20.1.2021 – לימוד 66
לצפייה בווידאו של הלימוד לחצו כאן
תמלול הלימוד:
צַעַד קָרוֹב יוֹתֵר / פנטי הולפה
תרגום (פינית): רמי סערי
אִם בַּקִּיּוּם וּבִרְסִיסוֹ, בַּחַיִּים,
יֵשׁ דַּעַת, הֲרֵיהִי פַּחַד וָאֹמֶץ,
אֹמֶץ עַל אַף הַפַּחַד. אֲנִי מוֹשִׁיט צַוָּאר
אֶל הַמּוּדָעוּת וּמַגִּיעַ אֶל אוֹר הַסַּנְוֵרִים
שֶׁל הַמָּוֶת. בְּכָל זֹאת אֶבְנֶה פִּירָמִידוֹת
מֵחֳמָרִים מִזְדַּמְּנִים, בַּיּוֹם אַחַת,
בַּלַּיְלָה אַחֶרֶת, וּשְׁתֵּיהֶן יִקְרְסוּ. אֲנִי יוֹדֵעַ זֹאת
וּבְכָל זֹאת מַתְחִיל. בְּכָל זֹאת אֲנִי אוֹהֵב, אִם כִּי
אִבַּדְתִּי אֶת תִּקְוָתִי אֶלֶף פַּעַם. אֲנִי יוֹדֵעַ
שֶׁבְּכָל פַּעַם אֲנִי צַעַד קָרוֹב יוֹתֵר לַתִּקְוָה.
(מתוך: "מעגן, שירים 1950-2012")
היום נדבר על העולמות והמימדים של העולמות – מסדר בריאת העולם, שהוא מה שאנחנו קוראים 'האינסוף ברוך-הוא', ועד תחתית העולם – זה העולם שלנו. יש אינסוף עולמות, אבל בגדול נגיד שהעולם שלנו הוא העולם הפיזי, והוא העולם הכי תחתון. באינסוף ברוך-הוא, בהתחלה, אין נבראים. יש אור אינסוף שממלא את כל ההוויה, אם אפשר להגיד 'הוויה'. עוד אין נבראים.
כשאומרים בתורת הסוד 'נבראים' – לא מתכוונים לבני האדם. בני האדם לא היו הנבראים הראשונים. לפני בני האדם יש הרבה נבראים. לכן כשאומרים שאין שום נברא פירושו שאין שום גוף, שום חומר, אפילו לא חומר היולי. אבל כאשר כבר יוצא אור מהאינסוף ברוך-הוא – הוא כבר טומן בחובו, בכוח, את כל הנבראים. תמיד הבריאה היא ב'כוח'. זה מסודר כך גם בגוף האדם – מה ש'בכוח' הוא למעלה, בראש – במחשבה, עוד לא יצא לפועל. כמובן שמבחינה רוחנית מה שלמעלה ולמטה זה לא כמו מה שמופיע באופן גשמי, אבל מה שבגשמי הוא מראה לנו תמונה של הרוחני. לכן כל מה שנמצא בראש הוא מה שלא יצא לפועל, והוא גם אינסופי ובלתי-מוגבל. בראש ובמחשבה אני יכולה לחשוב באופן בלתי מוגבל – אני לא מוגבלת ע"י הגוף או העולם הארצי, ובמובן מסוים יש משהו במחשבה שלי שהוא אינסופי. שם נמצא שורש הבריאה כולה – במחשבה האלוהית.
כשאנחנו מדברים על עולמות הרוח אנחנו לא מדברים על זמן ועל מקום. זה תמיד מעל לזמן ומעל למקום. הזמן הוא כבר תוצאה של צמצום. אנחנו נמצאים בתוך ממד של זמן כי הדעה – הדעת שלנו – מצומצמת. בתודעה לא מצומצמת – אין זמן. נתתי דוגמא לכך שזה כמו שאני רואה סרט במחשב: את הסרט אני רואה תמונה אחרי תמונה. אני רואה את הסרט במהלך של זמן. אבל אם אני אחפש את הסרט אז אמצא אותו, כל כולו, בבת אחת, בתוך המחשב. הוא יהיה שם כל הזמן, ויהיה אפשר להקרין אותו גם בעתיד, ואתמול גם יכולתי לראות את אותו סרט. כלומר; הוא לא בתוך ממד של זמן. הוא לכאורה כן במרחב של מקום, אבל גם זה הולך ומשתנה. אנחנו יודעים שגם בעולם שלנו, בעולם הגשמי, הולך ומצטמצם המקום – בהתחלה המחשבים היו ענקיים, הם תפסו חדר שלם, ואילו היום אפשר להכניס המון אינפורמציה בחלקיקים קטנים. גם מושג המקום נעשה לאט לאט 'מושאל'. אנחנו רואים שדרך הטכנולוגיה אנחנו מגיעים למחשבה שהיא חסרת זמן ומקום. דברים שאנחנו מדברים פה יכולים להישמע בהרף עין בעולם כולו. מהו המקום בו אנחנו נמצאים? כולנו קוביות בזום. על המסך שלי יש כ30 אנשים, וכך לכל אחת מכן. מבחינה חיצונית אנחנו מתקרבים למציאות כזו, של אין זמן ואין מקום. החיצוני הוא שיקוף של הפנימי.
אז בשביל מה לנו להתפתח? למה שלא נחיה במציאות הווירטואלית, המציאות החיצונית? הרי היא גם כן מתפתחת לכאורה באותו אופן אל מציאות של אל-זמן ואל-מקום. למה לדעתכם לא נסתפק במציאות החיצונית שהולכת ומתפתחת בצורה מטורפת? נחשוב על זה ואולי בסוף השיעור נדבר על זה.
כשמציאות נמצאת לגמרי מעל זמן, אני יכולה להקרין אותה שוב ושוב. זה טוב שיש לנו מחשבים, כך שאפשר לתת דוגמאות מוחשיות לגבי הדברים האמורים. לדוגמא יש סרט שאנחנו אוהבים ואנחנו מקרינים אותו במהלך השנים כמה פעמים. איזה סרט לדוגמא ראיתם כמה פעמים?
משתתפות – 'מיסטיק ריבר'. 'צבע גן העדן', זה סרט שאני יודעת אותו בעל-פה.
אורנה – אז אז הסרט שהקרנת בעבר, תקריני אותו בעתיד ואת מקרינה אותו בהווה. כל מציאות מעל זמן אפשר להקרין אותה בכל זמן שהוא. זה כמובן סתירה עצמית, כי אם אני אומרת 'ללא זמן' אז אי אפשר להגיד 'בכל זמן שהוא', אבל זה רק בהשאלה.
השבוע הפרשה היא על יציאת מצרים. אם יציאת מצרים היא ב'אל-זמן', אז מתי היא מתרחשת (אם בכלל אפשר להשתמש בפועל 'זמני')? היא קורית כל הזמן. אבל זה לא בהשאלה – אנחנו אומרים בליל הסדר 'חייב אאדם לראות עצמו כל יום כאילו יצא ממצרים' כי הדבר הזה נמצא באל-זמן, והוא באמת קורה, כל הזמן. כל מציאות קורית כל הזמן. כל מה שהיה הוא לא היה רק בעבר, הוא בעצם נמצא כל הזמן. תחשבו על החיים שלנו כמו על סרט, שבכל זמן שהוא אני יכולה להקרין אותם מחדש. זו מציאות אחרת לגמרי. כמובן מבחינה רוחנית ולא מבחינה גשמית – אני יכולה להקרין את המציאות הרוחנית כל זמן וזמן והיא אף פעם לא נעלמת. היא הייתה, והיא הווה, והיא תהייה – כמו שנאמר על הבורא: והוא היה, והוא הווה, והוא יהיה. לכן, מצד אחד אנחנו חיים פה בעולם הזה, אבל העולם הזה הוא רק מצב אחד מתוך הנצח.
אחת המיועצות שלי סיפרה על חלום שהיא חלמה השבוע, ואני אספר לכם חלק קטן מהחלום: הייתה בשמיים, למעלה, איזושהי 'עין', והעין הזו צילמה את כל ההופעה בווידאו. בשלב מסוים היא התחברה לעין הזו עם המצלמה שלה, וצילמה עם המצלמה שלה תמונות סטילס. זה היה מין שיתוף פעולה, אבל העין הגדולה – שהיא משהו שקשור לעולם הרוח – צילם בתלת-ממד. והיא, לעומת זאת, צילמה את אותו אירוע בסטילס, כלומר – בדו-ממד. אז זה בדיוק אותו דבר. זה מאוד יפה, זה חלום מטורף. זה הדבר שאנחנו מדברים עליו: אנחנו חווים מצב אחד מתוך הנצח הזה. אנחנו חיים בתוך נצח. עכשיו אנחנו בתמונה מספר X (כל אחד במספר הגלגול שהוא נמצא, וגם הגלגול של האדמה). נגיד שאני עכשיו בתמונה מספר כלשהו . ואני חושבת שהתמונה הזו זה כל מה שיש, אבל בעצם זה רק קטע באינסוף, זה קטע בנצח.
עלינו להבין שתודעה ארצית ותודעה על-ארצית אלו תודעות שהדבר הבסיסי שמפריד ביניהם זה העיוות של חלל וזמן. ככה אנחנו לא חווים את עצמנו נצחיים אלא חווים את עצמנו כאילו צילמו אותנו והקפיאו אותנו בתמונת סטילס.
אנחנו יודעים שבעולמות הרוח אין העדר – מה זאת אומרת? נגיד את זה בשפה שמוכרת לנו: אם עשיתי מעשה רע בעולם – המעשה הזה נשאר, הוא לא נמחק. המעשה הוא סוג של אנרגיה, והיא נשארת בעולם: אם העלבתי מישהו לפני 20 שנה – אז האנרגיה השלילית הזו נשארת העולם. המעשה שלי מתורגם לאנרגיה, ואם היה כלי שיכול לתרגם את האנרגיה בחזרה, הוא היה מתרגם את זה בחזרה למעשה שלי. כמו בהולוגרמה: כשמסתכלים על הולוגרמה בעין רגילה אז רואים בליל צורות וצבעים. כשמסתכלים על זה באופן אחר – רואים את התמונה. יש גם ספרים שכאשר מסתכלים עליהם רואים כתמים כתמים, ואם עושים צמצום של העיניים (זה נקרא 'מבט תרנגולת') אז פתאום רואים את התמונות בתלת-ממד. אני אף פעם לא ממש הצלחתי לעשות את זה, אולי פעם אחת ראיתי את התלת-ממד, והילדים שלי היו אולי בני 4 והצליחו וראו כל מני פרפרים. לי הכל נראה כמו כתמים וצבעים. אבל עם עין טובה אפשר לראות את הכתמים כפרפרים.
המעשים הרעים, וגם המעשים הטובים, שעשינו בעולם – הם נשארים בעולם כמו כתמים כתמים, חלקיקים קטנים של אנרגיה. אבל אם הייתה איזה עין – ויש עין כזו, זו העין האלוהית – בעזרתה אפשר לראות אותם בדיוק כמו שהם. זה תרגום – תרגום של המעשה לאנרגיה, לתדרים, ואת התדרים האלה אפשר לתרגם בחזרה עם 'מכשיר' ולראות את המעשים שלי נמצאים בעולם לנצח נצחים. אלא אם כן, כמובן, אני עושה פעולה של ביטול – פעולה של תיקון.
אין העדר פירושו שזה לא נעלם. מה שכן מתרחש, ועל זה תקוותינו, וזהו הסוד של תפקיד הרוע – מה שאני כן יכולה לעשות הוא שאני יכולה לשנות את זה. להעלים את זה אני לא יכולה, אבל אני יכולה לקחת את אותם תדרים ולסדר אותם בצורה אחרת ואז תצא תמונה יפה.
למשל בשפה העברית זה מאוד ברור: ניקח מילה ללא ניקוד – המילה 'נגע'. סוד גדול הוא שהעולם נברא באותיות – האותיות הן הכלים שלתוכן נכנס האור. העולם נברא בדיבור – הדיבור הוא השפה שלתוכה נכנס האור. אז אם העולם נברא באותיות, ואומרים שהוא נברא באותיות השפה העברית. נחזור לדוגמא שלנו: אם יש אנרגיה בעולם שכאשר היא באה לידי ביטוי זה 'נגע', אז אני לא יכולה לבטל אותה, זה כבר נמצא. אבל אני יכולה לשנות אותה. אל מה אני יכולה לשנות אותה? אל 'ענג' = עונג. יש בעברית הרבה שורשים של מילים, שבצורה אחת הם מבטאים אנרגיה שלילית, אנרגיה של רוע, אנרגיה של משהו לא טוב, אבל אם הופכים את האותיות ומשנים את השורש – אז התדר משתנה.
משתתפת – זה גם יכול להפוך ל'עוגן' משורש 'עגן', וגם למילה אחרת באותו סדר בניקוד אחר – מ 'נֵגע' ל 'נַגע'.
אורנה – נכון, אני אתן את זה בעוד דרך, כי זה נשמע מטאפורי, זה נשמע תיאורטי. אתם יודעים שיש לנו ד.נ.א, ויש בס"כ 4 מולקולות שונות. הד.נ.א של כל היצורים בעולם הם 4 מולקולות שונות בסידורים וצירופים שונים. זה כמו 4 אותיות, וכל העולם כתוב ב 4 ה'אותיות' האלו. המספר 4 – זה גם 4 אלמנטים – חום: שבתאי קדמון, אויר: שמש קדמונית, מים: ירח קדמון, ואדמה. אלה 4 האותיות בהן כתוב העולם. היום כבר מיפו את הגנום, והיום גם מתערבים בתוך ה'אותיות' האלה. להתערב פירושו לשנות את הסדר שלהן. זה אומר שמתערבים ויוצרים עולם. מה זאת אומרת שהעולם נברא באותיות? הוא נברא בתדרים, ולכל אות יש תדר מסוים. אז אם זה מסודר בצורה מסוימת – זה חומר אחד. אבל אם בדיוק אותן אותיות מסודרות בצורה אחרת – זה תדר אחר. לכן כשמסתכלים על הגנום האנושי רואים שזו לא מטרפורה – שהעולם נברא באותיות. כשממפים את הגנום יש לו גם אותיות, אני חושבת. סליחה אם אני לא מדייקת. הרעיון מוכר.
משתתפת – באופן בסיסי את מתארת בדיוק את המצב. יש 4 בסיסים שהקומבינציה של שרשרת אחת מול שרשרת שנייה נותנת את האינסוף הזה שאותו את מתארת.
אורנה – יפה. אז באופן בסיסי לא טעיתי. זה הכל קומבינציות. כל העולם נבנה מקומבינציות של כמות מועטה יחסית של אלמנטים, של אינסוף קומבינציות של אותיות או סימנים. לא אלמנטים פיזיים. אז כמו שאמרתי – אין העדר. אם יש רוע, שזה נגע, אני לא יכולה להעלים אותו, אני יכולה רק לשנות אותו. לקחת את הבסיסים, את האלמנטים, להפוך את הסדר ואז יוצא לי 'ענג'. אתם יכולים למצוא את זה באינספור מילים בשפה העברית. זו תחילת המשמעות של המושג 'העולם נברא באותיות'. בעולם יש סדר מופתי. בספר היצירה כתוב:
" בשלושים ושתים נתיבות פליאות חכמה חקק יה יהוה צבאות אלוהי ישראל אלוהים חיים ומלך עולם אל שדי רחום וחנון רם ונשא שוכן עד מרום וקדוש הוא וברא את עולמו בשלושה ספרים בספר וסופר וספור עשר ספירות בלימה ועשרים ושתיים אותיות יסוד שלוש אמות שבע כפולות ושתים עשרה פשוטות".
זה פלא פלאים. אי אפשר להאמין איך בספר כזה קטן יש את כל האנתרופוסופיה, כל הקבלה והכל מכל.
עשר ספירות בלימה – אלה עשר הספירות.
22 אותיות – אלה האותיות שלנו, וכאן הוא מחלק אותן לסוגי אותיות.
ז"א שכל העולם הזה נוצר ע"י עשר ספירות, והפירוט שלהן. עשר הספירות הן כאילו עשרה ממדים, ובכל מימד אפשר לעשות כל מני קומבינציות. אפשר לעשות אינספור קומבינציות ב 4 אותיות, אז שלא נדבר על עשר ספירות – יוצא אינספור קומבינציות וזו כל המציאות כולה. אלו הכלים של כל המציאות כולה.
נחזור להתחלה: עולמות הרוח הם עולמות שאין בהם זמן. אפשר להקרין את הסרט כל הזמן, כל פעם, ואנחנו מקבלים תמונת סטילס אחת בכל גלגול. נדמה לנו שאנחנו תקועים שם בתמונה לנצח נצחים, קפואים, אבל זה לא ככה. אמרנו שאין מקום מבחינת מקום פיזי, וגם הטכנולוגיה מגיעה היום לידי כך שאינספור אינפורמציה מאוכסנת בצ'יפים קטנים. אמרנו גם שאין העדר, ומכאן אמרנו שמעשה שאני עושה בעולם הוא לא נשכח. זה תדר מסוים. הוא נמצא בעולם. אי אפשר לחסל אותו. מה שאפשר זה לשנות אותו. על זה נאמר שחוזר בתשובה – העוונות נהפכים לו לזכויות. זה בדיוק כמו להפוך 'נגע' ל' עֹנֶג'. כל העוונות, כל הדברים הרעים, יכולים להפוך לטובים. לא להתבטל אלא להוסיף טוב על טוב, להתווסף לטוב. זה ממש מדהים לקלוט את התפקיד של הרוע ומה שאפשר לעשות אתו. זה בעניין 'אין העדר'.
אפשר להיות בו-זמנית בכל המקומות, כי אנחנו לא נמצאים במהלך של זמן. אומרים שאליהו הנביא מגיע לכל ברית. אם יש שלושה בריתות באותו יום באותה שעה?
משתתפת – הוא יושב על כל כסא בכל ברית.
אורנה – הוא נמצא בכל ברית! אולי אפשר להבין את זה בשפה של האנתרופוסופיה, בכך שיש לו אינספור גופים אתריים? אין דבר כזה בכלל להימצא במקום אחד. זה פלא פלאים.
כל המציאות שלנו, המציאות הארצית הפיזית, מורכבת ממה קוראים ביהדות 'עשן'. עש"ן = עולם שנה נפש. עולם – מבחינת מקום. שנה – מבחינת זמן. נפש – מבחינת אדם. בלי אחד משלושת הדברים האלה אין עולם ארצי. אני לא יכולים בכלל לדבר בלי אחד משלושת המימדים האלה. למשל: אני אומרת "ראיתי את רונה אתמול במכולת" או "רונה הייתה במכולת". מי הנפש-האדם כאן? רונה. איזה מקום? מכולת. מתי-זמן? אתמול. אם אני מסלקת מהמשפט אחד מהם אז אין למשפט משמעות, או שתהיה לו משמעות חסרה. "ראיתי את רונה במכולת" – יש לזה משמעות, אבל אני לא אדע לענות מתי ראיתי. ואם אגיד "ראיתי במכולת" ישאלו אותי 'את מי' – על הנפש. ואם אגיד "ראיתי את רונה אתמול" אז ישאלו אותי 'איפה' ואני לא אדע – איפה ראיתי אותה? בדמיון שלי, במאדים, איפה? אם אין לי את שלושת המימדים האלה – אז אין לי עולם ארצי. בעולם הרוחני זה לא ככה בכלל.
משתתפת – דיברת על המציאות בו-זמנית. אנחנו לא יודעים אם אנחנו לא חיים בו-זמנית. אנחנו בטוחים שיש פה איזושהי כרונולוגיה – שאנחנו חיים איזשהו מחזור חיים ואח"כ נחזור בעוד שנים לחיות בגלגול הבא, אבל יכול להיות שאנחנו חיים מספר גלגולים בו-זמנית.
אורנה – זה לא יכול להיות, זה בטוח. למה אנחנו חווים את זה בזמן? בגלל שאנחנו חווים סיבה ותוצאה בזמן. הייתי קטנה, גדלתי – אז אני חווה סיבה ותוצאה בזמן. או שהיה הגלגול הקודם, וחזרתי – אז אני והגלגול הזה זה תוצאה של החיים הקודמים, וזה אומר מבחינתי שזה קרה אחד אחרי השני. בשבילנו זה זמן. שינוי של משהו, שינוי בתנועה, הוא בשבילנו זמן. אבל בעולם הרוח כל הגלגולים שלנו קיימים בו זמנית. אני קיימת כל הזמן בו-זמנית, כי אין זמן. קשה להבין את זה, קשה לתפוס את זה.
מבחינתנו סיבה ותוצאה מתרחשות בזמן. מה קודם? הסיבה. ואח"כ התוצאה. אבל כשהאינסוף ברא את העולמות, הוא ברא הכל בבת אחת, אבל באופן שדבר משתלשל מדבר. לדוגמא: יש לי ילד. האינסוף ברא אותי ואת הילד שלי בבת אחת, למרות שאני הסיבה שלו. זה רק בהשאלה. יש דבר שמשתלשל בדבר. אנחנו רואים דבר שמשתלשל מדבר – וקוראים לזה זמן. שינוי תנועה. לזה אנחנו קוראים זמן. אבל מה שאת אומרת זה נכון – הכל נמצא בבת אחת, אנחנו חיים בו זמנית. אבל אנחנו לא רואים את זה כי אנחנו רק רואים והווים בתוך המגבלה של הזמן והמרחב, וזו חוויה של העדר – שאים אני כאן אני לא יכולה להיות שם. בגלל זה אנחנו חווים את הדברים כעבר-הווה-עתיד, כשלמעשה הם בתוך נצח.
משתתפת – אז שבתאי קדמון ואדמה הם ביחד?
אורנה – כן, ביחד.
משתתפת – אז הסוף כבר שם?
אורנה – הסוף כבר שם. הסוף וההתחלה הם ביחד. ברוחני אין העדר – אם מתוך שבתאי קדמון יצאה שמש קדמונית, אז זה לא אומר ששבתאי קדמון לא קיים. אין העדר. אם אני נותנת לך תפוח, אז התפוח כבר אצלך ולא אצלי. אבל אם אני נותנת שיעור ונותנת לך ידע – אז איפה הידע נמצא בין שתינו? האם השיעור הזה נעלם ונחסר ממני אחרי שנסגור את הזום? לא. הוא גם אצלי – אני יודעת את מה שלימדתי אתכם, ועכשיו גם אתם יודעים את מה שלימדתי אתכם. אין העדר. כל שינוי צורה לא גורם לצורה הקודמת להיעלם. אתם עכשיו תלכו ותספרו למישהו מה שלמדנו – איפה הידע הזה ימצא אז? בכמה מקומות? גם וגם וגם. וכמובן שאני לא התחלתי את הידע הזה, זאת אומרת שהוא כבר היה.
כל מה שהוא רוחני הוא 'גם וגם וגם וגם וגם'. כי ברוחניות אין מקום פיזי. אין מקום מוגבל. רק בפיזי יש מקום מוגבל, ורק בפיזי אני לא יכולה גם לשים כאן את השולחן, וגם לשים באותו מקום כסא, ולמלא את החדר בשולחנות, כי בסוף לא יהיה מקום. אין דבר כזה ברוחני. אתם יכולים לגלגל את הידע הזה הלאה, ועוד מישהו יגלגל את זה הלאה, ומאף אחד זה לא נחסר. קשה להבין את זה.
משתתפת – כשאת מדברת על ידע זה מאוד ברור, אבל כשאנחנו חושבים על הקיום שלנו אני מתחילה לחשוב האם המעשים שאני עושה פה – נגיד שעשיתי מעשה רע – האם באופן קרמתי יש לו סיבה בקיום אחר, מקביל שלי?
אורנה – כן, הקיום המקביל שלך הוא הנצח שכולנו נמצאים בו. פה את נמצאת, ולידך נמצא הגלגול הקודם שלך, ולידו נמצא הגלגול הקודם שלפני כן… כי אין זמן ומקום. למה אנחנו חווים את זה כ'זמן ומקום', כ'לפני ואחרי'? כי ככה אנחנו חווים זמן. כשמשהו יוצר משהו אחר, אנחנו חווים את מה שיוצר כ'קודם' ואת מה שנוצר כ'מאוחר יותר'. זה האופן שהמוח שלנו חווה דברים. אבל ביציאת מצרים, במעמד הר סיני, נאמר 'וכל העם רואים את הקולות' – זאת אומרת שהיה שם מצב ראייה אחר לגמרי: לראות את הקולות. כולם שם היו במצב של התקדשות. זו הייתה הפעם הראשונה והיחידה עד עכשיו בהיסטוריה האנושית והקוסמית, שעם שלם עבר התקדשות ביחד. כל המקודשים שאנחנו מכירים לאורך ההיסטוריה – במעמד הר סיני עם שלם עמד והיה עד לתופעות שלא מהעולם הזה. עולם אחר ירד לתוך העולם הזה, וכולם ראו משהו שאם אנחנו היינו רואים אותו אז לא היינו מחזיקים מעמד. גם הם לא החזיקו מעמד. הם ביקשו ממשה לאחר מכן שיתווך. זה היה מאוד מפחיד, המצב בו כל העם 'רואים את הקולות'. גם 'עש"ן' – עולם שנה נפש – זה גם העשן שיצא משם, כי יצא משם גם עשן. 'וכל העם רואים את הקולות' – זאת אומרת שהם עברו בתודעה למימד תודעתי אחר.
כל מה שאת אומרת זה נשמע כמו סרט פנטזיה מדע בדיוני. תראו את הסידרה 'אפל' Dark. זה מדבר בדיוק על מה שאת אומרת – הלולאה הזו בזמן. וככה זה. רק אנחנו חווים את הכל בתוך ההגבלות האלה. ההגבלות האלה נוצרו כדי שנוכל לעשות עבודה – שנוכל לעשות תיקונים. תיקונים אישיים ותיקונים כלליים. אבל אליבא דאמת – הכל כבר קיים.
משתתפת – זה כמו ספר: כל העלילה של הספר כבר קיימת, אבל כדי לקרוא אותו אנחנו צריכים לקרוא מילה אחרי מילה, אות אחרי אות.
אורנה – יפה. ומה עושה הנביא? הנביא כבר יודע את סוף הספר, לכן הוא יכול להגיד לנו מה יהיה בעוד 30 שנה או בעוד 300 שנה, או באחרית הימים. האפוקליפסה – מלחמת גוג ומגוג – זו מלחמה חובקת תרבויות, כי אנשי הרוח יודעים כבר מה יהיה בסוף.
משתתפת – גם 'הסיפור שאינו נגמר' – הוא קורא את הספר אבל תוך כדי הוא גם בורא את מה שיקרה. הכל תלוי בו, והוא קורא ספר שכבר כתוב, והוא עדיין בורא.
אורנה – זה אולי 'הכל צפוי והרשות נתונה'.
אנחנו נמצאים כאן – אם זה צינור, אנחנו נמצאים בשולי השוליים של הצינור, זה העולם הגשמי. מצד שני, אנחנו – בני האדם – היחידים שהגופים והנשמות שלנו הם בדיוק בדמות העולמות העליונים. אנחנו העתק מדויק של כל העולמות. כל העולמות נמצאים בתוכנו, וכל עולם הוא גם החתמה – מחתים את עצמו – על עולם שני. עולם מהמילה 'העלם'.
אנחנו – דמות האדם – בדמות העולמות כולם. הגוף האתרי, הגוף האסטרלי – אלה עולמות שלמים. יש עולם אתרי. יש עולם אסטרלי. יש עולם רוחני. יש עולם על-רוחני. בספירות יש את העולם שלנו שנקרא עולם עשייה, ומעלינו יש עולם שנקרא עולם יצירה, ומעליו יש עולם שנקרא עולם בריאה, ומעליו עולם שנקרא 'אצילות', ומעליו עולם שנקרא 'אדם קדמון', ואחרי זה אינסוף. אנחנו בדמות אדם קדמון – כל העולמות נמצאים בתוכנו, ויש לנו נקודה אחת שהיא ממש ניצוץ אלוהי. היא לא ניצוץ אלוהי שכבר עבר מסכים ונעשה דהוי. כשאנחנו עוברים מעולם לעולם האור מתמסך – נעשה פחות ופחות מאיר, כדי שנוכל לסבול אותו בכלל. אבל יש נקודה אחת שהיא בדיוק אותו אור, ועם הנקודה הזו אנחנו יכולים לשנות עולם ומלואו. אם לא הייתה הנקודה הזו אז לא היינו יכולים לשנות. זה הדמיון שלנו. כל מה שמשתנה – משתנה בתוכנו.
היום בשיעור עם המורות אחת המורות אמרה 'אני יושבת בחדר שלי, עם המחשב שלי, כבר כמה שנים, אבל אני לא אותה אחת'. מה מטעה? מטעה שאני רואה את עצמי, עם הגוף שלי, יושבת באותו חדר, ונראה לי שהגוף שלי זה אני, ואני נמצאת באותו חדר. אבל הגוף שלי זה לא אני. בתוכי עברתי קומה, אני כבר מישהי אחרת לגמרי, ונדמה לי שאני – אותה אחת – יושבת באותו חדר. למעשה אני יכולה להגיע להיות משה רבנו ולשבת באותו חדר. אני לא צריכה ללכת לשום מקום. אם אני רוצה להיות, לכאורה, שטיינר או משה רבנו, אם אני עושה התפתחויות, אתם יכולים לראות אותי היום כאן עם הספרים, ותבואו עוד 20 שנה ותחשבו שאתם רואים אותי. אבל לא תראו אותי אלא תראו ישות אחרת. בגלל שתראו אותו גוף תחשבו שיושבת באותה תנוחה בחדר קטן, ולא התפתחה בכלל. כל ההתפתחות היא התפתחות של התודעה. לכן אני יכולה לשבת בחדר קטן ולעלות בעולמות.
זה היה מאוד יפה מה שאמרה היום כי זה היה מאוד תמים: 'זו אני יושבת באותו חדר אבל זו לא אני, אני לא אותו דבר'. נכון, זה לא אותו דבר. כי לא צריך לזוז פיזית כדי לעלות בסולם ולהיות בעולם אחר, כי כל העולמות בתוכנו. זו התקווה היחידה – שכל העולמות בתוכנו. אחרת אין שום סיכוי שנוכל לעשות תיקון ולעלות בעולמות, אם העולמות ואנחנו הם שני דברים שונים. אומר שטיינר 'אל תחפש בחוץ, חפש בתוך עצמך, ותמצא את העולם, חפש בעולם – ותמצא את עצמך'.
היום רציתי קצת לתת התחלה של ההבדל בין הממשות לבין איך שאנחנו רואים אותה. הרב אשל"ג קורא לעולם שלנו 'העולם המדומה'. בעולם המדומה קורה כך וכך. אנחנו העולם המדומה, ורק הדמיון והקשר שלנו מאפשר לנו באמת לעשות את העלייה במדרגות. אמרתי את זה לפני כן, והיום קצת יותר פירטתי. הייתי רוצה בשיעורים שלנו להמשיך עם הנושא הזה – מה זה העולמות האלה? מה זה העולמות שאני צריכה לעלות בהם? הם לא היו פעם. כמו ששטיינר אומר ששבתאי קדמון לא היה פעם, הוא כאן ועכשיו. איפה? בנצח. איפה זה הנצח? לא יודעת, כי אני חיה לי בתוך בועה של זמן. אבל אם אני אצא מהבועה של הזמן, אם יתנו לי הצצה החוצה, אז אני פתאום אבין שמה שיש שם זה נצח. חיל ורעדה, פחד מוות. תחשבו שתחיו לנצח – זה פחד מוות.
משתתפת – זו הרגשה שלקחת אותנו לפרד"ס. זה קצת משגע את השכל.
אורנה – אותי זה מפעים, אין דבר שמפעים אותי יותר מזה. העולם הזה באמת נראה לי כאילו שאני לפעמים בתוך איזשהו מטריקס. וכשאני קוראת את זה אני מבינה שיש שם דברים שאנחנו חייבים לדעת אותם. זה ידע שהוסתר הרבה שנים ועכשיו הוא חייב להתגלות. לא אני אומרת שהוא חייב להתגלות, כולם אומרים שהוא חייב להתגלות. כי אחרת אין לנו תקווה בעולם כל כך מורכב, טכנולוגי, ושבו רוב האנרגיות הרוחניות הולכות להגברה של העולם הארצי. אנחנו חייבים לדעת את הידע הזה.
משתתפת – כשאת אומרת 'אור אינסוף' זה מה שאת קוראת לפעמים 'אור פשוט'?
אורנה – כן, אבל בדחילו ורחימו כי אני לא רוצה לדבר על זה.
אין לנו מושג באור. אנחנו לא מדברים על אור. אנחנו מדברים על אור בתוך כלי. אין לנו תפיסה בדבר כשלעצמו. יש לנו תפיסה רק באופן שהוא ממלא את הכלי שלנו. ולא רק לנו אין תפיסה, לאף אחד אין תפיסה, בכל העולמות. אנחנו לא מדברים על שום דבר מבחינת האור, רק מבחינת איך שהוא מתפשט לתוך הכלים. מה זה הכלים? אינסוף כלים: מההיררכיות הכי גבוהות שהן כלים, ועד הרמש הכי קטן. כולם זה אותו אור אינסוף, אבל הוא מתבטא אחרת. החשמל מגיע מתחנת הכוח ופה הוא מופיע כמנורה שלי, ופה הוא מופיע כמחשב, וכאן הוא מופיע כטלפון, ובמזגן הוא מופיע כמחמם. זה אותו אור . זה מאותה תחנת חשמל. אבל בהתאם לכלי הוא כביכול משתנה, אבל למעשה הוא לא משתנה בכלל אלא רק מקבל את הצורה של הכלי. זה כמו מים, שמקבלים את הצורה של הכלי. לכן על המים עצמם, על האור עצמו, אנחנו לא מדברים. אנחנו מדברים רק מבחינת הכלים. הכלים הגבוהים הם קדושים בפני עצמם. זה קודש הקודשים.
אנחנו מתייחסים אל עצמנו כמו אל כלי. לכן אומרים שאין רודפים אחרי האור. האור נמצא. אנחנו צריכים לשכלל את הכלים. ברגע שהכלי משתנה – האור נכנס. זו חוקיות, כי זה הטבע של האור. ברגע שהכלי משתנה – האור נכנס. אנחנו צריכים לפתח כלים, וכלים נכונים. אמרנו שאם אנחנו לוקחים בצורה לא נכונה – אז האור מסתלק. זה נקרא 'השוואת הצורה' ואולי נדבר על זה בהמשך. בלי נדר, לא רוצה להבטיח ואחרי זה לשכוח… – למה האור מסתלק, למי הוא מסתלק, ואיך אנחנו יכולים לגרום לזה שהוא לא יסתלק מאיתנו? איך אנחנו יכולים למשוך אורות בצורה הנכונה, ואיפה אנחנו יכולים למשוך אורות בצורה הלא נכונה, ואז האור מיד מסתלק. זה פרקטי לחיים.
משתתפת – עלתה מקודם השאלה האם בקיום הפיזי שלנו אנחנו נמצאים עכשיו במקביל בעוד עולמות. אנחנו נמצאים כאן בזמן ומרחב, ובגוף פיזי. נשאלת השאלה מה קורה לכל הבחירות שלנו שלא נבחרו? האם להן יש איזשהו קיום אונטולוגי במקום אחר?
אורנה – יש להן. לא קיום פיזי. בעולם האינסופי יש קיום לכל אפשרות שלא נבחרה.
משתתפת – יש להן קיום בעולם הרוח, באינסוף, וההבדל הוא שאנחנו לא יכולים להרגיש את זה כי אנחנו בתוך גוף פיזי בתוך זמן ומרחב. באיזו הזדמנות אנחנו נמצאים בעולמות מקבילים? עלה בדעתי הרגע שזה בלילה, כשישנים וחולמים. הגוף הפיזי שלנו נמצא פה, והגוף האתרי פה, והנפש והאני שלנו בעולם מקביל. החלום הוא דבר שלגמרי קורה. אני חיה בחלום, בגופים האחרים שלי. אולי זה רגע שאני בעולמות מקבילים.
אורנה – ושם גם אין זמן. היום אני יכולה לחלום על מישהו שלא ראיתי 30 שנה. אין זמן. המציאות של החלום מאפשרת לנו להבין את המציאות הרוחנית, בגלל שאין שם חוקיות של זמן ושל מרחב, וגם לא של קביעות הדבר. מישהי יכולה להיות מישהי, ובתוך החלום היא מתחלפת למישהי אחרת, וזה בסדר לי בחלום. או שמישהו מתעורר מחלום ואומר 'חלמתי עליו – זה לא היה ממש הוא, אבל ידעתי שזה הוא'. כל מני דברים משונים, שקשורים לחוקיות של עולם הרוח.
להיכנס לפרד"ס ולראות את כל הדברים האלה – זה באמת משהו שאפשר להשתגע ממנו. להיכנס לתודעה כשהכלי לא מוכן ולראות סביבך את כל אבותייך יושבים לידך – אמא, סבתא, סבתא-רבה וכו'… אם עכשיו תראי אותם – מה תרגישי? למעשה הם נמצאים כאן.
אסיים בדבר אחרון. גיליתי דבר מאוד יפה: כשאני מושכת אור מאור אינסוף ע"י מעשה שלי או תובנה שלי – האור חייב לעבור בכל הקומות עד שהוא מגיע אלי. אני רוצה לתת דוגמא שממש לא יפה לתת אותה, אבל לא מצאתי דוגמא אחרת. אחותי גרה בבית רב קומות. כשמישהו מוריד את המים בשירותים, ויש צנרת משותפת, אז שומעים את המים יורדים – אצלה. המים, שצריכים לרדת מלמעלה, יורדים ועוברים דרכה. להבדיל אלפי הבדלות, אם אני מושכת בצינור הזה מאור אינסוף ע"י תובנה שלי או מעשה שלי, כל ספירה שמעלי מקבלת את האור.
איך זה קורה מבחינת אבות -אבותיי? אם למשל אני מושכת איזושהי תובנה רוחנית, היא חייבת לעבור דרך כל השושלת שילדה אותי. אם אני עכשיו לומדת ומגיעה לתובנה רוחנית, מי מקבל את זה ממש לפני? אמא שלי, זיכרונה לברכה. אמא המתוקה שלי, שעכשיו אני יכולה להחזיר לה את כל מה שלא נתתי לה. בשבילי זה היה גילוי מטורף, כי אמרתי לעצמי 'איך אני אחזיר לאמא הטובה הזו, אחרי כל המעשים הרעים שעשיתי בכל חיי?' כשהבנתי שכל האור שאני מושכת עובר בצינור עד אלי דרך כל אבות אבותיי – הבנתי שיש לי השפעה על ההתפתחות של אמא שלי. תראו את הקשר לאל-זמן ומרחב. אני יכולה לגרום לזה שמה שאמא שלי לא עשתה בעבודה רוחנית, כי את כל נשמתה ואת כל האנרגיה שלה בעולם היא נתנה לי, במקרה שלי – אז עכשיו אני מגדילה אותה בעולם הרוח. כל לימוד שלי עובר דרכה. גם אבא שלי זיכרונו לברכה. וגם דרך סבתא שלי, גם אם לא אהבתי אותה זה לא משנה. כולם נתרמים מהלימוד שלי, כי כדי למשוך אור הוא חייב לעבור אצלם.
הסוד הגדול יותר הוא שכדי לתת לי יחידת אור אחת, אמא שלי צריכה לקבל 10 יחידות, ואמא שלה צריכה לקבל 100 יחידות. זאת אומרת שאם אני מושכת אור כדי לקבל תובנה אחת, כל מי שלפני קיבל אור בהכפלות מרובעות. ככה אנחנו יכולים להחזיר בחזרה להורים שלנו, אם היינו ילדים רעים. אם היינו ילדים טובים זה סיפור אחר. זה נתן לי אושר. יש לי כאן את התמונה של ההורים שלי וכל בוקר כשאני קמה אני אומרת להם 'שלום, אני לומדת עכשיו. אורות! אתם מקבלים עכשיו אורות ואני מחזירה לכם על כל מה שעשיתי לכם'. ככה אולי אני משנה את ה'נגע' ל'עֹנֶג '.
תודה רבה ולילה טוב.