ביוגרפיה בימי קורונה 65

13.1.2021 – מהות התפילה חלק א’ – לימוד 65

לצפייה בווידאו של הלימוד לחצו כאן

תמלול הלימוד:

תפילה / יעל ערמוני

אֱלֹהִים שֶׁלִּי, רָצִיתִי שֶׁתֵּדַע

שֶׁגָּדַלְתִי בִּלְעָדֶיךָ,

אָנָא אַפְשֵׁר לִי לְגַדֵּל אוֹתְךָ בְּתוֹכִי.

תֵּן לִי לִרְאוֹת אֶת הַנִּיצוֹצוֹת שֶׁלְךָ

בָּרוּחַ הַנּוֹשֶׁבֶת בַּחֲשֵׁכָה,

בְּצִּפּוֹר שֶׁעָפָה,

וּבְעָלֶה שֶׁנּוֹשֵׁר,

בְּעֵינֵי יְלָדַי הַקְּטָנִים וּבִצְחוֹקָם הַמִּתְגַלְגֵל.

תֵּן לִי לְקַבֵּל בְּאַהֲבָה אֶת הַתְּשׁוּבוֹת שֶׁלְךָ

גַּם כַּאֲשֶׁר הֵן מַכְאִיבוֹת וּפוֹצְעוֹת,

אוֹ לֹא מוּבָנוֹת,

גַּם כַּאֲשֶׁר הֵן מְסַנְוֵרוֹת וּמְסַמְאוֹת אֶת עֵינַי.

תֵּן לִי לְהִתְפַּלֵל אֵלֶיךָ בַּמִּלִּים שֶׁלִּי

גַּם אִם הֵן קְטָנוֹת וְלֹא מְלֻמָּדוֹת.

אֱלֹהִים שֶׁלִּי, גָּדַלְתִי בִּלְעָדֶיךָ –

אָמְרוּ לִי שֶׁאַתָּה מֵת,

אָמְרוּ לִי שֶׁמֵעוֹלָם לֹא הָיִיתָ,

אָמְרוּ לִי שֶׁאַתָּה רַק כִימִיָה, אוֹ גֶּנִים, אוֹ מַדָע,

אַךְ בַּחֲלוֹמִי אַתָּה מוֹפִיעַ – יוֹדֵעַ כָּל, רוֹאֶה וְשׁוֹמֵעַ,

גַּם אוֹתִּי.

אֱלֹהִים שֶׁלִּי, אַפְשֵׁר לִי לִגְדוֹל אִתְךָ,

עִם מַבָּטְךָ הָאוֹהֵב, הָרָחוּם.

תֵּן לִי לִבְרוֹא אוֹתְךָ בְּתוֹכִי,

שֶׁלֹּא אֶשָׁאֵר שׁוּב לְבַדִי.

הסיבה שבחרתי לפתוח עם השיר הזה היא שהנושא שלנו היום הוא ‘התפילה’. את השיר כתבתי בשנה א’ בלימודי היעוץ הביוגרפי שם התחיל מחדש החיבור שלי לעולם הרוח, לאלוהים, ולאפשרות לשאת תפילה – להתחבר לכוח גדול מאיתנו. אפשרות זו לא הייתה פתוחה בפניי כילדה בקיבוץ של השומר הצעיר, אבל גם לא הייתה פתוחה בפני הרבה אנשים בתקופה שלנו, ולא במקרה. אנחנו חיים בתקופת נפש התודעה. בעוד בתקופות עבר היה לאדם חיבור טבעי לעולם הרוח, חיבור טבעי לאלוהות, חיבור טבעי למסגרות השונות שלתוכן הוא נולד – האדם בתקופה המודרנית נדרש להרגיש מאוד בודד ונפרד, ולמצוא את הדרך בחזרה לאלוהים, בחזרה אל עולם הרוח, בחזרה אל המהות הנצחית שהיא חלק ממנו, בתוך הדרך האינדיווידואלית שלו והמסע הביוגרפי הייחודי לו.

התפילה – היום לשמחתי היא חלק מהותי מהיומיום שלי ואני לא יכולה לחשוב על יום שחלק זה לא יהיה נוכח בו – היא דרך שהאדם מצא בשביל להתחבר לאלוהים, להתחבר אל הנצח. אמרתי מקודם שהקשר שלי התחיל מחדש, ומחדש הכוונה היא שלמרות שהוא לא היה נוכח בילדות הוא התחיל מחדש במובן הזה שלכולנו היה קשר – כולנו באנו משם: מהאחדות, מהשלמות, ויש בכולנו געגוע עמוק לחיבור מחדש הזה. הוא נמצא בכל אחד מאיתנו, גם אם אנחנו לא יודעים אותו, או לא יודעים לתת לו מילים או שם. לפעמים הוא בא בחלקים אחרים בחיים ויהיו לו כל מני ביטויים.

היום ניגש לנושא התפילה דרך הרצאה מרתקת של שטיינר שנמצאת בספר ‘מטמורפוזות של הנפש חלק ב” ועוסקת במהות התפילה. ההרצאה זו תלווה אותנו גם במפגש הפתוח הבא שיהיה איתי בעוד שלושה שבועות.

לפני ההרצאה אני רוצה לשאול אתכם: איפה התפילה נמצאת בחיים שלכם? האם אתם מתפללים? מתי אתם מתפללים? ואל מה אתם מתפללים – מה אתם מבקשים בתפילות שלכם?

משתתפת – אולי לפני השאלה אפשר להגיד למה את קוראת תפילה?

יעל – אני דווקא לא רוצה להגיד למה אני קוראת תפילה. עוד מעט נדבר על ההתייחסויות של שטיינר לנושא התפילה. אני רוצה לשמוע אתכם באופן יותר פתוח לפני שנגדיר את זה. האם זה קיים בחיים שלך? הכוונה היא לכל סוגי התפילות, לא רק לישיבה בבית כנסת להתפלל.

משתתפת – אני מוצאת את עצמי כל לילה לפני השינה מבקשת לפגוש אנשים מהעבר השני של הסף, אני מבקשת מענה לשאלות שיש לי. זה פוגש אותי בלילה. ביום שישי כשאני מדליקה נרות אני גם מבקשת בקשות.

יעל – זאת בהחלט תפילה. כשאת מבקשת לפני השינה בקשות – מהי החוויה הפנימית שלך?

משתתפת – זו מין כמיהה שהלילה זה יקרה. זו כמיהה תמידית, אבל היא מופיעה במיוחד בלילה.

יעל – מה שאת מתארת זו הכמיהה, זה הגעגוע, לקשר עם ממד אחר. הוא נמצא כאן כל הזמן. בחיים הארציים אנחנו חווים כאילו שהוא לא קיים, אנחנו לא במגע איתו. את מתארת כמיהה לחיבור. התפילה עוזרת לך להתחבר לשם. מקרבת אותך לחיבור הזה.

משתתפת – אני התחלתי להתפלל בבוקר ‘מודה אני’. זה משך אותי דרך חברה שלמדה איתי. בעקבות שיעור שלנו כאן התחלתי להגיד בבוקר את תפילת ההתמסרות של שטיינר ואת הוורס מלוח השנה של הנפש של אותו שבוע. לפעמים אם אני זוכרת אני קוראת את התפילה גם בהפסקת הצהריים, אבל לא תמיד. בבוקר, באוטובוס אני משתדלת לעשות את זה כל יום. יש בתפילה משהו שאני אוהבת, והוא היכולת לקבל דברים, גם אם הם לא בשליטה שלי. לעמוד ולהכיל ולקבל את הדברים, אפילו בשמחה. לי אישית זה קשה בד”כ.

יעל – אני מבטיחה לך שלא רק לך זה קשה. נתייחס עוד מעט דרך ‘תפילת ההתמסרות’ לצורך שלנו למצוא משהו שיאפשר לנו לקבל את הדברים שבאים אלינו בצורה נכונה.

האם יש מישהו שזכה כבר בילדות להיות מחובר לתפילות?

משתתפת – אמנם גדלתי בארץ קומוניסטית, אני הונגריה מרומניה, אבל אמא הייתה עושה איתנו כל ערב תפילה שעד היום אני יודעת אותה, היא קיימת עד היום עמוק בלב שלי. מאוד משמעותי בעיני לאופן שילדים גדלים, למרות שהדוגמא שלך מראה שאפשר תמיד להתחיל ליצור את זה. בבוקר אני עושה טיול ביער מתחת לבית בהרדוף, ובנקודה מאוד מסוימת בטיול אני שואלת ‘אתה איתי עכשיו? אתה פה?’ ואז אני מתחילה את התפילה שלי לכוח עליון. קודם כל אני מתחילה את המפגש שלי עם כל המתים שלי. אני נפגשת איתם, רואה אותם באופן פנימי. יש רגעים שאנשים יקרים לי אבל לא ביומיום שלי מופיעים לפני בפנים ואומרים לי ‘איך לא חשבת עלי הרבה זמן’. אני מאוד אוהבת את זה, להיפגש איתם. ואז אני עוברת לפי שם לאנשים שהם בחיים ואני אוהבת אותם ומאחלת להם דברים, ובמיוחד אם אני יודעת שמישהו בצרה – אז שם אני עוצרת ומזרימה שם בקשות מיוחדות. סוף התפילה שלי זה על ישראל ועל רומניה ועל כל העולם ולהגיד תודה רבה. התפילה הזו מאוד חשובה לי. ביום שישי אני לא עושה את הטיול אז באוריתמיה אני עושה מהר מהר את התפילה שלי, בכל אות מגיעה אל מישהו אחר. זה מאוד משמעותי ביום שלי.

יעל – נשמע שזכית וזכו האנשים שקרובים אליך בחיבור גם עם מי שלא נוכח פיזית. זו זכות גדולה.

משתתפת – פעם קראתי שהמילה Religion במקור ביוונית משמעותה היא ‘לחזור אל חיבור, לחבר מחדש’. זה קשור לדבר איתו התחלת את המפגש.

משתתפת – אני גדלתי לתוך הוויה דתית, ואני זוכרת שני סוגים של תפילות: אחת שהולכים לבית הכנסת עם הסידור, והשנייה היא תפילה שהייתה נוכחת בבית. זו תמונת ילדות שבה כל בוקר סבתי הייתה קמה, מנשקת את המזוזה, וממלמלת תפילות. רק ממלמלת, כמו חנה “שפתיה נעות וקולה לא ישמע”. פעם אחת בתור ילדה אמרתי “רגע, אלוהים מבין מרוקאית?” (: אח”כ זה התחבר לי לכמיהת הלב, אבל בהתחלה היה שוק כזה לראות שמתפללים בבית הכנסת עם סידור, והנה היא מתפללת בדרכה, תפילה ללא מילים, תפילת הלב, וגם הייתה התפילה עם הסידור. עד היום זה נוכח בחיי.

יעל – אז מסתבר שאלוהים מבין את כל השפות, גם את האילמים ואת כולם.

משתתפת – תפילה היא דבר חדש לי בשנה האחרונה. לפני כן לא יכולתי לא הייתי יכולה, לא הייתי מצליחה לבקש או להתפלל. השנה זה קיבל אצלי אופי של משימה: אני לוקחת כמשימה את התפילה, עושה את זה כפעולה, בתודעה. זה לא בא לי משום אמונה גדולה אלא כמשימה. היום אני קוראת בכל בוקר את ‘שירת הים’ עם עלות השחר – לקחתי את זה כמשימה. זו הדרך שלי להתחבר לתפילה היום. אני מקווה ויודעת שזה מגיע עכשיו וזה משתנה: זה בא מרצון עמוק. שירת הים זה על קריעת ים סוף, וזה מדבר על הנס של הבורא, הכוחות שיש לו והניסים שקורים, והאמונה שאנחנו צריכים ללכת איתה כל הזמן. זה מחזק אותי מאוד, כי כל פעם האמונה בורחת לי. היום פחות אבל עדיין. בימי שישי אני מדליקה נרות שבת ומבקשת בתפילה עבור כל מי שזקוק וצריך, ומברכת את קרוביי וחבריי ומשפחתי, אחד אחד, ובסוף אני מברכת את עצמי. זה משהו שלמדתי לעשות, כי בעבר הייתי יכולה לבקש עבור כולם ועבור עצמי זה היה לי קשה, לא הייתי מבקשת, והיום זה קורה אז אני ממש שמחה על זה.

משתתפת – כשהייתי ילדה נהגתי ללכת לבית הכנסת עם סבא שלי. מדי פעם הוא היה הולך בשבתות, בעיקר בחגים. גרנו בעפולה והיה לנו בית כנסת ליד הבית. לי זה היה מאוד משמעותי. אז פניתי לאבא שלי וביקשתי שילך לפחות בחגים ואבא שלי באופן נחרץ וברור אמר לי “לא, אני לא מאמין באלוהים”. זה היה לי מאוד קשה. לימים כשהפכתי לאמא אז רציתי לאפשר לילדים שלי את החוויה של בית הכנסת, אבל זה כבר לא היה שייך לחיים שלנו בכלל. זה ברור לי שהיום כשאנחנו מדברות על תפילות, אנחנו לא מדברות על תפילות מהסוג הזה. אליהם זה לא דיבר. היום הפסקתי ללכת לבית כנסת בחגים. היום כשאני נכנסת לבית כנסת, ניסיתי בפעמים האחרונות לקחת סידור, ספר תפילה שמתפללים בו, ולנסות להתחבר, וראיתי שאני בכלל לא מתחברת. כשאני רואה שקוראים טקסט שלם על אלוהים חיצוני – אני לא מסוגלת להתחבר לזה. בשבילי היום תפילה זה בעיקר להשתהות בתוך עצמי. כשאני לבד בבית אני לא מקפידה להדליק נרות ביום שישי, אבל כשבאים הנכדים אני משתדלת להדליק נרות. אנחנו מברכים עם שירים מתאימים, ויותר הטקסיות מדברת. בסופו של דבר אני מוצאת שהקשר היחידי שלי, התפילה היחידה שלי ברגעים של קושי, זה להשתהות בתוך עצמי, לשאול את השאלה. אם אני חווה קושי אצל אדם קרוב אז אני מנסה לחשוב עליו מחשבות טובות. הרבה פעמים אני משתדלת להגיד את המנטרה של שטיינר לפני השינה ובהתעוררות בבוקר. זה מה שאני עושה כדי לשמור על החיבור הזה שמדבר אלי.

יעל – נשמע שמצאת הרבה דרכים להתחבר מתוך מקום פנימי. המקום של אמירה לילד ש’אין אלוהים’ יש בה כאב גדול.

משתתפת – באמת חוויתי את זה אז ככאב גדול. כילדה. גם בשבילו, לא רק בשבילי.

נקרא טקסט בו שטיינר מדבר על שני הלכי נפש של תפילה: האחד הוא הלך נפש שבא מתוך העבר והשני הוא הלך נפש שנובע מהעתיד:

“כאשר חשה הנפש מתוך זרם העבר את העוצמה הזורמת לתוכה – ויהא זה מתוך שיפוט או ברתיעה ובושה בעצמה – נוצרת בה מעין יראת קודש כלפי האלוהי. (…) נוצר הלך הנפש האחד של התפילה (…) אותו הלך-נפש של תפילה המוביל לאלוהות. מה תוכל לבקש הנפש כשהיא מתמסרת בשקט ובאינטימיות לתחושות ורגשות אלו ביחס לעבר? היא תוכל לבקש שהדבר החזק ביותר שאותו הניחה בלא שימוש, שאליו לא הצליחה לחדור עם ‘האני’ שלה, יהיה נוכח בה. הנפש תוכל לומר לעצמה: “לו היה הדבר החזק בתוכי, הייתי היום שונה; הוא לא חי בתוכי ולא היה נוכח בי. האלוהי שאותו אני חשה לא השתייך בעבר לחיי הפנימיים; משום כך לא עיצבתי את עצמי בצורה כזו שאוכל לומר לעצמי היום ‘כן’ מלא.” (…)

זה כמובן קטע קצר מתוך מה שמופיע בהרצאה באופן מפורט. הוא מדבר כאן על הלך נפש אחד של תפילה שבא מהעבר נובע מזה שאנחנו נמצאים בהווה ונזכרים בדברים שעשינו בעבר ואנחנו מתחרטים עליהם ורואים שבעצם פעלנו ממקום לא גבוה, פעלנו ממקום של חוסר, של חסך. או שאנחנו מסתכלים על עצמנו בהווה ורואים שמתוך זה שלא בניתי משהו בעבר או לא עשיתי משהו – אז הדבר הזה היה חסר בי. יש איזשהו חוסר שלמות שקיימת בי ונובעת מהעבר. זה הלך נפש אחד של התפילה: אנחנו מבקשים בתפילה להתמלא, להשתלם, להתקרב, להביא את האלוהי לתוך המקום שבנו שבו הוא לא היה נוכח. להביא את הרוח אל החלק בנו שבו היא לא הייתה נוכחת. ועל כן אנחנו לא יכולים לומר לעצמנו ‘כן’ מלא – אני מסתכלת לאחור באיזשהו שיפוט, צער, חרטה, על משהו שעשיתי או מקום שלא התפתחתי בו במלואי, לא הייתי נוכחת בו עם ה’אני’ שלי.

הרבה מהתפילות שלנו קשורות לזה – קשורות לבקשה להכוונה, לבקשה לעזרה, לבקשה לידיעה, לבקשת עזרה להתגבר על מקומות נפולים שלנו, חלקים חלשים שלנו שאנחנו לא מצליחים להתגבר לבד. זה הלך נפש אחד של התפילה – שנובע מהעבר.

משתתפת – אם אנחנו כבר נמצאים במקום שאנחנו יכולים לראות את מה שלא עשינו נכון, בעיקר ביחס לאחרים, זה כבר סוג של התפתחות.

יעל – בהחלט, בכל מקום שיש בו תודעה זה אומר שה’אני’ שלנו נוכח שם כבר, האלוהי נוכח באופן כלשהו.

ביחס ליסוד המאופיין ביכולתו להאיר לנו את האלוהי מתוך זרם העתיד הבלתי ידוע, מתקיים הלך-נפש אחר. (…) כאן עלינו לחשוב שדווקא אותם רגשות ותחושות שמנינו מאכלות את נפשנו: חרדה ופחד מפני הלא-נודע הטמון בעתיד. אך האם קיים גורם כלשהו המסוגל לזרום אל הנפש ככוח בטחון ביחס לעתיד? כן, קיים דבר מעין זה – אך הוא פועל בנפש רק בהופיעו כהלך-תפילה. זוהי מה שניתן לכנות הרגשת המסירות ביחס לכל הנכנס לנפשנו מחיקו האפל של העתיד. (…) מי שמביט בחרדה ופחד על מה שעשוי להביא לו העתיד, מציב מכשולים בפני התפתחותו ומונע את פריסתם החופשית של כוחות נפשו. מאומה אינו מהווה מכשול כה גדול לפריסתם החופשית של הכוחות הללו, כמו הפחד והחרדה מפני הבלתי ידוע הנכנס אל הנפש מזרם העתיד. (…) מהי ההתמסרות למאורעות העתיד? בצורתה האידיאלית ההתמסרות הזו היא הלך-נפש המסוגל לומר תמיד: “מה שלא יבוא, מה שלא תביא לי השעה הקרובה או הבוקר הבא, שום פחד וחרדה לא יוכלו לשנותו – אם הוא בלתי ידוע לי. (…)” ההתנסות המתקבלת מהרגשת ההתמסרות הזו למאורעות העתיד, מובילה לכך שהאדם מסוגל לפגוש את העתיד בשלוות-נפש מוחלטת, בלא לבזבז את האנרגיה שלו ואת כוח-העשייה שלו, יוכל להגיע לפריסה האינטנסיבית והחופשית ביותר של כוחות נפשו. הדבר הוא כאילו מסירים מכשול אחר מכשול מדרכה של הנפש. (…)

זו ממש תפילת ההתמסרות, ומתחבר אל הדברים ששותפו כאן מקודם בשיחה. זהו הלך הנפש השני – זה שנובע מהעתיד. בהרצאה הוא אומר שאת העבר קל לנו לראות שהוא נוכח, אבל בעצם גם העתיד נוכח איתנו כל הזמן, בין השאר אפשר לראות זאת בכך שאנחנו מפחדים מפניו או מקווים לו ושמחים לקראתו. העתיד נוכח בתוך ההווה שלנו כל הזמן. ההתמסרות, היכולת שלנו להתמסר אל מה שיביא אתו העתיד. הרבה מהתפילות שלנו קשורות אל העתיד, אפילו התפילות החיוביות, כמו לבקש משאלה. מהי משאלה? משאלה היא בקשה שמתייחסת לעתיד.

תפילת ההתמסרות מדברת על התמסרות למה שיביא אתו העתיד. הרבה מהאנרגיה שלנו הולכת בד”כ בכיוון של הפחד והחרדה  – כשיש לנו חלילה מחלה או כשאדם קרוב לנו חולה, כשאנחנו עומדים בפני מבחן, חיצוני או פנימי, או כשאנחנו עומדים בפני משהו לא ידוע. כאן הוא אומר לא להשקיע אנרגיה בכיוון הזה, שבו אנחנו בדרך כלל משקיעים את האנרגיה שלנו – של הפחד והחרדה. ה’לא נודע’ מעורר בנו המון פחד. הפחד הזה נובע ממטריאליזם, מהניתוק שלנו מהממד הרוחני. אם היינו כל הזמן בחיבור – לא הייתה לנו סיבה לפחד מהעתיד. אם הייתה בנו כל הזמן האמונה שבאמת יש חכמה ברוכה שמכוונת את הדברים, ושמה שיגיע – יש לו תפקיד. גם אם הוא יהיה קשה, יש לו תפקיד. יש בו משהו מיטיב ומשהו שאנחנו נוכל להתמודד אתו – אז לא היינו פוחדים. דרך ההתמסרות מהסוג הזה אנחנו מתחברים אל הנצח, אל הביטחון, אל האמונה – אז אין לנו סיבה פחד. אז גם הרבה פחות אנרגיה הולכת לשם – אל הפחד והחרדה – ואנחנו יכולים להתפתח יותר מתוך מה שבא אלינו. יש לנו יותר אפשרות להתפתח כי אנחנו נמצאים שם חלל פנוי שמאפשר לרוח להיכנס, בלי שאנחנו מנסים למנוע את זה עם הפחד והחרדה שלנו, ובעצם מעכבים את האפשרות של הרוח להיכנס.

הרבה פעמים אנחנו מעכבים את הרוח מלהיכנס במקומות שהיא יכולה להיכנס, ואז אולי היא תיכנס בצורה יותר קשה ופחות נכונה. כשאנחנו פתוחים ומוכנים להתמסר אל מה שיבוא – אז אנחנו מפנים חלל, חלל שיכול לאפשר לרוח לבוא.

מתוך הלכי הנפש הללו חייב לנבוע האימפולס למה שמכנים תפילה. שכן בנפש עצמה נמצאים הדחפים לכך, ולמעשה מתעורר הלך-התפילה בכל נפש המתעלה אף במעט מעל להווה הבלתי אמצעי. הלך-תפילה ניתן לומר, הוא ההתבוננות של הנפש מתוך ההווה החולף-בזמן אל הנצח, הכולל בתוכו את העבר, ההווה והעתיד.”

ר. שטיינר, ‘מטמורפוזות של חיי הנפש חלק ב’, הרצאה 7: ‘מהות התפילה’, עמ’ 133-135

התפילה היא ממד שמאפשר לנו להתגבר על ממד הזמן, ששייך לעולם הארצי, ולחבר עבר-הווה-עתיד, כלומר; להיות בממד של הנצח. בנצח, בעולם הרוח, באלוהות – אין עבר הווה ועתיד. שם זו תמונה אחת שלמה, גדולה. העבר, ההווה והעתיד נמצאים כאן עכשיו, נמצאים איתנו כל הזמן, אבל רוב הזמן אנחנו לא חווים את זה כך. התפילה מאפשרת לנו לחבר אותנו יחד לדבר אחד שלם. זה מרגש מאוד בעיני להבין את זה. אני ממליצה מאוד לקרוא את המאמר המלא. מרגש מאוד להבין שיש לנו אפשרות כזו.

בהמשך שטיינר מציין שהתפילה עצמה היא כוח מחמם: כאשר הכח הזה בא מהעבר הוא מחמם – מאפשר לנו לגדול. והוא גם כוח מאיר כאשר הוא בא מהעתיד. מהעתיד הוא מביא אור של תודעה, ומהעבר הוא מביא חום. התפילה גם מחממת וגם מאירה. עוד מעט נקרא את תפילת ההתמסרות שמאוד רלוונטית תמיד ובמיוחד לשיעור היום.

“תפסנו כעת את התפילה באופן שבו היא מהווה כוח פעיל בתוכנו-אנו. אנו רואים בתפילה גורם הנמצא בתוכנו ומושך אליו בצורה ישירה השפעות מסוימות – קרי גדילה והתפתחות של ‘האני’ שלנו. איננו צריכים אז לחכות לתוצאות חיצוניות; ברור לנו שבתפילה עצמה נטענו בנפשנו דבר-מה המהווה כוח מאיר ומחמם. כוח מאיר משום שאנו משחררים את הנפש ביחס לכל אשר זורם לקראתנו מן העתיד ומאפשר לה לקלוט מה נוכל להיעשות מתוך חיקו האפל של העתיד. היא מהווה כוח מחמם – משום שביכולתנו לומר: אמנם החמצנו בעבר את האפשרות להביא להתפתחות מלאה בתוכנו את היסוד האלוהי באני שלנו, ואולם עתה החדרנו בו את תחושתנו ורגשותנו, הוא יכול לפעול בתוכנו. הלך התפילה המגיע אלינו מהרגשת העבר, יוצר את אותו חום נפשי פנימי שעליו יודעים לספר כל אלה המסוגלים לחוש את התפילה באמיתותה, ואילו ההשפעה המאירה נראית באלה המכירים את תחושת המסירות של התפילה.”

ר. שטיינר, ‘מטמורפוזות של חיי הנפש חלק ב’, הרצאה 7: ‘מהות התפילה’, עמ’ 136-137

משתתפת – רציתי להוסיף שהלך התפילה מסייע בעדנו להתבונן בענווה על החוכמה הקוסמית ועל כוח עליון, כי ברגעי תפילה אנחנו יכולים להתבונן ב’אני’ המוגבל שלנו ובסופו של דבר להיות בענווה מול הבריאה ומול הכח העליון, ולא לחטוא ב” כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה” זה עוד תפקיד שאני רואה  בתפילה: ענווה וצניעות מול הכוח העצום.

יעל – תודה. זו תוספת יפה ורלוונטית. במפגש הבא איתי נמשיך בנושא התפילה ונראה מתוך אותה הרצאה איזו תפילה היא נכונה ומחברת אותנו לאלוהים, ואיזו תפילה היא אנוכית ועלולה לנתק אותנו ולא לחבר. זה קשור למה שאת אומרת ונדבר על זה עוד במפגש הבא. אני יודעת שאצלך התפילה הייתה שם מילדות.

משתתפת – בהמשך לדברים האלו, שאני מזדהה איתם, אני רואה שהוא אומר לנו להסתכל על התפילה מנקודת מבט אחרת. בכלל לא כ’בקשה’ – לא לבקש שיהיה לנו טוב, ולא לבקש שכל שונאינו יתפוגגו, ולא לבקש שנהיה בריאים, אלא לשנות את הלך הנפש שלנו ולהתבונן על העתיד ללא פחד. זו טרנספורמציה גדולה. אם נסתכל על עולם אידיאלי שבו כל בני האדם יסתכלו אל העתיד בשלוות נפש, אז לא תהיינה מלחמות.

יעל – כמו שאמרתי, הוא מדבר על שני הלכי נפש. הלך הנפש הראשון, שנובע מן העבר – יש בו בקשות או תפילה שקשורה אלינו, אבל לא בצורה האנוכית שלה אלא בצורה אחרת. על זה נדבר בפעם הבאה, אפילו שזה מעניין ובוער על הלשון. אני מבטיחה שנעסוק בשאלה הזו עוד הרבה: למה אנחנו מתפללים? אל מה נכון להתפלל? איזה תפילות נובעות ממקור שלאו דווקא מחבר אותנו לנצח?

נסיים עם תפילת ההתמסרות:

תפילת ההתמסרות / רודולף שטיינר

אֶת אָשֵׁר יָבוֹא בַּשָּׁעָה הַבָּאָה, בַּיּוֹם הַבָּא

אֵינֶנִּי יָכוֹל לְשַׁנּוֹת בִּפְחָדַי

אֲנִי מְצַפֶּה לְכָךְ בְּשַׁלְוַת נֶפֶשׁ

בְּשֶׁקֶט יָם רֹגַע שֶׁל פְּנִימִיּוּתִי

פַּחַד וַחֲרָדָה מְשַׁתְּקִים אֶת הִתְפַּתְּחוּתֵנוּ

בְּגַלֵּי הַפַּחַד וְהַחֲרָדָה אָנוּ דּוֹחֲקִים מִנַּפְשֵׁנוּ

אֶת אָשֵׁר רוֹצָה לָבוֹא אֵלֶיהָ מִן הֶעָתִיד

הַהִתְמַסְּרוּת לְמָה שֶׁאָנוּ מְכַנִּים –

הַחָכְמָה הָאֱלֹהִית בִּמְאֹרְעוֹת הָעוֹלָם,

הִיא הַבִּטָּחוֹן בְּכָךְ שֶׁמָּה שֶׁיָּבִיא עִמּוֹ הֶעָתִיד

מֻכְרָח לִהְיוֹת

וְשֶׁבַּדֶּרֶךְ זוֹ אוֹ אַחֶרֶת

הוּא יִפְעַל אֶת פְּעֻלָּתוֹ הַמֵּיטִיבָה

הַקְּרִיאָה בְּרוּחַ זוֹ בַּתְּחוּשָׁה, בַּמִּלִּים וּבָרַעֲיוֹנוֹת –

זוֹהִי רוּחַ תְּפִלַּת הַהִתְמַסְּרוּת.

אָנוּ חַיָּבִים לִלְמֹד זֹאת בִּתְקוּפָתֵנוּ, לִחְיוֹת מִתּוֹךְ אֵמוּן מָלֵא

בָּעֶזְרָה הַמַּתְמֶדֶת שֶׁל עוֹלַם הָרוּחַ, אִם אֵין רוֹצִים בְּאָבְדַן אֹמֶץ הַלֵּב.

עַל כֵּן נְגַיֵּס אֶת כָּל כּוֹחוֹת הָרָצוֹן,

וּנְחַפֵּשׂ אֶת הַהִתְעוֹרְרוּת הַפְּנִימִית בְּכָל בֹּקֶר וְעֶרֶב.

אני מאחלת שנמצא את הכוח להתפלל, ואת האמונה. בשביל להתפלל גם צריך אמונה. ברגעים קשים יש הכי פחות אמונה, אבל מניסיוני האישי, אם אנחנו בכל זאת מתפללים, למרות שאנחנו חושבים שזה לא יעזור – אז באורח פלא זה עוזר. זה אף פעם לא מכזיב. אני מאחלת לכולנו שנמצא את האמונה לשאת תפילות, ושנמצא את התפילה הפנימית שלנו, שמחברת אותנו להוויה הזו של האלוהות ושל הנצח.

הרבה אהבה.

תודה רבה.

למהות התפילה חלק ב’ לחצו כאן

print