אנתרופוסופיה בימי קורונה – לימוד 76

21.4.21 – לימוד 76

לצפייה בווידאו של הלימוד לחצו כאן

תמלול הלימוד:

היום אני רוצה לדבר על הרצון שלנו. הרצון הוא הדבר הכי חשוב באדם. בואו נברר מה אחד מהחכמים של היהדות אומר על הרצון. הרב חיים ויטל הוא אחד המקובלים של עם ישראל. יש לו ספר קטן שנקרא ‘מסילת ישרים’. זהו ספר מוסר והתקדשות, והדרכה איך להגיע אל רוח הקודש. הספר מקביל במגמה שלו אל ‘כיצד קונים דעת העולמות העליונים’. אנחנו נתרכז ב 3 השורות הראשונות ונראה איך אפשר להבין אותן:

הנה הרוצה לפקח על עצמו, שתים הנה ההשקפות הצריכות לו: האחת, שיתבונן מהו הטוב האמיתי שיבחר בו האדם, והרע האמיתי שינוס ממנו. והשניה, על המעשים אשר הוא עושה לראות אם הם מכלל הטוב או מכלל הרע. וזה בשעת מעשה ושלא בשעת מעשה.” מסילת ישרים פרק ג’.

ננסה להבין את הקשר לרצון שמופיע בטקסט הזה. מי שיש לו זיכרון טוב אולי יגיד לנו מה הדבר הראשון שחיים ויטל מכוון את תשומת ליבנו אליו אם אנחנו רוצים להתחיל בדרך רוחנית?

משתתפת – לדעת מהו הטוב האמיתי ומהו הרע האמיתי.

אורנה – נכון. לעשות הבחנה בין טוב לרע. הכלל הראשון הוא שאני עושה הבחנה בין טוב לרע. נסתכל על הכלל הזה בדברים הכי קטנים. תנו לי דוגמאות טריוויאליות שכולנו נסכים עליהן לגבי טוב ורע. אפילו הבחנות בסיסיות בקשר לגוף שלנו ואפילו לא לנפש – מה זה טוב ומה זה רע. אפילו אם זה פרטי לגוף שלכם ולא כללי.

משתתפת – תפוז זה טוב וסיגריה זה רע.

אורנה – זו הבחנה שנכונה כמעט באופן כוללני. כמובן שיש כאלה שעדיף שיעשנו סיגריה ולא יעשנו סמים, ויש כאלה שתפוז עושה להם רע… אבל באופן כללי יש לנו כאן הבחנה בין טוב ורע. קודם כל, הדבר הראשון כרגע (בספר יש עוד כמה צעדים לפני זה, עליהם אנחנו לא מדברים כאן היום) שאני צריכה להיזהר בו זה קודם כל להבחין מה הוא טוב ומה הוא רע. זה לא כל כך טריוויאלי.

נקרא פסוק מספר ישעיה על הטוב ועל הרע. אציין שזה לא שיעור תנ”ך. זה שיעור התפתחות. וזה לא ‘לא אנתרופוסופיה’ – אנתרופוסופיה היא חוכמת האדם, לכן זו אנתרופוסופיה. יש כאלה שחושבים שאנחנו מלמדים כאן משהו אחר אבל זה לא נכון, אנחנו פשוט מביאים גם מהמקורות שלנו, אבל זה אותו עניין בדיוק.

כשאנחנו מדברים על הבחנה בין טוב ורע אנחנו חושבים שזה פשוט, ושאני יודעת ‘סיגריה זה רע, תפוז זה טוב’ והנה יש לי עכשיו כלל לגבי שני הדברים האלה – מה הוא הטוב ומה הוא הרע. מה אומר לנו ישעיהו הנביא? ולא רק הוא אומר את זה, אנחנו יכולים לראות את זה גם בחיים שלנו – בחיים הקולקטיבים של עם ישראל ובכלל.

הוֹי הָאֹמְרִים לָרַע טוֹב, וְלַטּוֹב רָע:  שָׂמִים חֹשֶׁךְ לְאוֹר וְאוֹר לְחֹשֶׁךְ, שָׂמִים מַר לְמָתוֹק וּמָתוֹק לְמָר.  {ס}  כא הוֹי, חֲכָמִים בְּעֵינֵיהֶם; וְנֶגֶד פְּנֵיהֶם, נְבֹנִים.  {ס}  כב הוֹי, גִּבּוֹרִים לִשְׁתּוֹת יָיִן; וְאַנְשֵׁי-חַיִל, לִמְסֹךְ שֵׁכָר.  כג מַצְדִּיקֵי רָשָׁע, עֵקֶב שֹׁחַד; וְצִדְקַת צַדִּיקִים, יָסִירוּ מִמֶּנּוּ. ישעיהו ה, כ.

המציאות הזו מוכרת לכם? כן, מוכרת לנו המציאות בה “הוֹי הָאֹמְרִים לָרַע טוֹב, וְלַטּוֹב רָע”, המצדיקים את השוחד ופוסלים את הצדיקים. המציאות הזו מוכרת לנו. זו המציאות שבה מגיעים למצב שכבר לא מבחינים בין טוב לרע, ולא רק שלא מבחינים אלא אומרים לרע – טוב ולטוב – רע.

יש את הספר אותו הזכרתי פעם: ‘1984’ של ג’ורג’ אורוול. שם הוא מתאר חברה דיסטופית. כיום אנחנו כבר מכירים אותה – הוא חזה משהו שקיים היום. בחברה הדיסטופית בספר, כל פעם הממשלה משנה את הפרסום שלה ואת התעמולה שלה על-פי הצרכים שלה. אחד מהסלוגנים החזקים שם הוא: ‘מלחמה היא שלום ואמת היא שקר’. זה מה שנקרא האומרים לטוב – רע ולרע – טוב.

בהנחה שאנחנו אומרים לטוב – טוב ולרע – רע, למרות שזה לא כל כך פשוט להבחין ביניהם, ולפעמים אנחנו – בשם האידיאולוגיה שלנו – אומרים לטוב רע ולרע טוב.

שאלה לחקירה ביוגרפית:

יש לכם דוגמא מעצמכם שהצדקתם משהו שהוא לא מוסרי או לא נכון או לא חכם או אפילו טיפשי? הרמח”ל אומר באותו ספר (‘מסילת ישרים’), מי שכסיל – אין ספק שהוא יעשה רע. בשביל לעשות רע לא צריך להיות כסיל. אבל עכשיו אני שואלת על מצב שמתוך אידיאולוגיה או להט אתם הצדקתם רוע של עצמכם או של אחרים, ואמרתם לטוב רע ולרע טוב? ניתן דוגמא לפני שנמשיך הלאה.

משתתף – אני חושב שההנחיה לזהות מהו הטוב ומהו הרע נובעת משום שלדברים האלה יש יחסיות מסוימת, כמו שהזכרת מקודם, שיש מי שעדיף לו שיעשן סיגריות ולא סמים, ולמישהו אחר זה תפוז מול סיגריה – זה אומר שהדברים הם יחסיים, וכל אחד צריך לחפש את הטוב ואת הרע גם בתוכו, בהגדרות שלו. אני חושב שנפילה לרע היא לרוב לא מאידיאולוגיה, אלא ממצבים שנכנסנו אליהם – באופן מתוכנן או לא מתוכנן – ואנחנו מנסים להצדיק משהו שאנחנו יודעים שהוא לא נכון.

אורנה – על זה אני אדבר בחלק השני של המשפט, אבל אני לגמרי חושבת שהאמת, הטוב והרע, בחיים האמיתיים הם גם תלויי מצב, למרות שיש אמת מוחלטת וטוב מוחלט. לדברי שטיינר הרע זה טוב שלא במקומו – הרע זה מהות שאם היא במקום הנכון שלה אז היא משמשת לטוב, ואם מוציאים אותה מההקשר ומהמקום שלה אז היא הופכת לרוע. אני בכל זאת רוצה לחזור אלינו, וגם אם אנחנו מתביישים זה בסדר, ולחפש מתי אני ברוב טיפשותי, כסילותי, תמכתי במשהו רע וקראתי לו טוב, או לחילופין – לא זיהיתי משהו טוב וקראתי לו ‘רע’ כי הייתי טיפשה. ככה אומר הרמח”ל, הוא משתמש במילה ‘כסיל’.

משתתף – יש לי זוג שכנים מבוגרים מאוד במצב אומלל רפואית, ממש חסרי אונים. כשאני מספר לחברים ולבני משפחה עליהם, אני כל הזמן אומר כמה רעים בני המשפחה שלהם. הייתי כל כך טעון לגביהם. אתמול שוחחתי סוף סוף עם אחד מהם בטלפון, ואומנם עדיין יש לי קצת ביקורת, אבל גיליתי שהבן אדם באמת קורס ואובד עצות בעצמו. הוא נלחם מול מנגנונים של בירוקרטיה ואישורים, ותוך כדי מנסה לנהל חיי משפחה ועבודה. פתאום נזכרתי שלפני שאני בא עם כל הלהט שלי לערוף את ראשו של אותו אדם שמזניח את הוריו, יכול להיות שיש כאן עוד משהו.

אורנה – דוגמא טובה. אפשר להגיד שהיית כסיל? כסיל זה אומר שהייתי בור, בחרתי לא לראות את התמונה השלמה, הלכתי עם האידיאולוגיות שלי, עם הצדק, ואולי אפילו עם הצדקנות שלי – ואני לא מדברת עליך כרגע – ונתפסתי לאיזושהי תמונה. במקרה שלך מזל שיכולת להזיז את עצמך מהתמונה, שראית את האמת נכוחה ולא דבקת בתמונה. זו אכן דוגמא טובה למה שאמרנו.

אורנה – אנחנו, אלה שעושים את העבודה הרוחנית, צריכים להגיע לשורש של הכסילות הזו, שמעוורת את עינינו. אם אני לא מתריעה על הרוע – אז אני משתפת פעולה עם הרוע, גם אם אני לא עושה את הרוע באופן ישיר.

נעבור לחצי השני של המשפט, אחרי שראינו שקודם כל צריך להבחין בין טוב לרע. כמו שאמרו בשיתוף, זה לא כ”כ פשוט, לפעמים זה יחסי, זה נכון לסיטואציה מסוימת ולא נכון לסיטואציה אחרת. נאמר שאת השלב הזה – באופן נקודתי וכל פעם מחדש – נגיד שזיהיתי.

מה אומר הרמח”ל על הצעד השני?

על פי שני הצעדים האלה כל הספר כתוב. קנה המידה שלו לכל ההתפתחות הרוחנית הוא עפ”י שתי המידות, הנחות הבסיס האלה.

“והשניה, על המעשים אשר הוא עושה לראות אם הם מכלל הטוב או מכלל הרע.

מה הוא אומר לנו כאן, מה הוא מוסיף על ההנחה הראשונה, שהוא קורא לה ‘השקפה’?

משתתף – אם אקשר את זה למה שסיפרתי קודם על השכנים: אני במשך חודשים רוצה להתקשר לבן הזה של אותו אדם זקן. כל הזמן רציתי מאוד לכעוס עליו, לנזוף בו ולהתערב לו ולהגיד לו, לאיים עליו אפילו שאם לא כך וכך אז אני אפנה לרשויות ולמשטרה ולתקשורת. לקח לי המון זמן להגיע למקום של טיפה שקט – וכנראה בגלל זה לא העזתי להתקשר – כדי שאוכל לעשות את השיחה הזו ולשמוע אותו. קודם כל לשמוע אותו בסיפור. זו הפעולה שלדעתי קשורה למשפט ‘האם פעלתי מכלל טוב או מכלל רע’.

אורנה – אני רוצה לעשות הכללה ולהכליל את שני הדברים על המקרה שלך. ניקח אותו כדוגמא. את ההנחה הבסיסית של מהו טוב ומהו רע – אני אשקף את מה שאמרת: מן הראוי לבני אדם לדבר בצורה מכבדת, לא מתלהטת, מן הראוי לחכות לרגע שאני אוכל להגיד את הדברים בצורה שהיא לא אסטרלית מתפרצת. זו הנחת בסיס כי על פי זה אתה בחנת את המקרה הפרטי. אתה מספר לי מקרה פרטי, מתוכו אני הולכת אל הנחת הבסיס שלך. אם לא הייתה לך הנחת בסיס כזו, אז אני לא יכולה להשוות את המקרה הפרטי לאיזשהו קנה מידה כללי שאני חושב אותו לטוב. הנחת הבסיס של שי זה שאני-שי בתור בן אדם מתפתח לא אמור לדבר באופן מתלהם ומתלהט, No matter what. לפחות ברוב המקרים. כך, במקרה הזה בחנתי את ההתנהגות שלי לפי הנחת הבסיס שלי.

אלה שני הדברים: יש לי הנחת בסיס מהו טוב ומהו רע, ועכשיו אני אומרת, למשל, ‘לא טוב לעשן, טוב לאכול תפוז’. זו הנחת הבסיס שלי למה טוב ומה לא טוב. עכשיו אני מחליטה שאני אפעל בהתאם לזה.

ועכשיו מה קורה? אני מחזיקה מעמד שבוע, ואחרי זה, הפלא ופלא, אני לוקחת סיגריה. זה קרה לי ממש לאחרונה: הנחת הבסיס שלי היא שקפה זה לא טוב, והנה לפני שבועיים לקחתי כוס קפה כי ‘למה אני צריכה לענות את עצמי כל כך, אני ממילא סגפנית כבר’. היום הגעתי כבר ל 4 כוסות קפה. שכחתי את הנחת הבסיס שלי. מה זאת אומרת שכחתי?

פה נחבר את זה לרצון: למדנו עפ”י מה שאמר הרב אשלג, שהאדם הוא רצון – זה החומר שלנו: רצון לקבל. רצון לקבל זה כלי. אנחנו רוצים לקבל מרגע התהוותנו. לעומת זאת, הבורא זה אור אינסוף שרוצה להשפיע. יש חוק כזה: איפה שרוצים לקבל – שם מקבלים אור. איפה שיש כלי – האור חייב למלא אותו. כי האור הוא בכל מקום. אז הנה יש לי רצון לא לעשן או לא לשתות קפה, והאור לא מילא אותו – כלומר: לא הצלחתי. ז”א שיש איזשהו כשל בחשיבה שלי, כי החוק הוא שמה שאני רוצה – חייב להתמלא באנרגיה, באור הבורא, בתשומת לב. והנה אני, במהירות מביישת, עברתי מכוס קפה אחת שאסור לי ל-4 כוסות קפה, ועוד בלילה וכו’….

אז מה קרה עם הרצון?

משתתף – לא מספיק שאני רוצה. רצון זו יציאה החוצה, זו עשייה. אני צריך להכין כלי שיקבל את האור.

אורנה – נכון, ואני אומרת שהכנתי!

משתתף – אני קופץ אחורה. גם כסילות היא יחסית וזמנית. אם אני לא מצליח לראות את התוצאות האפשריות להמשך, אם אני לא לוקח בחשבון את ההשלכות, גם עלי וגם על הסביבה, גם כמקבל וגם כנותן, זו מערכת מאוד מורכבת שאני צריך לחיות אותה כל הזמן – להיות גם גביע וגם ה’רגל’ שלו. גם להחזיק אותו וגם לקבל. כנראה שאם אני רק רוצה – זה לא מספיק. צריכה להיות התכוונות נוספת כדי שהאור גם יגיע לשם.

אורנה – אמרת נכון, ואני אגיד את זה במילים אחרות, כדי לעשות לנו טוויסט במחשבה:

אני אומרת ‘אני רוצה לא לשתות כוס קפה’, והנה אני שותה. ‘אני רוצה לא לאכול עוגה’ והנה אני אוכלת, ‘אני רוצה לא לצעוק על הילד שלי’ והנה אני צועקת…. אני רוצה, ואני גם מתכוונת לזה, וזה לא הולך. אני אגיד לכם מה העניין:

זה אומר שיש לי עוד רצון. יש לי רצון יותר חזק, והרצון החזק יותר הוא זה שמקבל את האור. לדוגמא: יבוא מישהו ויגיד ‘אני רוצה להתחתן ולא הולך לי להתחתן’. אנחנו צריכים לבדוק איזה עוד רצונות יש לו – לשם הולך האור! לאן באמת הולך האור. אני אתן דוגמא מעצמי כדי שזה יהיה יותר מוחשי:

כשאני הייתי בת 33 פגשתי את בן זוגי ומאוד רציתי להתחתן ועוד יותר רציתי להיות אמא. אח”כ עשיתי מעשה, שאחריו ‘דפקתי את הראש בקיר’ – אולי גם פיזית, אבל בטוח שבאופן וירטואלי – במשך שנה לפחות, וגם אצל היועץ שלי. עשיתי מעשה שבעקבותיו בן זוגי עזב אותי, וביטל את כל העניין של הזוגיות ובוודאי ההריון. ואני לא הבנתי! אני הגדרתי את זה בתור הרצון הכי גדול שלי – להיות בזוגיות עם מישהו שאני אוהבת, ובעיקר להיות אמא. אמרתי לעצמי ‘זה לא יכול להיות, מה אני עשיתי פה?’ ואז אמר לי צבי בריגר היקר ז”ל משהו שאם מישהו אחר היה שומע כדבר הזה – היה בורח. אני לא יודעת איך לא ברחתי, כנראה שבורא עולם שמר עלי. הוא אמר לי ‘את לא רצית להתחתן איתו’. זה מה שהוא אמר לי. הדבר הכי תת-מודע שלי, שאסור היה להעלות אותו על-פני השטח, כי זה מהמם עבור המטופל לשמוע משהו שהוא כל כך לא מודע לו, ושחיבל במטרות הגלויות שלו. אם אתה מעלה את ככה – אז המטופל יכול להיהרס, או לעזוב אותך. מזלי שלא עזבתי את היועץ שלי. אחרי זמן מה אני ידעתי שהרצון שלי היה אחר – באמת היה לי רצון אחר, והרצון הזה התמלא במהלך השנים! וגם בן הזוג חזר, אחר, ועוד יותר טוב. משובח. אבל זה לא העניין. העניין הוא שהרצון שלי היה אחר, ואני שירתתי את הרצון הזה, וחיבלתי ברצון הגלוי שלי.

כשאנחנו אומרים ‘אני רוצה לעשות משהו’ וזה לא הולך לי, אני צריכה לבדוק איזה רצון מקביל יש לי – ולשם הולך האור. האור הולך לכלי הגדול ביותר. במילים אחרות: אל הרצון הגדול ביותר. אל הצינור הגדול ביותר. רצון = צינור.

משתתף – זה מזכיר את הפערים בין שפת הגוף לבין המילים שיוצאות בדיבור.

אורנה – נכון, ממש ככה. האור הולך לשפת הגוף: אתה מדבר ומדבר, אבל מה שמקבל את האנרגיה זו שפת הגוף, או פליטת הפה.

האור פירושו האנרגיה האלוקית. אל תחשבו על אור השמש. האור זה מה שמחייה אותנו, מה שמחייה את מה שאנחנו עושים, מה שמחייה את התודעה שלנו. האור ילך תמיד לרצון הגדול ביותר.

אני מחברת את זה עכשיו עם מה שאמר הרמח”ל:

לא מספיק לדעת מה זה טוב ורע, מה גם שגם זה לא ברור באופן מובהק, אבל נגיד שבכל סיטואציה זה ברור לי. עכשיו העניין הוא מה אני עושה. אם אני חושבת שאני עושה משהו רע או עושה משהו טוב, אני צריכה לברר לאן הרצון הלך, כלומר: מה הכלי הגדול יותר. במקרה של הקפה: עכשיו הכלי הגדול יותר שלי זה שאני רוצה ליהנות קצת מהחיים, והכלי השני שהוא ‘לשמור על הבריאות שלי’ – הוא עכשיו ברקע. זה פתאום פחות חשוב לי. למה? כי אני עוד לא סובלת. עוד מעט אני אתחיל לסבול אז הכלים יתחלפו. עכשיו זה ברקע, ואני יכולה להגיד ‘אני לא רוצה לשתות קפה אבל אני לא מצליחה’ אבל זה לא נכון. האמת היא שאני לא רוצה לא לשתות קפה. יש לי רצון יותר חזק מה’לא לשתות קפה’. יש רצון לא לשתות קפה, אבל יש רצון יותר חזק ששולט, והרצון ששולט במקרה הזה הוא ‘ליהנות מהתחושה שהקפה נותן ורחמים עצמיים על זה שכולם יכולים לשתות קפה ואני לא’, נגיד.

מתוך כל מה שאמרנו היום אני רוצה להסב את תשומת ליבכם לעניין הרצון: הרצון הוא כלי, וכשיש כלי – האור זורם. זה חוק. לכן אנחנו צריכים לדעת שאם אנחנו מאוד רוצים משהו והוא לא מצליח לנו – האור זורם לכלי אחר. ואת הכלי הזה אני צריכה לברר. אם אני הייתי יודעת בזמן שבן הזוג שלי עזב אותי, לאן רציתי באמת שהאור יזרום – יכול להיות שהייתי חוסכת לעצמי הרבה כאב לב. בסופו של דבר הכלי היה יותר גדול מאשר להתחתן וללדת ילדים, היה שם רצון הרבה יותר עמוק.

משתתפת – את אומרת שהרצון החזק יותר הוא רצון אלוהי.

אורנה – לא, זה רק במקרה השני שנתתי. במקרה הראשון עם הקפה – זה לא רצון אלוהי. הרצון החזק יותר זה הרצון שיקבל את האור – זה מה שאני אומרת.

משתתפת – אם זה הרצון החזק יותר שיקבל את האור, אז אולי זה מה שאנחנו צריכים לעבור בדרך, בקרמה. לי למשל יש בעיה עם קניות: אני לא רוצה לקנות, אבל אני עדיין קונה. מה זה, מאלוהים? זה בכוונה? זה משהו שאני צריכה לעבור אותו?

אורנה – זה אומר שזה הרצון הגדול יותר שלך. כל עוד את עדיין רוצה לקנות, ז”א שעוד לא עברת תהליך טיהור מסוים שהרצון להיות מחוברת לבורא יהיה יותר חזק מהרצון לקנות. אם את אומרת שאת לא רוצה לקנות ואת עדיין קונה – אז את עדיין רוצה לקנות. זה אומר הרצון לקנות הוא יותר גדול מרצון אחר. כשתתחברי לרצון האחר – אז האור ילך אליו. ואז ממילא יכול להיות שלא יתחשק לך לקנות. כמו אנשים שנגמלים מסגריות ולא רוצים יותר סיגריות.

זה לא תמיד הרצון הגבוה יותר. אני לא מדברת פה על ‘האדם החכם’. לא לבלבל. אני מדברת על הרצון הגדול יותר.

אני כאן הרבה חדשים. אולי חלקכם כבר היו כאן ואני לא זוכרת. כל מי שאני לא זוכרת אותו – סליחה. הזיכרון שלי לא משהו, אבל את מה שצריך לזכור, את הדברים החשובים, אני זוכרת מצוין. אולי מישהו רוצה לסכם, או לתת דוגמא, או לשתף איך זה פוגש אתכם מה שנאמר עכשיו.

משתתפת – לפני כמה ימים הבת שלי אמרה שחזרה לה המחלה שהיא חלתה לפני 10 שנים. זה פתאום הוציא אותי מהמסלול. התרסקתי. ממש ככה. פתאום אני מוצאת את עצמי עם הרצון הגדול הזה להגיד ‘אני לא במקום שהייתי לפני 10 שנים, אני לגמרי במקום אחר’. אבל לא יכולתי. התפרקתי. התרסקתי. כי זה שוב ניתוחים, שוב איכילוב, אונקולוגיה, אורתופדיה וכל הדברים. מצד אחד אני אומרת ‘למה’ ומצד שני אומרת ‘לא, אסור לשאול את זה’. אני צריכה לטפל בעצמי ואני צריכה לטפל בבת שלי. ואני לא יכולה לטפל בבת שלי כי אני מרוסקת. הרצון הגדול לעזור לבת שלי – פתאום הוא סוטה למסלול אחר כי אני צריכה לעזור לעצמי. איך אני עוזרת לשתינו עכשיו?

אורנה – את מתפללת. מתפללת לבורא עולם, שהגורל של הבת שלך נמצא אצלו. גם הגורל שלך נמצא אצלו. ואם תתחזקי ותדבקי – זו האמונה. זו העבודה שלנו כאן: לדעת שהכל קורה נכון. הכל קורה נכון, גם אם זה נראה נורא. כך אולי תמצאי כוחות גם לעזור לה. לעזור לעצמך קודם כל.

אני לא אכנס לדוגמא שלך, היא עדיין כואבת, אבל אני רוצה להגיד ואומרת גם על עצמי:

כשאני אומרת ‘אני רוצה לעשות מה שאלוהים רוצה, אני רוצה לדבוק באלוהים’ זה לא נכון. אני רוצה שהבת שלי תהיה בריאה יותר מאשר אני רוצה לדבוק באלוהים. אני לא מדברת עלייך, אני מדברת עלי. צריך לברר את הרצון. לא בהלקאה עצמית, אבל לברר. אם נתחבר לרצון הזה, האולטימטיבי – לדבוק בבורא – יהיה לנו כוח לכל דבר. נקבל את כל האנרגיה האפשרית. זה המאבק שלנו.

משתתפת – מה קורה לאנשים כמו הטבעוני הזה גרי למשל, שהיה לו רצון מאוד גדול להיות טבעוני, לא לפגוע בבעלי חיים וכו’, וזה הפך לרוע – הוא לא אפשר לאף אחד אחר לחיות איך שהוא רוצה. מה קרה לכלי הזה, הוא התהפך?

אורנה – אני לא יודעת מי זה בכלל. על מי את מדברת?

משתתפת – אני אתן לדוגמא את הבן שלי: כשהבן שלי הפך להיות טבעוני אנחנו לא יכולנו להיות לידו.

אורנה – אז איזה רצון יותר חזק מאשר לעזור לבעלי חיים היה שם?

משתתפת – לתקן אותנו, לשנות אותנו?

אורנה – כן, לשלוט. הרצון לשלוט.

חברים וחברות, תחשבו על מה שנאמר, אני אוהבת אתכם ושמחה שאתם פה. אתם מזכים אותי בכלל לדבר אל מישהו, בבית לא ממש מקשיבים לי 😊

תודה רבה.

print