ביוגרפיה בימי קורונה 67

27.1.2021 – לימוד 67

לצפייה בווידאו של הלימוד לחצו כאן

תמלול הלימוד:

את המפגש היום נקדיש לנושא עצום: המצפון האנושי.

הנושא הזה עלה כתהייה אצלי בהקשר לפרשות השבוע האחרונות, שעוסקות בנושא יציאת מצרים ומנהיגותו של משה: משה נשלח בתיבה ביאור ונמצא ע”י בת פרעה. מרגע שהוא נלקח לבית של בת פרעה אנחנו לא שומעים כלום על מה שעבר עליו בתוך הבית, בארמון. יש על זה הרבה מדרשים, אבל ברובד הגלוי אנחנו לא יודעים מה קורה שם. הפעם הראשונה שאנחנו שומעים על משה היא כאשר הוא יוצא משם. עם יציאתו מהארמון הוא מבצע 3 פעולות עליהן נדבר היום.

אנחנו עוסקים במצפון ובשאלת הנפש של האדם. נקרא טקסט של הרמב”ם:

אנחנו בלימודינו עוסקים בהכרת הנפש ושלבי התפתחות הנפש, והאיברים הרוחניים המתפתחים ממנה. בתחילת המפגש אמרנו שמשה יוצא מארמון בת פרעה ואלה הן 3 הפעולות הראשונות שהוא עושה עם יציאתו:

 יא וַיְהִי בַּיָּמִים הָהֵם, וַיִּגְדַּל מֹשֶׁה וַיֵּצֵא אֶל-אֶחָיו, וַיַּרְא, בְּסִבְלֹתָם; וַיַּרְא אִישׁ מִצְרִי, מַכֶּה אִישׁ-עִבְרִי מֵאֶחָיו.  יב וַיִּפֶן כֹּה וָכֹה, וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ; וַיַּךְ, אֶת-הַמִּצְרִי, וַיִּטְמְנֵהוּ, בַּחוֹל.  יג וַיֵּצֵא בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי, וְהִנֵּה שְׁנֵי-אֲנָשִׁים עִבְרִים נִצִּים; וַיֹּאמֶר, לָרָשָׁע, לָמָּה תַכֶּה, רֵעֶךָ.  יד וַיֹּאמֶר מִי שָׂמְךָ לְאִישׁ שַׂר וְשֹׁפֵט, עָלֵינוּ–הַלְהָרְגֵנִי אַתָּה אֹמֵר, כַּאֲשֶׁר הָרַגְתָּ אֶת-הַמִּצְרִי;… וַיִּבְרַח מֹשֶׁה מִפְּנֵי פַרְעֹה, וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ-מִדְיָן וַיֵּשֶׁב עַל-הַבְּאֵר.  טז וּלְכֹהֵן מִדְיָן, שֶׁבַע בָּנוֹת; וַתָּבֹאנָה וַתִּדְלֶנָה, וַתְּמַלֶּאנָה אֶת-הָרְהָטִים, לְהַשְׁקוֹת, צֹאן אֲבִיהֶן.  יז וַיָּבֹאוּ הָרֹעִים, וַיְגָרְשׁוּם; וַיָּקָם מֹשֶׁה וַיּוֹשִׁעָן, וַיַּשְׁקְ אֶת-צֹאנָם. שמות פרק ב

בפעם הראשונה שמשה יוצא מהארמון הוא מבצע שלושה מעשים. מה משותף לשלושתם?

משתתפת – מעשי צדק.

יפה – נכון, הוא רואה מעשי אי-צדק, והעיקר הוא שמשה לא יכול להישאר אדיש מול מה שהוא רואה. משהו קורא לו לפעול שם. הפרשנים דנים בזה שהדבר הראשון שמשה עושה כשהוא יוצא מהארמון הוא הרג וכיו”ב, אבל אנחנו לא נתייחס לפן הזה היום. אנחנו נעסוק במצפון בהתאם לשאלות הבאות:

שאלות לחקירה ביוגרפית:

השאלה הראשונה שנשאל – כיצד הייתם מגדירים מהו מצפון ?

שאלה נוספת: האם מצפון הוא דבר שהאדם נולד אתו או מתחנך אליו? מה הביא את משה – כאדם שרואה עוול – לפעול כפי שהוא פועל בפעם הראשונה שהוא יוצא מהארמון?

אם לא היינו מחנכים ילד – האם היה מפתח בתוכו מצפון?

משתתפת – ראיתי פעם סרט צרפתי על ילד זאב, ילד נטוש, שכומר לוקח אותו ומנסה לביית אותו. הילד רק נובח ונושך. אחד הניסיונות של הכומר היה להעניש את הילד מבלי שהוא עשה כלום, כדי לבדוק אם יש לילד מצפון. הוא ראה שכאשר הילד רואה שהוא עשה משהו חמור אז הוא מקבל עליו את העונש, למרות שהוא גדל בין חיות. אבל אם הוא מקבל עונש לשווא, בלי שעשה כלום – אז הוא מתמרד. ביומן כותב הכומר שכנראה חוש הצדק הוא משהו מולד.

יפה – אני חושבת שראיתי את הסרט. יש שם חוויה בסיסית של שכר ועונש. הקשר בין עונש לבין מעשה מסוים, שאותו ילד-זאב זיהה – אם מגיע לו או לא מגיע לו. זו אחת הרמות הראשוניות של מצפון – הקשר בין שכר לעונש. אנחנו מדברים על מצפון ברמות יותר גבוהות ותכף נראה מה שטיינר אומר על זה.

משתתפת – אני מבולבלת מהקטע על משה: מצד אחד הוא רואה חוסר צדק ורוצה להביא לשם צדק, ואז – מה הוא עושה? הוא רוצח. לא רק רוצח, גם מחביא את הגופה, וגם מסתכל ימינה ושמאלה לראות שאף אחד לא רואה אותו. אז מה זה המצפון הזה?

יפה – זו שאלה טובה. הפרשנים מתקשים עם הפעולות הראשונות האלה של משה. אחד המדרשים אומר על הפסוק ” וַיִּפֶן כֹּה וָכֹה, וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ”: במקום שאין בני אדם – היה אתה איש. כלומר: זה לא מהפחד. זה ממסכת אבות. לא מהפחד שמישהו יראה אותי, אלא במקום שאין מי שיפעל, תהיה אתה האנושי. ואכן זו שאלה.

משתתפת – אבל זו סתירה כי בהמשך הוא רואה שני בני ישראל רבים ואחד אומר לו ‘אתה רוצה להרוג אותי כמו שעשית מקודם?”

יפה – נכון, אלו שאלות עמוקות: מה מגדיר מעשה שהוא מצפון? השאלה הבסיסית היא מה מניע אדם בכלל לזהות עוול ולא להישאר אדיש. בארץ נאלצו לפני מספר שנים לחוקק חוק שנקרא ‘לא תעמוד על דם רעך’. החוק אומר שאם אדם עובר ורואה תאונה או משהו כזה, ולא מגיש עזרה – הוא ייענש על זה. האנושות, החברה, הגיעה למצב כזה שצריך באמצעים חוקיים לאלץ את האדם לא להיות אדיש כשהוא רואה מצוקה של האחר. זה הקצה האחר אליו אנחנו הגענו באנושות.

כל הגדרה שניתן ל’מצפון’ יושבת על בסיס הכרתי משותף כלל אנושי. אז מה זה מצפון לדעתכם?

משתתפת – אני חושבת שמצפון זה מצפן. מצפן למוסר.

יפה – נכון. המצפן מראה לי לאן ללכת. המצפן שאת מדברת עליו – מה הוא מראה לך?

משתתפת – הוא מראה לי ‘נכון / לא נכון’.

יפה – נכון. מה הדבר הנכון שעלי לעשות או לא לעשות.

המילה מצפון לא קיימת בתנ”ך בכלל, לא מופיעה שם. זה לא שקודם לא היו בעיות מצפוניות או מוסריות, אבל המילה הזו במובנים שלנו לא הייתה קיימת. אז מה היה במקום? מה החליף את המילה מצפון באותן תקופות?

שטיינר מתאר את תרבות יוון במאה החמישית-שישית לפנה”ס, ואת כותבי הדרמות הגדולים – אייסכילוס. וגם כשהם כותבים על מעשים לא מוסריים בעליל, כמו אישה שרוצחת את בעלה או בן שרוצח את אמו – המילה ‘מצפון’ לא מופיעה שם. אז מה מופיע שם במקום המצפן הזה עליו אנחנו מדברים?

משתתפת – יש את צו הלב.

יפה – גם צו הלב לא היה שם. הבן רוצח את אמא שלו וצו הלב לא מופיע.

משתתפת – באנטיגונה, כשהיא קוברת את אחיה, היא אומרת שיש את חוקי הממלכה ויש את חוקי הלב.

יפה – נכון, אבל המחזאי של אנטיגונה הוא מתקדם יותר. שטיינר מתאר מחזאים בתקופה יותר קדומה. זה הולך ומתקדם, כאשר מה שהיה בחוץ חודר פנימה. מה שהיה בחוץ יחדור פנימה בתהליך ששטיינר מתאר.

אנחנו יכולים לראות שתי גישות:

  1. הגישה שרובנו מסכימים עליה – שהמצפון זה משהו שנמצא בתוכנו, שיכול לכוון אותנו. משהו שהוא מעבר למכוון רק למה שנכון או לא נכון.
  2. מצד שני, יש גישה אותה שטיינר תולה בחשיבה המטריאליסטית שהשתלטה על העולם, וגישה זו אומרת שאין דבר כזה מצפון פנימי אלא יש חינוך, אילוף של החברה – אנחנו מאולפים ע”י החברה שמלמדת מה נכון או לא נכון, ואת זה אנחנו מפנימים. אין את זה בתוך האדם.

בהקשר הזה אני נזכרת בספר ‘בעל זבוב’ – מה קרה שם כשלא היו קטגוריות ונורמות חיצוניות שהמבוגרים מכתיבים? לא נפתרה הבעיה, והתקיים ‘גם וגם’. רואים שם את קבוצת הילדים שהלכה והתדרדרה מוסרית. כלומר, מוסר שניזון בצורה מטריאליסטית – הלך והתפורר על האי. והילדים של קבוצה הזו בצעו מעשים קשים ביותר. מולם היתה הקבוצה שהמנהיג שלה פעל על פי מצפון פנימי. ידיעה פנימית של מהו הדבר הנכון והראוי לעשות. והוא הקול שנושא עבור הקורא את התמונה של הדבר הגבוה והנועל של האנושיות..

נקרא את שתי ההתייחסות ששטיינר מביא לשני הכיוונים – מה הוא המצפון:

שתי גישות לשאלת מקורו ומקומו של המצפון בחיי האדם:

שטיינר מצטט פילוסוף מהמאה ה 19 :”מה עלינו לתאר לעצמנו במונח ‘ מצפון ‘? לאמיתו של דבר אין זה אלא סך של הרגלים ושיפוטים שחונכנו אליהם אותם קלטנו בצעירותינו, שהוטבעו בנו באמצעות החינוך והחיים, אליהם אין אנו מודעים באופן מדויק. מתוך הרגלינו שנרכשו בחינוך אנו אומרים ” ‘זאת  עליך לעשות – זאת אסור לך לעשות ‘!” (שטיינר, המצפון האנושי עמוד 140) – זה ההיבט הראשון.

“כשמדובר על הביטוי ‘מצפון’ חשה הנפש האנושית שנוגעים באחד הדברים בעלי הערך הרב ביותר בחיים הנפשיים, אחד הדברים שהעדרם בחיים אלה היה  מציין פגם עבורה… לעיתים כה קרובות נאמר – כדי לאפיין את גדולתו ומשמעותו המונח ‘מצפון’ מה שמגלה עצמו כמצפון בנפש האדם, הוא קול האלוהות בנפש זו”. (שטיינר, המצפון האנושי עמוד 137)

אנחנו רואים כאן את השאלה – האם זה תוצר של חינוך – שאנחנו מאולפים, או שאם זה נובע מתוך המהות הפנימית האלוהית של האדם. אנחנו יכולים לשער לאיזה כיוון שטיינר הולך, והוא גם ילמד אותנו שזה איבר שהתפתח באדם.

בהקשר זה נקרא שיר קצר ומרשים ביותר:

בעלטת / אמיר גלבוע

אִם יַרְאוּנִי אֶבֶן וְאֹמַר אֶבֶן יֹאמְרוּ אֶבֶן.

אִם יַרְאוּנִי עֵץ וְאֹמַר עֵץ יֹאמְרוּ עֵץ.

אַךְ אִם יַרְאוּנִי דָּם וְאֹמַר דָּם יֹאמְרוּ צֶבַע.

אִם יַרְאוּנִי דָּ ם וְאֹמַר דָּ ם יֹאמְרוּ צֶ בַ ע.

מה ששטיינר מלמד אותנו לגבי המצפון האנושי הוא שזה בוודאי לא משהו שאנחנו מתחנכים אליו או מאולפים אליו, אלא זה משהו שהאנושות הייתה צריכה לפתח. כמו שהאנושות פיתחה איברים שונים במהלך האבולוציה, גם המצפון הוא איכות נפשית-רוחית שהתפתחה בתוך האדם, חדרה לתוך האדם, כחלק מהתהליך של היפרדות האדם מעולם הרוח אל אינדיווידואליות. ככל שהתרחקנו מעולם הרוח, מה שהיה נתון כמציאות רוחית קיימת – איתו הלכנו ואיבדנו את הקשר. גם לגבי הקשר עם המצפון – הלכנו ואיבדנו את הקשר עם המצפון כפי שהיה בעבר, ואז הוא חדר מבחוץ פנימה.

מה שחדר פנימה זו היכולת לראות את המעשה שלנו כפי שהוא פעל בחוץ, בעולם. היכולת הזו הלכה ונעלמה עם הזמן מבחוץ, וחדרה פנימה, והיא מה שנקרא היום ‘המצפון’.

היכולות הרוחיות עליהן אנחנו מדברים הן יכולות להיות בקשר עם עולם הרוח, אבל מתוך ה’אני’. להתחיל להיות בקשר חדש עם עולם הרוח מתוך ה’אני’ ולא מתוך ראייה אינסטנקטיבית-אינטואיטיבית-חלומית, שהייתה לאנושות בתחילת האבולוציה. זו טעות לחשוב שהאדם כפי שאנחנו רואים אותו היום – עם האיברים התודעתיים שיש בו – זה אותו אדם שהיה לפני 3000, 4000, 5000 שנה. זו טעות לחשוב כך. זה תהליך דו-סיטרי: ככל שאנחנו מתרחקים מעולם הרוח ונעשים יותר ויותר אינדיווידואליים – כך אנחנו מאבדים יכולות שהיו, ומצד שני מפתחים בתוכנו יכולות חדשות, שיביאו אותנו לאותו מקום של חיבור לעולם הרוח, אבל מתוך ה’אני’.

מה היה המצפון בעבר – איך חוו אותו האנשים בתקופה קדומה? איך נחווה המצפון באופן הקדום ולא באופן העכשווי של תחושה פנימית כלפי מה נכון או לא נכון לעשות. אני יכולה לרמוז על כיוון:

למשל בתנ”ך יש את הסיפור של דוד ובת שבע – דוד שלח את אוריה כדי לקבל את בת שבע. זה מעשה לא מוסרי בעליל. לא מתואר שם שמצפונו ייסר אותו, אבל באיזה אופן הוא פגש את מצפונו? מי שיקף לו את המעשה שלו ואת פעולתו בעולם?

נתן הנביא – הוא בא להראות לדוד איך נראה המעשה שלו בעולם. הוא לא אמר לו כלום על מצפונו, אלא הוא סיפר לו משל – את המשל של כבשת הרש. כדי שהמצפון שלו ישתקף היה צריך שתבוא תמונה מבחוץ שתראה לו איך המעשה שלו פעל בעולם.

בתקופות יותר קדומות היה תהליך מרתק ששטיינר מתאר, תהליך שאנחנו איבדנו אבל אנחנו אמורים לחזור אליו במהלך האבולוציה האנושית. נקרא קטע שמתאר איך אנחנו חווים את המצפון היום ולאן אנחנו יכולים להתפתח מבחינה רוחנית לגבי המצפון:

כיצד התפתח המצפון?

“מה אומר לנו הרואה הרוחי על תודעת האדם המקורית הקדומה כאשר ביצע מעשה רע ..? כאן אין המעשה הרע מתואר כמשהו עליו יכול היה האדם ליצור הערכה בפנימיות, אלא כדבר אותו ראה עומד בפניו כרוח רפאים בכל הרוע והשפלות שבו. וכשעלתה בנפש תחושת המעשה הרע, הייתה תוצאת הדבר שמעשה זה על כל שפלותו נכנס אל האדם כמציאות רוחית, שם היה האדם מוקף כביכול בראיית הרוע של מעשהו.

אחר כך נכנס האדם לתקופה בה הלכה ונעלמה הראיה הרוחית החלומית הישנה, …בתמורה הופיעה בצורה ברורה והולכת התודעה העצמית. מה שראה לפני כן כראיית מעשהו הרע – וגם מעשהו הטוב- נכנס עתה לפנימיותו. מה שראה לפני כן בצורה של ראיה רוחית, השתקף כאילו בפנימיותו.

מה היו אותן תצורות שראה האדם בראיה רוחית חלומית כתמונות הנגד הרוחיות של מעשיו הרעים? היה זה מה שהראו לו הכוחות הרוחיים בסביבתו, בתור דבר-מה שבאמצעותו הפריע לסדר העולם והרס אותו. לא הייתה זו למעשה השפעה רעה במובנה האמיתי של המילה; הייתה זו השפעה מרפאת. הייתה זו כביכול השפעת-הנגד של האלים, שביקשו לקדם את האדם בהראותם לו את השפעות מעשיו, כדי לאפשר לו לסלק את תוצאותיהם המזיקות. היה זה אמנם דבר איום כאשר התייצבו תוצאות המעשים הרעים בפני האדם, אך למעשה הייתה זו השפעה מרפאה של יסודות העולם, שמתוכם יצא האדם עצמו. כאשר הגיע אחר כך הזמן בו מצא האדם בתוך עצמו את נקודת-האני שלו, נכנסו מראות אלה לפנימיותו והופיעו כהשפעה של מעשיו בתמונות השתקפות בפנימיות”. (שטיינר, ‘המצפון האנושי’ עמ’ 150-151)

מה אומר לנו שטיינר בטקסט הזה? איך השתקף המצפון בעבר?

משתתפת – הם ראו ישות סביבם, או שהם פירשו כל מני דברים קשים שהם רואים כתוצאה של המעשה שהם עשו – שריפה או מחלה הם קישרו למעשיהם. או שהם חוו את הישות של הרוע.

יפה – מה אפשרה להם התודעה הרוחנית הגבוהה שהייתה להם אז – מה הם יכלו לראות ממש בזמן אמת?

משתתפת – את התמונה, את הישות שהם הולידו.

משתתפת – נראה לי שהם היו מאוד מחוברים למי שנעשה כלפיו הרוע. זה כמו שאני אף פעם לא אדע עד כמה את נפגעת עד שלא אהיה במקומך, אז אצלם היה משהו כמו טלפתיה – כשיש מניפסט של הרוע שלך על מישהו אז אתה מקבל את זה בחזרה אליך ככאב כמו שהוא חווה את זה.

יפה – זה כבר השלב שאליו אנחנו מתקדמים.

משתתפת – רציתי להגיד שמה שהם ראו ממש בזמן אמת זה את ההשפעות של המעשים שלהם על העולם.

יפה – תארו לכם שבזמן שאנחנו עושים מעשה רע, מתייצבת לפנינו תמונה. נניח שהיה מוקרן לנו  על הקיר בבית בזמן אמת סרט של ההשלכות והתוצאות של המעשה שלנו. יכולנו לראות בזמן אמת איך יפעל המעשה הזה. לא רק על האדם המסוים שכלפיו נעשה המעשה, אלא עפ”י שטיינר נוכל לראות איך המעשה שלי מפריע לסדר של העולם.

נקודת המוצא שהייתה לאדם אז ואנחנו כיום איבדנו אותה, היא: שכל תנועה שלי, כל מעשה, דיבור או מחשבה, פועלים בעולם. יש להם השלכות בעולם. רק ככל שהאדם נפרד מהישות השלמה אז הוא חושב שאם הוא פועל בביתו – זה נשאר בטריטוריה שלו ואין לזה הדים בעולם. החוויה והידיעה הרוחנית של פעם הייתה הקשר אדם-עולם. היה קשר אינטואיטיבי ומדויק, והאדם חש שאם אני עושה, אומר, או פועל – זה משפיע ומזיז סדרי עולם.

אם כולנו נמצאים בבריכה צלולה ומישהו שופך בקצה המרוחק ממני דיו אדומה – זה בסוף יגיע אלי. זה לא יישאר רק בטריטוריה שלו.

מה שהתייצב מול האדם זה ראיית ההשפעה של המעשה שלו – הן כלפי האדם שכלפיו המעשה נעשה, והן כלפי סדר העולם: איך אני מזיק בעולם. ליכולת הזו הייתה השפעה מרפאת כי עוד לא היה אינדיווידואל וזה התייצב בפני האדם והוא יכול היה למנוע את המעשה, למנוע את הנזק. זה כמו למנוע את השריפה אם אני יודע שזה יבוא, ואני יכול למנוע מראש.

משהו דומה לזה קרה אחרי שקין הרג את ההבל, כשאר אלוהים אמר לו ‘דמי אחיך זועקים מן האדמה’ – המעשה שלך, אפילו שטמנת אותו, הוא נשאר זועק ולא נעלם.

היכולת לנסות להרגיש איך המעשה שלי יפעל בעולם – יש לה שני היבטים:

  1. כשאני עושה מעשה מול אדם מסוים – אנחנו פותחים איתו חוב קרמתי. אני כבר יודעת מה יהיה התיקון הקרמתי של אדם שפגעתי בו – כרגע זה נעשה בחיים שבין המוות ללידה חדשה. אבל אם יכולתי לראות את המעשה העתידי.
  2. לא לראות רק את החוב ביני לבין האחר כלפיו עשיתי את המעשה, אלא איך המעשה שלי מעכיר סדרי עולם.

את שתי התכונות האלה האדם יפתח.  שטיינר מציין את זה כחוש לקרמה שאנחנו מפתחים, ובעיקר כרגע לפתח את היכולת לראות את קרמת העבר שלנו, ואיך מעשינו הפגומים והפגמים המוסריים שלנו פעלו ופועלים עלינו בחיים הנוכחיים שלנו.

יום יבוא באבולוציה שהאדם יוכל לראות את הקרמה העתידית של המעשה שלו. מה שאמרתם ‘לחוש את הכאב של האחר’ – זו התחלה של היכולת הזו. תהיה לי ממש תמונה. כרגע אני יכול, בשלב מאוד מתקדם, לחוות את הכאב של מה שעשיתי כבר באותו רגע. אנחנו הולכים לקראת זה – שאני יכול לחוות איך המעשה שלי פועל בעולם ואיזה חוב קרמתי יכול להיות שם.

זה המצפון האנושי שחדר לתוך האבולוציה. הוא לא יישאר כזה באופן שבו הוא מתקיים היום. הוא ילך וישתכלל כאיבר רוחני לקראת פיתוח רוח העצמיות, רוח החיים ואדם הרוח.

משהו מזה קורה בעולם בכל התופעה שנקראת ‘קיימות’: פתאום האנשים יכולים לראות איך יראה העולם, מה אנחנו עושים לעולם. אפילו שאני חי היום והנזק יראה רק עוד 100-200 שנה, בכל זאת מתחילה להיכנס חשיבה כזו – איך אנחנו משאירים את העולם לדורות שלנו, מה קורה באוקיינוס כשאני בים התיכון זורקת  שקית ניילון לים. משהו מהדבר הזה מתחיל לחדור לעולם. זו אחריות שאנשים לוקחים על העולם ואיך הוא יראה – אנחנו נעצב את העולם. כמו שהאדם מעצב את גורלו ע”י מעשיו, האנושות מתחילה לעצב את גורל האנושות והאדמה.

משתתפת – התיאור שתיארת על האדם היום בשונה מהאדם בנפש התחושה, שתוצאות המעשה היו גלויות לו, אז המילה מצפון או מה שהתפתח מנפש הרבה יותר מתקדמת מנפש התחושה, וזה משהו שהוא ‘צָפוּן’ – נסתר. אתה מרגיש אותו אבל לא יודע אותו, הוא עוד אי שם בפנים. באותה לוגיקה אז גם מה מה שאנחנו עושים ביעוץ הביוגרפי זה לפתח את הצופן – את הצופן הפנימי של המעשה, את הרוע או את ההשלכות על העולם ועל האנשים שאיתם אתה ביחסי קרמה. אני חושבת שהמילה ‘מצפון’ טומנת בחובה עוד הרבה היבטים.

יפה – זה מקסים. השפה היא מהותית. זה גם מה שצָפוּן, וזה גם ‘לִצְפּות’ – האם אני רואה מה אני גורם, מבחינת ‘איזהו חכם הרואה את הנולד’.  כאשר אני יכול לראות את התמונה העתידית אז אני יכול לצפות את פני העתיד. האיכות הזו תתפתח בנו בתקופת התרבות השישית והשביעית והלאה כאיבר רוחני – אנחנו נעצב באופן הזה את האדמה של השלב הבא.

שאלות לחקירה ביוגרפית:

  • מאיזה מקום אני פועל כאדם בעל מצפון? מהו המניע לפעולה? התבוננות שקטה: האם אני פועל מ’שכר ועונש’, תועלתיות, או שאני יכול מתוך רגישות לחוש מהו המעשה הנכון.
  • האם התנסית בחוויה שבו בחרת לפעול או נמנעת מפעולה כיוון שיכולת לצפות את השפעתו ותוצאותיו של המעשה? כיצד הרגשת לאחר מכן?

במובן העמוק עליו שטיינר מדבר – האם יש לי חוויה שאני יכול לראות איך זה יפעל העולם. זה מין רטט פנימי של תחושה כלפי המעשה.

  • האם עולה בך לעיתים התחושה לגבי הכוח הפועל בעולם באמצעות המילים והמחשבות שלי ? האם אתה חש כי דיבור / מחשבה / או מעשה לא ראויים פוגעים בסדר העולם ?  זו התחלה והרחבה של אותו מצפון.

נסיים בטקסט שקשור לנושא – ככה שטיינר מסיים את המאמר שלו ‘המצפון האנושי’:

“עלינו לראות איפוא את המצפון כאוצר אינדיווידואלי קדוש ביותר, שבו אין לשום עולם חיצוני מה לומר, ובאמצעותו ביכולתנו להציב בפני עצמנו כיוון ומטרה. האדם חייב איפוא לראות את המצפון כמשהו קדוש ביותר, שעליו הוא יודע, כי הוא מצביע על הנעלה ביותר – אולם גם על מה שאסור לגעת בו בפנימיות האדם; לאף אחד אין זכות לומר משהו לאדם, כאשר מדבר אליו מצפונו!

כך מהוה המצפון מצד אחד ערובה לקשר עם הכוחות האלוהיים המקוריים בעולם, ומצד שני ערובה לכך שיהיה לנו משהו באינדיווידואליות העצמית שלנו, הזורם כטיפות מן האלוהות. והאדם יכול לדעת: כאשר מדבר בו המצפון, מדבר האל!” (שטיינר, המצפון האנושי)

לפני שנסיים נשאל: למה לאף אחד אין זכות להגיד משהו לאדם שמדבר אליו מצפונו? איך אתם מבינים את המשפט הזה?

משתתפת – כי רק אתה יכול להיות השופט של עצמך. כשדיברנו על המצפן אמרנו שלכל אחד יש את המצפן האינדיווידואלי, ויש את הסטנדרטים המוסריים החברתיים. ופתאום נגע בי שכאשר המצפון שלי מתעורר – זה כנראה חמור, כנראה תפסתי את עצמי במעשה, כנראה שזה רגע של מודעות, ואף אחד לא יכול להתערב במקום הזה – הוא קדוש. כמו שבהמשך הטקסט היה כתוב – זה רגע של רוחניות, של אלוהות.

משתתפת – אני רוצה להוסיף שבמקום אחר הוא כותב שקול מצפונו של האדם נשמע כמו הארת תיקון. זה שיח אישי אינטימי בינך לבין הקול האלוהי, אז אין לאף אחד אפשרות להתערב בזה. זו הארת תיקון אישית שלי, שקשורה לקרמה, לביוגרפיה, והיא אינדיווידואלית שלי.

יפה – לשם אנחנו הולכים: להיות אינדיווידואלים רוחניים, אם נהיה מתוקנים. ואז אף אחד לא יכול להיכנס אל קודש הקודשים של האדם כשהאל מדבר מתוכו.

משתתפת – אפילו בצבא, שהוא הגוף הפונקציונלי הכי גדול, ושאינו מכיר בשום אינדיווידואליות – אפילו שם יש אפשרות לפטור משירות צבאי מטעמי מצפון. אפילו בצבא ובמדינה, שלא לוקחים בד”כ בחשבון את האינדיווידואל – הייתה ידיעה פנימית שקיימת בחוק עכשיו, והיא שבמצפון לא מתערבים. זו סיבה שיפטרו אותו משירות.

יפה – לוחמי מצפון, גם במשטרים אפלים, הם בעלי תפקיד והעולם שומר עליהם – יש משהו חזק בקול הפנימי שלהם.

אנחנו בדרך להיות אינדיווידואלים רוחניים עם מצפון פנימי. תודה על ההקשבה.

משתתפת – אפשר לשאול מה ההבדל בין חכם ופיקח? פיקח – זה שלא יכנס למקומות שאליהם הוא יודע שלא כדאי להיכנס. אולי הפיקח הוא משהו מצפוני, חוכמה יותר גבוהה מחכם. האם הבנתי נכון?

יפה – הפיקח לומד מניסיונם של אחרים, והחכם רואה את הנולד. הפיקח רואה איפה אחרים נפלו ולא יכניס את עצמו לשם. החכם – יש לו קריאה פנימית עמוקה לגבי מה נכון או לא נכון לעשות. זה הרבה יותר חי ומעודן. מה הפיקח יעשה לגבי דבר מסוים שאין לגביו ניסיון? מה ששטיינר מכוון אליו זה אותו חכם שמתוכו נובעת הידיעה כל פעם לגבי כל סיטואציה חדשה – איך לפעול בעולם בצורה הנכונה.

משתתפת – אז יש על מה לחשוב.

תודה לכולם.

 

print