3.3.2021 – לימוד 72
לצפייה בווידאו של הלימוד לחצו כאן
תמלול הלימוד:
וִיהִי נֹעַם אֲדֹנָי אֱלֹהֵינוּ עָלֵינוּ וּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ כּוֹנְנָה עָלֵינוּ וּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ כּוֹנְנֵהוּ. תהילים צ, יז.
אֲדֹנָי שְׂפָתַי תִּפְתָּח וּפִי יַגִּיד תְּהִלָּתֶךָ. תהילים נא, יז.
צריך להיות מוגנים מכל מני הבלים ושטויות שיכולים לעלות לנו בראש, לפחות לי. לכן נוהגים להגיד את פסוקי התפילות האלה, כדי שנשמש צינור נקי. כל המטרה שלנו – לנקות את עצמנו מהאישיות שלנו. זה מאוד מפחיד לנקות את עצמי מהאישיות שלי, כי מה יש לי חוץ מהאישיות שלי? למה אני קוראת 'אני'? בחיים האלה אני קוראת 'אני' לכל מה שצברתי – כל הזיכרונות שלי וכל החוויות שלי, וכל הרגשות שלי. לזה אני קוראת 'אני', עם זה אני מתנהלת בעולם, ככה אני חווה את העולם ושופטת את עצמי ואת העולם.
יש כאלה מאיתנו שחושבים מה פתאום שנסתלק מהאישיות שלנו, כי מה ישאר מאיתנו? יש משהו ממריד עבורם ברעיון הזה. כי אנחנו מאוד מחוברים לאישיות שלנו. אנחנו מגדירים את עצמנו דרך האישיות שלנו. ויש כאלה שמתחילים להבין מה זה, במיוחד אחרי גיל 50, ואז הם מתמלאים בפחד, וזה באמת נכון – זה מאוד מפחיד; לא בכדי יש זהות בין השם 'אני' לשם 'אַיִן'. האותיות בעברית הן הכלים שלתוכן נוצק אור הבריאה. העולם נברא בדיבור – הדיבור האלוהי. אבל אם לדיבור האלוהי לא יהיה מי שיקלוט אותו – אז אין לכאורה שום משמעות. אם יש אור בחלל ואין מי שקולט אותו – אז אין אור, יש חושך. לכן הדיבור האלוהי צריך כלי.
הא"ס – אין עוד מלבדו – הוא עצמו ייצור כלי אם אין כלי. בסופו של דבר, בסוף כל השרשרת, הכלים זה אנחנו – בני האדם. כלים עם תודעה. אבל בהתחלה העולם נברא באותיות. כנראה באותיות של כל השפות, אבל אפשר לראות בשפה העברית את פלא הפלאים של הבריאה הזו: כדי להפוך ל'אני' עם זהות אישית, אני צריכה להפוך את עצמי, להפוך את האותיות, ולעזוב את האַיִן, ולהיות מישהו.
האַיִן הוא אַיִן רק מבחינתנו – מה שאיננו מסוגלים לתפוס. אז אנחנו יורדים לעולם הזה והופכים ל'אני', למישהו בעל אישיות. הילד אומר לעצמו 'אני' וככה מתחיל לזהות את עצמו – קודם כל דרך האופן שהסביבה משקפת לו את עצמו, אח"כ הוא מטמיע חלק מהסביבה, חלק הוא מקבל מההורים, וחלק הוא מקבל מחיים קודמים – ואז נוצרת אישיות מוצקה שהוא קורא לה 'אני'. האישיות הזו היא למעשה הכי רחוקה מהאַיִן. כמה שאני יותר 'אני' – אני הכי רחוקה מהאַיִן. התהליך הזה הוא תהליך נכון, אחרת לא הייתה בריאה. אחרת הבורא היה נשאר לבדו עם עצמו, ולא היה בורא נבראים. ברגע שיש נברא, אז לנברא יש זהות משלו, זהות אחרת, עצמאות. ברגע שהנברא יצא מהבורא – הוא מתחיל לגבש את הזהות העצמאית שלו ומתחיל להתרחק מהבורא, ולובש על עצמו זהות מסוימת. אי אפשר להגיד שזו זהות שקרית, כי יש לה משמעות – ל'אני' הזה יש משמעות מאוד גדולה. לא ל'אני' במובן הגבוה, אלא ה'אני' האישיותי. זו מעין מלבוש, תחפושת, שקיבלנו על מנת שנתנהל בעולם ונעשה תיקונים לנשמה שלנו. אנחנו מקבלים איזושהי זהות שמאפשרת לנו לעשות את התיקונים בצורה הכי טובה.
לאט לאט אנחנו נצמדים ל'אני' הזה, וה'אני' הזה מרחיק אותנו מהאַיִן, מהבורא. ואז אומרים לנו שאם את רוצה להתקרב שוב לבורא – להתקרב עוד פעם להרגשה של האינסוף, להרגשה של האחדות, להרגשה של אהבה, שאת מוכלת, שאכפת ממך, שיש עליך השגחה אישית, שהחיים שלך הם לא אוסף מקרים – אז אומרים לך שכל מה שצברת עכשיו בתור 'אני' – את צריכה להתחיל לוותר עליו. אי אפשר להתווכח עם זה כי צריך להסתכל על סוף התהליך, ואנחנו רואים שבסוף, בעל כורחנו, אנחנו מוותרים על הכל: כשאנחנו מתים כל מה שהיה 'אני' מתפוגג, מתמוסס אל האַיִן, אנחנו לא יודעים מה קורה אתו, אנחנו רק רואים מה שקורה לגוף הפיזי – אנחנו הרי יודעים מה קורה עם הגוף הפיזי בסוף. זאת אומרת שמה'אני' הארצי אתו אנו מזוהים לא נשאר שום דבר. המסלול ידוע מראש. אז אם הסוף הזה כבר ידוע מראש, אולי אנחנו יכולים מהסוף הזה להקיש על אמצע המסלול ולהגיד – אם אני כבר הולכת לאבד את ה'אני' הארצי הזה, בוא נתכונן לזה כבר עכשיו. אחת הסיבות – כדי שהמעבר מעולם לעולם לא יהיה טראומטי. שנחליק לנו אל עולם הרוח כאילו קמנו מהשינה. ויותר מזה, אנחנו מורידים את הבגדים, את העור השני שלנו, זה ששמו לנו בגן עדן כותונת של עור לאחר החטא. בגן עדן – במקום גוף שכל כולו רוח, שכולו אור, שמו עלינו גוף שהוא עור, שהוא גם יותר עבה וגם מגביל אותנו – מגביל אותנו בתוך עצמנו. אז אולי נתחיל קצת להוריד את העור הזה וכבר נתחיל לחוות את העולם הבא – בעולם הזה. את כל מה שמבטיחים לנו אם נעשה את הדרך – בואו נתחיל לחוות את זה כאן.
המחיר הוא שאני צריכה להתחיל להתקלף מה'אני' שלי, לאט לאט. שאני בסופו של דבר לא אזהה את עצמי עם מי שאני כל כך מזוהה אתו במהלך החיים האלו. זה תלוי איך התהליך הזה נעשה: או שזה נעשה מתוך תודעה, או שזה נעשה מתוך כפייה של הגורל. כל התנגדות לתהליך הזה יוצרת התקשות. כל התנגדות לתהליך הזה בעצם ממיתה אותנו בעודנו בחיים. אנחנו צריכים, כמו שאומרים הגדולים, להתחיל למות בעודנו בחיים, כדי לקום לתחייה בעודנו בחיים בישות האמיתית שלנו, ולא לחכות עד לסוף החיים, שאז כבר מאוד קשה להתקלף מה'אני' הזה: הוא נעשה כל כך מוצק, הוא נעשה כל כך תגובתי, אני כל כך מזוהה אתו, ואני מפרשת את כל העולם ואת כל מה שעושים האנשים בהתאם ל'אני' הזה שגיבשי לעצמי.
שאלה לחקירה ביוגרפית:
איזה 'אני' גיבשתי לעצמי?
איך אני יכולה לדעת? – אני יכולה לדעת לפי התגובה של העולם אלי, ולפי התגובה שלי לעולם ולאירועים.
אספר מקרה שקרה לי השבוע, ובו למדתי משהו על ה'אני' שלי שאני מזוהה אתו. כשהבנתי את זה בעזרתן של תלמידות שלי, אז הרגשתי שחרור, כי הבנתי שאני בעצם משליכה את מה שעטיתי עלי כתוצאה מהקרמה וכתוצאה מאירועי חיי – את זה אני משליכה גם על אלוהים, וזה מערער לי את היחסים עם בורא עולם.
נתתי שיעור בזום. שיעור רגיל, קצת בדיחות, קצת אני, כמו שמכירים אותי. פתאום אני רואה שבצ'אט כתוב 'אני לא יכול היום להיות בשיעור, אני פורש'. גיליתי את זה 5-10 דק' אחרי זה. הסתכלתי על זה ונעשה לי ממש רע. זה גם בעקבות כמה אירועים שקרו לאחרונה. אמרתי 'די, נמאס לי, מה כבר אמרתי שפגע בבן אדם הזה, שפתאום הוא נעלם, פורש וזהו'. אני אפילו לא בטוחה שזה היה קשור לזה, אבל זה מה שעלה לי בראש. איכשהו זה נפתח לדיון והתלמידות המדהימות שלי עשו לי יעוץ ביוגרפי, עשינו ביחד, וזיהיתי קודם כל שאני מרגישה נטושה. בדקתי מאיפה התגובה הזו שלי, שאמרתי 'נמאס לי, אני לא מלמדת יותר'. כבר אמרתי את זה כמה פעמים החודש 'אני לא מלמדת יותר, עזבו אותי'. קודם כל חקרתי את התגובה הזו ואת הרגשות שלי, והרגש הראשון שזיהיתי היה נטישה – באמצע השיעור עוזבים, לא אומרים לי מה מי מו, עוזבים. אחרי זה הבנתי שהנטישה זה לא סוף העניין, אלא נטישה פתאומית – בלי להזהיר אותי, בבת אחת. כי כשהסתכלתי על הצ'אט הזה אז ראיתי שהצ'אט הזה נכתב כבר 10 דקות לפני שהבחנתי בו, ומה עכשיו עוזבים אותי, ולא מסבירים לי, וככה בום. וזה, בזכות הבנות היקרות, זה ריפרר לי אל אירועי חיי: אל אמא שלי, שחלתה כשאני הייתי בת 15 ועזבה, ולא הסבירו לי ולא אמרו לי ולא הזהירו אותי ולא הכינו אותי, ואמא שלי הייתה בשבילי אור חיי. אלוהים שלי. ועוד אירועים מהסוג הזה – שפתאום עוזבים, ואני אפילו לא יודעת למה, ומיד אני חושבת שאני אשמה, שמשהו לא בסדר איתי. ואז הבנתי שזה מקרין ליחסים שלי עם בורא עולם – שכל פעם אני חושבת שעשיתי משהו לא טוב ועכשיו הוא עזב אותי. ואני כל הזמן מפחדת שהוא יעזוב אותי עוד פעם ולא יזהיר אותי.
זה קרה לא מזמן, טרי טרי. הבנתי שבתוך ה'אני' הזה יושבים אצלי רגשות אשם איומים שנוצרו כתוצאה מזה שעזבו אותי באופן פתאומי. לא שעזבו אותי, כי בסדר, לפעמים עוזבים, אבל תכינו אותי, תעזבו אותי בהדרגה, מה אתם עוזבים ככה? קודם הייתי בבת עינכם – זה אמא שלי כמובן – ועכשיו אני כלום? הבנתי שזה נתבע בתוך האישיות שלי – בוודאי גם כתוצאה מהקרמה שלי – וזה יצר את ה'אני' שלי וזה יצר את התגובות שלי, וכל האירועים בחודש האחרון כנראה באו כדי להעלות את הדבר הזה: שאני אפרד מהחרדה, שיפנו לי עורף באופן פתאומי, ואני אפילו לא אדע למה, וישאירו אותי ברגשות אשם מאוד גדולים.
מאוד שמחתי על האירוע שקרה, למרות שהאירוע היה כואב, ובהתחלה בכלל התעצבנתי כי אני חשה כבר עייפות מזה. לפעמים מורה מלמד, ומתלוננים, ויש לי כבר עייפות מזה ולפעמים אני אומרת 'בסדר, שלום'. היום הבנתי שה'שלום' הזה שאני רוצה להגיד, מעבר לעייפות החומר, זה שאני לא רוצה יותר שיעזבו אותי ככה. לא רוצה שיעזבו אותי פתאום. אני רוצה שיזהירו אותי. ברגע שהבנתי את זה, לא מזמן, אז עכשיו אני יכולה להתחיל להבין איך זה מקרין על כל תפיסת העולם שלי. אני שמחה שזה עלה כי זה הזמן להתחיל להיפרד מזה.
אירועי חיי אילצו אותי להיפרד מהרבה דברים שהיו מאוד חשובים לי, הרבה רצונות ורגשות ודברים שחשבתי שבלעדיהם אני לא אוכל לחיות, עד כדי כך שאני מרגישה שאני משילה מעלי את העור הזה שקוראים לו אורנה. משילה אותו, נמאס לי ממנו, הוא קטן עלי, הוא צר עלי, ואני לא רוצה אותו. אני כמו סרטן שכבר גדל ועדיין נמצא בתוך השריון שלו.
אני יודעת שיש בזה גם חרדה. אני פחות פוחדת כי עברתי הרבה דברים של 'לא לדעת' ולא להיות פה לגמרי, ולא בדיוק לדעת מי נגד מי ומי אתה, אז אני פחות פוחדת. אולי גם בזכות הגיל שלי. אבל אני יודעת שזה פחד ממשי להשיל את העור הזה. לא בגלל שאת נשארת חשופית אלא בגלל שאת נעלמת. זה לא חשופית. נכון שיש שלבים, וכשאני משילה עור אז אני מתה ואני חשופית ואני מגדלת עור חדש. אבל זה לא – ההשלה הזו שנדרשת מאיתנו לקראת המוות זה להיעלם – לא להישאר חשופית ושוב לשים שיריון, ושוב להיות אני אבל קצת אחרת. זה לא זה. עכשיו זהו! את עכשיו תשילי מעצמך את האישיות שיש לך באינקרנציה מסוימת ואת עכשיו לא תדעי מי את. תסתכלי במראה ולא תביני מי זו שמסתכלת עליך מהמראה, ותשאלי את עצמך 'מי אני?'
זה שלב מאוד חשוב, מאוד מפחיד, אני גם לא מאמינה שהרבה אנשים מוכנים להגיע אליו. אני בטוחה שיש אנשים שמה שאני אומרת גם מעורר בהם איזושהי התנגדות. אז בבקשה אל תעזבו אותי בפתאומיות (:
למה הפחד?
משתתפת – זה קשור לאמונה?
אורנה – הכל קשור לאמונה, אבל באופן ישיר זה לא קשור לאמונה. אולי באופן עקיף. אבל נגיד שיש לך בלון עם אוויר, ונגיד שלאוויר בפנים יש מודעות, והוא אומר: איזה כיף לי, יש לי צורה עגולה, עוטפים אותי, נעים לי פה. מה קורה כשאת אומרת לו 'בלון בלוני, אוויר אווירי, אתה מאוד נחמד, ועכשיו אני לוקחת לך את האוויר'.
משתפת – פחד קיומי.
משתתפת – אולי זה החשש שמא לא יגיע אותו מילוי.
אורנה – זה לא שלא יגיע אותו מילוי, זה המילוי עצמו מאבד את המסגרת שלו – מה יכול לקרות לו?
משתתפת – זה אַיִן.
אורנה – זה האַיִן. זה האינסוף. אני בטוחה שעברתם חוויות כאלה שאתם מרגישים שאתם מתפוגגים, שאין לכם מרכז. החוויה היא שאני בכל מקום ואני מתפשט עד אינסוף. זו חוויה נוראית אפשר להגיד שהצד השני שלה זה צד פתולוגי. מול כל צד שהוא התפתחות רוחנית יש צד פתולוגי. יש לשטיינר את הספר 'רפואה רוחנית' ושם הוא מראה את שני הצדדים – צד פתולוגי וצד רוחני – של כל תופעה. זה בדיוק לאבד את המרכז שאתה קורא לו 'אני'. אז ברור ש'אני' אינני אני וכו', אבל זה פחד אלוהים להתקלף מה'אני' הזה, כי אתה מתחיל להיות ישות בלי גוף. ישות שיכולה לכאורה להיות בכל מקום ובשום מקום. ככה אנחנו בעולם הרוח: אנחנו לא מסתכלים על עצמנו מהמרכז, אנחנו מסתכלים על העולם מההיקף. כל העולם נמצא בתוכנו. אנחנו מתרחבים עד כדי כך שכל הפלנטות נמצאות בתוכנו.
להיות במצב כזה בעולם הרוח – זה מן הסתם בסדר, אבל להיות במצב כזה בעולם הזה – זה פחד אלוהים. אני יודעת למה אלוהים לא רצה להראות את פניו לנביאים – הם היו מתים על המקום. כי זו הוויה מסוג שאנחנו לא מכירים. יש בזה גם פחד, ואני מבינה את הפחד הזה. עם זאת – יש בזה גם התקרבות לממשות, התקרבות לאמת.
מגיע הזמן שאנחנו מרגישים שאנחנו כבר צרים לעצמנו. נמאס לנו להיות האישיות הזו, עם כל הרגישות שלה, ועם כל העלבונות שלה, ועם איך שהיא מפרשת את העולם. זה צר עלינו כבר. כשאנחנו מרגישים ככה אז יביאו לנו אירועים שיעזרו לנו לראות את זה – יעזרו לנו לראות איפה אנחנו עוד אחוזים. תמיד אני אומרת היזהרו בבקשותיכם, היזהרי בבקשותייך, כי אנחנו מקבלים אותן – אנחנו מקבלים את מה שאנחנו הכי רוצים, וזה יכול להיות תהליך מהיר ומכאיב.
כל מי שמבקש משהו מעולם הרוח – שיזהר, כי עולם הרוח ייתן לו את זה. לקבל דברים רוחניים גבוהים זה לאבד אחיזה וזה מאוד מפחיד. כל אחד יספר מה החוויות שלו לקראת המוות. עד 120, אבל כולנו צריכים להתכונן לזה. איך אני מתכוננת לזה? איך אני נפרדת מהשריון שלי, שבתוכו חנוקה הרוח. מהזהות שלי.
יש בסידור תפילה בה נאמר 'נפשי כעפר לכל תהיה' – כך מתפלל דוד המלך: שכל אחד יגיד לו מה שהוא רוצה והוא לא יתרגש מזה, כי הוא יהיה כל כך קטן ונמוך כמו דשא, שנפשו כעפר לכל תהיה. זה הפוך על הפוך – אם אני קטן כמו דשא ונפשי כעפר לכל תהיה, אז אני הכל – אני מצמצם את עצמי, ואז אני מתהפך, ובמקום 'אני' – אני הופך לאַיִן. לעומת זאת, אם אני מגיב רגשית וכל דבר מסעיר אותי, אז אני עוד פעם בתוך הכלא הזה. אם אני מוכן שנפשי כעפר לכל תהיה – זה לדעתי אידיאל מאוד מאוד גבוה. במקרה שאני סיפרתי, אז אולי יום אחד מישהו יעזוב באמצע וזה לא ילך אצלי לאסוציאציות הביוגרפיות, אז שכולם יעזבו בבת אחת מצידי. זה 'נפשי כעפר לכל תהיה'. ואז אני משוחררת – וזה מה שאני רוצה. אני בטוחה שגם אתם. אבל כדי להיות משוחררת אני צריכה לשלם מחיר, והמחיר הוא לאט לאט לאבד את ה'אני' שלי. יש לי תלמידות בבי"ס שאומרות לי 'אני לא זקנה כמוך, תני לי זמן'. אני בכלל לא מבקשת שום דבר מאף אחד, מצידי שאף אחד לא יעשה מה שהוא לא רוצה, אבל הן אומרות לעצמן כי הן פתאום חשות בפחד הזה: מה, עכשיו אני אהיה רק רוחנית? מה, אני עכשיו אעזוב את האדמה? מה עם כל התשוקות שלי, והרצונות שלי, והרצון שלי להשיג, להתפתח, ליצור – על זה אני צריכה לוותר? זה בכלל לא ככה, כי אף אחד לא אומר לאף אחד מה לעשות, אבל האדם עצמו מתחיל להרגיש את החרדה. ואז אני אומרת לאותם בני אדם – לאט לאט, לא להתנתק מהקרקע, לא להגיע למצב של בהלה. זו דרך הדרגתית. היא קורית לכולנו, בין אם נרצה ובין אם לא. היא קורית לכל אחת בהתאם לגורל שלה, לאומץ שלה, לרצון.
אני אכוון את זה יותר: השריון הזה שקוראים לו 'אני' – איפה נמאס לי ממנו, איפה אני רוצה להשיל את זה? איפה אני רוצה אפילו להסתכן קצת, לאבד קצת מה'אני' הזה, ואני מוכנה קצת להיות בפחד ולוותר על משהו שאני מאוד מזוהה אתו.
אני אשמח לשמוע תגובות למה שאמרתי. ובכלל רציתי לשאול את הקבוצה הזו אם אתם רוצים שהמפגשים האלו יהיו יותר פתוחים לשאלות ותהיות שאתם תביאו ואני אוכל להתייחס לזה, כי זו לא קבוצה שעובדת על נושא אחד רצוף. אז כל פעם אני צריכה להמציא את הגלגל, והיום החלטתי לא להמציא ולקחת נושא 'מציאות ומאיה' וללכת אתו, ואז החלטתי שלא…. אז מה שיצא עכשיו יצא, ואני אשמח לשמוע תגובות וגם שנעשה איזה חידוש ולא שכל הזמן אני אביא נושאים, אלא שאולי אתם תביאו ואני אוכל להגיב ולעזור.
משתתף – אני אפתח ואתוודה שלפני שנכנסתי לקבוצה, הכנתי את עצמי לצאת. זה לא קרה אף פעם. נכנסתי לקבוצה ולא ידעתי על מה תדברי ואז דיברת בדיוק על זה. אבל כשביקשת כל כך יפה אז לא יצאתי. זה מעניין שזה קרה לי כאן היום.
אורנה – אתם יכולים לצאת להיכנס לחזור לבוא, מה שאתם רוצים. מה שסיפרתי לא קרה לי בקבוצות הגדולות, זה קורה לי בקבוצות הקטנטנות.
משתתף – תודה על הרשות. מה שאני משתף זה על הסנכרון הגבוה שהיה כאן. בתוכי זה כבר עלה. בהמשך חשבתי לעזוב, כי היה בשבילי יותר מדי קבלה ופחות מדי אנתרופוסופיה, ונשארתי, ואז פתחת באירוע אישי ביוגרפי, וזה יותר מדבר אלי.
משתתף – אני עושה עבודה עם יפה והיא אומרת שיש שינוי, כי אני לאחרונה מנסה להשתחרר מהרצון שלי להיות מעורב ולשלוט יותר מדי, ולשנות ולהשפיע על ההחלטות של הסובבים הקרובים שלי. אני עושה עבודה לשחרר אותם ממני. משהו בשחרור דומה למה שאת אמרת. זה תהליך שבו אני רוצה להתנתק ולשחרר, ולראות את הדברים בצורה שונה.
משתתפת – אני בתקופת הקורונה פגשתי את זה שיש לי קושי מול סמכות שאומרת לי לעשות משהו ואני לא רוצה לעשות אותו. זה מעורר בי רגשות מאוד קשים. זה עלה לי מאוד חזק עכשיו, אבל זה מלווה אותי כל החיים. זה מעלה לי מין שאלה כזאת – האם אני יכולה להיפרד מהדבר הזה, הרי זה לא ממש מועיל לי.
אורנה – אני שמתי לב שמי שאין לו בעיות ביוגרפיות עם סמכות, לא מרגיש כל כך את הכפייה הזאת. הוא מרגיש את זה כעוד דבר שקורה במדינה המטורללת הזאת. ומי שיש לו בעיות ביוגרפיות עם סמכות מפרש את האירוע של החיסונים ככפייה נוראית. שמעתי שאנשים משווים את זה עד לשואה – שהולכים עם טלאי צהוב כמו שהולכים עם התעודה הירוקה שמקבלים. גם זה דבר מאוד ביוגרפי.
משתתפת – כן, אני הייתי שם פעם. בהרגשה הייתי שם.
אורנה – אני למשל לא מרגישה בכלל כפייה, כי אין בביוגרפיה שלי כפייה. אף פעם לא כפו עלי מה לעשות, אז זה לא מהדהד לי עם שום דבר. אז יש לי חופש יחסי מול הדבר הזה. אני מתייחסת לזה כמו תופעת טבע: זה קורה עכשיו, גם הקורונה קורית, גם הממשלה קורית, ואני מרגישה שזה כמו משהו מכני שקורה בעולם, ולא מייחסת לזה כפייה. ואז, כשתלמידות שלי מדברות על זה בצורה מאוד אמוציונלית, אני יודעת שזה קשור לביוגרפיה האישית.
משתתפת – כן, אני ממש הרגשתי שעשו משהו אישי נגדי. שפעלו פה נגדי. אבל מהרגע שזה עלה לי למודעות תוך כדי תהליך ביוגרפי, אז משהו השתחרר לי, ואני פחות לוקחת את זה אישית.
אורנה – זה מה שאמרנו בתור ההתקלפות מההזדהות שלי עם ה'אני' הארצי שלי.
משתתפת – מפאת גילי המופלג ובגלל האירועים הביוגרפיים שעברו עלי בשנים האחרונות, אין בי ספק שאני בהליכה מואצת אל תוך התהליך הזה, אבל אז – בעקבות משהו שאת אמרת – כל כך נבהלתי. הרגשתי שהייתה לי הצצה לתוך הדבר הזה, וכל כך נבהלתי מהאַיִן הזה, שזה נתן לי 'ריבאונד'. אני מניחה שזה אומר שאני לא מוכנה בכלל. הבהלה שאחזה בי מול האַיִן הזה היא בכלל לא במשפחה של מה שאני מכירה מבחינת 'בלהות'. כנראה שזה מאוד הדרגתי, איטי, ואולי גם בלתי אפשרי, חוץ מיחידי סגולה, אם בכלל, לעשות את זה כשאנחנו עוד פה.
אורנה – תודה. אני לא אומרת כן או לא, אני מקשיבה לך.
משתתפת – יכול להיות שהתבודדות עוזרת להגיע אל האַיִן הזה?
אורנה – כן, יכול להיות מאוד. אנשים שמודעים לזה שיש עוד צורות הוויה ורוצים להגיע אליהן.
משתתפת – כמו מכשיר, כלי, להגיע לזה.
משתתפת – אני אשתף דווקא לגבי משהו שקורה אצלי בחדר כשאני עושה עיסוי. אני פוגשת הרבה אנשים שמגיעים כדי שהמגע יחבר אותם לגוף, כי הם נמצאים בתודעה על גופית, שיכולה מאוד להיות כזו כמו שדיברת, והמגע מחזיר אותם לגוף, וגם לחיבור למציאות, לממשות פה ולא אל פלנטה אחרת שאנחנו לא נמצאים בה עדיין. אני יכולה להרגיש שזה ממש קורה.
אורנה – זה ההבדל בין התקדשות לפתולוגיה. הבדל דק. לא לשווא יש אזהרה לא להיכנס לפרדס. אפשר לקחת את זה בצורה יותר קלה: מה כבר יש להשיל? מה אני יכולה כבר להשיל?
משתתפת – אני מתרגלת מדיטציה וחוויתי את הרגעים שאין כלום וזה באמת מבהיל מאוד, אבל אני נמצאת כבר במקום שבו אני לא בטוחה שיותר טוב ה'נודניקית' מאשר כלום. דרך המדיטציות אני שואלת את עצמי מי זאת שנושמת את הנשימות שלי. בדרך הזו למדתי להכיר את הדברים האלה, שלא הייתי מודעת להם. כשפגשתי את הישויות האלה אז היה לי יותר קל לנקות אותן ממני. אני כנראה הרבה פחות נודניקית ממה שהייתי. אני פוגשת במדיטציות את הבכיינית, את הנודניקית, פריזמה שלמה של תכונות שליליות, וזה עדיין מפחיד להיות בלי זה כי זה באמת אַיִן.
אורנה – אני אתייחס למה שאמרת על הישויות. אנחנו חושבים שאנחנו ישות אחת, אבל למעשה אנחנו מושכים אלינו ישויות ואפילו בוראים ישויות. ישויות מבחינת כוחות. בני אדם יכולים לבנות מלאכים. מלאכים זה כוחות. ויכולים לברוא מלאכים שמתפוגגים, ואם יש אובססיה למשהו אז המלאך מקבל גוף אסטרלי יותר יציב. לכן, לשים לב, כמו שאמרת 'מי זאת שנושמת שם', יש לשאול 'איזה ישות נדבקה אלי עכשיו'? כמובן שנדבקות אלינו ישויות אסטרליות כי אנחנו קרקע פורייה, לא סתם. אנחנו יכולים להתגבר על כל ישות אם אנחנו במרכז של עצמנו. אנחנו לא פרוצים לכל ישות. אבל כמו שאנחנו בחברותא עם חיידקים, כך אנחנו בחברותא עם כל מני כוחות שפועלים בתוכנו. את קראת לזה עכשיו הנודניקית והבכיינית, אבל במדיטציה את למעשה רואה שזו לא את ממש.
משתתפת – אני רואה את עצמי כגננת של כל הישויות האלה. כמו שהילדים היו מתנפלים עלי כשהייתי מגיעה לגן ואומרים 'תראי מה עשיתי' וזה וזה, אותו דבר – הן מתנפלות עלי כדי שאני אשים לב אליהן, וכל אחד יש לו איזה סיפור ואיזו דרמה, ואני צריכה להרגיע את כולם כדי שיהיה איזשהו שקט.
אורנה – תיארת יפה את מה שאני התכוונתי אליו: אנחנו יכולים להתחיל להיפרד מכל מני ישויות כאלה, שכל כך צמודות אלינו, וזה לא באמת אנחנו. ככל שאנחנו מתבגרים אז ה'אני' הטהור יותר שלנו יכול יותר לבוא לידי ביטוי.
משתתפת – אצלי זה בא בחלומות. אני כל הזמן חולמת ובדיוק היום חלמתי שאני יושבת על שפת הים עם אישה ומדברת איתה, ואז באה מישהי, חוסמת את השמש ואומרת 'עכשיו ליקוי חמה'. ואני רואה ליד שפת הים את הבן שלי, ופתאום הוא נעלם ואני רואה אותו אז בא אל הים. הוא מאוד סימביוטי. קרה לי כמה פעמים בחלום שאני מאבדת אותו ואני מתעוררת בבהלה. אני מזהה שאני חושבת על זו שעומדת, מחזיקה את הילד, ואני יודעת שהיא משקרת, אני אומרת לה 'את לא את'. איפשהו אני זו שמחזיקה את הבן שלי, ויש איזושהי הפרדה, או הזדהות שאני עושה ואני יודעת שאני לא אני . ואז אני מרגישה שאני בחלום, אז מה יש פה.
אורנה – מדהים.
פתחנו היום את נושא התרת האחיזה שאנחנו חווים כאחד מוחלט. להתיר את זה יכול להיות מפחיד, אבל נכניס קצת רווח בין המוחלטות הזו שאנחנו חווים את מה שאנחנו. לאוורר את זה. אבל, כמו שאמרו כאן, לאט לאט, כל אחד בהתאם ליכולת שלו, ולא לעשות צעדים מפחידים כי זה לא טוב לנפש.
אנשים שמתו מוות קליני מספרים שהם ראו את עצמם מבחוץ – הישות שלהם ראתה את ההתנהלות של הרופאים סביבם, ואז כשהם חזרו לגוף היה להם ברור שהם זה לא מה שהם חשבו עד כה.
חברות וחברים, נתראה.
תודה רבה.