10.3.2021 – לימוד 73
לצפייה בווידאו של הלימוד לחצו כאן
תמלול הלימוד:
היום נקדיש את המפגש לנושא שאנחנו עוסקים בו הרבה מאוד ביעוץ הביוגרפי, ולא רק בעבודה הרוחנית של היעוץ הביוגרפי אלא בעוד תהליכים רוחניים ותפיסות שונות של התפתחות רוחנית. אני מדברת על שני מושגים שאנחנו מרבים להשתמש בהם, והם: ויתור והקרבה. אנחנו מרבים להשתמש בהם כחלק מהעבודה ההתפתחותית הרוחנית שלנו. לפעמים אנחנו משתמשים בשני המושגים האלה כמושגים דומים או קרובים. היום נסתכל על האופן בו שטיינר מתאר מה זה ויתור ומה זו הקרבה, ולאיזה עולמות רוחניים הם שייכים. כשאנחנו מדברים על עולמות רוחניים אנחנו מדברים כמובן על רמת התודעה הרוחנית אליה אנחנו נדרשים להגיע על מנת לעשות ויתור ולאיזה רמת תודעה נוספת אנחנו נדרשים להגיע על מנת לעשות הקרבה. הטקסט של שטיינר 'רזה' מבחינת הסברים, ואני מקווה שיחד נוכל לפענח את זה. נפתח בשיר:
בַּמֶּה לְהַתְחִיל / אלי אליהו
אוּלַי אֲנִי צָרִיךְ לְהַתְחִיל לְנַקּוֹת אֶת חַיַּי,
לְהַתְחִיל, אֲבָל בַּמֶּה לְהַתְחִיל?
אוּלַי אֲסַלֵּק פַּחַד דַּק
שֶׁהִצְטַבֵּר עִם הַשָּׁנִים
וְקוּרִים שֶׁל אַשְׁמָה
שֶׁנִּטְווּ בִּדְמָמָה בַּלֵּילוֹת.
אוֹ אֲגַלְגֵּל תְּחִלָּה אֶת הַבְּדִידוּת
שֶׁכִּסְּתָה אֶצְלִי מִקִּיר לְקִיר
וַאֲנַקֶּה תַּחְתֶּיהָ,
כְּדֵי שֶׁתָּשׁוּב וְתַּבְרִיק רִצְפַּת נַפְשִׁי
כְּאִלּוּ לֹא דָּרְכוּ עָלֶיהָ
מֵעוֹלָם.
וְאוּלַי אֶדְחֶה זֹאת לְפַעַם אַחֶרֶת. אַחֲרֵי הַכֹּל,
עֲדַיִן אֶפְשָׁר לְהַלֵּךּ פֹּה, וְגַם הַחַלּוֹנוֹת,
יֵשׁ לוֹמַר, עֲדַיִן רוֹאִים דַּרְכָּם
אֶת הָעוֹלָם. וְחוּץ מִזֶּה,
הַשִּׁיר הַזֶּה.
וְתוֹכוֹ הָרָצוּף אַהֲבָה.
כמו שאמרתי, נעסוק היום בנושא – ויתור והקרבה. ננסה לראות באיזה אופן שטיינר מסביר את הוויתור ואת ההקרבה. אנחנו יודעים, מתוך תהליכי הלמידה וההתפתחות שלנו, שהחיים די מאלצים אותנו – מכוח האינרציה של החיים ומכוח ההתפתחות של החיים – להגיע לוויתורים. אנחנו נאלצים לעשות ויתורים כי החיים בדינמיקה שלהם כופים את הוויתור עלינו.
איזה ויתורים החיים מאלצים אותנו לעשות בכל מקרה? לא רק הוויתורים הדרמטיים, אלא אלו שכל אחד מאיתנו עובר.
משתתפת – למשל כשהתחתנתי ויתרתי על חלק מהחופש שלי ומחופש הפעולה שלי.
משתתף – עם ילדים יש הרבה ויתורים והקרבה: על הזמן, על דברים שרוצים לעשות.
יפה – נדבר קודם על ויתור, ואפילו דברים בסיסיים: העובדה שהחיים מאלצים אותנו לוותר על הנעורים שלנו. על ההורות שלנו אנחנו נאלצים לוותר כשהילדים גדלים ועוזבים את הבית. על המעמד שלנו בעבודה או מעמד חברתי שנלקח מאיתנו מכורח הזמן. זה אפילו לא יזום – עם הילדים למשל אני לא מתבקש לעשות שום דבר, אלא החיים עצמם מאלצים אותנו להיפרד ממה שקודם היה ברור לנו שהוא חלק מאיתנו.
ויתור בתהליך של עבודה התפתחותית הוא ויתור מתוך עבודה אקטיבית. לפעמים אנחנו קוראים לזה 'להרפות, לשחרר אחיזות'. אנחנו מדברים על תהליך של ויתור אקטיבי כחלק מההתפתחות שלנו, מהעבודה שלנו. זה מודגש יותר ויותר בתהליכי התחנכות ובתהליכי התקדשות – הצורך והדרישה מהאדם לוותר.
הוויתור במובן הרוחני הוא מה שקורה לאדם אחרי שהוא נפרד מהעולם הפיזי. מתואר מסע שלם שהאדם עושה אחרי שהוא נפרד מהעולם הפיזי, מוסר את גופו, לאדמה או לאש, ואז עובר 3 ימים של הפנורמה האתרית, ואחר כך הוא מתחיל את המסע שלו בעולם הרוח: קודם בעולם הנפש של הרוח, ואח"כ בעולם הרוח של הרוח.
השלב בו האדם עובר את המסע בעולם הנפש האסטרלי הוא המוכר לנו בשם קָמָלוּקָה.
שם האדם נדרש לעבור טיהור נפשי, כדי שכל הסממנים הנפשיים שקשורים לקיום הפיזי יוסרו ממנו. הנפש לא תוכל להתקדם בעולמות הרוח אם משהו מהסממנים הפיזיים שקשורים להיות הנפש בתוך הגוף הפיזי נשארים שם. התקופה הזו היא תקופה מייסרת מאוד. זהו החלק שהאדם נדרש להתמודד עם חוסר האפשרות שלו למלא את התשוקות הארציות שהרישום שלהן עדיין נשאר בנפש. בעולם הפיזי אנחנו חיים בתוך השתוקקות מתמדת ורצונות, מאוויים ותשוקות, ואנחנו חווים את כול אלה בנפש. כשאנחנו מנסים למנוע את מילוי הצורך הזה – זו חוויה של כאב. הקצה של התופעה הזו מוכר לנו כ-גמילה. כשהגוף או הנפש אחוזים בצורך של סיפוק מתמיד – אז מניעת הסיפוק נחווה ככאב מייסר של גמילה. אנחנו עוברים גמילה בעולם הנפש לאחר המוות. אפשר לתאר את זה ככאבי פנטום – הנפש עדיין עם מה שרשום בה כתשוקות, אבל אין לה את הכלים לספק את התשוקות. זה נחווה כייסורים גדולים מאוד: אנחנו נמצאים בעולם הרוח, העולם האסטרלי, וחווים שם את כאב ההתנקות מהתשוקות האלה.
שואל שטיינר, בהכוונתו אותנו אל הוויתור: מה האדם יכול לעשות על מנת לכוון את עצמו כך שכאשר יגיע לעולם האסטרלי הוא לא יחווה רק את הצד הקשה והמייסר הזה, אלא יוכל לחוות גם את התמונות הנשגבות של העולם האסטרלי?
מה שמתרחש בנפש שלנו משתקף כדימוי, כתמונה, בחוץ – כאימגינציה. אם הנפש מגיעה עדיין עם תאוות נמוכות, יצרים וכל מה שכולל החלק היצרי האסטרלי של האדם – החלק הזה משתקף בעולם האסטרלי כצורות איומות, קשות ביותר. מתוארות חיות מזעזעות ודימויים מזעזעים. אם אני אעשה עבודה שתאפשר לי להגיע דווקא אל החלק הגבוה של העולם האסטרלי, אז אני אפגוש את הצדדים הנשגבים של העולם האסטרלי, כי גם זה נמצא שם. השאלה היא האם אני מכין את הכלים פה כדי שהמסע שלי שם יאפשר לי גם לראות את החלקים הגבוהים והנשגבים של עולמות הרוח.
כהנחת יסוד אפשר לומר שכל מה שאנחנו עושים פה כעבודה רוחנית – ישרת אותנו במסע בעולם הרוח. אם נלמד את השפה של עולם הרוח, אז כשנהיה שם זה לא יהיה עולם כל כך מאיים וזר עבורנו. אנחנו גם נוכל להיות בקשר עם הישויות הרוחניות הנשגבות שיש שם, כדי לקבל את מה שהן מציעות לנו. לא נסתובב שם בעיוורון.
אז מה אני צריך לעשות כאן ועל מה אני צריך להתאמן כאן על מנת שאני אוכל להיות בקשר עם החלק הנשגב של העולם האסטרלי?
כל התשוקות והתאוות מבוססות על חסר – איזשהו חסך שמבקש להתמלא כל הזמן. נקרא את הטקסט הבא :
"לאורך כל תקופת הקמלוקה חי בגוף האסטרלי משהו שניתן לכנותו חסר או חסך – חסך מסוגים מגוונים ביותר… נוכחותו של החסך מעידה על כך שהאדם נמצא בקמלוקה… אדם שחי רק בעולם הפיזי, וחווה רק את התכנים של העולם הפיזי, בהתחלה אינו יכול לחוות את שאר החלקים של העולם האסטרלי … אם הוא לא עבר הכנה לכך. הוא אינו יכול לחוות את העולם האסטרלי בכל אופן אחר מאשר דרך החסך. אדם שמגיע למעלה לעולמות העליונים ויודע : "נמנע ממני דבר מסוים, אין שום סיכוי שאוכל להשיג אותו". אדם כזה חווה את התודעה של העולם האסטרלי. גם אם אדם כזה יצליח דרך אמצעים אוקולטיים להיכנס למישור האסטרלי מחוץ לגוף, הוא תמיד יהיה חייב לסבול שם מחסר".
שטיינר / העולם האסטרלי הרצאה 3.
החסר עצמו נחווה כסבל, ואני לא אוכל לחוות בעולם האסטרלי שום דבר חוץ מחוויית החסר הזה. עכשיו שטיינר יציע לנו באיזה אופן אנחנו יכולים להתאמן פה כדי שנגיע לשם ונוכל להנות גם מהממדים האחרים של העולם האסטרלי:
"איך האדם יכול להתפתח כך שהוא ילמד לדעת לא רק את אותו חלק מהעולם האסטרלי שמתבטא בחסר, את השלב שבו חווים חסך, אלא שהוא יוכל לחוות את העולם האסטרלי גם במובן הטוב ביותר? האדם יכול להגיע לחלק האחר של העולם האסטרלי דרך הפיתוח של הקוטב השני של החסך! השיטות אשר יביאו את האדם לחלק השני של העולם האסטרלי הן השיטות שמעוררות בתוך האדם את הכוחות שביכולתם להתנגד לחסך… הכוחות האלה הם כוחות הוויתור… עם הוויתור הזעיר ביותר שאנו מוכנים לקחת על עצמנו, אנו עושים צעד קדימה, במובן שאנו מתפתחים כדי להתקרב לצד הטוב של העולם האסטרלי. כאשר האדם מוותר על הדבר הכי קטן וחסר המשמעות, מתפתח בו משהו שתורם באופן משמעותי ליכולתו לחוות את הצד הטוב של העולם האסטרלי. מהסיבה הזאת במסורות האוקולטיות שמים דגש כל כך גדול על כך שבתוך מבחן, התלמיד ישלים עם חסך מסוים, שהוא יתרגל ויתור. דרכו התלמיד זוכה לכניסה לצד הטוב של העולם האסטרלי..הוויתור מעלה מתוך מעמקים בלתי ידועים את הצורות האמיתיות של העולם האסטרלי."
שטיינר / העולם האסטרלי הרצאה 3.
מה הקשר בין החוויה של החסך והחסר לבין האימון על הוויתור?
משתתף – עוד ממה שאמרת קודם לגבי המצב שלנו בעולם הפיזי, אמרת שאנחנו מוותרים על דברים שהם חלק מאיתנו. עולה לי השאלה האם הדברים האלה הם באמת חלק מאיתנו? הרי הגוף ניתן לנו בהשאלה, אז אולי הבעיה היא בכלל בתפיסה שלנו שזה 'שלנו', ולכן אם אנחנו לא מקבלים את זה אז אנחנו צריכים להשלים את זה. אבל אולי הבעיה היא בתפיסה שלנו שאנחנו בכלל צריכים לקבל. ואותו דבר בעולמות הרוח, שאנחנו מנסים להשיב משהו שהוא לא שלנו: אנחנו השתמשנו בו, הוא ניתן לנו ע"י מישהו, אבל הוא לא שלנו. גם מעמד בעולם הפיזי, שאני מוותר עליו – הוא לא שלי, מישהו נתן לי אותו בתוך מערכת של קשרים. זו תמונה שעולה לי.
יפה – מה שאתה אומר זה דבר מאוד גבוה, והוא אפשרי רק ממרומי גילנו ומהמחצית השנייה של החיים: ההבנה ששום דבר לא שלנו, והוא ניתן לנו. בקצה של זה 'עירום הגעתי לעולם ועירום אצא ממנו' – שהכל לא שלנו אלא הכל ניתן, בתפיסה זו או אחרת.
בוודאי במחצית הראשונה של החיים, כשהאדם בונה את עצמו ומשוכנע שהוא הגיע לזה בכוחות ידיו, ושעכשיו הוא מנכ"ל כי הוא התאמץ ועבד קשה – וזו עדיין החוויה הנכונה! הדבר הזה הוא נכון – שהאדם מרגיש במחצית חייו הראשונה שהוא הגיע לזה במו ידיו. הדבר שאתה מתאר כתפיסה מאוד גבוהה יכול להתרחש רק מאמצע החיים והלאה: ההבנה ששום דבר לא שלי. בוודאי לא במובן החומרי, שאנחנו נאלצים לוותר, אבל גם במה שנדמה לי שרכשתי והוא לא חומרי לחלוטין – גם הוא לא שלי במובן שאני יכול לנכס אותו לעצמי, ואנחנו נדרש להבנה הזו בהמשך החיים.
אנחנו מדברים כאן על חוקים רוחניים. בעולם הרוח, מה הדבר שאם אני אפעל לפיו אני אצליח להגיע לרמה שבה נמצאות ישויות רוחניות ברמת תודעה גבוהה. כל התרגולים הרוחניים – התרגולים שנמצאים ב'כיצד קונים דעת' ותרגולים רוחניים אחרים – נועדו לאמן את האדם, את גופו, את נפשו ואת תודעתו, כדי להביא אותו לרמה יותר גבוהה בה נמצאות ישויות יותר גבוהות מאתנו, תודעות יותר גבוהות מאתנו. בשפה של שטיינר זה נקרא 'מתקדש'.
הטבע האנושי הוא: 'הכל שלי', או 'הכל אני צריך שיהיה לי'. אח"כ מגיע המסע המייסר של הוויתור שנכפה עלינו בחיים, אבל אנחנו גם מתבקשים לעשות אותו כחלק מתהליך ההתפתחות.
משתתף – ענית לי, תודה. אם עד אמצע החיים אני מנכס לעצמי את הכל, אז זה חלק מתהליך האינקרנציה, וכשאני צריך לעשות אקסקרנציה לאחר מכן, אז חלק ממנה הוא להבין ולדעת שאני לא מוותר אלא אני צריך להגיד תודה על מה שכבר יש.
יפה – נכון. זה מקום גבוה. בואו נראה את הקשר בין החוויה של החסך, לבין התרופה – המענה הרוחני של הויתור. איך אתם רואים את הקשר?
משתתפת – כשחסר לך משהו ואתה מרגיש שאתה יכול לקבל אותו, אז נורא קשה לוותר עליו.
יפה – אז אתה לא מוותר עליו ואתה מקבל אותו. אז החסר מתמלא.
משתתפת – לא. התכוונתי שאם אתה מרגיש שיש לך אפשרות לקבל את זה אבל יש לך גם אפשרות לוותר על זה – אז מאוד קשה לך לוותר. אם אתה מקבל את זה – אז זה מתמלא. אבל אם אתה יודע שאתה יכול לקבל את זה ובכל זאת אתה מוותר על זה – אז זה מאוד קשה. ההיפוך של זה – כשאין לך את החסר ואתה מלא אז לא כל כך קשה לך לוותר. אבל ברגע שיש לך חסר אז יותר קשה לך לוותר.
יפה – הוויתור הוא מענה לחסר. באיזה מובן אני אגיע לעולם האסטרלי ברוח בלי כאבי החסר האלה?
משתתפת – אולי במובן שאתה מצליח לשחרר את הצורך הזה?
יפה – בדיוק. הוויתור מעמעם את תחושת החסר, מעמעם את הצורך: אני לא זקוק, אני מוותר, על מה שאני מרגיש שחסר. לכן התרגול של הוויתור הוא: שלא החסר ינהל את הנפש. לבוא כתנועה אקטיבית שלנו כלפי החסר הזה ולא להיענות לו, לא לתת לו לפעול בתוך הנפש. זו פעולה תודעתית. יכול להיות שזאת הסיבה שבהרבה מאוד בתי ספר רוחניים החומר, החדרים, מאוד נזיריים, הרכוש הוא מאוד מצומצם – כדי לשחרר או לתרגל את השחרור מהצורך.
לכן, ככל שאנחנו נוותר, אנחנו משחררים את הנפש מהאחיזה שלה במציאות הארצית. ואז כשנגיע לשם – כאשר 'שם' זה גם פה ברמות התודעה – הייסורים של החסר לא יהיו קיימים עבורנו.
בחסידות שואלים מה זה סבל – באיזו רמה האדם סובל? האדם סובל אפילו ברמה שרצית לאכול תפוח ושלחת את היד ויצא קלמנטינה – זה גם סבל. עד כדי כך שיכול להיות שאם הרצון המדויק שלך לא התמלא אז זה יכול להיחוות כסבל, עד לרמות העמוקות שבהן רצון שאני רוצה ולא מתמלא. אנחנו יכולים לראות את זה בחיים – רצונות של אנשים שלא מתמלאים ולאן זה מביא אותם.
משתתפת – הייתי מוסיפה שוויתור זה בעצם הסכמה להיות בחסר. כשאני מסכימה להיות בחסר אז אני נגמלת ממנו. יש שם שלב שכרוך בסבל, אבל אם אני מסכימה אז זה סבל יזום, סבל שהוא מרצון, ואז בסופו של דבר אני נגמלת מתחושת החסר.
יפה – זו תוספת חשובה. הייתה לא מזמן פרשת השבוע על חטא העגל. נכתבו על זה תלי תילים, אבל אני אתייחס לשלב שבו הם נשארו בלי מנהיג היה בלתי נסבל עבורם, שהם היו חייבים למלא את החסר הזה באלילים 'אלה אלוהיך ישראל'. השלב שבין מילוי החסר כי אני רגיל למלא את החסר, לבין ההסכמה להיות בחסר – הוא שלב קריטי.
השאלה שאנחנו נשאל את עצמנו: על מה אני עדיין מתקשה לוותר? מה אני עדיין מרגיש כחסר שאני פועלת למלא אותו? ואולי על מה כבר וויתרתי בצורה אקטיבית – לא בצורה מסכנה או קורבנית, אלא מתוך בחירה? אבל בעיקר – מה עוד אנחנו מרגישים שהוא חסך, חסר, ואני פועל למלא אותו? זה יכול להיות בכל הרמות, לא רק ברמה הארצית כמו חסר לי ספר, אלא גם ברמות הנפשיות שאנחנו פועלים למלא אותן.
משתתף – להיות בחסר אונים זה גם לוותר, נכון?
יפה – כן, זה וויתור מאוד גדול. להיות בחסר אונים זה אומר שאנחנו מסכימים שהכלים שהיו ברשותנו עד עכשיו לא פועלים, ואז מגיעים כלים מממד אחר.
משתתפת – אפשר להגיד לגבי הגמילה שאנחנו נאלצים לעבור בהקשר לשנה האחרונה של הקורונה, ובמיוחד עכשיו כשיש את האפשרות לחזור אל כל מה שבעצם גמלו אותנו ממנו בסוג של כורח. עכשיו הדברים הופכים להיות זמינים ונגישים, ועכשיו צריך להיות הוויתור האקטיבי, היזום. לראות לאן אני חוזר מתוך הרגל, כשבעצם כבר עברתי את הגמילה הזו והתגברתי על החסר. אם אני לא בתודעה לזה אני פשוט חוזר אחורה, באוטומטיות. אוטומטיות בחזרה אל מה שנגיש, אבל אם מקדישים קצת מחשבה אז אולי לא חייבים לחזור להכל.
יפה – נכון, זו דוגמא יפה. אנחנו רואים איזו הסתערות יש על המשק שנפתח. הייתה בתחילת הקורונה אופוריה על כך שהכל נעצר. אנשים פתאום הבינו שהם במרוץ אחרי חסר מתמיד, אז הייתה אופוריה כשזה נעצר. אח"כ זה הפך לבלתי נסבל ואי אפשר היה להחזיק מעמד בחסר הזה וחזר הרצון למלא אותו כל הזמן.
החלק השני עליו נדבר הוא ההקרבה.
הוויתור קשור לשלב שבו האדם נמצא בעולם האסטרלי – בממד הנפש. ההקרבה קשורה לממד גבוה יותר. הנפש חייבת להתנקות לחלוטין מכל האחיזות ומכל הסממנים הארציים שנותרו בה על-מנת להמשיך הלאה במסע שלה. עולם הרוח, עולם הדוואכאן, הוא עולם של אינספירציה – האדם שומע את הספירות, את הצלילים האלוהיים, הרוח של האדם בקשר עם מוזיקת הספירות, וזה מתואר כאושר עילאי. המתקדשים יכולים להגיע לזה בעודם על-פני האדמה. אנחנו מגיעים לזה אחרי מסע מפרך בעולמות הרוח.
ההמצאות שם בעולם הרוח מתוארת כמלאות של אושר. אז מה רע בזה? מה צריך לעשות שם בעולם הרוח בשלב הזה של האושר העילאי הזה? מה הסכנה בהימצאות באושר עילאי גבוה כזה?
משתתף – אולי הרצון לא להתגשם מחדש?
יפה – אז למה לא להתגשם מחדש?
משתתף – כי אם אני נמצא בספירה כזאת מענגת, אז אני רוצה להישאר בה. אחרי שעברתי את כל הייסורים והתנקתי, אני צריך להקריב את העונג ואת ההנאה הצרופה העילאית ולחזור לאדמה.
יפה – זה נכון. הסכנה שבעונג היא הסכנה להתקשות, להישאר במצב הזה. זה יכול להביא לחוסר תנועה. מכיוון שהרוח והאבולוציה האנושית היא תמיד בתנועה, נדרשת פעולה אקטיבית שתביא לתנועה גם במצב הזה של העונג העילאי הזה.
מה עומד וקיים מול האושר העילאי הזה? מול האושר העילאי הזה נדרשת הקרבה: מה שכבר יש לי ואני מלא אותו והוא כבר חלק ממני, מעצמותי – אותו אני אמור להוציא חזרה, להקריב ממני, למסור ממני חזרה לעולם.
גם עונג רוחני עילאי, שאני משאיר אותו אצלי בלבד ואני מנכס אותו אליי – אם הוא יישאר אצלנו אז לא תהיה שם תנועה, יהיה אגואיזם, העולם לא יהיה בתנועה. לכן התנועה שנדרשת כאן היא ההקרבה: משהו מעצם מהותי, משהו שהגעתי אליו והוא האושר העילאי – אני מוציא אותו מתוכי ומקריב אותו לטובת העולם. אנחנו מכירים את זה באבולוציה של העולם: כשהעולם נברא בשבתאי קדמון – הישויות הגבוהות הנשגבות ביותר הקריבו משהו מעצמן-עצמותן, על מנת לקחת חלק בבריאה, ביצירה של העולם. זוהי הקרבה עצמית. הקרבה עצמית מתקיימת כאשר אתה מקריב משהו מעצמיותך, משהו שהוא חלק מהמהות שלך. ישויות אלו בשבתאי קדמון הקריבו משהו מעצמותן ובכך הן הניעו את העולם ויצרו את החומר הראשון. זה החומר מתוכו התהווה כל החומר שיש בעולם, שנובע ממה שהן עשו בהתחלה מהחלק שלהן.
השאלה שנצטרך לשאול את עצמנו היא שאלה מאוד קשה: מהו הדבר שאני יכולה להגיד שהוא מהווה את המהות שלי, את העצמות שלי, ושבלעדיו אין לי קיום? והאם אני יכולה להעלות בדמיוני שאת הדבר הזה אני מקריבה?
כל הקרבה לוקחת חלק בבריאה – עצם המעשה, עצם הקרבת הדבר הזה שהוא עצם מהותי, מקדמת את הבריאה.
מהי ההקרבה האולטימטיבית שאנחנו מכירים? עקידת יצחק. הארכיטיפ של ההקרבה הוא עקידת יצחק. למה לא 'לך לך מארצך'? ארכיטיפ ההקרבה הוא כאשר אלוהים אמר לאברהם 'לא יקרא שמך אברם כי אם אברהם כי אב המון גויים נתתיך' – כל ההבטחה הזו לאברהם שהוא יהיה אב המון גויים, כל מהות קיומו של אברהם כאבי האומה, הייתה תלויה בקיומו של יצחק, ואת זה הוא נדרש להקריב.
מהו הדבר שמגדיר את מהותי ואני אמורה לתאר לעצמי שגם אותו אני אקריב, שהוא יילקח ממני? יילקח ממני – לא במובן של 'לקחו לי' אלא שגם עליו אני אצטרך לוותר, שגם הוא לא שלי שלי.
"אילו הדברים היו נשארים כפי שהם, משמעות הדבר הייתה התגברות של אגואיזם רוחני צרוף. האינדיבידואליות האנושית היתה תמיד מפנימה רק את חום האושר העילאי, אבל העולם לא היה מתקדם. במצב זה היו מתפתחות ישויות שמתקשות בנפשן. לכן למען הרווחה וההתקדמות של העולם, חייב להיווצר מצב שבו האדם הנכנס לדווכאן דרך תרגילים יוכל לחוות לא רק את הגוונים של האושר הטהור במוזיקת הספירות, אלא יהיה עליו לפתח בתוך עצמו גם את הרגש שהוא ההיפך מהאושר.
כשם שהוויתור הוא הקוטב השני של החסך, כך רגש ההקרבה קשור לאושר : ההקרבה בה הנפש מוכנה לרוקן מתוך עצמה את מה שהיא מכילה כאושר – לתת לו לגלוש החוצה לתוך העולם".
"דרך הקורבן הן לא נעשו עניות יותר, אלא עשירות יותר. רק ישות החיה לגמרי בחומר מאמינה שדרך ההקרבה היא מאבדת את עצמה. לא, אין זה כך, התפתחות גבוהה ועשירה יותר קשורה להקרבה בשירות האבולוציה האוניברסלית."
שטיינר / העולם האסטרלי הרצאה 3.
זו תנועה בו זמנית – ברגע שאני מגיע לאושר העילאי הזה אני מקריב אותו, אבל אז מגיע אושר עילאי יותר, ה-אושר, שבו אני לוקח חלק ביצירה ובבריאה.
משתתף – אני ממשיך משהו שלקחתי מהדברים שנאמרו בקשר לוויתור, לפיהם רק כשאני מסכים להיות בתוך וויתור, רק כשאני מכיר את עצמי בתור אדם שלא נזקק לצרוך אוכל או תרבות או משפחה, אלא אני – אני, ואני מכיר את עצמי כאדם שמוגדר מתוך עצמי – אז אני יכול לכאורה לוותר על הכל. אני חושב שאם אני מבין שקיבלתי אושר ו"נעזרתי בו, השתמשתי בו", ואני מוותר עליו כי יש עוד ישויות ואני משחרר אותו בחזרה לעולם – אז עצם זה שהשתמשתי בו ונעזרתי בו יצר בו כבר פעילות נוספת. אני מחזיר אותו בחזרה לעולם כדי שאני אהיה בתנועה לשלב הבא.
יפה – זה נכון. על הרצף הזה אפשר לומר שהחטא הקדום והחטא המסוכן והמתמיד שהאדם יכול ליפול לתוכו זה האגואיזם. גם כשאנחנו בדרך התפתחותית מאוד גבוהה ומאוד רוחנית, ואנחנו כביכול נמצאים לגמרי לא בספירה החומרית, ולא מעניין אותי שום דבר חומרי – גם שם אני עלול להתקשות לאגואיזם. לכן נדרשת התנועה הזו בעולמות הגבוהים האלה.
נסיים עם קטע קצר מתוך מסכת אבות, סיפור קצר שמסכם את השיעור הזה בצורה מסוימת:
אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בֶּן קִסְמָא:
פַּעַם אַחַת הָיִיתִי מְהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ, וּפָגַע בִּי אָדָם אֶחָד, וְנָתַן לִי שָׁלוֹם וְהֶחֱזַרְתִּי לוֹ שָׁלוֹם.
אָמַר לִי: רַבִּי, מֵאֵיזֶה מָקוֹם אַתָּה? אָמַרְתִּי לוֹ: מֵעִיר גְּדוֹלָה שֶׁל חֲכָמִים וְשֶׁל סוֹפְרִים אֲנִי.
אָמַר לִי: רַבִּי, רְצוֹנָךְ שֶׁתָּדוּר עִמָּנוּ בִּמְקוֹמֵנוּ? וַאֲנִי אֶתֶּן לָךְ אֶלֶף אֲלָפִים דִּינְרֵי זָהָב,
וַאֲבָנִים טוֹבוֹת וּמַרְגָּלִיּוֹת.
אָמַרְתִּי לוֹ: בְּנִי, אִם אַתָּה נוֹתֵן לִי כָּל כֶּסֶף וְזָהָב , וַאֲבָנִים טוֹבוֹת וּמַרְגָּלִיּוֹת שֶׁבָּעוֹלָם, אֵינִי דָּר אֶלָּא בִּמְקוֹם תּוֹרָה,
לְפִי שֶׁבְּשָׁעַת פְּטִירָתוֹ שֶׁל אָדָם אֵין מְלַוִּין לוֹ לָאָדָם, לא כֶּסֶף וְלא זָהָב וְלא אֲבָנִים טוֹבוֹת וּמַרְגָּלִיּוֹת,
אֶלָּא תּוֹרָה וּמַעֲשִֹים טוֹבִים בִּלְבַד, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי ו, כב)
"בְּהִתְהַלֶּכְךָ תַּנְחֶה אֹתָךְ, בְּשָׁכְבְּךָ תִּשְׁמֹר עָלֶיךָ, וַהֲקִיצוֹתָ הִיא תְשִֹיחֶךָ".
"בְּהִתְהַלֶּכְךָ תַּנְחֶה אֹתָךְ" בָּעוֹלָם הַזֶּה;
"בְּשָׁכְבְּךָ תִּשְׁמֹר עָלֶיךָ" בַּקֶּבֶר;
"וַהֲקִיצוֹתָ הִיא תְשִֹיחֶךָ" לָעוֹלָם הַבָּא.
וְכֵן כָּתוּב בְּסֵפֶר תִּהילִּים עַל יְדֵי דָּוִד מֶלֶךְ יִשְֹרָאֵל:
"טוֹב-לִי תוֹרַת-פִּיךָ, מֵאַלְפֵי זָהָב וָכָסֶף" (תהלים קיט, עב);
משנה פרק ו, ט
תורה – כמובן שהכוונה לכל עולם הרוח ולא רק התורה היהודית.
שאלות לחקירה ביוגרפית:
נסיים את השיעור עם שתי השאלות על הוויתור ועל ההקרבה, כשאלות מנחות לכל החיים. עד יום מותנו אנחנו נדרשים ללטש את הוויתור וההקרבה יותר ויותר. ככל שאנחנו עוסקים בהם אנחנו רואים שאנחנו עוסקים ברבדים מאוד עמוקים. גם מה שנדמה לנו שכבר וויתרנו – עדיין אנחנו אחוזים בצורך באהבה, בכבוד, בהכרה.
- על מה עדיין קשה לי לוותר? כלומר מה עוד אני מרגיש שחסר לי? שנחסך ממני ואני רוצה למלא אותו? על מה כבר ויתרתי מתוך החלטה ורצון.
- מה אני מגדירה כחלק מעצמי, שהוא מהות קיומי? שהוא סיבת קיומי. האם אני יכולה לראות את עצמי מקריבה את זה?
תודה רבה לכולם וערב טוב.