראה מה התפקיד של המקדש בחיי היוםיום של האדם.

נתחיל עם הורס שקשור לשבוע זה מתוך ‘לוח השנה לנפש’ של שטיינר:

ורס 36

“במעמקי ישותי דוברת

להתגלות שואפת

במיסתורין,

מילת העולמות.

הגשם את תכלית עבודתך

עם אור רוחי שלי

להקריב את עצמך דרכי”

הנקודה הראשונה שנתייחס אליה היא: איך המקדשים, וכל המבנים שנקראו מקדשים, הם בעצם שיקוף אומנותי של רוח האדם? ‘רוח האדם’ בשפת האנתרופוסופיה היא האימפולס הרוחני של האדם. מה הקשר בין השלב הרוחני שהאדם נמצא בו לבין האופן שבו זה התבטא במקדשים שנבנו באותה תקופה. אנחנו יודעים שיש הבדלים בין סוגים של מקדשים, בגודל שלהם, בחלל הפנימי שלהם ואיפה שהם נבנו. לנוכח השאלה הזו נשאל איך המקדשים שיקפו את רוח התקופה ואת רוח האדם.

שטיינר מתאר איך יראה או אמור להיראות המקדש העתידי, כך שישקף את השלב בו אנחנו נמצאים.

אח”כ ננסה לשאול – למה בכלל האדם צריך מקדש?

והשאלה השלישית שננסה להגיע אליה: אולי יש צורה אחרת של מקדש מודרני, באופן אחר ממה ששטיינר מתאר.

נקרא טקסט שהוא לקט של קטעים מתוך המאמר של שטיינר ‘האדם מקדש הוא’. המאמר מציג את הקורלציה בין האימפולס הרוחני של האדם לבין המבנה החיצוני של המקדש.

“חותמה של תקופתנו – היא תודעתית. זהו פרק הזמן של נפש התודעה, של הנפש הרוחית. אם על העתיד לקבל מאיתנו יצירות תרבות ואמנות כאלה כמו שקיבלנו אנו מהעבר, אנו חייבים ליצור בתודעה מלאה ובהירה שהיא חופשית מכל השפעה הנובעת מהחיים שבתת-ההכרה. עקב זה עלינו לפתוח את מוחותינו ולבבותינו למחשבות שקורנות אורן על המשימה שלפנינו. אך ורק אם נדע על אלו חוקים ודחפים רוחיים יסודיים עלינו להשתית את פעולותינו, אך ורק אם יהיו מעשינו תואמים ועולים בקנה אחד הרמוני עם כוחות האבולוציה הפועלים באנושות כחטיבה אחת, רק אז יהא הביצוע בטווח הישג ידינו.

רק אם נדע מה הם החוקים, אם נכיר את רוח התקופה, אז נוכל לתרגם אותם נכון אל מה שיבוא לידי ביטוי בחוץ.

“בניינים שהוקמו כדי לנצור בהם את הקדוש ביותר לבני אדם ידועים מאז ומתמיד בתור מקדשים. שמעתם כבר שחיי אנוש בתקופות השונות באו לידי ביטוי בבתי המקדש. כשאנו לומדים מבנים אלה בראיה מעמיקה ובחום נפש ייראו עד מהרה הבדלים ביניהם.

רעיון המקדש מהווה ביטוי לכל היקר ביותר לאדם, והוא מתגלם במקדש או בכנסייה הנוצרית.

הישות האנושית המתרוממת ליציבה זקופה – זהו האבטיפוס למקדש במזרח.”

זאת אומרת – השלב הראשון של האנושות,  כמו שהאדם בראשית חייו מזדקף. השלב בו האדם מגיע לתודעה של הקשר  לעולמות הרוח – זהו ה’אבטיפוס’ של המקדש במזרח.

“הישות האנושית הניצבת על עפר האדמה הצופנת בפנימה עולם מסתורי, והמסוגלת לאפשר לכוחות של עולם פנימי זה לזרום ללא הפוגות דרך הווייתה בהפנותה מבטה אופקית קדימה – זהו המקדש היווני. הרשומות של תולדות העולם דוברות אלינו שוב ושוב: המקדש – אדם הוא!

מה שונה בצירוף הזה ,המקדש אדם הוא’, כשאנחנו מדברים על שטיינר? מה יוצא דופן באמירה הזו מול האמירות המקובלות המוכרות שלו? מה הוא אומר על האדם בדרך כלל?

משתתפת – הוא אומר שמה שקורה בתוך המקדש מקביל למה שקורה בנפש האדם?

יפה – נכון, זו כבר המסקנה. אבל בד”כ שטיינר מלמד אותנו שהאדם עצמו הוא מקדש. אם אנחנו מתייחסים אל האדם כביטוי של צלם אלוהים, אז הוא בעצמו מקדש. וכאן – ‘המקדש – אדם הוא’. כלומר, אם נסתכל על מקדשים בצורה רוחנית אז נוכל לראות את האדם, את מה שמשתקף ברוח האדם עפ”י התקופות המסוימות בהן אנחנו עוברים באבולוציה. במאמר הוא מתאר בפירוט איך המקדש היווני משקף את התקופה ואת השלב הרוחני של האדם בשלב ההוא, וכן איך המקדש המצרי, איך הפירמידות עם הסוד הכמוס בהן משקפות את השלב שהאדם היה בו. אפשר להסתכל גם על המקדש היהודי, שהיה בנוי עטיפות עטיפות: קודם כל היו מדרגות, והיה צריך לעלות אל המקום הגבוה ביותר.  זה לא מקרי שהיה צריך לעלות. לאחר מכן הייתה עטיפה שבה נמצאו כלל ישראל, ואחריה עטיפה שהייתה רק של הלוויים והכוהנים, המקום היחיד שהיה המקודש ביותר היה ‘קודש הקודשים’ – שם רק הכהן הגדול, לבדו, יכול היה להיות שם – לבד.

גם בהסתכלות על בית המקדש היהודי כמשקף את המצב הרוחני של האדם נוכל לראות את המעבר מהעטיפות שלו אל דביר ישותו – שזה המקום שבו תמיד אנחנו לבד. בדביר ישותנו, במקום הכי רוחני וגבוה שלנו – שם אנחנו תמיד לבד. מול האלוהים. אנחנו גם בסכנה שלא נצא מהמקום הזה בחיים – “לא יראני אדם וחי” – וגם הכהן הגדול היה שם בסכנת מוות.

גם המבנה הארכיטקטוני של בית המקדש היהודי מייצג את נפש האדם, את המבנה הרוחני של האדם. כך שטיינר עושה סקירה גם לגבי שאר המקדשים והאופן שבו הם משקפים את האדם.

אם הייתם צריכים לחשוב איך אמור להיראות המקדש העתידי – איך הייתם בונים אותו? המקדש העתידי שקשור לנפש התודעה או לרוח העצמיות.

משתתפת – אני הייתי בונה אותו כאולמות עגולים. האולם הראשון גדול ונרחב, וזה הפריפריה, הקצוות. אח”כ דרך צינור צריך להתכנס לפרוזדור שמוביל לאולם יותר קטן. זה בעצם מדמה את הגופים. כשעוברים את שלושת הגופים מגיעים אל ה’אני’. ה’אני’ הוא השביל באמצע, המעבר הצר באמצע שמחבר את כולם. הוא גם ה’אני’ וגם סוג של תעלת לידה – כל פעם שעוברים אז מולידים, חוקרים את הגוף הבא.

יפה – זה מקדש שכל פעם רק אדם אחד יכול לעבו בו?

משתתפת – שאלה טובה. אני צריכה לחשוב על זה.

יפה – נמשיך ונראה איך שטיינר מתאר את המקדש העתידי:

“כעת אנו מגיעים לתקופתנו שלנו.

הכוונה המודגשת כאן היא שהרוח מהווה מציאות על-חושית. האמנות יכולה לפעול בספירת החישה בלבד. יכולה ליצור תבניות בעולם החישה בלבד. במילים אחרות: על הרוח הנקלטת בנפש להיות מסוגלת ליצוק עצמה לתבניות. כשם שהישות האנושית מתרוממת ליציבה זקופה, כשם שמטביעה היא בעצמה את אבות הטיפוס של המקדשים העתיקים, כך על האבטיפוס של מקדש העתיד להוות נפש אנוש שלתוכה נקלטת הרוח. משימת תקופתנו היא לתכנן אמנות בנייה שעליה יוטל לדבר בבהירות מרבית אל בני האדם בתקופות העתיד: המקדש אדם הוא. אדם הקולט את הרוח לנפשו! אולם אמנות בנייה זו תהיה שונה לעומת אלה שקדמו לה.”

המקדש אמור לשקף את זה – את הנפש שלתוכה נכנסת הרוח. איזה מבנה אנחנו נתאר, שמתאר את השלב הזה בו הרוח חדרה את הנפש מאז המסטריה של גולגולתא.

“עלינו לבנות דבר שיהווה השלמה לשאיפה זו. בכושרות שהמדע הרוחי עשוי לעורר בנו חייבים אנו לנסות וליצור פְנִים שבאפקטים שיתהוו מגווניו, תצורותיו ושאר קווים, יהיה אתר בפני עצמו, ובו זמנית בלתי מסוגר, היות ובכל אשר נפנה מבטנו ייראה כמו אתגר שיופיע לעינינו ולבבותינו כחודר דרך הקירות כך, שבהסתגרות שלכאורה, בבדידות המקדש, נתלכד בעת ובעונה אחת עם החיים השוזרים של האלוה. למקדש שישתייך לעתיד תהיינה אכן חומות ובעת ובעונה אחת לא תהיינה. פנימו יפנה עורף לכל שמץ של אנוכיות שעלול להיצמד למקומות מסוגרים, וכל גווניו ותצורותיו יתנו את הרושם של שאיפה חסרת אנוכיות לקלוט את עוצמות היקום הנמזגות פנימה.

קטעים מתוך : שטיינר / המקדש אדם הוא!

זהו המקדש העתידי. אני לא יודעת איך בונים חומות שהן לא חומות, אבל אנחנו רואים את הניסיון ליצור קשר בין התקופה והשלב שבו נמצא האדם, לבין המבנה החיצוני שישרת את השלב של האדם ויתן לו מענה.

נשאל את השאלה הבסיסית: למה בכלל האדם זקוק למשכן? למה הוא צריך בית כזה? מה יש שם?

משתתפת – הרגשת שייכות.

יפה – והאם אני לא יכולה להגיד ‘אני שייכת’ בלי להיכנס לאיזה מבנה?

משתתפת – אני חושבת שיש שם הכל, חוץ ממה שאתה מכיר בחוץ. יש שם קדושה מאוד גדולה, יש שם רוחניות שמתנקזת למקום אחד. הרוחניות נמצאת כל הזמן סביבנו, אבל יש המון רעש, וזה מקום שמיועד להכניס אותך למצב מדיטטיבי רוחני, שקשה להיכנס אליו במקומות אחרים. כל המקום הזה – זה היעוד שלו. אתה לא יכול לברוח מזה, אתה נכנס לשם ואתה נכנס לתהליך עבודה. הטקסים הם גם מאוד מחזיקים, נותנים שייכות לעולמות הרוח שאין לנו גישה אליהם אם אנחנו לא נכנסים למקדש. זו שעתי.

יפה – את אומרת שאנחנו מפנים חלל וגם זמן: כי אנחנו הולכים לתפילות בבוקר או לכנסיה ביום ראשון – אנחנו מפנים חלל וזמן שמאפשרים לנו לחוות את הקשר עם האלוהי, שאינו זמין לנו בלי זה. גם בחיי היוםיום אנחנו בונים אנדרטאות ומצבות ואתרי זיכרון, וזה לא בגלל שאנחנו לא זוכרים את האירוע שלזכרו זה נבנה, אסון כזה או אחר. כך שזה לא שאנחנו לא זוכרים את האירוע בלב, אבל יש משהו בזה שאנחנו מפנים חלל וזמן וזוכרים את מה שיכול לחמוק אם אין לנו את החלל והזמן שפינינו לשם כך.

משתתפת – באחת ההרצאות שטיינר אומר שאנדרטאות ומצבות הן שארית שנשארה מתקופה שהזיכרון שלנו היה בחוץ ולא בפנים. הוא היה תלוי בחוץ, היינו צריכים תזכורות בטבע.

יפה – נכון. כאן אני מדברת על הצורך האנושי שקיים עד היום להקים כל מני מקומות להתכנסות ולהתייחדות, בהם אנחנו יכולים להביא את עצמנו לעצור את השטף היומיומי ולהתכנס. יש משהו במבנה שפינינו לו חלל וזמן, שיכול לחבר את האדם ולהוציא אותו מהיומיום. זה היבט נוסף.

משתתפת – אני רוצה לשתף שבתקופת הקורונה הרבה מהקהילה הדתית לא יכולה להגיע לבתי הכנסת. אני גרה בירושלים, בכל רחוב יש שני בתי כנסת. הרבה פעמים, גם בשבתות, רואים את הקהילות הדתיות מתכנסים ליד בית הכנסת או בחברותות, ואפשר ממש להרגיש את הכאב הזה על זה שאינם יכולים להיכנס למבנה של בית הכנסת ולחוות את החוויה ביחד ובהתכווננות, באנרגיה משותפת. בתפילות מרגישים את זה. הם ממש קרובים לבית הכנסת, משתדלים לשמור על כל ההגבלות וההנחיות, זה לא פשוט עבור אנשים שזקוקים למבנה של בית כנסת או מקדש.

ורציתי לשאול שאלה שמתייחסת לקהילה האנתרופוסופית שנמצאת לאורך הזמן הזה בימים שמבקשים את ההתכווננות ואת המדיטציה, ואין מבנה של משכן או בית מקדש….. אז מה אמורים לעשות?

יפה – בחלק השלישי של המפגש נוכל לגעת במה שאת שואלת כאן.

שלמה המלך שבנה את המקדש הראשון, והוא עצמו אמר לאלוהים:

2. כִּי הַאֻמְנָם יֵשֵׁב אֱלֹהִים עַל הָאָרֶץ הִנֵּה הַשָּׁמַיִם וּשְׁמֵי הַשָּׁמַיִם לֹא יְכַלְכְּלוּךָ אַף כִּי הַבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר בָּנִיתִי: מלכים ח’.

כאן הוא אומר לאלוהים ‘אתה לא באמת צריך את הבית הזה, זה לא בשבילך אלא בשביל הצורך האנושי של בני האדם’.

בקטע הבא נראה איך רבי נחמן מברסלב מסביר מה יש בבית, במבנה, שאנחנו זקוקים לו בשביל עבודת הלב, עבודת הרוח:

וְזֶה בְּחִינַת מִשְׁכָּן, כִּי מִשְׁכָּן הָיָה לוֹ כֹּחַ הַמּוֹשֵׁךְ, לְהַמְשִׁיךְ אֱלקוּת לַמָּקוֹם שֶׁהָיָה עוֹמֵד שָׁם. בְּחִינַת (שיר השירים א) : ״מָשְׁכֵנִי אַחֲרֶיךָ נָּרוּצָה״, ״אַחֲרֶיךָ נָּרוּצָה״ דַּווקָא. כִּי כָּל מַה שֶּׁמִּתְקָרֵב יוֹתֵר אֵלָיו, הוּא רָץ בְּיוֹתֵר, מֵחֲמַת הַכֹּחַ הַמּוֹשֵׁךְ. ליקוטי מוהר”ן ע.

בעברית השפה היא מהותית: מה שהוא מוצא במילה “משכן” זה את כוח המשיכה. ברגע שבונים משכן – נמשכת הקדושה, נמשכת האלוהות, נמשכת הרוחניות אל המקום הזה שהאדם ייעד אותו לצורך הזה. לכן, כמו שאמרתי, אנחנו רוצים להיות הכי קרובים לאותו מקום, להתפלל שם. לכן יש כאב כפי שאמרה המשתתפת, עבור האנשים שלא יכולים להיות בתוך המבנה שיועד למטרה זו.

משתתפת – בשוהם הם גם לא יכולים להיכנס לבתי הכנסת. יש לנו פה הרבה ריאות ירוקות, והם מתפללים תחת כיפת השמים בריאות הירוקות האלה. בשבת יש תחושה של אנרגיה קדושה, אנרגיה אחרת באויר, מאשר כאשר הם היו סגורים וספונים בתוך המבנה. פה הם הבינו שעליהם להסתגר תחת כיפת השמים, ואנחנו רק מרוויחים מזה – זה מקסים, זה כמו שבת של לפני 30 שנה. המשכן דווקא ‘גנב’ לי את זה.

יפה – כשבני ישראל יצאו ממצרים, המשכן היה עמוד ענן, לא היה מבנה. אולי את מתארת משהו מזה.

משתתפת – כשהולכים למשכן עושים מאמץ בשביל הדבר.

יפה – המאמץ והעבודה – עליהם יהיה השלב הבא. המשכן מושך את הקדושה ואת הרוח לשם, אבל האדם צריך לעשות מאמץ וללכת. כדי לשמור על קשר עם הרוח אנחנו צריכים לעשות מאמץ: ללכת לשם, להגיע לשם, להתפלל, לעשות מדיטציה, להתכוונן. בחיים הארציים, כשאנחנו רוצים לשמור על קשר עם אדם מסוים, אנחנו צריכים ‘לעבוד’ – אנחנו מתקשרים אליו, והולכים אליו, מזמינים לקפה… אנחנו עובדים כדי ליצור קשר ולשמור על קשר. אנחנו פחות מרגישים את הצורך לעבוד כדי לשמור על קשר עם הרוח. אבל אנחנו גם צריכים לעבוד. לא מספיק להאמין ברוח, או להאמין שיש אלוהים. זה דורש עבודה ממשית לשמור על קשר עם אלוהים.

אמנם שטיינר תיאר את המקדש השלישי שיקום, אבל יש מחשבה שאולי בכלל לא יהיה מקדש, לא יהיה מבנה. העבודה כולה תהיה עבודה שבלב – מקדש שבלב. בטקסט האחרון נראה שאולי תהיה תשובה לשאלה שעלתה מקודם.

לפנינו שני ציטוטים: האחד מספר שמות, והשני מהבשורה לפי מתי.

3.וְעָשׂוּ לִי, מִקְדָּשׁ; וְשָׁכַנְתִּי, בְּתוֹכָם. שמות פרק כה.

4. כִּי בְּמָקוֹם אֲשֶׁר שְׁנַיִם אוֹ שְׁלוֹשָׁה נֶאֱסָפִים לִשְׁמִי שָׁם אֲנִי בְּתוֹכָם.” הבשורה על פי מתי פרק יח.

כאן נאמר שמספיק שבני האדם יתכווננו למפגש רוחני – שם תהיה השכינה. שם יבוא האל ויהיה בתוכם.

אם נסתכל על הציטוט מספר שמות, נראה שמבחינה תחבירית היה צריך להגיד “ושכנתי בתוכו” – לא בתוך המקדש אלא בתוך האדם. נראה מה הפרשנות על המשפט הזה:

5.האלשיך הקדוש הוסיף מימד נוסף בצווי זה “ושכנתי בתוכו לא נאמר אלא ושכנתי בתוכם, מלמד שכל אחד ישכין השכינה בתוך ליבו” ..”לא אמר ושכנתי בתוכו אלא בתוכם, להורות שאין השכינה שורה במקדש מחמת המקדש, כי אם מחמת ישראל כי היכל ה’ המה כדברי המלבי”ם (כה,ח) “וצווה וכן תעשו, שכל אחד יבנה לו מקדש בחדרי לבבו, כי יכין את עצמו להיות מקדש לה’, ומעון לשכינת עוזו… ויכין מזבח להעלות כל חלקי נפשו לה’, עד שימסור נפשו לכבודו בכל עת.

באחד משיריו של רבי אלעזר אזכרי מופיע הפסוק הבא: “בתוך לבי משכן אבנה לזיוו, קרבן תקריב לו נפשי היחידה”.

המשכן הבא הוא משכן הלב – אלוהים נמצא במקדש, וזאת לא בגלל המקדש, לא בגלל המבנה, אלא בגלל ההתכווננות שלנו להימצאו בתוך הלב, והמקום שלנו הוא לאפשר את ההשראה, את ההימשכות. אני יכול ללכת לבית הכנסת ולהיות אטום לחלוטין ושום דבר לא יקרה. אני יכול להיכנס לכנסיה, או להיכנס לשיעור רוחני, אבל אם הלב שלי לא הכשיר את עצמו – אז לא יקרה שום דבר. מכוח המבנה עצמו לא יקרה שום דבר. כשאנחנו בונים, גם אם חדר רגיל, ולא מייעדים אותו לעבודת הלב – אז לא יקרה שום דבר. לכן העבודה העתידית היא עבודת הלב. לא יהיה מקום מסוים שיוגדר. אנחנו יכולים להחליט שהצריף הזה ייועד לעבודת הלב וכך יהיה. זה יכול להיות אקראי. זה דומה לבית הספר שלנו – אין לנו מבנה ואנחנו נעים, ובאים לכל מקום עם הכוונה ואז עבודת הלב מתרחשת.

משתתפת – אני חושבת שזה לא מקרה מה שקורה עם הקהילה הדתית החרדית. הקורונה באה להרוס הרבה מבנים כדי שיוכל להתפתח משהו חדש, ואולי לא סתם זה נמנע מהדתיים להיכנס לבית הכנסת, וזה מצריך את מה שתיארת – לפתח שם עבודת לב שלא תלויה במבנה.

יפה – אכן חלק גדול מהמבנים שנועדו לשמש את הקדושה הפכו כמעט לעבודה זרה – זה הפך מנותק מהמהות של עבודת הלב. בתור אדם שהלך הרבה פעמים לבית הכנסת בילדותי ובנעורי, אנשים יכולים לבוא ולפטפט, לשבת בחצר, לפצח גרעינים ולדבר ולא היה שום קשר בין הגעתך לבין מה שאתה אמור לעשות שם. זה הפך להיות מבנה ריק מתוכן עבור אותו אדם. זה היה עבור לצאת ידי חובה: זה שבאתי לבית הכנסת אומר שעשיתי את חובתי. לא מזמן פגשתי אדם שאמר לי שהוא לא מוצא את עצמו עכשיו. שאלתי אותו אם הוא עושה משהו רוחני חוץ מעבודה, והוא ענה ‘אני הולך לבית הכנסת בבוקר ומתפלל’. שאלתי מה הוא עושה חוץ מזה. זה קשור למה שנאמר כאן, שהעבודה צריכה להיות קשורה ליוזמה, למאמץ המכוון שלנו.

שאלה לחקירה ביוגרפית:

השאלה שאני מציעה להרהור בשבילנו, מתוך ההתייחסות לכך שהעבודה שלנו והמקדש שלנו הוא המקדש שבלב:

היכן ומתי אני מקים לי כל פעם מחדש את המשכן שלי / את המקדש שלי? מתי באופן מודע ויזום אני מפנה מקום וזמן כדי לשמור על קשר עם עולם הרוח?
משתתפת – יש לי שאלה לגבי הגיתהנום: האם הייתה כוונה שזה יהיה מקדש? האם שטיינר קרא לזה ככה?

יפה – זו שאלה טובה. זה היה אמור להיות מקום לעבודה רוחנית, ובמובן הזה זה מקדש. אני לא יודעת אם הוא קרא לזה ‘מקדש’ אבל הוא כן תיאר כל מבנה שנועד לשמש את הצורך הרוחני והעבודה הרוחנית של האדם – כמקדש. הוא מתייחס במאמר לארכיטקטורה של הגיתהאנום ואיך היה צריך לקרוא לו, וגם איך היה צריך להיקרא הגיתהאנום החדש. בכל אופן זה היה מקום מקודש, במובן הכי ראשוני של המילה ‘מקדש’. שטיינר לא פוסל את הרעיון שצריך להיות מבנה כדי שתיווצר עבודה רוחנית. הוא לא מתנגד למבנה, אלא מציין שאם הלבבות לא מוכנים אז שום מבנה לא יעשה את מה שהמקדש אמור לעשות. ובכל זאת, אם יבנה מקדש, אז הוא צריך להיות מותאם לרוח של האדם בתקופה שלנו.

משתתפת – אני רוצה להעיר בהקשר הזה שהגיתהאנום הראשון נשרף, ואולי לא סתם. זה מעורר שאלות. ואת הגיתהאנום השני שטיינר לא זכה לראות בחייו. הוא רק זכה לשים את אבני הבסיס שלו, אבל הוא לא ראה אותו שלם. זה מעורר שאלות.

משתתפת – זה נשמע ששטיינר חותר לכך שלא יהיה מבנה אדריכלי. אני חושבת שיש משהו יותר קל במבנה אדריכלי מאשר מבנה פנימי שאנחנו צריכים להקים לעצמנו. הרבה יותר קל לי לקום בבוקר וללכת לבית כנסת, או גתהאנום, או כל מקדש אחר, ולהתעטף שם בקדושה של המקום ולנסות לקבל שם השראה או להתחבר לעבודה רוחנית. אולי זה קשור לתקופה, אבל יש משהו בעובדה שאנחנו נדרשים לפתח חדר פנימי בתוכנו, שאנחנו נדרשים להיכנס אליו כל יום מחדש. זו עבודה יותר קשה. יותר קל שהמבנה הפיזי גורם לי להתכנסות מאשר לכנס את עצמי בתוך עצמי. זו התחושה שלי. הלוואי שהיה לי מקדש חיצוני אבל זה לא כך.

יפה – מה שאת אומרת מתאר את שלבי התודעה. כשה’אני’ שלנו היה בהיקף – יכולנו להיכנס למקדש החיצוני ולקבל ממנו את ההשראה הרוחנית. בשלב שאנחנו נמצאים בו בתקופתנו – שלב נפש התודעה – אנחנו חייבים שזה יבוא מתוכנו. אם זה לא יבוא מתוכנו ואנחנו לא ניצור את הקשר עם האלוהות מתוכנו – זה לא יבוא מבחוץ. אלה שלבים. אפשר לחשוב על ילד שיכנס למבנה כזה: אם הוא ילד רגיש אז זה יכול להשפיע עליו. אני הייתי ילדה כזאת. היום עצם הכניסה למקדש לא תעשה את זה אם אני לא באה מתוכי מוכנה לקשר הזה. כך שאפשר להגיד שזה היה שלב בקשר של האדם למבנה החיצוני כשיקוף של הקשר של האדם ל’אני’ שלו. היום אנחנו נדרשים לעשות את זה מתוכנו, אחרת זה לא יהיה. שום דבר מבחוץ לא יעשה את זה. לכן המבנה החיצוני מאפשר איזשהו פסק זמן ואפשרות של כניסה למצב הזה, אבל ללא עבודה פנימית זה לא יעשה מבחוץ ולא יבוא מבחוץ.

אני מאחלת לכולנו חנוכה שמח, ויצירת מקדש פנימי חי וחם, וקשר תמידי עם אלוהים – אבל זה תמיד דורש מאיתנו עבודה.

חג אורים שמח.

print