אנתרופוסופיה בימי קורונה – לימוד 70

17.2.2021 – לימוד 70

לצפייה בווידאו של הלימוד לחצו כאן

לתמלול הלימוד:

היום נקדיש את המפגש לנושא – מחלוקות. נושא בוער בתקופתנו. הוא היה קיים גם קודם, אבל נדמה שהקורונה, המצב המדיני, פוליטי, רפואי, מעצים את נושא המחלוקות בצורה קשה ביותר. נסתכל מה אומרים במקורות, ומה אומר שטיינר על המחלוקות מבחינת ההיבט של מדע הרוח.

לפני כן נתייחס לשיעור הקהילה שניתן אתמול. אורנה דיברה על מגילת אסתר ונושא הסתר פנים, ואני מבקשת לשתף בטקסט של רבי נחמן מברסלב על שני סוגים של הסתר פנים:

כִּי יֵשׁ שְׁנֵי הסתרות

וּכְשֶׁהַשֵּם יִתְבָּרַך נִסְתָּר בְּהַסְתָּרָה אַחַת גַּם כֵּן קָשֶׁה מְאֹד לְמָצְאוֹ אַך אַף עַל פִּי כֵן, כְּשֶׁהוּא נִסְתָּר בְּהַסְתָּרָה אַחַת אֶפְשָׁר לִיגַע ולחתור עַד שֶׁיִּמְצָא אוֹתוֹ יִתְבָּרַך מֵאַחַר שֶׁיּוֹדֵעַ שֶׁהַשֵּם יִתְבָּרַך נִסְתָּר מִמֶּנּוּ אֲבָל כְּשֶׁהַשֵּם יִתְבָּרַך נִסְתָּר בְּהַסְתָּרָה תּוֹך הַסְתָּרָה, דְּהַייְנוּ שֶׁהַהַסְתָּרָה בְּעַצְמָהּ נִסְתֶּרֶת מִמֶּנּוּ, דְּהַייְנוּ שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ כְּלָל שֶׁהַשֵּם יִתְבָּרַך נִסְתָּר מִמֶּנּוּ אֲזַי אִי אֶפְשָׁר כְּלָל לִמְצוא אוֹתוֹ מֵאַחַר שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ כְּלָל מֵהַשֵּם יִתְבָּרַךְ.
“וְאָנכִי הַסְתֵּר אַסְתִּיר” דְּהַיְנוּ שֶׁאַסְתִּיר הַהַסְתָּרָה שֶׁלּא יֵדְעוּ כְּלָל שֶׁהַשֵּם יִתְבָּרַך נִסְתָּר, וַאֲזַי בְּוַודַּאי אֵינוֹ יָכוֹל לִמְצוא אוֹתוֹ יִתְבָּרַך, מֵאַחַר שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ כְּלָל שֶׁצָּרִיך לְבַקֵּשׁ אוֹתוֹ יִתְבָּרַך, כִּי אֵינוֹ יוֹדֵעַ כְּלָל שֶׁהַשֵּם יִתְבָּרַך נִסְתָּר מִמֶּנּוּ, כִּי הַהַסְתָּרָה בְּעַצְמָהּ נִסְתֶּרֶת כַּנַּ”ל.

כמה מילים בעניין ההסתרה – יש תקופות שאנחנו מרגישים את הסתר הפנים, אך בתוך תוכנו אנחנו יודעים שעולם הרוח קיים והאלוהים קיים, והישויות הגבוהות מעלינו קיימות – ואז אנחנו יכולים להתאמץ ולחדש את הקשר. ויש מי שנמצאים בהסתרה שבתוך הסתרה, ועולם הרוח לא נגיש להם בכלל. הם מהלכים בתוך החושך. זה מצב נורא ואיום. זה לא שאין תקווה, אבל המאמץ שם אמור להיות עוד יותר קשה.

נעבור אל נושא המחלוקות ונתייחס אליו מההיבט של המסורת היהודית וגם מהאופן שבו שטיינר מתייחס לנושא – איך הוא נראה מהמבט של מדע הרוח. נתחיל בשאלה שתכניס אותנו לנושא:

בשביל מה יש מחלוקות? מהי מחלוקת? אנחנו לא מדברים מבחינה שיפוטית אלא באופן כללי – מה המקור של המחלוקת? מאיפה היא נובעת?

משתתפת – דעות מגוונות. חשיבה.

מה המקור הראשוני הבסיסי למחלוקות? מה מביא אנשים להיות במחלוקת? בצורה הראשונית של זה, לא השיפוטית.

משתתף – הזדהות עם צורות.

משתתפת – אפשרות בחירה.

משתתפת – רעיון משותף.

משתתפת – זה הקונפליקט המובנה שקיים באופן בסיסי ביקום: כמו אור וחושך, ימין ושמאל.

יפה – זה כבר הקצה המפותח של נושא המחלוקת. נגיע לזה. אבל עצם העובדה שיש מחלוקות ושיש דעות, יש רצון של האדם להבהיר את המציאות סביבו או לארגן את המציאות באופן שהוא יכול לשאת אותה. המקור של מחלוקת הוא לא המקור שאנחנו מכירים – הייצרי. המקור של המחלוקת הוא הצורך להבהיר משהו, להכיר את האמת, לארגן את המציאות. זה הבסיס למחלוקת כולן – מהקטנות ביותר ועד לגדולות ביותר. אפילו בחיי היוםיום אין בית, אין זוג, אין משפחה, שאין בהם מחלוקות. אפילו העניין ‘לאן לשלוח את הילדים לבית הספר’ – זה חושב חינוך כזה, זה חושב חינוך אחר. והמטרה, מה שעומד מאחורי זה: להבין מה הדבר הנכון. איזו תמונת חיים אני אתן – אני אייצר – שאני אוכל לחיות איתה בשלום.

הבסיס הראשוני של המחלוקת הוא בסיס כמעט רוחני – האדם רוצה לעצב את מציאות חייו כך שתהיה הלימה בין המציאות החיצונית למציאות הפנימית.

המחלוקת בעיקרה, במהות שלה, היא לא שלילית. במסורת היהודית: שני המפעלים הגדולים ביותר ביהדות – המשנה והתלמוד – המהות שלהם זה המחלוקת. כל המשנה, כל התלמוד מבוססים  על מחלוקות: זה אמר ככה וזה אמר ככה, וטיעונים לפה ולשם. צורת החשיבה והלמידה שם היא מרתקת. כל הטקסטים שם נבנו על מחלוקות. לכן, המחלוקת לכשעצמה, היא לא שלילית. היא נועדה לשרת משהו באנושות. משהו, שאנחנו נראה שהוא גם שיקוף של מה שמתרחש גם בעולמות העליונים. למה כשהיו מחלוקות במשנה הם לא הרגו אחד את השני? מאות שנים מאז שהמשנה נוצרה, ועוד כ 500 שנה עד שהתלמוד נוצר ונחתם, אז למה הם לא הרגו אחד את השני? מה היה שם במחלוקות האלו שהיה נכון?

מה קורה למחלוקות המסוכנות שאנחנו נמצאים בהן בתקופה הזו, ובכלל? אנחנו רואים מעשי אלימות קשים מאוד כתוצאה ממחלוקות. אנחנו רואים ביטויים קשים מאוד של אלימות ממחלוקות, אפילו רק מתוך שוני בדעות.

מהי מחלוקת נכונה ומהי מחלוקת פסולה:

כָּל מַחֲלוֹקֶת שֶׁהִיא לְשֵׁם שָׁמַיִם, סוֹפָהּ לְהִתְקַייֵּם. וְשֶׁאֵינָהּ לְשֵׁם שָׁמַיִם, אֵין סוֹפָהּ לְהִתְקַיֵּים. אֵיזוֹ הִיא מַחֲלוֹקֶת שֶׁהִיא לְשֵׁם שָׁמַיִם, זוֹ מַחֲלוֹקֶת הִלֵּל וְשַׁמַּאי. וְשֶׁאֵינָהּ לְשֵׁם שָׁמַיִם, זוֹ מַחֲלוֹקֶת קֹרַח וְכָל עֲדָתוֹ: מסכת אבות פרק ה משנה יז

לפי הטקסט הזה – איזו מחלוקת היא נכונה ואיזו אינה נכונה?

משתתפת – קורח ועדתו היא לא נכונה, והם גם נבלעו כי הם היו יותר מדי לא צנועים. והמחלוקת לשם שמים היא כן נכונה. אולי ‘לשם שמים’ היא התפתחות רוחנית…?

יפה – נתחיל מהמחלוקת שהיא נכונה. זו המחלוקת שהחולקים בה לא ילכו לאיבוד.

מחלוקת לשם שמים – מהי? תוציאו את המילה לשם שמים מהמובן הדתי ותיקחו אותה למובן הרוחני שלה, אז אולי תחשבו מה זה מחלוקת ‘לשם שמים’.

משתתפת – אולי זו מחלוקת שמתנהלת סביב חיפוש האמת.

יפה – נכון. כל מחלוקת שנועדה לבירור האמת היא מחלוקת לשם שמים: לשם הדבר שהוא גבוה ממך, שלא נועד לשרת אותך אלא נועד לשרת את האמת. זה ‘לשם שמים’. על המחלוקות של בית שמאי ובית הילל אומרים ‘אלו ואלו דברי אלוהים חיים’. כלומר: הכל נכון. כמובן שצריך להגיע בסופו של דבר להכרעה, אך אלו ואלו הם דברי אלוהים חיים.

מה היא מחלוקת קורח ועדתו? בזמן שמשה התחיל לבסס את מבנה העם ולבחור שרי עשרות ושרי מאות, קורח – שהיה מהמעמד הגבוה יותר של בני ישראל – אסף סביבו כ 250 נכבדים וערער על סמכותו של משה ואמר לו: ‘מה פתאום שתחליט ותקבע עלינו? מי שמך להתנשא? כולנו קדושים ואתה לא יכול להתנשא.

“וַיִּקָּהֲלוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם רַב לָכֶם כִּי כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים וּבְתוֹכָם יְהוָה וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל קְהַל יְהוָה.” במדבר טז, ג.

הם ערערו על משה ואמרו ‘מה פתאום שאתם תחליטו מי כאן יהיה כזה ומי יהיה כזה? כולנו קדושים!’. משה עשה מבחן ואמר שיקטירו קטורת שתצביע מי אמור להיות המנהיג. כמובן שמשה נבחר ואז האדמה פערה את פיה וקורח וכל עדתו נבלעו באדמה.

מה היה פסול במחלוקת שהעלה קורח, מה היה לא בסדר שם, עד כדי שהיה צורך שהאדמה תיפער את פיה וכל עדתו תבלע באדמה? נחזור לשאלה זו בהמשך.

נקרא את המקור של שטיינר שמתאר מה קורה בעולם הרוח כשיש מחלוקת – מה שיש לנו כאן בעולם הפיזי הוא שיקוף של מה שקורה גם בעולם האסטרלי. בעולם האסטרלי גם יש קונפליקטים, אם כי לא באופן שהם מתקיימים בעולם שלנו. מה קורה שם כשיש קונפליקט? מה העיקרון שמוביל את הקונפליקט בעולם הרוח?

החלק שמקדים את הטקסט הזה במאמר אומר: תארו לכם שאצל בני אדם במקום מסוים מישהו רוצה להקים כנסיה ועוד מישהו רוצה להקים גם כן כנסיה באותו מקום, על אותו שטח. הדבר כמובן בלתי אפשרי, ומתעורר ויכוח גדול, שבסופו יצטרכו להכריע, ולשכנע, ולהביא טיעונים לכאן ולכאן בשאלה ‘מי יקים את הכנסייה’? מה קורה בעולם הרוח?

חייבים לומר שכאשר בעולם הפיזי קיים ניגוד דעות, בעולם האסטרלי קיים מייד קונפליקט. כי ישות בעולם האסטרלי אינה יכולה לשמור את מחשבותיה לעצמה, הן הופכות מיד למעשים; האובייקטים מופיעים מיד. כמובן, לא נבנות שם כנסיות כמו במישור הפיזי; אך נניח שישות אחת מהעולם האסטרלי רוצה לממש משהו, וישות אחרת מתנגדת. אי אפשר שם לנהל דיונים, אלא העיקרון ששולט הוא שהדבר חייב להוכיח את עצמו! כאשר שני “מחושים” נמצאים באמת באותו המרחב, הם מתחילים להיאבק זה בזה, ואז הרעיון שיכול להניב יותר פרי הוא זה שיכול להמשיך להתקיים, ויש לו את הזכות למחוק את השני ולהגיע לידי ביטוי. אם כן, בעולם האסטרלי יש קונפליקט בלתי פוסק בין הדעות, המחשבות והרגשות השונים ביותר. במישור האסטרלי, כל דעה חייבת להפוך למעשה. אך הישות עצמה אינה נאבקת. היא נותנת לדעות להילחם, והדעה המועילה ביותר מגרשת את השנייה מהזירה. ..

אנחנו רואים כאן שכאשר אנחנו מדברים על דעות, אין הכוונה לדעות שלנו אלא למחשבה בוראת. כשישות חושבת מחשבה – המחשבה היא יצירה. משהו מתרחש מיד. מה מנחה כאן? יש ישויות שהן בבריאה ויצירה כל הזמן. מה העיקרון הראשון שמנחה את הקונפליקט בין הישויות בעולם הרוח? העיקרון שמתואר כאן הוא שהדעה עצמה ולא הישות, היצירה עצמה ומה שנוצר – הוא שצריך להילחם בעד עצמו, באופן שמה שנכון ביותר ויעיל ביותר הוא זה שיתפוס מקום, ואז הוא יכול לסלק ולמחוק את האחר. הרעיון שיכול להניב יותר פרי – הוא זה שיכול להמשיך להתקיים.

כעת אני אגע בעובדה מזעזעת מבחינת העידן המטריאליסטי המודרני, אבל זו האמת. הדגשנו לעיתים קרובות שהעידן שלנו חי יותר ויותר בתודעה שקשורה רק לעולם הפיזי, למאפיינים ולתכונות של העולם הפיזי. כשעולים וויכוחים, כול צד היה רוצה להשמיד את הצד השני, שאינו באותה הדעה, או לועג לו ומתייחס אליו כאל טיפש. אין זה כך בעולם האסטרלי. שם ישות תאמר: “דעות אחרות אינן מטרידות אותי.” שוררת שם סובלנות מוחלטת. אם דעה מסוימת יכולה להיות יותר מועילה מדעות אחרות, היא תגרש אותן מהזירה. כל ישות מרשה לדעות אחרות להתקיים כמו לדעה שלה עצמה, מפני שלדברים יש את הזכות להסתדר דרך מאבק… העולם הפיזי שלנו חייב להפוך כל הזמן ליותר ויותר דומה לעולם הרוח, ואנו נביא יותר הרמוניה לעולמנו אם נציב לעצמנו כמטרה שהחיים בעולם הפיזי יהיו דומים לחיים בעולם האסטרלי. כמובן, איננו יכולים לבנות שתי כנסיות באותו המקום, אבל במקום בו יש דעות שונות, טוב שניתן להן לנצח על פי יכולתן להניב פרי בעולם. הדעות הפורות ביותר בוודאי ינצחו, כמו בעולם האסטרלי.

אם כן, התכונות המאפיינות את העולם האסטרלי יכולות להתפשט לתוך העולם הפיזי דרך תנועה רוחנית. יהיה זה תחום חינוך רחב, שהתנועה המדעית-רוחית תצטרך לטפח אותו: במישור הפיזי ליצור יותר ויותר שיקוף של העולם האסטרלי. לא משנה עד כמה הרעיון הזה מזעזע את האדם שמכיר אך ורק את המישור הפיזי ומאמין שניתן להחזיק רק בדעה אחת, ושכל מי שמחזיק בדעה אחרת הוא בוודאי טיפש, בסופו של דבר יהיה יותר ויותר ברור לבעלי תפיסת עולם רוחנית שחייבת לנצח הסובלנות כלפי דעות. לא מדובר בסובלנות שבאה בעקבות דרשה או הטפה, אלא סובלנות שמכה שורש בנפשנו, היות שאנו רוכשים יותר ויותר את אורחות החיים של העולמות העליונים...

בעיני הישויות בעולם האסטרלי, הדיונים וכו’ שמתקיימים בעולם הפיזי הם בלתי מועילים לחלוטין. גם בשבילן, נכונות המילים של גתה: “מה שפורה, רק הוא אמיתי!” עלינו ללמוד לדעת את האמת לא דרך תיאוריות, אלא דרך הפרי שהיא מניבה, דרך האופן בו היא מוכיחה את עצמה. ישות של העולם האסטרלי לעולם לא תתווכח עם ישות אחרת כמו בני האדם, אלא תאמר לישות השנייה: בסדר, את תעשי מה שאת חושבת, ואני אעשה את מה שאני חושבת! בקרוב יתברר איזה רעיון יותר פורה, איזה רעיון יגרש את השני מהזירה.” שטיינר / העולם האסטרלי , שטיינר

מה הם העקרונות שמנחים את הקונפליקטים בעולם הרוח, ומהם אנחנו צריכים ללמוד?

משתתפת – קודם כל לתת לדעות שונות להתקיים.

יפה – אבל איך תיפול הכרעה? אין בעולם הרוח שתי כנסיות אבל יש בריאה ויצירה שיכולה להיות בהתנגשות עם יצירה אחרת, והעולם צריך להיות בתנועה מתמדת כל הזמן. מה יכריע מה יישאר?

משתתפת – מה שפורה יותר. מה שיניב יותר פרי.

משתתפת – אני מרגישה קושי מוסרי עם זה. אני חושבת על הרעיון הדמוקרטי, בו מתחשבים גם בדעות ובצרכים של מגדרים חלשים, מיעוטים. אפילו אמורים לעזור להם. אני חושבת על כל מני מגזרים שהם אולי פחות פורים, אבל עדיין הדעות שלהם צריכות להילקח בחשבון מבחינה מוסרית. אם נלך לקיצוניות של רעיון של מיעוט מאוד קטן כמו נגישות לנכים. רעיון שלא היה מספיק פורה עד היום כי הוא לא בא לידי ביטוי אפילו בסניפים של הביטוח הלאומי.

יפה – בכלל לא הייתה מחלוקת בעניין זה.

משתתפת – הייתה מחלוקת, יש אנשים שמפגינים על זה ברחובות.

יפה – את צודקת, אבל עוד לפני ההפגנות בכלל לא הייתה ערנות לצרכים של אותם מיעוטים. לאחר שהתעוררה המחלוקת, והנכים התחילו לדרוש את זכויותיהם ועמדו מול הממסד – מה היה צריך להכריע את המחלוקת הזו? לבנות מדרגות בבניין של הביטוח הלאומי או לא לבנות? מה היה צריך לעשות לפי העקרונות אליהם שטיינר מנחה?

משתתפת – נשמע לי שהוא מדבר על היכולת של הרצון הזה לבוא לידי ביטוי בעולם הפיזי, וזה מה שישא פרי.

יפה – הקריטריון הוא מה יישא פרי מההכרעה. ההכרעה היא בין לבנות או לא לבנות מדרגות לנכים. איך תתקבל ההכרעה? ההכרעה תתקבל אם נחשוב מה מבין ההכרעות האלו ייתן את הפרי הגבוה ביותר? מה ייתן את הפרי הגבוה ביותר – רווחתו של הנכה או חיסכון בהוצאות של המדינה. ההכרעה צריכה לבוא מהמחשבה על הפרי הגבוה ביותר. אם אנחנו רוצים לקמץ בכספים – אז זה לא הפרי הגבוה ביותר. אבל אם זה היה הפרי הגבוה ביותר אז לפי זה צריך להחליט. לכן צריך להיות כל כך מדויקים ולראות מה בתוך המצב הזה ייתן את הפרי המוסרי הגבוה ביותר. לא פרי סנטימנטלי כמו שנובע מתוך רחמים או משהו כזה. לא פרי סנטימנטלי אלא הפרי הנכון. לכן המעשה הנכון הוא תמיד הפרי המוסרי הגבוה ביותר.

איך תיפול הכרעה? אנחנו מדברים על העולמות העליונים, אבל עכשיו נוריד את זה לחיים שלנו: זוג הורים מתווכח לאיזה חינוך לשלוח את הילדים – נניח חינוך אנתרופוסופי שיש לו עקרונות מסוימים אבל הוא גם מאוד יקר. צריכה ליפול הכרעה. לפי מה היא תיפול?

יש כאן שני עקרונות:

  1. העיקרון של הסובלנות לפיו כל דעה יכולה להתקיים, בלי שאני אהרוג אותך.
  2. העיקרון שמביא להכרעה והוא: מהו הפרי הגבוה ביותר שתניב ההחלטה. לא לי, לא לך, אלא בכלל בעולם.

אם נסתכל על קורח ועדתו: מה לא היה בסדר במחלוקת הזו? למה היה צריך להרוג אותו? למה לא נתנו מקום למחלוקת הזו שתתקיים, לעומת המחלוקת של בית שמאי ובית הילל? נראה בטקסט הבא מהי מחלוקת נכונה או לא נכונה, ונחבר את זה לטקסט של שטיינר.

פירוש רבי עובדיה מברטנורא

כל מחלוקת שהיא לשם שמים סופה להתקיים – כלומר שאנשי המחלוקת ההיא מתקיימים ואינם אובדין, כמחלוקת הלל ושמאי שלא אבדו לא תלמידי בית שמאי ולא תלמידי בית הלל. אבל קורח ועדתו אבדו. …והמחלוקת שהיא לשם שמים, התכלית והסוף המבוקש מאותה מחלוקת להשיג האמת, וזה מתקיים, כמו שאמרו מתוך הוויכוח יתברר האמת, וכמו שנתבאר במחלוקת הלל ושמאי שהלכה כבית הלל. ומחלוקת שאינה לשם שמים, תכלית הנרצָה בה היא בקשת השררה ואהבת הניצוח, וזה הסוף אינו מתקיים, כמו שמצינו במחלוקת קורח ועדתו שתכלית וסוף כוונתם הייתה בקשת הכבוד והשררה והיו להיפך:

הסכנה במה שקורח ועדתו הביאו היא שהם יכלו להביא פרי באושים, ולא פרי טוב. פרי באושים במובן שהם ערערו על הסמכות של ההנהגה באותו זמן – על משה. מה שקורח ועדתו אמרו למשה ‘כולנו כהנים וכולנו קדושים’ – זו ממש אמירה פוסט-מודרניסטית. מה קורה בפוסט-מודרניזם? מה כולם אומרים? כולנו שווים, על דרך של שוויון זכויות, ויותר מזה – כולנו יכולים למלא כל תפקיד שהוא: כולנו יכולים להיות חברי כנסת, כולנו יכולים להיות חברי ממשלה, כולנו יכולים להיות נשיאים. בארה”ב למשל ראינו את הנשיא הקודם, אז כולנו יכולים להיות הכול.

אם כולנו יכולים להיות הכול, למה זה גורם בחברה?

משתתפת – שהכול מקובל, הכול קיים, הכול בסדר.

יפה – אנחנו רואים את זה: הבלבול גדול מאוד, הערעור על הסמכות גדול מאוד, הסמכות נהרסת, הפילוג גדל ויש אובדן דרך. הטעות של קורח היא הבלבול: אכן כולנו יכולים להיות כוהנים וקדושים, ובכל זאת נדרשת הנהגה. אם בעולם הרוח יש היררכיה – גם אצל בני האדם נדרשת היררכיה, כי לא כולם נמצאים באותו תפקיד, לא כולם כשירים לאותו תפקיד, לא לכולם יש את אותן הזדמנויות. קורח ערער על המבנה, והפרי שהוא רצה להביא, שהיה כביכול פרי נאור – ‘כולנו כוהנים’ – היה פרי באושים והיווה סכנה למבנה החברתי, להנהגה, ולאופן שבו העם הזה יכול היה להמשיך להתקיים כעם ולהתפתח. את זה אנחנורואים נוגס בחיים שלנו ובחברה שלנו – הבלבול בין שיוויון הזכויות מתוך חוק זכויות האדם וחירותו, לבין הסמכות וההנהגה שצריכה להינתן בידי האנשים הראויים והמתאימים.

כאשר נחזור אל החיים שלנו ונהיה במחלוקת נשאל את עצמנו: האם יש לי סובלנות לדעה אחרת?

כשאני במחלוקת ונדרשת להתקבל הכרעה – מה יכריע? איך אני אקבל הכרעה? האם זה יהיה מתוך אהבת השררה והכוח – ‘אני רוצה את שלי’ – או שזה יהיה ‘לשם שמים’? זה בעניינים הקטנים ביותר ועד העניינים הגדולים בהם אנחנו נתקלים בחיי היומיום ונדרשת בהם הכרעה. הכרעה מוסרית לגבי הפרי היא לא הכרעה סנטימנטלית – את זה חשוב מאוד להבין. אם נניח בשנה מסוימת המדינה, אם הייתה כאן הנהגה רוחנית, הייתה מחליטה שכרגע לא עושים הנגשה כי כרגע צריך את הכסף להצלת חיים בזמן מסוים או משהו כזה, אז לא יעזור להנהיג ‘זה לא בסדר שאין הנגשה’ וכו’ כי זו לא החלטה סנטימנטלית. ההחלטה היא מתוך הסתכלות מלמעלה – מה במעשה שיוכרע בסוף יוליד את הפרי הנכון. הפרי הוא תמיד פרי שמשרת את כולם. אם זה פרי שמשרת רק אותי – אז זה לא ‘לשם שמים’.

משתתפת – הוא מדבר על הפרי, כלומר: על הסוף, על התוצאה של ההחלטה. אבל הוא גם מדבר על המניעים – שאם המניע הוא אהבת שררה או רצון לנצח אז גם הוא מקלקל את ההכרעה.

יפה – הפרי שעליו מדובר הוא הפרי שימשיך לפעול בעולם. מעשה שיניב פרי הוא זה שימשיך לפעול בעולם באופן שהוא ישרת את הנכון והטוב.

משתתפת – השאלה שלי האם המניע הוא גם גורם? יכול להיות מניע שלילי אבל שהפרי שלו כן ישרת את העולם. אני חושבת על דברים שיצאו מתוך אגו אבל בסוף כן שירתו את הכלל. למשל בתנ”ך – דוד המלך עשה דברים ובסופו של דבר נולד שלמה. המניעים לפעמים הם מניעים ירודים אבל התוצאה היא כן טובה.

יפה – יש אנשים מגלומנים ובכל זאת הדברים שהם עושים משרתים את הכלל. אבל בקונפליקט – כאשר צריכה להתקבל הכרעה – זו השאלה. אפשר לחשוב בקטן ולא דווקא על דברים גדולים. השאלה שלך לוקחת אותנו לכיוון אחר מהמחלוקת: איך הדברים משתלשלים מחטא שמוליד בסוף את שלמה, למשל. זו שאלה מעניינת אבל היא מענף אחר ממה שאנחנו עוסקים בו עכשיו. לא ניכנס אליה עכשיו: חישובי ההנהגה של הבורא , כמו איך יכול להיות שמתוך חטא נולד דוד המלך. אני אחשוב על השאלה שלך ואולי נחזור אליה במפגש הבא.

משתתפת – אני חושבת שבסופו של דבר גם דוד היה צריך לעבור מסע טיהור נורא של המניעים שלו לפני ששלמה נולד. גם במחלוקת או בכל דבר, המניע כן יקבע, הוא כן ישפיע על הפרי. לא יצא פרי טהור ממניע לא טהור. לפעמים האדם מתחיל ממניע לא טהור, אבל אם הוא יעבור מסע של זיכוך אז הפרי יכול לצאת גם טהור. אני לא חושבת שיכול לצאת פרי גבוה מוסרית ממניע שהוא לא טהור.

יפה – נסיים עם סיפור קצר מהמשנה על רבן גמליאל ורבי יהושע: היה בניהם ויכוח על התאריך שבו יחול ראש השנה. פעם קבעו את תחילת השנה לפי הירח – היו צריכים לבוא עדים ולהסתכל ולי זה קבעו מתי יחול ראש השנה ויום כיפורים ועוד. זה היה נושא שלם, עמוק, ובעל משמעות גדולה עוד לפני שנקבע הלוח הקבוע. הגיעו עדים להעיד שראו את הירח, ורבן גמליאל קיבל אותם ואת עדותם, ואילו רבי יהושוע אמר שהם עדי שקר ולא יכול להיות שהירח היה ככה ביום הזה. רבי יהושע היה במצוקה והלך לרבנים אחרים לשאול בעצתם. אחד הרבנים אמר לו: ‘אם אתה מערער על החלטתו של רבן גמליאל אז אנחנו צריכים לחזור עד משה רבנו ולבדוק את החלטותיהן של כל הסמכויות שהיו מכאן ועד משה רבנו’. כלומר: מרגע שניתנה סמכות, והסמכות היא בידי ההנהגה שנקבעה, אז אנחנו לא יכולים לערער על הסמכות הזו. בניגוד לקורח, אנחנו לא יכולים לערער על הסמכות הזו. אותו רבי יהושע בא במקלו ובתרמילו אל רבן גמליאל ביום שחל יום כיפור לפי החישוב של האחרון. מתארים שרבן גמליאל מנשק אותו ואומר לו ‘ברוך הבא מורי ותלמידי. מורי – בחוכמה ותלמידי – שקיבלת את דבריי’. זה קונפליקט שבו ההכרעה הייתה לא לערער על הסמכות ערעור שיכול היה לעשות פילוגים מזעזעים, ושהיה גורם לכל הסמכות להתערער. זו דוגמא הפוכה לסיפור קורח ועדתו.

אני נותנת לכם מספר שאלות למחשבה כדי שנוכל להוריד את הנושא הזה מהמשנה ומשטיינר אל החיים שלנו:

  1. האם אני אדם שנוטה לוויכוחים ומחלוקות?
  2. האם חשוב לי להביע את עמדתי ולשכנע את האחר?
  3. האם קרה שוויתרתי על עמדתי? מתי ומאיזה מקום?
  4. האם היה מקרה שבו כפיתי את עמדתי והרגשתי לאחר מכן שזו הייתה טעות?
  5. האם אני יכול לראות את האמת והפרי הגבוה בעמדתו של האחר, ולהסכים לכך?

שכל המחלוקות שלנו יהיו לשם שמים – אמן!

תודה רבה ולהתראות.

print