אנתרופוסופיה בימי קורונה – לימוד 71

24.2.2021 – לימוד 71

לצפייה בווידאו של הלימוד לחצו כאן

תמלול הלימוד:

היום השיעור שלנו יוקדש לנושא שמתקשר לפורים. נפתח בשיר שבהמשך תיראו את הקשר שלו לנושא:

 

עַכְשָׁו אֲנִי מִתְמַעֶטֶת לְכֶתֶם זָעִיר שֶׁל אֵינְסוֹף.

אַבִּיט בְּהִשְׁתָּאוּת כֵּיצַד הַכָּל יַחֲלֹף.

 

הַשְּׁיָרִים שֶׁל יֵשׁוּתִי,

נוֹשְׁרִים מֵעָלַי,

כְּמוֹ פֵּרוּרִים שֶׁל בּוֹץ

שֶׁדָּבָק בִּי בְּדַרְכִּי.

אָנִיחַ לַגֶּשֶׁם שֶׁיִּשְׁטֹף,

שֶׁיְּטַהֵר אוֹתִי.

עָלַי לְהִפָּרֵד כָּעֵת

מִכָּל הָאֲחִיזוֹת.

הַפַּחַד מְהַתֵּל בִּי,

אוֹמֵר לִי : קְחִי רַק זֹאת!

לֹא, אֲנִי אוֹמֶרֶת לוֹ

לֹא הַפַּעַם!

הַפַּעַם עָלַי לְהָשִׁיל אֶת עוֹרִי הַלָּבָן

לְהַנִיחַ לַחֹשֶׁךְ לַחֲדֹר

לְהִתְרוֹקֵן עַד כְּלוֹת

וּלְחַכּוֹת

לְהַאֲמִין

שֶׁאוֹר חָדָשׁ

יַפְצִיעַ

גַּם מָחָר

יעל ערמוני

בפורים מעודדים אותנו לעטות מסיכות חיצוניות. עכשיו בתקופת הקורונה מעודדים אותנו לעטות מסיכות חיצוניות כל הזמן. אנחנו יודעים שכולנו, משלב מאוד מוקדם, עוטים מסיכות, ולא רק חיצוניות. משלבים מוקדמים אנחנו עוטים מסיכות שעוטפות את ההוויה, את ה’אני’ האמיתי שלנו, את העצמיות שלנו.

שאלה לחקירה ביוגרפית:

אני רוצה לשאול אתכם באיזה מקום, באיזו תקופה, אתם מרגישים מחוברים לעצמכם – שאתם הכי אמיתיים, הכי אתם עצמכם? איפה יש לכם או הייתה לכם החוויה הזו – החוויה שאני אני?

משתתפת – זה קשה לנקות את כל המסיכות, אבל אני מרגישה שאני הכי קרובה לעצמי כשאני עם ילדים קטנים. שם אני – אני, בלי מסיכות, בלי שום דבר אחר שאני שמה על עצמי. זה תמיד מרגיש לי הכי נעים להיות בסביבה של ילדים.

יעל – מה בסביבה של ילדים מאפשר את זה?

משתתפת – שהם לא שופטים, שהם לא מבקרים, הם לא רואים את הנמוך. הם בהוויה הכי טהורה. בראייה הכי נקייה, באמת הכי גבוהה, כי תוך כדי הזמן אנחנו בונים מסיכות והגנות. בילדים יש משהו טהור שמאפשר לך להיות טהור בעצמך.

יעל – זאת אומרת שכאשר אני ליד ילדים אני יכולה להיות אני.

משתתפת – אצלי: בקרבת בעלי חיים וביער. אני קצת מבולבלת מהשאלה, כי אולי אני לא כל כך יודעת מי העצמי שלי. אני יכולה להגיד שבגלל שנכנסתי לשביעון מתקדם, הרבה ממני מגשים את מה שאני חושבת שהעצמי שלי רוצה. אני לא בטוחה אם זה באמת כזה נקי, אבל אני עובדת בבי”ח לחיות בר בספארי ושם זה מאוד כיף – אין להם ‘אני’, לא מעניין אותם שום דבר והם חיים מרגע לרגע ומוקירים מרגע לרגע, אין שיפוט. אבל זו שאלה מבלבלת, כי מי זה העצמי הזה שאת מדברת עליו? אני באמת לא יודעת. אולי בלילה, בשינה, העצמי הזה הוא בביטוי מלא.

יעל – עוד מעט נראה למה כל כך קשה לנו לענות על השאלה הזו, או בכלל לדעת, כמו שאמרת, מי אני ומתי אני באמת אני, ומה זה באמת ‘אני’.

משתתפת – לי עלה שכאשר אני עושה התעמלות מדיטטיבית, כמו שיטת פאולה. אני לבד עם עצמי במיטה ואומרים ‘תרגישי את הידיים, את הרגליים’. שם אני הכי אני כי אפילו אין התייחסות לאנשים אחרים, אתה רק עם עצמך. ועלה לי גם כאשר אני עם הנכדים שלי, כלומר עם ילדים קטנים. אני מצטרפת לזה שמאוד קשה לענות על זה כי ה’אני’ שלי פעם ואני שאני היום אחרי תהליך צמיחה והתפתחות שמורידים מסיכות – אז אני שואלת את עצמי ‘האם אז לא הייתי אני?’. הייתי אז יותר חמודה, דרך אגב. הייתי רק חיובית ורואה את הכל בטוב, וגם עם המון חמלה לעצמי ולאחרים. בתהליך שמורידים את המסיכות זה הופך יותר מסובך: האם זאת אני שהורדתי את המסיכות האלה או שאני אהיה אני כשאגמור להוריד את המסיכות? זה שהייתי אז יותר כזאת – אז הייתי יותר אמיתית? עולות המון שאלות בתהליך הזה.

משתתף – השאלה הייתה לי מאוד קשה כי הייתי צריך לנקות הרבה דברים. אני מצטרף לשתי המשתתפות הקודמות, וגם אני מרגיש את ה’אני’ שלי בסביבת ילדים, במשחק עם ילדים. אני גם עובד עם בעלי חיים, אז אני נמצא בשני הטווחים שדוברו. אני חושב שזו סביבה שלא רק שאין בה שיפוט, אלא שגם אין בה תחרות. לא רק שלא שופטים אותי, אלא שגם אין צורך להשוות כל הזמן. רואים את זה הרבה עם בעלי החיים. אני יכול להיות פתוח וחופשי כי אין אף אחד שאני צריך להשתוות אליו, או להתחרות בו. אני חושב תוך כדי הדברים, וחושב על זה שהאני שלי כל הזמן מתפתח, הוא לא נעלם, רק שכל הזמן נוספות מסיכות, מהרבה מאוד סיבות וצרכים, ואח”כ קשה מאוד לקלף אותן ולבודד. אבל אני יודע, שלמרות שאני לא מוצא אותו כל הזמן – בכל זאת ה’אני’ נמצא איתי כל הזמן. מתוכו אני פועל.

יעל – מעניין מאוד שהוספת שכאשר אני לא צריך להשוות את עצמי ולא צריך להתחרות אז אני יכול להיות יותר מחובר ל’אני’ האמיתי שלי, להיות שם יותר טבעי ואותנטי.

אנחנו יודעים שבמגילת אסתר סופר לנו שאסתר הייתה צריכה להסתיר את זהותה.

לֹא־הִגִּ֣ידָה אֶסְתֵּ֔ר אֶת־עַמָּ֖הּ וְאֶת־מֽוֹלַדְתָּ֑הּ כִּ֧י מָרְדֳּכַ֛י צִוָּ֥ה עָלֶ֖יהָ אֲשֶׁ֥ר לֹא־תַגִּֽיד:

למה אסתר הייתה צריכה להסתיר את זהותה? זו לא שאלה פילוסופית אלא שאלה מהמגילה – מה הייתה הסיבה?

משתתפת – בגלל שהיא הייתה יהודייה.

יעל – נכון. ומה היה קורה אם היא הייתה מגלה שהיא יהודייה?

משתתפת – היו הורגים אותה.

יעל – זאת אומרת שהייתה סכנה קיומית, והסכנה הקיומית הזו גרמה לכך שלמשך זמן מסוים היה עליה להסתיר את זהותה. אנחנו יכולים להתייחס אל ‘זהותה’ לא רק במובן היותה יהודייה, אלא בעצם יש פה סכנה קיומית שמכריחה אותה להסתיר את עצם מהותה, את המקור שלה, את מי שהיא. אפשר להגיד שככה זה גם בביוגרפיה שלנו, בחיים שלנו:

משלב מאוד מוקדם אנחנו לומדים שלהביא את עצמנו באופן מלא, להביא את עצמי בצורה אותנטית, מלאה, חיה, חופשית – זה מסוכן. אצלנו כילדים וכאנשים צעירים נחווית סכנה קיומית ממש. לא רק שטיינר מדבר על זה, אלא גם הרבה תורות פסיכולוגיות. ויניקוט מדבר על  ‘עצמי אמיתי’ ו’עצמי כוזב’, ואומר שמגיל מאוד צעיר, ואפילו כתינוקות, אנחנו מתחילים לפתח לצד העצמי שלנו – עצמי כוזב. איך נוצר העצמי הכוזב? הוא נוצר כשאני מקבלת תגובה לא נעימה על משהו שעשיתי באופן טבעי, כמו ילד שמתרוצץ עירום ונוגע בחופשיות בגופו – יקבל מהר מאוד תגובה מהסביבה שזה לא יפה, או לא מתאים, או לא לכאן. זו דוגמא קטנה. אני פועלת באיזושהי צורה טבעית ואותנטית, ויש מהסביבה תגובה שמסמנת לי שזה לא הדבר הנכון, זה לא הדבר המקובל, או שיש דחייה של מה שעשיתי, ובהדרגה אני יוצרת לעצמי את ‘העצמי הכוזב’. יונג כינה את זה ‘הפרסונה’. אנחנו עוטים על עצמנו כל מני מסיכות, פרסונות, זהות נוספת: יש את העצמי האמיתי, את ה’אני’ האותנטי שלנו, ויש את ה’עצמי הכוזב’, את הפרסונה. זה כמו עוד ועוד מלבושים ומסיכות שאנחנו לובשים על עצמנו: כל מני תפקידים שאנחנו לוקחים על עצמנו, כל מני התנהגויות, זהויות כמו: הילדה הטובה, המצחיקן, האחראית, הפחדן, האמיץ, ועוד. זהויות שהופכות בהדרגה להיות הטבע השני שלנו. כמה מכם ששיתפו אמרו ‘אני לא יודעת מה בעצם ה’אני’ האמיתי ומה ה-לא-אמיתי’. אחד הדברים שויניקוט אומר הוא שלפעמים העצמי הכוזב הופך להיות כל כך דומיננטי, כל כך חזק, ואז לא רק בחוץ לא יודעים מי אני באמת, אלא גם אני עצמי יכולה כבר לא לדעת. אני מאמינה שכל מי שכאן ועובד כמטפל מכיר את זה: אנחנו יכולים לעבוד עם אדם בחדר הטיפולים, ובעצם, אם לא נהיה ערניים, אנחנו יכולים במשך שנים לעבוד עם העצמי הכוזב שלו ולא עם העצמי האמיתי. זה לא כי הוא מסתיר מאיתנו, אלא הוא מסתיר מעצמו: הוא כבר לא יודע מי הוא. הוא כבר לא יודע. המגע עם העצמי האמיתי הלך והתרופף, הלך ונעלם, לפעמים עד כדי דעיכה וכמעט מוות שלו. תכף נגיד איך בכל זאת אנחנו יכולים לחזור ולהתחבר אליו. לפעמים, אם עטינו כל כך הרבה מסיכות וכל כך הרבה מלבושים, עד שהעצמי האמיתי כמעט נכחד ונעלם.

שאלה לחקירה ביוגרפית:

תנסו לחשוב אם אתם זוכרים רגע שבו עטיתם את המסיכה הראשונה. אתם לא יכולים לזכור מינקות, אבל לנסות לזכור אירוע שבו עטיתי את המסיכה הראשונה, ששמתי את המעטפת הראשונה על העצמי האמיתי שלי.

משתתפת – אני חושבת על אירוע בגן או בכיתה, שהייתה ילדה שהצטיירה בעיני כמאוד חכמה. אני חושבת שזו הייתה הפעם הראשונה שהרגשתי שאני לא רוצה להיות אני – אני רוצה להיות היא. אני רוצה להיות חכמה כמוה, נבונה, בולטת, כי בשבילי היא הייתה כזאת. הרגשתי משהו כזה.

יעל – אז שמת על עצמך את מסיכת החכמה, או הבולטת?

משתתפת – כן, אני חושבת שעד היום אני מוצאת את עצמי במצבים כאלה שאני אומרת לעצמי ‘רגע, אבל את לא ‘החכמה’ כמו יעל’ (קראו לה יעל). ואני מחפשת את המעמד הזה מול אנשים, מול עצמי. זה נורא, אני באמת רוצה כמו בשיר שקראת, להוריד את זה ממני.

יעל – זו דוגמא נהדרת. באיזה גיל?

משתתפת – בגן, 5 או 6.

יעל – גיל 5 זה גיל מכונן, ולא ניכנס לזה עכשיו, אני רק אגיד שבתוך אירוע בגיל 5 יש לנו את ההווה, את העבר, ואת העתיד. יש לנו גם את מחוות הנפש שבאנו איתה מחיים קודמים, אבל יש שם גם את הכמיהה, את הדבר שאנחנו מייחלים לו. את יכולה לחשוב על גיל 5 שלך בהקשר הזה. זו דוגמא חזקה, ומתחבר אל מה שאמר המשתתף מקודם – הרבה פעמים אנחנו נעטה את המסיכות במקום שבו אנחנו משווים, עומדים מול ילד או אדם אחר, ואנחנו רוצים משהו שיש לו, או מרגישים שאנחנו פחות ממנו – אז אנחנו אומרים ‘אני אשים מסיכה’. יש בושה על זה שאני לא חכמה כמוה, לא בולטת כמוה. עולה רצון להסתיר את זה, להיות מישהו אחר.

משתתף – אני בן קיבוץ עם לינה משותפת וחינוך משותף. הלינה המשותפת איננה כבר שנים, אבל חינוך קיבוצי עדיין יש. כשדיברת על ההשוואה, אני מרגיש שבנקודות ההשוואה אנחנו מסתכלים אחד על אחד. אני לא אומר שזה טוב או רע, אבל אני שואל: יש הרבה פעמים מצבים של הישרדות חברתית, כקבוצה שחלק מהנורמות שלה הן לעשות ככה ולא אחרת, ומחייבות אותנו לעטות מסיכה. תפיסה חברתית לפיה אני מוותר על מנת להיות חלק מקבוצה. לפעמים זה בגלל שאני לא יודע עדיין להיות לבד. יכול להיות שהיום הלבד יותר מתפתח, ואדם מאפשר לעצמו להיות יותר לבד עם עצמו, כי הוא יודע שהוא יכול לשרוד לבד, בהיבטים מסוימים. אני חושב שזו תמיד דילמה – עד כמה אנחנו יכולים להיות לבד עם עצמנו בתוך קבוצה שמגדירה צרכים כחברה. אני חושב שבגיל הגן, בתוך החינוך המשותף, תוך כדי המשחקים של מי עושה מה, כנראה עלו לי המצבים האלה. אני מכיר אותם גם משלבים יותר מאוחרים, כמו לאיזה יחידה להתגייס בצבא, ועוד כל מני דברים כאלה – ‘להיות כמו’.

יעל – בוודאי שחלק גדול מהמסיכות והמעטפות שלנו נבנות מהצורך להיות חלק מחברה, הצורך להשתייך ולהיות ‘כמו’. גם אני גדלתי כמוך בקיבוץ, ובלינה משותפת, ואני בהחלט יכולה להגיד שהחברה הקיבוצית והחינוך המשותף יצרו מצב שמאוד מסוכן ומאוד מפחיד להביא את ה’אני’ האמיתי שלך, יותר מאשר בחברה אחרת. הסכנה להיות שונה, להיות אחר, היא יותר גדולה מחברת ילדים אחרת. זה אחד המקומות שבהם המסיכות שלנו נבנות הכי חזק – הצורך החברתי.

משתתף – אני גם אדבר על הגן, שם אירוע מסוים גרם לי להבין שאני צריך לעטות מול הילדים מסיכה אחת, ומול המבוגרים מסיכה אחרת. היה אירוע שאני עשיתי בגן משהו, מתוך שוויץ אולי, בלעתי הרבה דברים שכנראה לא הייתי צריך לבלוע אותם, וקיבלתי הרבה הילה וכבוד מהילדים, ומהמבוגרים – ננזפתי. זו הייתה התעוררות להבנה שאני צריך לעבוד מול הילדים ומול המבוגרים בשתי מסיכות שונות.

יעל – אתה אומר שיש את העצמי האמיתי איפשהו עמוק עמוק, יש את הילדים שמולם יש דמות אחת, פרסונה אחת, ויש את המבוגרים מולם יש פרסונה אחרת. אתה כמובן לא היחיד, זה קורה לא מעט, ואנחנו רואים כמה זה מורכב וכמה מסיכות אנחנו נדרשים לעטות. זו לא רק מסיכה אחת אלא המון מסיכות – מול כל קבוצה, מול כל סביבה, אני מישהו אחר.

משתתף – אני גם גדלתי בקיבוץ, בקבוצה, ואני מרגיש שהייתי יותר אותנטי, עד שהתחלתי להבין מה מותר ומה אפשרי, ומתי אפשר להיות חופשי ואותנטי.

יעל – אפשר להגיד שבמהלך החלק הראשון של החיים, שאנחנו קוראים לו ‘אינקרנציה’, אנחנו הולכים ומתרחקים. יחד עם ההתרחקות מהאחדות, ההתרחקות מהרוח, אנחנו מצד אחד בונים את הזהות שלנו והופכים להיות יותר ויותר ‘אני’ אינדיווידואלי. יחד עם זאת, כמו שאמרתי, בחלק הראשון של החיים יש חוויה של סכנה קיומית. בחלק הראשון של החיים המשימה שלנו היא להתגשם, ובשביל להתגשם אנחנו נהיה מוכנים אפילו זמנית למחוק, להתרחק ולהסתיר מאוד עמוק את העצמי האמיתי שלנו. ביעוץ הביוגרפי אנחנו אומרים שהדבר הזה הוא נכון במחצית הראשונה של החיים – הוא חלק מהתהליך של ההתגשמות. זה כמו אצל אסתר – אם היא הייתה מגלה מוקדם מדי את הזהות שלה, היא הייתה עלולה למות, וגם כל עם ישראל יחד איתה כי היה לה תפקיד.

לכן, בחלק הראשון של החיים זה נכון שאנחנו נעטה את המסיכות השונות האלה וניצור כל מני פרסונות. זה חלק מלהיות אזרח האדמה. לאחר מכן מגיע השלב שאנחנו קוראים לו ‘אמצע החיים’ – באמצע החיים יש לנו הזדמנות לעשות את ההיפוך ולהתחבר בחזרה לאני האמיתי. זה יכול להתרחש בזרע בגיל 33, ויותר ויותר עם השנים, אם אנחנו עושים את ההיפוך הזה, כי אנחנו יודעים שאפשר גם לא לעשות אותו ולהישאר עם המסיכה דבוקה לפנים שלי ולא לדעת בכלל מי אני ומי לא אני. החל מאמצע החיים יש לנו את ההזדמנות – אצל אנשים בעלי כמיהה רוחנית עולה צורך, שהוא אפילו יותר גדול מהצורך הקיומי ההישרדותי. עולה הכמיהה להתחבר לאני האמיתי שלנו. היא כמובן לא עולה באופן מודע, אבל היא קיימת שם. פתאום אני כבר לא יכולה, אני כבר לא מוכנה, אני לא רוצה יותר להיות עם הזהויות הבדויות האלה. זה תהליך, זה לא קורה ברגע אחד. מתחיל תהליך של פרידה מהזהויות שקודם לכן כל כך שרתו אותי, הגנו עלי ושמרו עלי.

בחוויה שלי, פחד המוות שקודם לכן היה בחוץ – שאם אני אגלה את הזהות האמיתית שלי עלולים ‘להרוג’ אותי, לא פיזית אבל במובן של סכנה קיומית – אותו פחד עולה עכשיו בכיוון ההפוך: עולה פחד שאם אני אמשיך ואשאר עם המסיכות האלה ועם הזהויות הבדויות, אני באמת ‘אמות’. לא אמות בחוץ, אמות בפנים. בחוץ אני אולי אהיה מצליחה, אולי אהיה טובה, אהיה כל הזהויות שבניתי לעצמי, אבל מה יהיה אם אני אאבד לגמרי את הקשר עם העצמי האמיתי שלי? לעיתים זה נחווה ממש כסכנת מוות ל’אני’ האמיתי שלי. סכנת מוות, שאולי אני אאבד את הקשר אתו, כאשר הקשר שלנו אתו הוא הקשר שלנו עם אלוהים, עם עולם הרוח. זו המהות הייחודית, החד-פעמית, האלוהית, שקיימת בתוך כל אחד מאיתנו. באמצע החיים, אם זה בעקבות משבר או אם בעקבות שאלות שעולות או צורך שמתעורר, עולה הכמיהה הזו. לא אצל כולם – כמו שאמרתי, אפשר להמשיך את החיים בלי להוריד את המסיכות, אבל כשלאדם יש כמיהה רוחנית אז היא תתעורר. היא יכולה להתעורר עם חוויה שיש פה סכנה קיומית – והפעם לעצמי האמיתי שלי. אז תתעורר הסכמה, לרוב לא מודעת, ויתעורר איזשהו אומץ ורצון לסכן את ההישרדות בחוץ – לקחת את הסיכון שיראו אותי באמת, ולשלם על זה את המחיר, כדי לא לאבד את הקשר עם המהות, עם גרעין האמת שנמצא בתוכי, עם הישות הכי פנימית והדבר הכי אמיתי שקיים בתוכי.

שאלה לחקירה ביוגרפית:

אני רוצה לשאול אתכם על החוויה הזו – על רגע שהרגשתם שאם אני לא אשתחרר עכשיו מאיזו מסיכה כזאת, אני אמות מבפנים.

משתתף – באנתרופוסופיה אני בסך הכל צעיר, והגעתי לזה מתוך שאלות שעלו לי בכל מני תחומים: התייחסות לבני אדם, חינוך. הגעתי לזה כשהגעתי לקיבוץ בגיל מבוגר יחסית, ואת הדלת לזה פתחה לי טליה שמלמדת אוריתמיה. לא עסקתי באוריתמיה, אבל פגשתי בכפר רפאל גני ילדים בשבועות. הרגשתי שדרך האנתרופוסופיה אולי אני לא ממש מקבל תשובות, אבל הדרך עזרה לי לדייק את השאלות. זה היה לי מאוד חשוב, כי אני אומר שאם בסוף יום אני מצליח לצאת עם שאלה חדשה אז למדתי משהו חדש באותו יום. מבחינתי זה חלק מהתהליך של הורדת המסיכות. עכשיו אני חושב בהקשר לפורים שהמסיכות בפורים מאפשרות לנו להשתולל – אז יכול להיות שבעזרת המסיכה אני דווקא יכול להיות יותר אמיתי. זה סוג של דבר והיפוכו. יש גם ביהדות התייחסות לזה שפורים וכיפורים הם הפוכים כי בכיפורים אנחנו עושים את חשבון הנפש ובפורים אנחנו עושים את חשבון הגוף. אני לא יודע לבסס את זה, אבל יש לי הרגשה שאם ה’אני’ נמצא בתוך הגוף בהתגשמות הזו, אז היכולת לשחרר אותו היא דווקא דרך מסיכה ולא תמיד הוא יכול להיות גלוי. אני רואה קונפליקטים שצריך לעבור בתוכם.

יעל – תודה, אכן אומרים על יום הכיפורים שזה יום כ-פורים. יש בינהם קשר. לכן אמרתי שבפורים אנחנו עוטים מסיכות חיצוניות, כמו שאמרת. היום קראתי אימרה של אוסקר ווילד: ‘אם אתה רוצה שאדם יגיד לך את האמת – תן לו מסווה’. מסווה שהוא יכול להתחבא מאחוריו – ואז תשמע ממנו את האמת. זאת אומרת שכאשר אנחנו יכולים להתחבא מאחורי משהו – אולי נעיז יותר.

פה היום אנחנו לא מדברים על המסיכות החיצוניות. הרי אנחנו יודעים שבפורים ילד מתחפש לדבר שהוא חולם להיות – ילד קטן וחלש יכול להתחפש לגיבור חזק ולהרגיש כמו שהוא מרגיש את עצמו מבפנים או כמו שהיה רוצה להיות. יכול להביא איזה חלק שהוא רוצה: הלוחם, המלכה, וגם המכשפה הרעה. ילדה שהיא אולי תמיד הילדה הטובה והנחמדה – יכולה להתחפש למכשפה רעה וזה בסדר כי בפורים זה מותר, בתחפושת זה מותר. התחפושות החיצוניות יכולות דווקא לאפשר לנו ביטוי של חלקים מהעצמי האמיתי שברוב השנה צריך להחביא אותם. התחפושות הפנימיות שיצרנו, הפרסונות, שהפכו לנו לעור שני, הולכות ומאבדות את הקשר עם האני האמיתי, והסכנה הגדולה היא לא זו שבחוץ יראו אותנו ככה, אלא היא בזה שאנחנו עצמנו כבר לא נדע מי אנחנו. לא סתם לקח זמן עד שהגבתם לשאלה הזו כששאלתי בתחילת השיעור.

בתהליך של ההתפתחות הרוחנית יש לנו הזדמנות להתחבר לחלקים האמיתיים שבתוכנו, לאני האמיתי שבתוכנו. זה דורש הרבה אומץ והקרבה. זה דורש קודם כל לפגוש את עצמי שם, וזה עוד לפני שאני מראה את זה בחוץ. קודם כל לפגוש את זה בעצמי.

שאלה לחקירה ביוגרפית:

לסיום השיעור אני רוצה להזמין אתכם לבדוק איזה מסיכה, איזו תחפושת או מעטפת, היום – בגיל שלי, בשלב שלי – הגיע הזמן להסיר, הגיע הזמן להשיל. וגם השאלה על המום שבו הרגשתם שיש סכנה קיומית על האני האמיתי שלי.

משתתף – אני יכול לספר שלפני 3 שנים, בגיל 46, החוויה של סכנת המוות ליוותה אותי לאיזושהי תקופה. עסקתי במשהו שהפך לפרסונה שלי – עם חיות, סוסים. הבנתי שיש שם משהו שכבר לא משרת אותי, נותן לי כוח והשפעה שלא משרתים את החוויה הפנימית שלי. בשמן ההוא ניתקתי ועזבתי את הכל. חזרתי לשם, אבל ממקום אחר: אנשים בחוץ רואים את הפרסונה ואומרים ‘תחזור להיות מדיך רכיבה’, אבל אני ויתרתי על זה. ויתרתי על זה כי ויתרתי על המניפולציה שנמצאת שם. היום אני עובד עם סוסים חופשיים שאני לא מצפה מהם לשום דבר מלבד לשקף לאנשים חוויה פנימית. גם לעצמי – אין לי שם את השליטה שהייתה לי קודם. זה מתוך ההבנה של הכוח החיצוני וההשפעה ואיך זה נראה – זה כבר לא תאם את החוויה שאני זקוק לה, בעומק שלי, זו הייתה חוויה שאי אפשר להמשיך עם זה. להמשיך עם זה מבחינתי היה להתרחק ולא להתקרב, חוויה של מוות – שאני לא אתקדם ואני אשאר במקום אסטרלי נפשי ולא אוכל להסיר שם מסיכות.

יעל – מכיוון שאני מכירה אותך מתחילת הדרך אני יכולה להגיד ולהרגיש שעברת שינוי מאוד משמעותי ושיש לך חיבור ל’אני’ האמיתי, ושהוא מורגש גם בחוץ.

משתתף – אנשים אומרים לי לחזור למה שהיה, ואני יודע שמבחינתי זו לא אופציה.

יעל – זה יפה מה שאתה מוסיף, כי לא תמיד הסביבה כל כך שמחה שאנחנו פתאום מסירים מסיכות. כמו שאמרה המשתתפת “אני הייתי יותר נחמדה קודם”. לפעמים הסביבה מאוד רוצה לשמר את המעטפות שלנו, כי אולי זה היה יותר נחמד, זה היה מוכר. לפעמים זה מפחיד שמישהו פתאום מגלה את העצמי האמיתי שלו בזה שהוא מוריד את המסיכה, את הפרסונה שלו – כי זה מחייב גם את האחר במפגש עם עצמו. זה מעמיד את האחר מול עצמו. לכן הרבה פעמים אנשים נבהלים מזה, ובצורה שאינה מודעת לרוב הם מעבירים את המסר שאומר ‘רגע, אנחנו עוד רוצים מה שהיה קודם, מה פתאום השתנית, מה פתאום אתה מביא חלקים אחרים? היה נוח כשהיית מאחורי המסיכה’. זה מבהיל את האחר כי זה פתאום מפגיש אותו עם עצמו.

משתתף – יש לי שאלה למשתתף: האם המסיכה נתנה לך כוח מלכותי? ושאלה אלייך יעל: האם המסיכות שאנחנו מורידים הן חוזק, מעמד של כוח? אם אנחנו מורידים פחדים וחששות שהיו לנו – האם זה נכון שזו לא מסיכה, אלא מנגנון הגנה?

יעל – גם מנגנוני ההגנה שלנו הם סוג של מסיכות. הבסיס של כל הפרסונות שאנחנו בונים ושל כל המסיכות שאנחנו עוטים הוא, כמו שאמרתי, הגנה: יש שם פחד. כמו אסתר שהייתה צריכה להסתיר את פניה כדי להגן על עצמה ועל העם היהודי. ויש במגילה שלב שמרדכי אומר לה ‘אבל אל תשכחי מי את באמת’.

אנחנו זקוקים למסיכות, אנחנו זקוקים לפרסונה – לא היינו יכולים להסתדר בחברה בלי זה, כי היינו בפחד קיומי שלא היה מאפשר לנו להתגשם.

משתתפת – לגלות את הפחד זה בעצם לא מסיכה. אני מבינה שלהסיר את מנגנון ההגנה זה כן הסרת מסיכה, אבל לגלות על איזה פחד זה יושב – זו לא מסיכה.

יעל – זו התקרבות: כל פעם שאני מגלה איזשהו פחד שקיים בי ומוכנה לגעת בו במקום לשים עליו מעטפת – זו התחלה של התקרבות ל’אני’ האמיתי שלי. הבסיס שיושב מאחורי כל המסיכות הוא בסופו של דבר פחד כזה או אחר.

נקרא שוב את השיר:

עַכְשָׁו אֲנִי מִתְמַעֶטֶת לְכֶתֶם זָעִיר שֶׁל אֵינְסוֹף.

אַבִּיט בְּהִשְׁתָּאוּת כֵּיצַד הַכָּל יַחֲלֹף.

הַשְּׁיָרִים שֶׁל יֵשׁוּתִי,

נוֹשְׁרִים מֵעָלַי,

כְּמוֹ פֵּרוּרִים שֶׁל בּוֹץ

שֶׁדָּבָק בִּי בְּדַרְכִּי.

אָנִיחַ לַגֶּשֶׁם שֶׁיִּשְׁטֹף,

שֶׁיְּטַהֵר אוֹתִי.

עָלַי לְהִפָּרֵד כָּעֵת

מִכָּל הָאֲחִיזוֹת.

הַפַּחַד מְהַתֵּל בִּי,

אוֹמֵר לִי : קְחִי רַק זֹאת!

לֹא, אֲנִי אוֹמֶרֶת לוֹ

לֹא הַפַּעַם!

כמו ששמענו, יש פיתוי לחזור אל הפרסונה ואל החלקים שמגנים עלינו.

הַפַּעַם עָלַי לְהָשִׁיל אֶת עוֹרִי הַלָּבָן

לְהַנִיחַ לַחֹשֶׁךְ לַחֲדֹר

לְהִתְרוֹקֵן עַד כְּלוֹת

וּלְחַכּוֹת

הפחד, החושך שחודר, הוא לא פחד מהחוץ – שאחרים ידעו עלינו. הפחד הוא שאנחנו נפגוש את עצמנו בצורה מלאה, נוותר על השקרים הקיומיים שיצרנו לעצמנו, ועל התמונה היפה והדימוי היפה שיש לנו על עצמנו.

לְהַאֲמִין

שֶׁאוֹר חָדָשׁ

יַפְצִיעַ

גַּם מָחָר

יעל ערמוני

אני מאחלת לכולנו לכבוד פורים שנזכה להתקרב – כל אחד אל ה’אני’ האמיתי שלו.

אמן!

print