אנתרופוסופיה בימי קורונה – לימוד 78

5.5.2021 – לימוד 78

לצפייה בווידאו של הלימוד לחצו כאן

תמלול הלימוד:

אורנה – שלום לכולם. אני רוצה להכיר למי שלא מכיר את אביבית. אביבית היא מורה בבית הספר. היא שותפה איתי לכתיבת הספרים של בית הספר. היא מורה לחקר הקרמה, בין יתר המורות, אבל זו הייתה ההתמחות שלה. והיום אביבית תעביר לנו את השיעור. המגמה שלנו היא כל הזמן להעלות את כולם. שלכל אחד תהיה ההזדמנות להפוך ממקבל למשפיע. כי זה הנושא: לקבל על מנת להשפיע. אנחנו לא מקבלים חומר על מנת שיהיה לנו מעניין, או שיהיה לנו מסקרן אינטלקטואלית. החומר הזה הוא חומר משנה חיים. זה לא לימוד באוניברסיטה, זה לימוד שמשנה חיים. אנחנו אמורים לשאוף לעבוד בלב אחד.

עברה התקופה שאנחנו עובדים כאינדיבידואלים. האנושות הגיעה לשיא האגואיזם שלה – לשיא הטיפוח של האינדיבידואל כנפרד מהבורא, כנפרד מעולם הרוח. עכשיו כל עבודה שהיא רק למען עצמי משרתת בעצם את כוחות הנגד.

שטיינר דיבר על הקהילה העתידית, שהיא קהילה של אינדיבידואלים. קהילה שבה כל אחד יכול למצוא את הביטוי האינדיווידואלי שלו. בביה”ס שלנו זה בהחלט ככה, וכל מי שרוצה למצוא את המקום שלו, בגוון המסוים שלו, מקבל מרחב בברכה. ‘רוצה’ זה אף פעם לא מחשבה, זו תמיד עשייה בפועל. הקהילה המודרנית, הקהילה העתידית של ימיו של שטיינר – אני חושבת שהיא חייבת להתחיל בזמננו. בימיו של שטיינר זה לא צלח, לדעתי. לראייה – אחרי מותו של שטיינר החברה האנתרופוסופית התפצלה לשניים והייתה יריבות הדדית כלשהי. לא ניכנס לזה, אני לא ממש יודעת. אבל החברה האנתרופוסופית לא החזיקה מעמד כמו שהיא, והאימפולס האנתרווסופי, בזכות שהוא היה חזק, התפשט מעבר לזמן ולמרחב.

בבי”ס שלנו אנחנו מנסים להקים חברה חדשה, חברה של אינדיווידואלים, שלכל אחד יש את הגוון שלו, וכולם יחד יוצרים שלם שלא בולע את חבריו. שלם שבו כל אחד הוא לא כמו טיפה בים, אלא שלכל אחד ואחד יש את הגוון המיוחד שלו. לכל אחד מאיתנו יש את הגוון המיוחד שלו ואת המקום המיוחד שלו בעולם, וכשהוא לא נמצא בעולם, חס וחלילה, יש חלל בעולם. בגלל זה, לא עלינו, לחללים ומתים קוראים חלל, כי הם משאירים חלל העולם.

אני מעבירה את השרביט אליך אביבית. בבקשה.

אביבית – במסגרת הגוון הייחודי, אני אשתמש במצגת במפגש הזה, ואם אני ממהרת אז תרגישו נוח לעצור אותי ולשאול שאלות.

נושא הקרמה הוא נושא שמרתק אותי. כמובן שזה הנושא העיקרי שבית-הספר מטפל בו, על כל גווניו. אחד הספרים שהשיעור בנוי עליו הוא ספר של אורנה ונקרא ‘חקירות קרמתיות’. הספר מבוסס על מחקריו של שטיינר בנושא קרמה – יחסי קרמה, גלגול נשמות וחיים חוזרים, אנתרופוסופיה והדרך הפנימית – וכמובן על המחקר של קבוצות בית הספר. זה התאגד לספר של חקירות קרמתיות ביוגרפיות. גם שטיינר מביא, וגם כמובן בספר הזה, מוצגות ביוגרפיות של אנשי רוח ואישים מפורסמים בהיסטוריה, על פני מספר אינקרנציות – משתי אינקרנציות ועד חמש אינקרנציות. שטיינר כרואה רוחי יכול היה לראות את הגלגולים של האדם, והוא הראה את המעברים ואת הקשרים בין אינקרנציה אחת לשנייה. הסיבה שהוא מדבר עליה היא שאם לא נבין את ההקשרים הנכונים בין אינקרנציה אחת לשנייה, בין גלגול של תכונה אחת לביטויה באינקרנציה שאחריה – אז אנחנו עלולים לעשות טעות חמורה בהקשרים ובקשרים בין הסיבה לתוצאה. לא נולדנו היום, זו לא אינקרנציה ראשונה שלנו וגם לא אחרונה, ובמקום שבו אנחנו מתקרבים ל’אני’ הגבוה שלנו אסור לנו לעשות טעות בפרשנות.

המפגש היום הוא קצת מפגש מבוא, כי היום לא נספיק לחקור ביוגרפיה של אישיות דרך כמה אינקרנציות מפאת קוצר בזמן, לכן השיעור היום יהיה על הקרמה של תכונות.

אני רוצה להתחיל בטקסט קצר של גתה:

״נשמת אדם, כמוה כמים

מהשמיים היא באה

לשמים היא עולה

ואז שוב חוזרת לארץ

תמיד שונה.״

הטקסט הזה נשמע כמעט ילדותי, אבל בפשטות שלו הוא מביא את האמת הגבוהה של חיים חוזרים.

מה לדעתכם עובר בין גלגול לגלגול, ומה אולי לא עובר, בין אינקרנציה אחת לשנייה?

הדברים הפיזיים – כמובן שלא עוברים איתנו. מה כן עובר אתנו?

משתתפת – מחוות. ניואנסים. מחוות פיזיות, מימיקה. צורת הליכה.

אביבית – בהחלט כן. מחוות, מימיקות, ג’סטות, מחוות גופניות, עוברות איתנו מאינקרנציה לאינקרנציה.

משתתפת – זיכרונות.

אביבית – זיכרון כמו מה למשל?

משתתפת – למשל טראומה שחווינו ועוברת איתנו ממקום למקום. זיכרון שאנחנו צריכים לתקן מרחם לרחם, מגלגול לגלגול.

אביבית – אני מביאה את זה לכאן כשאלה: זיכרון יושב בגוף האתרי שלנו, והוא כמו סוג של מחשבה. יש דוקטור אחד שעושה רגרסיה בהיפנוזה, ואז הזיכרונות עולים, אבל אם אנחנו לא שם, אז מעטים האנשים שיכולים לזכור משהו מהגלגול הקודם שלהם. כן אפשר להגיד שבעקבות טראומה או משהו שקרה לי אז משהו כן עולה. התוצאה או הלך הנפש שהתקבל בעקבות אותו אירוע נשאר בזיכרון הקוסמי, אולי באתרי. אני לא יודעת אם מישהו מסוגל לזכור את זה מגלגול לגלגול ככה באופן רגיל וטבעי, אבל בהחלט עובר איתנו הלך הנפש.

משתתפת – הלך נפש זה הרגשות שעוברים איתנו?

אביבית – הלך נפש זה גם הרגשות. הלך נפש יכול להיות גם משהו כמו כמיהה – שהוא לא ממש רגש, הוא יותר הלך נפש, אבל האדם יכול ממש להרגיש את זה – את התנועה של הכמיהה. רגש שממש יכול לעבור, והיום נדבר עליו, זה רגש של קינאה.

נקרא ציטוט של שטיינר לגבי מה שעובר ומה שלא:

“אנו רואים שהמחשבות שאנו מוקירים אינן עוברות אל החיים הבאים בצורה מוגברת מעט, אלא שהן מופיעות שם בצורה של כוחות. בעולם הרוח, למחשבות שאנו חושבים בין לידה למוות אין משמעות כל עוד הן לא משנות צורה. למשל, אם יש לנו מחשבה עצומה, לא משנה כמה היא אדירה, המחשבה בתור מחשבה נעלמת ברגע שאנו עוברים דרך שער המוות. אך ההתלהבות, התפיסה וההרגשה שהתעוררו לחיים על ידי המחשבה – אלה עוברים אתנו דרך שער המוות. אנו אפילו לא לוקחים את המחשבות של האנתרופוסופיה, אלא את החוויות שחווינו בעזרתן – אפילו את הפרטים, לא רק את ההרגשה הבסיסית הכללית לבדה – את זה אנו לוקחים עמנו.״

שטיינר, ‘גלגול נשמות וקרמה חשיבותם בתרבות המודרנית’ הרצאה 1 ברלין,23 בינואר 1912

אני אדגיש כאן את המשפט “אפילו את הפרטים” – לפעמים ניואנס, פרט מאוד קטן בכל החוויה או ברגש שלם שבא לידי ביטוי בכל מני אלמנטים, כל הפרטים – את כל זה אנחנו לוקחים עימנו, לא רק את הרגש הבסיסי.

שטיינר נותן תמונה רחבה על הקרמה של התכונות בכמה גלגולים. מה הכוונה ב’קרמה של התכונות’?

בדומה למה שאנחנו יכולים לדעת על אנשים בנוגע לגלגולים ולתיקונים, כך גם לגבי התכונות שלנו: תכונות שלא טופלו, שלא הותמרו, שלא שונו – דינן להתעצם ו/או להתקבע. כמובן שתכונות רעות תהפוכנה לנטיות נפש מקובעות ותהיינה מוגזמות, ותכונות טובות תגדלנה ותתרחבנה.

שטיינר נותן מאמר שלם על הקרמה של הקינאה והשקר, ואנחנו נתחיל עם הקינאה. לפני שנדבר ממש על הקרמה של הקינאה, נגיד שיש שתי השפעות גדולות מאוד שאנחנו מחויבים לעבור מאינקרנציה לאינקרנציה. אלה שני סוגי השפעה חזקים שאנחנו חייבים לחוות אותן שוב ושוב. בכל אינקרנציה, שוב ושוב, במהלך החיים עצמם. בלי נקודות הקיצון. מי משפיע עלינו? על הסיבה והתוצאה, על היעוד שלנו, על התיקון שלנו? מי משפיע עלינו – במהלך החיים? משפיע, אבל לא קובע – לא הקביעה שבין לידה למוות, אלא במהלך החיים.

משתתפת – כאב ועונג. הקצוות האלה.

אביבית – מי אחראי על שני אלה?

משתתפת – הנפש.

אביבית – מי אחראי על הנפש? מי משפיע על הנפש שלנו?

משתתפת – לוציפר ואהרימן.

אביבית – נכון מאוד. לוציפר ואהרימן אלו שתי ההשפעות העוצמתיות במהלך החיים שלנו. אם אני מדברת על קינאה ושקר, ועל לוציפר ואהרימן – מי לדעתכן אחראי על כל אחת מהתכונות האלה ולמה?

משתתפת – אני רוצה להגיד ‘אני’. אם אנחנו עוברים מאינקרנציה לאינקרנציה עם התכונות, אז בעצם אנחנו גם משפיעים. אנחנו צריכים את לוציפר ואהרימן כדי שנעשה איזה תיקון על התכונות.

אביבית – נכון, ונבהיר: על שתי התכונות הספציפיות האלה – קינאה ושקר – מי מכוחות הנגד לוציפר ואהרימן אחראי על מי מהתכונות?

משתתפת – לוציפר על הקינאה ואהרימן על השקר. לוציפר לוקח אותי אל הקינאה ‘תראי שם יותר טוב, אצל החברה הרזה יותר, המצליחנית’, ואילו אהרימן כל הזמן מקרקע אותי באדמה – ‘תראי שפה יהיה רק טוב, פה באדמה, תשארי כאן, לא צריך ללכת למעלה’.

אביבית – נכון. לוציפר מפתה אותנו, או אפילו נותן לנו במתנה, את הקינאה, ואהרימן – את השקר. אני מזכירה ששתי הישויות האלו – תפקידן להסיט אותנו מדרך הישר, ולעורר בנו את התכונות האגואיסטיות, את הדחפים, את השקר ואת הקינאה.

אלו שני כוחות נגד, מנוגדים אחד לשני, אויבים אחד לשני, אבל אבל בכל מה שקשור לאדם הם משתפים פעולה כדי להסיט אותנו מהדרך הנכונה. לוציפר – פועל על הגוף האסטרלי שלנו, על הרגשות שלנו. אהרימן – פועל על הגוף האתרי שלנו, דרך כל מה שקשור לפגיעה בכושר השיפוט שלנו, שזה למעשה סוג של שקר.

״שקר וקנאה יכולים להתקיים במהלך החיים הנוכחי ולנבוע מתוך מהלך חיים זה.

אך שקר וקנאה יכולים גם לשבת בתוך נפשנו, כתכונות אותן רכשנו בהתגשמויות קודמות, בהן אנו נלחמים בתוכנו על מנת שלא תעלנה על פני השטח. במקרה זה הן תופענה כתכונות אחרות״

״חקירות קרמתיות״ אורנה בן דור, כחותם

הטקסט אומר כמה דברים:

שקר וקנאה יכולים להתקיים במהלך החיים הנוכחי ולנבוע מתוך מהלך חיים זה – זה נראה לי מובן.

אך שקר וקנאה יכולים גם לשבת בתוך נפשנו, כתכונות אותן רכשנו בהתגשמויות קודמות – גם זה יכול להיות ברור: יש תכונות שאנחנו סוחבים אותן והמקור שלהן נמצא באינקרנציה הקודמת. ויש תכונות שיכולות לנבוע ממהלך ממהלך החיים הזה, הנוכחי.

עכשיו אני רוצה לשים דגש על המשפט המסיים את הפיסקה הזו:

בהן אנו נלחמים בתוכנו על מנת שלא תעלנה על פני השטח. במקרה זה הן תופענה כתכונות אחרות – למה הכוונה?

משתתפת – אנחנו מתביישים בהן ומנסים להסתיר אותן, אבל הן יוצאות בצורה אחרת.

אביבית – נכון. ולמה אנחנו מנסים להסתיר אותן?

משתתפת – כי אנחנו מרגישים שהן בזויות, הן לא טובות, אז אנחנו לא רוצים שיראו אותנו ככה, וגם אנחנו לא רוצים לראות את עצמנו ככה.

אביבית – נכון מאוד. שטיינר גם אומר ‘מי יגיד על עצמו שהוא רוצה להיות קנאי או שקרן’. אלו שתי תכונות מאוד קשות, שאנחנו מסתתרים מאחוריהן ומהן.

אנחנו נלחמים בתכונות האלה, וקורים שני דברים:

  1. כשאני נלחמת בקינאה או לא עובדת איתה או לא מקבלת אותה או לא ערה לה – אני מכריזה מלחמה על לוציפר. ויותר מזה, וזה גורף לכל התכונות: כל תכונה שאנחנו לא מעבדים, לא עובדים איתה, לא משנים, לא מתמירים – בזה אנחנו מכריזים מלחמה על לוציפר ואהרימן. ובאופן ספציפי לגבי הקינאה, לוציפר אומר ‘אוקי. את לא רוצה להתמודד עם הקינאה המקורית, אז אני מעביר אותך לידיים של אהרימן’.
  2. הדבר השני שיכול לקרות הוא שאני מסתתרת מאחורי התכונה הזו – אני שמה הסוואה. איזו הסוואה? בואו נראה:

כאשר אנו מנסים להילחם בקנאה ששורשיה נעוצים בהתגשמות קודמת, היא לובשת מסכה שונה!

המסכה של הקנאה:

לוציפר מוסר את האדם לידיים של אהרימן, ומתוך המלחמה הזו בקנאה נולדת תכונה שהיא ההסוואה – ביקורת יתר, ביקורת מוגזמת ומציאת חסרונות בבני אדם. תכונה מאוד קשה. זאת אומרת שהקנאה שלנו מקבלת מסיכה.

משתתפת – מה כתוב שגם תאווה היא מסיכה של הביקורת?

אביבית – כי התוצאה היא גם תכונת התאווה, אבל הכוונה לתאווה כמחווה, לא רק כתאוותנות. אפילו להעביר ביקורת בצורה מוגזמת – יש בה איזושהי תאווה. מאדם לאדם לאדם, או מבעיה שעליה אני מסתכלת – יש שם סוג של תאווה. זה לא רק נטו תאווה במובן של נהנתנות ועונג.

אלה שתי התכונות שהן התוצאה של ההסוואה. כשלוציפר מוסר את האדם לאהרימן אז האדם מסווה את הקינאה המקורית שהוא מגיע איתה – בביקורת יתר.

דיברנו על קנאה שמגיעה מאינקרנציה קודמת – שהמקור שלה הוא באינקרנציה קודמת – ואני נלחמת בעובדה הזאת מדחיקה אותה, לא מתמודדת ולא משנה אותה, אז התכונה לובשת כסות אחרת והמסכה שהתכונה הזו לובשת היא: ביקורת יתר.

אני רוצה להביא מעין ‘אזהרה’ ששטיינר כותב עליה: “לעיתים אדם נמצא שכאילו בכוח של ראייה רוחנית מוצא את שגיאותיהם וצדדיהם האפלים של אנשים אחרים. זה נראה לאדם כתכונה טבעית למדי, ויגיד לעצמו: טוב שהאדם האחר ישים לב לקיומן של תכונות שליליות אלו.”

אנחנו כתלמידים של מדע הרוח, שעושים עבודת התפתחות – איפה פגשנו בעצמנו מקומות שהשיפוטיות, שביקורת-יתר המוגזמת, הייתה באיצטלה של עזרה לחבר או חברה, של עזרה לאחר שחשוב היה לנו שיהיה מודע לתכונה. האם יש לכם דוגמא כזאת?

אורנה – אפשר להביא דוגמא על אנשים אחרים שאנחנו מכירים את זה בהם.

אביבית – לא הקרמה של כולנו קשורה לקנאה. אבל אני יכולה לשתף שלפני כ 15 שנה הייתי מנהלת הדרכה באיזושהי חברה, ולקחתי אתי לסדנה מנחה צעירה. בסוף הסדנה עושים תמיד למידות ומטה-קוגניציה, ומדברים על זה, ואני אמרתי לה בדרך באוטו ‘יש לך משהו בדיבור, את צריכה לבדוק את זה, זה ממש גמגום, אולי את צריכה תרפיה בדיבור, או קלינאית תקשורת או משהו’. שאלוהים יסלח לי, וגם הבחורה סלחה לי. אני זוכרת שזה ליווה אותי במשך תקופה. בחודשים האחרונים אני מתעסקת בביקורתיות שלי, אפילו שהביקורת רק בראש שלי ובכלל לא נאמרת. כל ההכנה לשיעור היום עורר שוב אצלי את העניין הזה. היום אני יכולה לזהות שהמחווה שלי הייתה ללמד, לעזור, להנחות, להדריך, להגיד את האמת כי חשוב שמישהו יגיד לה את זה. הייתי יותר צדיקה מהאפיפיור. זה כמובן אסור, כי הפגיעה באחר היא כמו מוות.

אורנה – תודה על הדוגמא הזו. אפשר לחשוב על אנשים שאנחנו מכירים, ואולי זה אפילו אנחנו,  שהלך הנפש הבסיסי שלהם הוא ביקורת. הקינאה שלא טופלה בגלגול קודם, חזרה לכאן, והפכה לקינאה במסווה. האדם עצמו גם לא יודע שזו קינאה (אבל יכול לראות בילדות כרקפיטולציה את הקנאה). זה הופך להיות הלך נפש בסיסי של ביקורת כל הזמן, בעיקר כלפי אנשים אחרים, או כלפי המציאות. מעניין אותי, אביבית, מה הגלגול השלישי של זה, כי כל מה שלא מטופל – הולך ונעשה גרוע יותר, יורד אפילו לגוף.

אביבית – נראה את האינקרנציות של הקנאה כדי לקבל תמונה שלמה:

אינקרנציה 1 אינקרנציה 2 אינקרנציה 3
קנאה, בקורת יתר חוסר-עצמאות בדעות גוף חלש

באינקרנציה הראשונה – קנאה. אם היא לא מטופלת אז היא תוסווה בביקורתיות. אנחנו יכולים לזהות את עצמנו לפעמים ברקפיטולציה – אני למשל זוכרת שכילדה הייתה לי קינאה. היא השתנתה עם השנים, ובטח בשנים האחרונות. זה באמת הוסווה בביקורתיות.

הקרמה של התכונה הזו באינקרנציה הבאה תהיה חוסר עצמאות בדעות שלי. תלות באנשים, לא להיות עם מרכז, להיות בתלות בדעות, לא רק תלות פיזית.

האינקרנציה השלישית היא להיוולד לגוף חלש. כוחות הבריאה שנותרו לנו מאינקרנציה של קנאה הם כוחות מאוד חלשים, כוחות הרס. לקנאה יש כוחות הרס גדולים. מעט הכוחות האלה בונים את האיברים הפנימיים שלנו בגלגול הבא, והגוף שלנו ייוולד כגוף חלש.

האם אתם יכולים לזהות בכם או באנשים קרובים אליכם את הלך הנפש של הביקורת?

משתתפת – לי יש דוגמא. אני עובדת בגן ויש גננת שעל כל דבר שעושים יש לה מה להעיר, ומיד, ובאופן קצת פוגע. היא לא שמה לב בכלל, אבל זה מאוד בולט ומאוד קשה לאנשים סביבה, גם לי לפעמים, להכיל את זה. נראה שיש שם גם חוסר מודעות, כי לא משנה מה אומרים, כי היא ממש לא חשה שהיא עושה את זה.

אביבית – אז זה כמו ששטיינר אמר שזה הופך להיות ממש טבעי. נשמע שזה ממש טבעי לה.

מה יכול לעזור?

משתתפת – בשביל להצליח לעבוד איתה, ניסיתי להגיד לה שזה לא נעים לי כל כך באותו רגע שהיא עושה את זה. זה קצת עזר, אבל אני מרגישה שזה קצת יותר חזק ממנה. זה חוזר שוב ושוב. גם אם לא כלפיי – אז מול אחרים.

אביבית – תודה. אני אתכנס לקראת סיום הזמן שלנו: גם כשאנחנו רואים ביקורתיות, גם אם היא מופנית כלפינו וגם אם לא, אנחנו צריכים לזכור את המקור של התכונה הזו. והמקור של הביקורתיות היא קנאה לכשעצמה. זה לא אומר שמקנאים בנו, זה אומר שהאדם הגיע איתה כמחוות נפש שלו.

אולי זה לא סתם שלא עזר לך להעיר לה או לבקש להמעיט את הביקורתיות. למה זה לא עזר לאורך זמן? אחד הדברים שיכולים לעזור לתיקון של קנאה זה לגלות עניין באחר, לאהוב אותו. על ילד אומרים ‘לסלוח לו ולאהוב אותו’. שום דבר אחר לא יכול לעזור. ילד שמגיע עם גוף חלש לעולם הזה – לאהוב אותו זה הדבר היחיד שיכול לעזור לו לעשות תיקון.

היום במפגש שלי עם ורד עלה משהו יפה שאני אשתף: הקנאה זה רגש שאומר שאני מקנא שיש לאחר משהו שאין לי. או שאני מקנא שיש לו משהו שאני רוצה לעצמי. אבל בעולם הרוח שום דבר לא בא על חשבון שום דבר, אין התחשבנות, אין העדר ברוחני. זה לא בא על חשבוני. לכן, אם אנחנו רוצים לעשות טרנספורמציה ולהגביה את עצמנו כמה שיותר לעולם הרוח – אז אנחנו רוצים להתנהג כמו עולם הרוח.

האהבה וההתעניינות יכולים להוות תיקון לקנאה.

משתתפים – היה מאוד מעניין. מעורר מחשבה. תודה רבה.

תודה לכולכם.

print