10.2.2021- לימוד 69
תמלול הלימוד:
"דע, כי טרם שנאצלו הנאצלים ונבראו הנבראים היה אור עליון פשוט ממלא כל המציאות, ולא היה שום מקום פנוי בבחינת אוויר וחלל, אלא הכל היה ממולא מן אור פשוט ההוא, ולא היה לו בחינת ראש ולא בחינת סוף אלא הכל היה אור אחד פשוט שווה בהשוואה אחת והוא הנקרא אור אין סוף." האר"י הקדוש, ספר עץ החיים.
קראתי את זה כמו מדיטציה. אני אוהבת את זה כל כך, זה עולם ומלואו. יש בזה התחלה של הכל. לפעמים יש לנו דברים שאנחנו אוהבים שהם עבורנו כמו מדיטציה, ואני קוראת את זה ומתמלאת בהשראה ובאמונה.
'בטרם נבראו הנבראים היה אור אין סוף פשוט ממלא את הכל' – את כל המציאות. אבל כאשר עלה ברצונו של אור אינסוף זה לברוא את הנבראים – אז אנו כבר היינו שם. בתוך אור אינסוף. הנשמות שלנו באות משם, מתוך אור אינסוף. מהמקום הכי הכי גבוה. כל השמות של אלוהים שאנחנו מכירים בתנ"ך, וכל ההיררכיות שאנחנו מכירים באנתרופוסופיה – זה לא אור אינסוף. אלו הם הנהגות של אור אינסוף. אבל הנשמה שלנו הייתה שם, באינסוף. והיא יצאה ממנו – היא 'גורשה' מהאינסוף. כמו בסיפור גן עדן – אנחנו גורשנו מהמקום שהיינו קשורים אליו. גן עדן זה לא הסיפור, זה שיקוף של הסיפור: הנשמה שלנו הייתה פעם באינסוף. עכשיו אנחנו בחושך, בעולם הכי נמוך שיכול להיות מבין העולמות – מבין 4 העולמות העיקריים. כל אחד מהעולמות הוא בדמות השני, ושונה ממנו רק מבחינת החומר. הצורה היא אותה צורה, אבל החומר הוא שונה. בכל המציאות יש חומר וצורה. הצורה היא אותה צורה בכל העולמות, והחומר שונה. כמו חותם ושעווה שנחתמת.
מאור אינסוף עד אלינו, עד לנשמה שלנו, עד לנקודה שבלב – בלב הפיזי ובלב האתרי, צ'אקרת הלב – שם יש את נקודת האור אינסוף. שורש הנשמה של כל אחד מאיתנו נמצאת באינסוף ונמצאת גם אצלנו בתוכנו, אבל היא מכוסה. היא כל כך עטופה, בכל כך הרבה חושך, כל כך הרבה עוביות, כל כך הרבה חומרנות, שקשה לנו לגלות אותה.
אבל Once we were באינסוף – ברגע שהיינו לראשונה באינסוף – יש לנו זיכרון שלו אצלנו. הזיכרון הזה נקרא 'רשימו'. אפילו שאור אינסוף יסתלק – הזיכרון הזה קיים והוא נקרא רשימו. בכל אחד מאיתנו יש רשימו של האור הזה. הרשימו הזה הוא זה שמאפשר את הגעגוע. שטיינר קורה לזה – הכמיהה.
אין לי כמיהה למשהו שאני לא מכירה. מיועצת אמרה לי 'יש לי געגוע לילדות שלא הייתה לי' – לשלמות הזו. אז כמובן שאין לה געגוע לילדות שלא הייתה לה או לאמא שלא הייתה לה, כי לא יכול להיות געגוע למשהו שלא הכרתי. ועם זאת כן יש געגוע. הגעגוע שלה הוא למשהו שהיא הכירה. האם זו האמא הזו? האם יכול להיות לי געגוע אל משהו שאני לא מכירה? לא יכול להיות בי געגוע למשהו שאני לא מכירה. תמיד צריך להיות בתוכי איזה רושם ממנו. זה מה שנקרא בקבלה 'רשימו'. רושם מהדבר הזה כדי שאני אוכל להתגעגע אליו.
האור לא הסתלק לגמרי, הוא השאיר את הרושם בתוכנו, והרושם הזה מוקף בהרבה הרבה חושך. כל כמיהה שיש לנו היא תוצאה של הרושם הזה – כל כמיהה היא לאחדות הראשונית, שמתורגמת כמובן ליחסים עם האמא. אמרתי הרבה פעמים, שכאשר היחסים עם אמא לא טובים – אז יש פגיעה במקום של הרושם, ואז צריך למצוא משהו יותר ראשוני. וזה רק החיבור הישיר לרוח. כי את היחסים או אי-היחסים עם אמא אפשר לתקן רק דרך החיבור הישיר לרוח. זה כל כך ראשוני – היחסים עם אמא – שהיא שמה בנו את הרושם הזה של האחדות, של האהבה, ואם אין אותם אז אנחנו חייבים להתחבר עם הרוח ולמצוא שם את המקור לגעגוע.
לכן, געגוע למה שאת לא מכירה לא יכול להיות לך. יכול להיות לך רק געגוע למה שאת מכירה. לכולנו יש את הגעגוע הזה. הגעגוע להתחבר שוב לאחדות הזו, לשלמות הזו, ולמקום שבו הכל בסדר. שם אפשר להניח את הראש על אותו אינסוף, שיחבק אותנו ויגיד לנו 'הכל בסדר חמודה שלי, זה רק היה מסע. את תמיד היית כאן ותמיד תהיי כאן ואני תמיד איתך'. המקום הזה – יש לנו זיכרון שלו. כי אילולא היה לנו זיכרון שלו אז היה ניתוק מוחלט ביננו לבין האלוהות.
אנשים שלא מרגישים את זה – זה בגלל שהחיים, הקליפות, כל כך סוגרים עליהם. הם גם מנסים, בכל דרך, למלא אותם, אבל העולם כבר כל כך 'עבה' שהדרכים הן דרכים של הרס. אבל הרצון להתחבר שוב אל האהבה האינסופית שכולנו רוצים אותה ומייחלים לה, בא לידי ביטוי במהלך החיים, בכל מני דברים.
ב'פילוסופיה של החירות' שטיינר אומר שאת המרחק שיצרנו ביננו לבין העולם, ביננו לבין האלוהות, אפשר למלא בשלוש דרכים:
- האמנות.
- המדע.
- הרוחניות עצמה.
כל אחד מאיתנו יכול לחשוב האם מילאתי את הכמיהה הזו במהלך חיי דרך אמנות כלשהי? גם ע"י עשייה של אמנות, וגם ע"י חוויה של אמנות…? זה נותן לנו קשר אל הנשגב. זה מחבר את ה'רשימו' שיש בנו לממשות האלוהית הרוחנית הראשונית. זה נותן לנו מקום שבו ה'רשימו' הזה יכול להדהד. ל'רשימו' אפשר לקרוא – הארה. יש אור, והאור מאיר, ויש הארה. ההארה הזו שבנו – האור אינסוף שהסתלק והשאיר רשימו – היא מחפשת לחזור הביתה. אנחנו תמיד מחפשים לחזור הביתה. אפשר לחזור הביתה דרך אמנות. אפשר להוסיף גם: דרך הטבע – חוויות של הטבע. וגם דרך המדע – הרצון שלנו להבין את היקום דרך המדע מחבר אותנו גם כן לקסם הזה, לאור הזה. והדבר האחרון שהוא אומר זה – דרך הרוחניות. הוא אומר 'דת', אבל הוא לא מתכוון לדת הממוסדת.
בחיים שלנו אנחנו יכולים לראות גם שלבים, בהם חיפשנו את המענה לכמיהה הזו באמנות, במדע או בטבע. בסופו של דבר, וזה לא סותר ולא מבטל, המענה המוחלט הוא הקשר הישיר עם עולם הרוח, שהוא קורא לו דת ואנחנו קוראים לזה רוחניות, או הקשר עם הבורא.
כל הזמן אנחנו מסתובבים בעולם הזה, ואנחנו מחפשים את אותו דבר. משהו בתוכנו אומר: 'אתה חייב לחזור, את חייבת לחזור, את לא בבית'. זה נקרא להיות בגלות. ביהדות אומרים שהשכינה בגלות. אנחנו מרגישות: 'את לא בבית, את זוכרת מקום אחר, שממנו החיים שלך מגיעים, שמשם יש לך חיות'. כשאנחנו בדיכאון, לזמן מה הקשר ביננו לבין מקור החיים נחתך, ואנחנו מרגישים בחושך מוחלט. כשאנחנו לא בדיכאון, וכשאנחנו בחיפוש ובחיבור, אנחנו רואים שהחבל הזה שמחבר אותנו לאור אינסוף מחבר אותנו לאור אינסופי. לא לשווא הוא נקרא 'אור אינסוף'. אור אינסוף זה השאיר בנו רושם. בכל נשמה ונשמה. הוא השאיר את הניצוץ הזה כדי שנוכל לחזור אליו, כדי שלא נאבד את הדרך הביתה. אפשר להגיד שהניצוץ הזה, הגעגוע, ה'רשימו', הוא כמו האבנים של עמי ותמי כדי שימצאו את הדרך הביתה. ואבוי לנו אם האבנים האלו יהפכו לפרורי לחם. לפעמים נדמה לנו שמישהו אכל לנו את סימני הדרך לחזור הביתה.
האור אינסוף רוצה שנחזור אליו, כי אנחנו שייכים אליו. זו נתינה אינסופית של הבורא כלפינו. יכול להיות שלא ככה אנחנו חווים את זה. זה כמו אמא (או אבא) – היא נותנת נתינה אינסופית לילדים שלה. נתינה אינסופית כי היא רוצה להתחבר בחזרה עם הניצוץ שלה שנמצא בילדים שלה. היא שמה את הניצוץ שלה אצל הילד והנתינה שלה זה רצון להתחבר כל הזמן בחזרה אל הניצוץ הזה.
הנשמה מחפשת את האור והאור מחפש בחזרה את הנשמה, כי הנשמה היא חלק אלוה ממעל – היא ממש חלק מהאור הזה. לכן, כמו שאנחנו מחפשים את אלוהים – כך אלוהים מחפש אותנו. יש ספר של אברהם השל, יהודי אמריקאי מאוד מיוחד. אחד הספרים שלו נקרא "אלוהים מחפש את האדם".
לא רק אנחנו מחפשים את האור. הוא גם רוצה אותנו בחזרה.
יש שתי דרכים להגיע הביתה:
- בדרך הקרמה – זו דרך ייסורים.
- דרך של מודעות – בדרך הזו יש גם צורך לחוות איזשהו סבל, אבל זה סבל שאני חווה מתוך מוכנות. זו דרך של הקרבה מרצון.
הדרך הביתה לא פשוטה. לא הלכנו מהבית כדי לחזור כמו שבאנו. הלכנו מהבית כדי לחזור הבייתה בזכות מעשינו. כדי להיות חלק משמעותי מהבורא. אומרים ביהדות 'הצדיק גוזר ואלוהים מבצע' – רואים שאלוהים ביצע את מה שאברהם התווכח אתו עליו. למשל בסדום: אברהם אמר "הַאַף תִּסְפֶּה צַדִּיק עִם רָשָׁע" והתווכח עם אלוהים מה המינימום רשעים צריך שיהיו בסדום על מנת שהוא לא ישמיד אותה. בסופו של דבר סדום כן הושמדה כי לא היה אפילו את מספר הצדיקים הזה.
מה זה 'הצדיק גוזר ואלוהים מבציע'? זה אומר שיש לנו השפעה. כאשר אנחנו עולים במדרגות הרוחניות – יש לנו השפעה. אנחנו חלק ממה שיוצר את המציאות. ככל שאנחנו יותר גדולים ברוח אנחנו יוצרים מציאות יותר רחבה, עם יותר אנשים תחת המטריה הזו.
האור א"ס – אם נדבר עליו באופן מואנש – כמה לזה שנחזור הביתה מבוגרים. הוא שולח אותנו כמו ילדים, ורוצה אותנו בחזרה כמבוגרים, כשותפים לבריאה. לכן, גם אם זה בדרך ייסורים – שהיא דרך הקרמה – גם זה מטהר אותנו. ואם זה בדרך יותר ישירה – זה גם מצריך מאיתנו הקרבה. אין דרך ללא איזשהו סבל. אלא מה? אם אנחנו עולים בעולמות הרוח ומזדככים ע"י ההקרבה הזו, אז לאט לאט אנחנו מוכנים לעשות את הקורבן וגם אם יש סבל – אנחנו לא מנתקים את החבל מהבורא. אנחנו מחוברים אליו ויכולים גם לשאת את הסבל. כמובן שזה לא קורה בבת אחת. זה קורה בהדרגה.
כל העולמות נאצלו בבת אחת, כי בעולם הרוח אין זמן, אבל מבחינתנו הכל מתנהל על רצף של זמן. למה? כדי שיהיה לנו זמן לתקן, כדי שיהיה לנו זמן לגדול, כדי שיהיה לנו זמן להיות שותפים לבריאה. לכן אצלנו זה קורה בהדרגה וגם לא במהלך חיים אחד. הגדילה שלנו קורית בכמה וכמה מהלכי חיים, כדי להחזיר את הבריאה למקום המתוקן שלה – למקום שהיה לפני שכל הניצוצות האלה התפזרו, לפני שכל הנשמות נתפזרו ונשרו אל העולם הזה, עולם החושך. כאן, בעולם החושך, יש הרבה ניצוצות טובים.
בתקופה שלנו, העולם הגיע כמעט לשיא החושך – למה זה קרה? לא בגלל שאנחנו יותר 'רעים', אלא בגלל שהרבה ניצוצות כבר נגאלו, הרבה נשמות נגאלו, והאור עלה למעלה. לכן מה שנשאר כאן זה יותר חושך, אבל לא בגלל שאנחנו הולכים אחורה. אנחנו הולכים קדימה. אבל תמיד לפני השחר, לפני הבוקר, בא החושך שלפני עליית השמש. עכשיו זה החושך שלפני שהשמש תעלה. מכיוון שהרבה נשמות עלו למעלה אז נשארו כאן קצת ניצוצות ונדמה שהכל חשוך. אבל יש ניצוצות שמגיעים ממקומות מאוד גבוהים בעולמות הרוח.
הבריאה הראשונה נקראת אדם קדמון וכל אחד מאיתנו הוא שייך לאיבר אחד של אדם קדמון. זה כמובן מופשט ואנחנו אומרים את זה בדימוי: יש מאיתנו שהם מהרגליים של אדם קדמון, יש כאלה שבאו מהציפורניים, יש מהכתף…. על משה רבנו אומרים שהוא מהכתף, אני חושבת, וזה מקום שאי אפשר בכלל להעלות על הדעת. מספיק אם אני אהיה אפילו מקצה הציפורן או פחות מזה. אבל כולנו שייכים לדמות של האדם הקוסמי הזה שנקרא 'אדם קדמון'. כל חלקיק נשמה שייך למקום אחר. לכן אנחנו שונים וגם התיקונים שלנו שונים. חלק מאיתנו ירדו כל כך לקליפות, שלא מזהים שהם ניצוצות, אבל ברגע שהם מגלים את הדרך – הם מתגלים במלוא זהרם. אנשים שהם נשמות גדולות ונפלו לתוך החושך, ופתאום קרה איזשהו שינוי – ואז אנחנו רואים בן אדם גדול הרבה יותר מהרבה אנשים שעשו דרך הדרגתית.
למשל רבי עקיבא: היה 40 שנה עם הארץ, היה רועה צאן והיה אפילו שונא תלמידי חכמים. ברגע שנפתח לו הפתח – אז כל האור התגלה. בבת אחת התגלה שם ניצוץ ענק. וגם ביננו יש, וגם בין הילדים שלנו, שנראה שהם בחושך של החושך, ונראה שמגיל צעיר הם עוברים חושך שאנחנו לא דמיינו לעבור. הם בתוך עולם כל כך חשוך.
זה אומר שאנחנו לקראת הגאולה כי יש לא הרבה ניצוצות שצריך להפריד מהקליפות, כדי שכולנו נחזור בחזרה הביתה. אנחנו יצאנו מהבית ואנחנו חוזרים הביתה: או בדרך של ייסורים – בדרך של הקרמה, כמו שהיה עד עכשיו. אבל עכשיו כבר אין זמן.
נאמר על הגאולה "בעיתה אחישנה" – "אחישנה"= אם יהיו כוחות טובים שיעשו את הדרך אז זה יקרה מהר. בעיתה זה כמו התכנון הטבעי, לא האינדיווידואלי הרוחני. 'הטבעי' זו דרך הקרמה, שהולכת ומתנקה במהלך הדורות והגלגולים. וכולנו נגיע לשם, ובסופו של דבר ההנהגה הזו של הקרמה תתבטל מהעולם, גם אם לא נצליח לעשות את זה לבד. ההנהגה של הקרמה לא תמיד היתה בעולם והיא תתבטל מהעולם. כולנו נגיע לשם.
עכשיו אני אחבר את מה שקראנו לו 'רשימו' לאנתרופוסופיה: אנחנו מזהים את ה'רשימו' ככמיהה – לפעמים אנחנו לא יודעים מה זה. גם אצל ילדים קטנים שיש להם יעוד רוחני – רואים אצלם את הכמיהה. לפעמים, כילדה, את מאוד אוהבת יופי, או ילדות יפות, או ילדים יפים – זה המושלם בעינייך. זו הכמיהה לשלם. לאחר מזה מגשרים על זה, כפי ששטיינר אמר, דרך אומנות, דת או אומנות. אבל כל זה אף פעם לא מספק אותנו. תמיד נשאר מקום שאנחנו יודעים שעוד לא הגענו הביתה. עד שלא נגיע הביתה לא נירגע, כי ה'רשימו' הזה שיש בתוכנו כל הזמן זוכר. יש זיכרון של הבית. אפילו אם הייתה לנו אמא לא מושלמת ואפילו לא טובה, יש זיכרון ראשוני של אהבה אינסופית שאנחנו שייכים אליה.
זה הזמן לספר איך הכמיהה שלי לחזור הביתה באה לידי ביטוי במהלך החיים שלי, גם אם אחרי זמן מסוים אני הבנתי שעכשיו אני צריכה דרך אחרת, כי זה לא נותן לי את המענה השלם, אבל לאותו זמן זה נתן מענה מספיק עמוק כדי שאני אוכל בכלל לשרוד בגולה הזו. היהדות אומרים שכאשר ישראל גלו למצרים – השכינה גלתה איתם. אנחנו לא לבד גם בגולה, אבל זו עבדות – כולנו עבדים בגולה הזו. היום אנחנו רואים מה היא הגולה, אבל זו רק ההתחלה.
שאלו איזה מרצה 'מה דעתך, זה הולך להיגמר'? (מתכוונת לתקופת הקורונה). והוא אמר 'לא, זו רק ההתחלה'. מה שקורה כאן זו רק ההתחלה ואנחנו ידענו את זה. לכן אנחנו צריכים עכשיו להוציא את הניצוצות מן הקליפה כדי שנוכל להחיש את הגאולה ולא נצטרך לעבור את מה שידוע מראש מבחינת הקרמה. יתכן שלא נצטרך לעבור את מה שכתוב בכל הספרים, אם נעשה מספיק את העבודה. אולי זה יהיה ה'אחישנה' ולא 'בעיתה'.
שאלה לחקירה ביוגרפית:
אני פותחת את השאלה שלי בנושא הכמיהה כהלך נפש – הכמיהה הלא מסופקת שלכם. אנחנו כולנו גורשנו מהבית, מהמקום של האחדות, למקום של כאב, פירוד, סבל, מוות, מחלה, אבל יש בנו רושם של המקום ההוא, של האחדות. לולא היה לנו רושם של המקום הזה – לא היה לנו לאן להתגעגע. לכן כולנו רוצים לחזור לשם, ואנחנו ממלאים את עצמנו, בכל תקופה ותקופה בחיים, במשהו מהשלם הזה, במשהו מהנשגב הזה, במשהו מהאהבה הזו. זו יכולה להיות אהבה לבן זוג, זו יכולה להיות אהבה לאמנות…. אני שואלת איך אתם מילאתם את הצורך הזה לחזור לשלם מתוך הגעגוע של משהו מוכר? כי אנחנו אף פעם לא מנותקים לגמרי, כי הבריאה נעשתה בתוך האלוהות. אין דבר שאינו בתוך האלוהות ובתוך האינסוף. אנחנו בחיק האלוהות – כל מה שקורה כאן קורה גם באלוהות. כל סבל שלנו – גם האלוהות סובלת. אני שואלת על החוט המקשר שהשאירו לנו ואנחנו מנסים דרכו למצוא את הדרך הביתה בחיים, בביוגרפיה, ביומיום, בשביעונים. זה בא לידי ביטוי אצלנו בחיפוש אחר דברים ששטיינר אומר שהם קשורים לאומנות, לדת או לטבע ולמדע, ואני יכולה להוסיף: יחסים בינאישיים, התאהבות, אימהות – כל אלו הם לא האינסוף אבל הם נותנים מענה בתקופות מסוימות. דרך מה ניסיתם להתחבר.
משתתפת – אני, בנקודת הזמן הזו, עשיתי דבר מאוד לא מקובל – להביא ילד לעולם בגיל מבוגר. אני חושבת שזה מתוך הרבה סיבות שאני יכולה למנות על פני השטח, אבל יש הרבה דברים שנסתרים מהעין. מבחינתי, גם אימהות וגם התאהבות בגיל מאוחר. בשנה האחרונה, מאז שיש לי תינוקת קטנה, אני מתעסקת המון ביצירה, במלאכות. אני חוזרת לזה.
אורנה – זו דוגמא מקסימה. מה יותר מילד, לפחות עד גיל מסוים, נותן לנו את תחושת החיבור הזו? כשהם גדלים משהו משתנה שם. בני כמה הילדים האחרים שלך?
משתתפת – 19 ויש לי גם קטנים יותר.
אורנה – אז בדרך כלל זה משתנה כאשר הם גדלים. הם נעשים ישויות נפרדות ואנחנו לא יכולים להתמלא בהם עד אינסוף. אם הכל בסדר אז הם מביאים נכדים ואנחנו 'נטפלים' לנכדים… אבל זה אף פעם לא באמת ככה. באיזשהו שלב אנחנו – מי שכאן – מבינים שזה לא ייתן לנו את מה שחיפשנו, זה לא ימלא אותנו עד אינסוף. זה אפילו קורה לנו בכוונה: אם חשבתי שזו תכלית חיי, ובלי זה אני לא יכולה לחיות – אז ייקחו ממני את זה. כי כל דבר שאני נצמדת אליו והוא ארצי – הוא חוסם ממני את הדרך הביתה. הוא מביא אותי למלון, לפונדק, לאכסנייה טובה, לארמון, אבל הוא פחות ממה שאור א"ס רוצה לתת. אולי לא כולם הבינו מה שאמרתי עכשיו, כי כשיש למישהי ילדה קטנה זה בכלל לא אפשרי להבין מה שאמרתי, ואני אומרת את זה מתוך עצמי – שאני הבאתי ילדה קטנה, ראשונה, בגיל מבוגר.
מכיוון שאור א"ס רוצה לתת לנו את המקסימום, אז הוא לא יסתפק במה שאנחנו מסתפקים. אם אנחנו נחשוב שהילד הזה, ה'יצחק' הזה שחיכיתי לו כל כך הרבה שנים, הוא זה שייתן לי את המשמעות – אז יבוא אלוהים ויגיד לי 'קח את בנך, את יחידך אשר אהבת'. למה? כי אני מסתפקת במשהו, ואור א"ס רוצה לתת לי את הכל. אבל אני לא אדע, ואני חושבת ומרגישה שעולמי נחרב. זה בפני עצמו שיעור:
מתי נחרב לכם מה שחשבתם ששם תגלו את האהבה האולטימטיבית, ושמשם אפשר לחזור הביתה? תמיד יחריבו לנו את זה. אם יש לנו יעוד רוחני – לא יתנו לנו לנוח על זרי דפנה. מי שאין לו יעוד רוחני – כן, יתנו לו חיים טובים, ואנחנו יכולים לקנא בו. אבל מי שיש לו יעדו רוחני לא יתנו לו את המנוחה הזו. כל פעם שאנחנו ניצמד אל משהו שהוא לא הבורא עצמו – אז יגידו לנו 'זו עבודה זרה'. יקחו מאיתנו את זה כי זו עבודה זרה, כי אנחנו מונעים מעצמנו את החיבור הישיר. אם הזוגיות הופכת להיות ה'בית' – שם יתנו לנו מכה. אם הילדים שלי הופכים להיות 'אלוהים שלי' – הופכים להיות המקום שאליו כל הכמיהה וכל האהבה שלי מנוקזת אליו – ייקחו ממני את זה. חלילה לא יבקשו ממני לעקוד את יצחק, כי אני לא אברהם. לוקחים ממני משהו לפי הדרגה שלי. לא יבקשו ממני משהו שהוא לא בדרגה שלי. אבל כל אחד לפי מדרגתו יידרש לוותר.
נחזור אל השאלה: באיזו דרך אתם מילאתם את הכמיהה שלכם, וזה היה עבורכם טוב, אבל הפסיק מתישהו למלא אתכם?
משתתפת – בילדות המוקדמת שלי זה היה דרך הקשר עם אלוהים: אהבתי לקרוא את ספרי התנ"ך, את הניסים שמתוארים בתנ"ך, הייתי קוראת ספרי מעשיות במשך שעות כילדה וכנערה. אח"כ זה התחלף עם הרצון להקים משפחה וזוגיות, ואז זה עבר להורות שלי – הילדים שלי החליפו את המקום הזה. עכשיו עניין הילדים מתחלף עם הדרך הרוחנית החדשה שאני עושה. חדשה כי היא שונה ממה שעשיתי בילדות שלי.
אורנה – ורק נזכיר שמה שהיה עם הילדים התחלף בעל כורחך. הילד שלך התנהג באופן כזה שכבר לא יכול היה להיות החיבור בחבל הטבור. זה בגלל שאלוהים אוהב אותך, ואומר 'לא אתן לך רק קצת, אתן לך הכל, אבל את לא יכולה להפוך שום דבר למענה לכמיהה האולטימטיבית שלך. לכן 'נעקוד את יצחק' – כל אחד ברמה שלו.
מי עוד יכול לספר על האופן שבו הוא מילא את הכמיהה שלו לחזור הביתה, להרגיש שוב את המלאות, המוגנות, החיבוק שאולי היה לנו ברחם?
משתתף – אני בשנה האחרונה 'חוזר הביתה' תרתי משמע. אבא שלי נפטר לפני שנה, ואני העברתי את המשרד שלי לבית של אמא שלי, ואני נמצא שם ועובד שם, ומרגיש סוף סוף בבית כמו שלא הרגשתי הרבה זמן. אני מרגיש שזה המקום שלי, זה המקום אליו אני שייך, זה המקום בו אני שלו ורגוע.
אורנה – כן, ובטח חזרת אחר, לא כמו שיצאת.
משתתפת – זה מרגיש כמו חרב פיפיות, כי מצד אחד אתה יכול להתמלא בטבע, באומנות, בילדים, ביחסים, וזה סוג של הסחת דעת מהמסלול עצמו כי ידוע שזה יסתיים, ידוע שאנחנו לא נוכל להמשיך עם זה. כשאת אומרת את זה אז זה מעציב אותי, ומצד שני אפשר לראות בזה שמחה כי אתה עדיין נמשך למקור האור האינסופי ולא ויתרו עליך.
אורנה – נכון. כל האהבות שיש לנו כאן הן לא מבוטלות. הן נהדרות. אין לדעתי דבר גדול יותר מאהבה של אמא לילד שלה, למשל. אבל אם אני מתחילה להתבלבל, בלי לשים לב, אז ייקחו ממני את זה. זה לא עניין של חרב פיפיות. העניין הוא שאנחנו יורדים לכדור הארץ לתרגולים: אנחנו מתרגלים אהבה, מתרגלים הכל, אבל בסופו של דבר אנחנו שייכים לשם (לרוח). את הדרך אנחנו עושים כאן – דרך היחסים שלנו לבני אדם, ליקום ולטבע. אני לא רואה סתירה בזה, אני רואה בזה תהליך. אלא אם כן הרבה בני אדם מגיעים לגיל שהילדים עזבו את הבית והם מרגישים ריק, והם לא הכינו את עצמם. אם יש נכדים אז הם עדיין ממשיכים לחיות דרך הנכדים, ואם לא – אז הם נוסעים לכל מני מקומות אקזוטיים פעמיים בשנה כי צריך לבלוע את העולם לפני שמתים… הריקנות הזו מורגשת. מי שהוא בעל יעוד רוחני כבר הכין את עצמו לזה. לא היה לו כ"כ טוב גם לפני זה כך שהוא לא היה יכול לישון, להירדם.
משתתף – בגלל שדובר על אהבת אם, אז זה הוציא אותי לדבר על אהבת אב. כשהייתי בכיתה ה' דובר בכיתה על אימוץ והבנתי שיש מספיק ילדים שאפשר לאמץ אותם ומה אני צריך ילדים משלי. רצה הגורל והתחתנתי, ואשתי אמרה שהיא לא יכולה לראות את עצמה בתור מבוגר בלי שהיא תהיה אמא. היא רצתה להיות אמא. אז אמרתי 'בסדר, תהיי אמא'. בשבילי זה היה 'נעשה לך טובה', אבל כשהילדה הראשונה הגיעה הייתי מוכה מההתחלה באהבה אינסופית אליה. לא ציפיתי לזה. בחודשים הראשונים עד גיל שנה הייתי מאוהב בה, וכמובן גם אחרי כן. אחרי 9 שנים הגיעה השנייה והיה אותו דבר. לא ציפיתי לזה, לא השקעתי בזה, וזה היכה בי כמה זה כיף להיות עם ילדה קטנה. אמרתי לעצמי 'אור העולם'. כמו שאת אומרת אור א"ס, הרגשתי שמשהו עובר דרכה.
אורנה – נכון, זה אור חיינו. וזה טוב שזה כך כי כך אנחנו חווים איזשהו אור א"ס, אבל זה לא אור א"ס, ובסופו של דבר אנחנו נצטרך להתעורר מזה.
משתתף – אפשר לראות את זה כמו חלב אם: זה חשוב לקבל חלב אם, והוא מספיק לכמה חודשים, וגדלים מזה ועוברים הלאה.
אורנה – נכון. אולי לא כולם מתחברים כאן לתחום האימהות והאבהות, אז אולי יתחברו לזוגיות. כשאני חיפשתי בזוגיות את המענה זה היה 'שאלוהים ישמור'…. כל פעם התאכזבתי בדרך זו או אחרת. שם חיפשתי את אלוהים, עד כדי כך שכל כך הוכיתי עד שהפסקתי לחפש שם את אלוהים. ואז באה הילדה שלי והתחלתי לחפש שם את אלוהים. עכשיו – זהו, לא השאירו לי כלום. זה מטובו של האינסוף, מאהבתו האינסופית שרוצה שאנחנו נקבל את המקסימום של המקסימום. אנחנו רק לא חווים את זה ככה.
משתתפת – אני לא יודעת אם חוויתי את האהבה הראשונית מאמא. בגיל 4-5 המצאתי סיפור שאני מאומצת. אמרתי שזו לא אמא שלי, ולאמא שלי האמיתית קוראים רוזה. לא קיבלתי על זה עונש אבל זה ליווה אותי. בגיל 21 עזבתי את הבית, התחתנתי ובאתי לארץ. אבל לפני כן, בכיתה ג'-ד' הייתי אצל סבתא בכפר, ושם הכל ירוק, ושם חוויתי את גן עדן. עד היום כשאני שומעת את הרעש של המטוס שנשמע כמו "אום" אני נזכרת איך התחברתי לזה שם. אצלי זה לא אמא ולא אבא, ולא ילדים, אלא זה מה שחוויתי שם. זה מעניין שעד כיתה ג' למדתי הכי גרוע מאוד, ואחרי זה באתי לכיתה והציונים עלו, והתבגרתי, ואני זיהיתי את זה – שקרה לי שם משהו. לא יכול להיות שב 3 חודשים שהייתי בחופש אצל סבתא השתנה בי משהו ככה. ועכשיו אני יודעת שלא סתם הגעתי לישראל, כי רק פה אני מבינה מה זה רוחני. כנראה שמשהו בתוך תוכי כל כך רצה את זה. עברתי את הגיור, והתגרשתי, וכלום לא מילא אותי עד שהבנתי שיש משהו אחר – בית, אהבה אחרת שקיימת.
אורנה – שם בטבע חווית את הנשגב, את ההתפעמות ואת האהבה. זה מאוד מרגש.
משתתפת – בשבילי העיסוק באומנות, והשירה – קריאת שירה וכתיבת שירה – היו גשר לרוח. בגיל 12 קיבלתי מהוריי סדרת ספרי שירה קטנים ועכשיו קניתי כזו לבתי שחגגה 12 עכשיו. תמיד בגן היא הייתה אומרת 'כשאני אהיה גדולה אני אשורר שירים'.
אורנה – יש כאן מישהי שניסתה למלא את הכמיהה במקצוע, במעמד, בכסף? שחשבה שזה יתן לה את האושר האולטימטיבי, את החיבור?
משתתף – אצלי המעמד היה אמור למלא את הכמיהה. אם אני מבין את המילה 'כמיהה' ובאמת מוצא אותה בתוכי, אז אני חווה אותה ככאב מאוד גדול, חוסר מאוד גדול.
אורנה – כן, זה כמו הגירוש מגן עדן. אפשר לחוות את זה כמו גירוש – שגירשו אותי מהמקום הזה. ככה זה נחווה בכאב.
תחשבו ותהרהרו בזה עוד בבית. נקרא שוב את הטקסט בו פתחנו ואפשר לקרוא אותו כמו מדיטציה:
"דע, כי טרם שנאצלו הנאצלים ונבראו הנבראים היה אור עליון פשוט ממלא כל המציאות, ולא היה שום מקום פנוי בבחינת אוויר ריקני וחלל, אלא הכל היה ממולא מן אור אינסופי פשוט ההוא, ולא היה לו בחינת ראש ולא בחינת סוף אלא הכל היה אור אחד פשוט שווה בהשוואה אחת והוא הנקרא אור אין סוף." האר"י הקדוש, עץ החיים
גילוי נאות – כל מילה כאן היא עולם ומלואו של ידע. המילה 'טרם' – אין טרם במובן של 'קודם' ו'אחרי' ברוחנית. אני הבאתי את זה רק כהשראה אבל שלא נקבל את זה כפשוטו כי זה לא ככה. כשאומרים 'הנאצלים והנבראים' אז מדברים על עולמות – עולם האצילות ועולם הבריאה. יש כאן חוכמה גבוהה מאוד. אני מביאה את זה כי אני אוהבת לשמוע את זה, ואולי גם לכם זה ייתן השראה, אבל כל מילה כאן זה לא הפשט, זו שפה שלמה של הקבלה, שצריך להבין מה היא רק כדי להבין מה מתואר כאן. זה גילוי נאות מצידי כדי שלא ייחשב לי חס וחלילה למשהו לא נאות.
תודה לכולכם.