אנתרופוסופיה בימי קורונה – לימוד 79

19.5.2021 – לימוד 79

לצפייה בווידאו של הלימוד לחצו כאן

תמלול הלימוד:

כל אדם צריך לדעת שקרוי הוא לעבוד על פי אופן ההכרה וההרגשה המיוחד שלו על פי שורש נשמתו, ובעולם זה הכולל עולמים אין ספורות ימצא את אוצר חייו אל יבלבלוהו תוכנים שוטפים אל תוכו מעולמות זרים שאינו קולטם כהוגן, שאינו מוכשר לאגדם יפה בצרור החיים שלו. אלה העולמות ימצאו תיקונם במקומם אצל המסוגלים לבניינם ושכלולם אבל הוא צריך לרכז את חייו בעולמותיו הוא בעולמות הפנימיים שלו, שהם לו מלאים כל ומקיפים את כל, חייב אדם לומר בשבילי נברא העולם. גדולה ענוותנית זו מאשרת היא את האדם ומביאתו לשלמות העליונה, העומדת ומחכה לו ובהיותו צועד בדרך חיים בטוחה זו, במסלולו המיוחד, באורח צדיקים המיוחד שלו ימלא גבורת חיים ועליזות רוחנית ואור ה’ עליו יגלה מהאות המיוחד שלו בתורה יצא לו עוזו ואורו“.

הרב קוק – ‘שישוב האדם אל עצמו’ קא’

זו עברית ‘קוקית’, עברית מיוחדת. הרב קוק המציא מילים כי העברית לא הספיקה לו. השאלה האם אתם צריכים הבהרה, כי יש מי שהעברית אינה שפת אימם. אני אנסה להבהיר את זה – זה מאוד יפה ומאוד מרגיע בשביל כולנו:

כל אדם צריך למצוא את העבודה המיוחדת לו, את שורש הנשמה שלו. הרבה פעמים אנחנו חושבים שאנחנו לא עושים מספיק, והזולת עושה יותר, והוא עושה משהו יותר משמעותי, ואילו אנחנו הולכים ומתבגרים ולא עושים את הדבר הנכון.

הרב קוק אומר שכל אחד צריך למצוא את הדבר המיוחד לו על-פי שורש נשמתו. והוא אומר אל יבלבלוהו תוכנים שוטפים אל תוכו מעולמות זרים. עולמות זרים – זה עולמות נפש של אחרים. אני רואה שמישהו עושה חיל, אני רואה שמישהי מאוד מתקדמת בלימוד האנתרופוסופיה או בלימוד הקבלה, ויוזמות כאלה ואחרות, ואני מתחילה להתבלבל – אולי לי אין יעוד? אולי אני לא מספיק טובה?

הוא אומר, לפי הבנתי, שהבלבול מגיע מזה שאני כל הזמן בהשוואה – השוואה לעולמות נפש שהם לא העולם שלי. אני בהשוואה למשהו שאני לא אמורה להשוות את עצמי אליו, כי אלה שני עולמות נפש שונים. כולנו ביחד יכולים, כמובן, ליצור איזשהו שלם, אבל אם אני אתרכז בעבודה שלי ואת תתרכזי בעבודה שלך, אז יהיה הרבה יותר טוב מאשר אם אני אתרכז בעבודה שלך. לכן אני צריכה למצוא את הדבר שהוא שלי – שהוא שורש הנשמה שלי. הוא לא חייב להיות משהו גדול – הוא יכול להיות משהו קטן, ששם אני מביאה את עצמי לידי ביטוי. קטן/גדול הם כמובן מושגים שאנחנו מקנים להם ערך שיפוטי. ואם אני אתעסק כל הזמן במה שאני לא עושה לעומת מה שהאחר עושה – אז אני לא מגשימה את היעוד המיוחד שלי.

” ואור ה’ עליו יגלה מהאות המיוחד שלו בתורה” – מה הסימן המיוחד, מה התפקיד ומהיעוד המיוחד שיש לכל אחד מאתנו. אולי בסוף השיעור נקריא את זה שוב כדי לשמוע את זה בשפה של הרב קוק.

בימים טרופים אלו אי אפשר שלא להתייחס למה שקורה בארץ, למרות שמבחינה רוחנית זו לא הפתעה. אחת מהיועצות הביוגרפיות שלנו אמרה לי לפני כמה זמן ‘הנה הקורונה עוברת, וכלום לא השתנה, כולם חוזרים אל אותו הדבר. זה לא יכול להיות! לא יכול להיות שזה היה כל הסיפור’.

אז אנחנו רואים שזה לא היה כל הסיפור. יש לנו עוד הרבה למידה. מה שיוצא עכשיו, בתוך המדינה שלנו, אלו היצרים הכי קמאיים, הכי אפלים. הם אלו שיוצאים. לא משנה כלפי מי. כמובן שמשנים מצבנו ומיצובנו בעולם ובארץ, וזה שאין לנו ארץ אחרת, אבל מה שיוצא עכשיו – השנאה התהומית וההתעללות – אלו היצרים הבהמיים שיש בכל אחד מאתנו. והם שם – אנחנו יכולים להיות בהמה, ואנחנו יכולים לשאוף להיות אדם. הטבעי שלנו זה חיה – עם זה אנחנו נולדים. אבל הפוטנציאל שלנו זה האלוהים. גם שטיינר אומר – אין דבר כזה אדם, יש רק ‘היות אדם’ – התהוות. Becoming.

אני יכולה להשוות את זה, להבדיל, למה שאומר הבורא למשה: כאשר משה שואל את הבורא ‘באיזה שם אני אלך להוציא את עם ישראל, הם לא יאמינו לי’. אומר לו הבורא ‘אמור להם ש-אהיה שליחך – אהיה אשר אהיה’. זאת אומרת שאם אנחנו רוצים להיות אדם, אז אנחנו צריכים כל הזמן לשאוף לישות הגבוהה שלנו, ל’אני’ הגבוה שלנו. אם לא, אז אנחנו נתונים באופן טבעי לחלקים הנמוכים שבנו. באנתרופוסופיה אנחנו קוראים לזה ‘הגוף האסטרלי’ – גוף התשוקות והיצרים, שלא נשלט ע”י ה’אני’ באופן אוטומטי.

זה מה שאלוהים אמר לקין: “לַפֶּ֖תַח חַטָּ֣את רֹבֵ֑ץ וְאֵלֶ֙יךָ֙ תְּשׁ֣וּקָת֔וֹ וְאַתָּ֖ה תִּמְשׇׁל־בּֽוֹ” בראשית ד, ז. הוא התווה לו את הדרך, הוא התווה לו את התמונה של כולנו: החטאת זה האסטרלי, ולפתח הוא רובץ – הוא שם כל הזמן. ואתה = ה’אני’, וה’אני’ ימשול בו – זו המשימה. אם אנחנו לא ערים אז יוצאת החיה, ויש לה הרבה רציונליזציות, הרבה הצדקות. אבל אין הצדקה לחיה הזו שתצא. היא יוצאת עכשיו בשיתוף כוחות הנגד, והיא מראה פנים מאוד מכוערות ומפחידות.

ביהדות אנחנו נקראים ‘דור אחרון’ – דור ‘עקבתה דמשיחא’. עקבתה = עקב. באנתרופוסופיה, כמו שאמרתי כמה פעמים, שטיינר מתאר את זה כסוף תקופת הקאלי יוגה – התקופה של החשיכה הרוחנית, שהייתה כך באופן מכוון. תקופה של הסתר פנים של אלוהים, על מנת שהאדם יוכל להתפתח באופן עצמאי. התקופה הזו הסתיימה ועכשיו אנחנו הדור האחרון לפני הגאולה.

איפה אנחנו פוגשים את המילה עקב בפעם הראשונה בתורה? אם אנחנו נקראים ‘דור עקבתא דמשיחא’ אז נחפש את זה בפעם הראשונה בתורה.

משתתפת – עם יעקב ועשיו?

אורנה – לא, לפני זה. נכון שזה עולה לנו באופן מידי בהקשר זה, אבל זה מופיע לפני כן.

משתתפת – עם הנחש.

אורנה – נכון מאוד. עם הנחש.

יד וַיֹּאמֶר יְהוָה אֱלֹהִים אֶל-הַנָּחָשׁ, כִּי עָשִׂיתָ זֹּאת, אָרוּר אַתָּה מִכָּל-הַבְּהֵמָה, וּמִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה; עַל-גְּחֹנְךָ תֵלֵךְ, וְעָפָר תֹּאכַל כָּל-יְמֵי חַיֶּיךָ.  טו וְאֵיבָה אָשִׁית, בֵּינְךָ וּבֵין הָאִשָּׁה, וּבֵין זַרְעֲךָ, וּבֵין זַרְעָהּ:  הוּא יְשׁוּפְךָ רֹאשׁ, וְאַתָּה תְּשׁוּפֶנּוּ עָקֵב בראשית ג.

אנחנו רואים שהמילה עקב מתקשרת אל הנחש, ואנחנו מכירים את הנחש באנתרופוסופיה ככוח הנגד, אחד שאנחנו מכנים אותו לוציפר.

לוציפר הוא אותו כוח נגד שמפתה את האדם לקבל אורות בזמן שהוא לא מוכן: האדם לא היה בשלב הזה בעל ‘אני’, הגוף הגבוה ביותר שלו היה האסטרלי – הנפש. זה אומר שיש חוכמה, או קומה של תודעה, שהוא לא יכול היה לתקן. לא יכול היה לקחת את זה באופן הנכון.

להבדיל אלפי הבדלות, אני יכולה להגיד שאם אני יכולה לקחת סם הזיה, סם חזיון, אז יתגלו אלי מראות כאלה שאני אתמוטט, או שאני לא אדע לעשות עם זה שום דבר טוב. אפשר גם לקחת את התמונה של ‘ארבעה נכנסו לפרדס’ ורק רבי עקיבא יצא בשלום, כי כל השאר – התבלבלה דעתם עליהם בצורה זו או אחרת, והם לא עמדו בזה. אורות גדולים, אורות תודעה עצומים, שאדם, לפני שהוא מגיע לדרגת התפתחות מסוימת, לא יכול לעמוד בהם. הוא מתפרק.

לוציפר אמר כפי שהוא תמיד אומר: בוא, אני אתן לך אור, תעזוב את כל מה שיש מתחת, כל מה שהוא סחי ורפש, ואני אקח אותך מאור לאור. הנחש – הוא לוציפר – אמר לאישה ‘לא מות תמותון. אם תאכלו מפרי עץ הדעת אז יקרה ההפך – אתם תהיו כמו אלוהים’. אדם וחווה חשבו באמת שהם יכולים להתמודד עם זה. אבל הם לא יכלו. ואז קרתה הנפילה הגדולה, נפילת העולמות כולם, שעד היום אנחנו חלק מהנפילה הזו.

האדם אכל מפרי עץ הדעת טוב ורע, כשהוא עוד לא יכול היה להתמודד עם זה. היו הרבה סיבות אחרות, וגם הסיבה הראשית שקשורה לחירות, אותה אנחנו מזכירים תמיד יחד עם זה. אבל החירות ירדה לעולם יחד עם הטעות. זה עץ הדעת טוב ורע ואנחנו יכולים לבחור ברע. אנחנו צריכים תמיד להבחין ש’לפתח חטאת רובץ’ ואנחנו צריכים למשול בו. האופן הכי מזעזע שאנחנו לא מושלים ב’חטאת’ הזה הוא כאשר אנחנו עושים את זה כלהקה. להקה של טורפים – זה לא עדר. עדר הוא לא מזיק כל כך. עדר זו ישות ‘ישנה’, עם תודעה מעומעמת, אבל לא ישות טורפת. אבל כלהקה של טורפים שלא משתלטים על ה’חטאת’ הזה – זה המקום הכי גרוע שהנפילה הזו יכולה לבוא לידי ביטוי.

מכיוון ששמעו לקולו של לוציפר, ולא שמעו לקולו של אלוהים, הם איבדו את השמיעה הנכונה. ואנחנו צריכים להחזיר לעצמנו את השמיעה הנכונה. מה זה אומר שהנחש מכיש אותנו בעקב? מה הוא העקב מבחינת הגוף? אם יש לי פצע או דורבן בעקב ואני לא יכולה לדרוך על העקב – מה זה עושה?

משתתפת – אי אפשר ללכת.

אורנה – ועוד לפני שאי אפשר ללכת?

משתתף – העקב הוא הקישור שלי לאדמה.

אורנה – נכון. העקב הוא הקישור שלי ליציבות שהאדמה נותנת. הנחש תוקף אותנו במקום שהוא הקישור שלנו ליציבות שלנו, והוא מערער את היציבות שלנו בדיוק במקום הזה: אם אנחנו מסתכלים על מבנה העולמות אז אנחנו יודעים שכל העולמות נבנו בדמות אדם. העולם הראשון שנבנה נקרא ‘אדם קדמון’. העולמות נבנו בדמות האדם, והאדם נבנה בדמות העליון.

משתתפת – העקב נמצא מאחורה, אפשר לתקוף אותנו מאחורה בלי שאנחנו רואים. וגם יש את הסיפור על עקב אכילס.

אורנה – נכון מאוד.

התמונה נלקח מתוך האתר ברכת שלום

זו התמונה של דמות אדם. כאן אנחנו רואים את הספירות אבל אפשר היה בלי בעיה לשים כאן את ההיררכיות הרוחניות. זו התמונה של עולם אדם קדמון, מלמעלה – מהכתר שמעל ההיררכיות – ועד העקב – שזה אנחנו. אנחנו הרגליים והעקב. אנחנו דור עקבתה דמשיחא, ושם הנחש מכיש אותנו ומערער לנו את היציבות, מערער לנו את העמידה הזקופה.

התיקון שלנו זה תיקון העקב. העקב הוא החלק הכי נמוך בגוף, החלק הכי שפל, וזה הדור שלנו. כשאני אומרת ‘דור’ אני לא מתכוונת ל- 20-30 שנה האחרונות אלא לתקופה שלנו ולמה שהולך להיות. כמו שאנחנו רואים, הקורונה הלכה – אז הגיעה המלחמה. זה לא יעבור כל כך בקלות – מה שאנחנו עוברים כאן כעם ישראל. כשאני אומרת ‘עם ישראל’ אני מתכוונת לכל מי שמזהה את עצמו כישר-כאל. אז זה לא יעבור כל כך בקלות. יהיו לנו הרבה מבחנים, והנה – אנחנו לא עומדים במבחן הזה, יוצאים כל היצרים האפלים. והעמידה הזקופה שלנו מתערערת.

משתתפת – עקב גם משאיר עקבות.

לכבוש את הארץ זה לא רק דבר גשמי. לכבוש את הארץ זה לכבוש את כל הרצונות העצמיים שלי. ‘ארץ’ ו’רצון’ זה מאותו שורש. דרך אגב, אנחנו מדברים תמיד על ‘רוע’. פתאום הבנתי שבקבלה מדברים על רוע – ר”ע. – רצון עצמי. אני לא מדברת על החלק הגבוה שלי, אלא על הרצון שמגיע מהחלק האסטרלי שלי, מהקרמה שלי, מכל המקומות התת-מודעים. זה מול הרצון האלוהי – שזה ה’אני’ הגבוה שלי.

ישוב הארץ זה לא רק ישוב פיזי, זה לא רק לכבוש אנשים אחרים. אלא זה יישוב הרצונות שלי. וכאשר זה לא קורה ברוחניות – אז נראה תכונה נפולה של זה בגשמיות. מכיוון שפה בארץ, לא נעשית מספיק עבודה, אז אנחנו רואים את זה בגשמיות בצורה נפולה. כל אחד צריך להסתכל על עצמו באופן אישי, זה לא צריך להיות משהו גדול, זה יכול להיות בינו לבין בן הזוג שלו, או הקולגה שלו. מכיוון שלא עושים את העבודה, ונותנים לנחש לפתות, ונותנים לו להכיש אותנו בעקב ולערער אותנו, אז כל מני דברים שאמורים להיות רוחניים מקבלים את הצד הנפול שלהם בגשמיות.

אני לא נוקטת כאן עמדה פוליטית. זה ברור שהמצב קשה, ברור שאנחנו חייבים להגן על עצמנו, אין כאן שום ספק. אבל אלה הן כבר התוצאות של דברים שכבר מזמן מזמן הושרשו כאן. אי אפשר עכשיו לדבר על עולם התוצאות ולהגיד ‘אוקי, אז עכשיו לא נעשה כלום’. ברור שצריך להגן על עצמנו, אבל כל התמונות הנפולות הן תמונות פיזיות של משהו שהיה צריך להיות נפשי – לכבוש את רצונותיי.

עוד מקום בו אנחנו פוגשים את המילה עקב:

יט וְהָיָה, אִם-שָׁכֹחַ תִּשְׁכַּח אֶת-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, וְהָלַכְתָּ אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים, וַעֲבַדְתָּם וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לָהֶם–הַעִדֹתִי בָכֶם הַיּוֹם, כִּי אָבֹד תֹּאבֵדוּן.  כ כַּגּוֹיִם, אֲשֶׁר יְהוָה מַאֲבִיד מִפְּנֵיכֶם–כֵּן, תֹּאבֵדוּן:  עֵקֶב לֹא תִשְׁמְעוּן, בְּקוֹל יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם דברים ח’.

אני רוצה לתרגם את השפה של התורה לשפת הנפש. כשמדברים על אלוהים אחרים זה לא אומר שאנחנו הולכים ועושים פסלים, אלא שאנחנו עובדים צורות אחרות של הוויה: אני יכולה לעבוד את הכסף שלי, את הרעיונות שלי, אני יכולה לעבוד כל דבר שהוא לא ה’אני’ הגבוה שלי. אני עושה תרגום של זה: עבדת כל דבר שהוא לא ה’אני’ שלך ולא הקשר שלך לעליונים.

גם המילה ‘כגויים’ – בתרגום של המילה, מפי אנשים שמבינים את התורה כמסר שניתן לכל דור ודור,  לפי התקופה כמסרים עמוקים שמעבר לסיפור התנ”כי כפשט – ”גויים אחרים’ הכוונה היא לכוחות אחרים בתוכי. כל הכוחות שהם לא ‘ישר כ-אל’.

והנה שוב המילה עקב: ‘עקב לא תשמעון’ – עוד פעם בהקשר של משהו שהוא סכנה.

מה החטא הכי גדול שהנחש-לוציפר מכניס לתוך הלבבות של בני האדם?

משתתפת – יהירות.

אורנה – חטא הגאווה. זה יכול למוטט את הקומה שלנו. המקום בו הגאווה העצמית שלנו שולטת, שם אלוהים לא נמצא. הוא לא יכול לדור בכפיפה אחת עם מישהו שאומר ‘כוחי ועוצם ידי עשה לי זאת’. על מי שיש בו מידת הגאוה אומר הקב”ה:”אין אני והוא יכולין לדור בעולם”(סוטה ה,ע”א). הוא לא יכול. לכן התחושה שיש כאשר יש אופוריה ואני יכולה לחשוב שאני הכי חזקה והכי מצליחה, ואני יכולה לחשוב שיש לי רשות לעשות הכל כי הכוח בידיי, ואולי גם אני הכי רוחנית ומגיע לי, וכל מה שהשגתי בחיים זה בגלל ‘כוחי ועוצם ידי’ – וְאָמַרְתָּ בִּלְבָבֶךָ כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה. דברים ח’ יז – שם יש את העיכוב הכי גדול שיכול לקרות לי. עקב – עיכוב. העיכוב הכי גדול שיכול לקרות לי זו הגאווה. זו ממש העבודה הזרה הגדולה ביותר. זה לעבוד אלוהים אחרים ברמה הגבוהה ביותר, כי אני עובדת את עצמי. ואני הרי חלק – אני חלק מרוח גדול. ואני הופכת את עצמי למופרדת מהרוח הזו, ועובדת את עצמי. זה העיכוב הכי גדול. אז אנחנו יכולים ליפול לתוך הפיתוי של הנחש, ולהפוך את הנחש לאלוהים שלנו.

הדור שלנו נקרא ‘עקבא דמשיחה’ – עקבות המשיח. משיח זה לאו דווקא משהו חיצוני. משיח יכול להיות עכשיו אצל כל אחד מאתכם, אצל מישהו מכם, מאתנו, שהגיע לרמה הרוחנית שהגיעו אנשים מסוימים, כמו שטיינר למשל. הוא הגיע למשיח.

הדור שלנו, בתור ‘הדור האחרון’ – אחריו תבוא הגאולה האישית והקולקטיבית. מה שאנחנו צריכים לעשות זה תיקון הנחש. אנחנו צריכים לתקן את השמיעה שלנו: למי אנחנו מקשיבים? לאיזה קול בתוכנו אנחנו מקשיבים? האם אנחנו מקשיבים לקול האסטרלי – לתשוקות, לרגשות, לתאוות, לסערת הנפש, לנקמה, לשנאה, לרצחניות? או שאנחנו מקשיבים לקול אחר?

והקול האחר הוא תמיד יותר חרישי. הוא אף פעם לא בא כקול ההתלהמות של הנפש. הוא תמיד יותר חרישי. הקול הזה מכונה ‘קול דממה דקה’. הקול של אחדות הניגודים – שהכל נמצא בתוכי: וַיֹּאמֶר, צֵא וְעָמַדְתָּ בָהָר לִפְנֵי ה’, וְהִנֵּה ה’ עֹבֵר וְרוּחַ גְּדוֹלָה וְחָזָק מְפָרֵק הָרִים וּמְשַׁבֵּר סְלָעִים לִפְנֵי ה’, לֹא בָרוּחַ ה’; וְאַחַר הָרוּחַ רַעַשׁ, לֹא בָרַעַשׁ ה’. יב וְאַחַר הָרַעַשׁ אֵשׁ, לֹא בָאֵשׁ ה’; וְאַחַר הָאֵשׁ, קוֹל דְּמָמָה דַקָּה. יג וַיְהִי כִּשְׁמֹעַ אֵלִיָּהוּ, וַיָּלֶט פָּנָיו בְּאַדַּרְתּוֹ, וַיֵּצֵא, וַיַּעֲמֹד פֶּתַח הַמְּעָרָה. מלכים א’ יב

כל מה שאני רואה בחוץ – אני עשיתי אותו. לחלוטין, 100% אני. אם זה מופיע בעולם שלי – אז אני הקרנתי את זה. אחרת ההיררכיות היו נותנות לי פלח אחר של העולם. הרי יש הרבה ‘עולם’, אז למה דווקא אני מקבלת את הפלח הזה? הכל נמצא בתוכי.

קול דממה דקה זה הקול של אחדות הניגודים. זה משהו שאנחנו לא יכולים להבין אותו, כי הוא לא נמצא בעולם התודעה שלנו. בעולם התודעה שלנו לא יכול להיות לבן ושחור באחדות, כי העולם שלנו הוא עולם מפוצל בהגדרה. זה עולם מפוצל בעליל.

יש לנו משימה – אנחנו צריכים לאחד את הניגודים. זו המשימה של האדם. האדם משתתף בבריאה. האדם הוא לא חלק פאסיבי. מה נאמר ביום השביעי?

כִּי בוֹ שָׁבַת מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹהִים לַעֲשׂוֹת. בראשית ב, ג.

באופן הגיוני ותחבירי היה צריך המשפט להגמר ככה: “שבת מכל מלאכתו אשר ברא אלוהים”. אבל לא ככה נגמר המשפט. המשפט אומר ברא לנו “לַעֲשׂוֹת ” – אחרת אין שום הגיון במשפט הזה, אפילו לא הגיון תחברי. אנחנו שותפים לבריאה. אלו לא מילים בעלמא, זוהי הוויה. אנחנו יכולים חלילה וחס לא למלא את המשימה שלנו: “אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹהִים לַעֲשׂוֹת” – לכל אחד ואחד מאתנו, כמו במילותיו הנהדרות של הרב קוק שקראנו בהתחלה, יש מה לעשות בתיקון של העקב הזה, של העיכוב הזה.

תראו כמה השפה העברית היא שפה מהותנית, היא לא שפה סמלית. היא שפת קודש באמת. היא יכולה להביע דבר והיפוכו באותן 3 אותיות שורש. למשל: עונג ו-נגע. אחדות הניגודים נמצאת המילה עצמה.

מה זה מילה, אות? אות זה כלי, ובכלי הזה עובר זרם אלוהי. אם אני עכשיו אגיד חלילה מילים בלתי אפשריות בגסותן, אז בשבוע הבא – אין לי קליינטים, אף אחד לא יהיה פה. אני יכולה במילים שלי עכשיו לחסל את כל הקהילה הזו ב 30 שניות. למילים יש כוח. מילים הן בוראות.

אז אם אני מסתכלת על המילה ‘עקב’, אני יכולה להפוך את האותיות – וזה אומר שאני הופכת את צורת התדרים של זרמים שמגיעים מעולמות הרוח, ואני מגיעה למילה ‘בקע’. מי שמכיר קצת את השתלשלות העולמות יודע שיש בקיעה של אור אינסוף עד לעולם שלנו. בגלל זה החוזים, הרואים הרוחניים והנביאים, יכולים להגיע לקרוא בעולמות. איך היו יכולים לולא היה איזשהו גשר? הגשר הוא אור שעובר, בוקע, מלמעלה עד למטה. זה אומר שאם אנחנו נעשה את העבודה הנכונה, שהיא ‘ואתה תמשל בו’, אז יבקע אור – אור אינסוף, שהוא ממילא בוקע, יבקע באופן כזה שהתודעה שלנו תקלוט אותו. ואז לא נצטרך לעבור ייסורים כל כך גדולים. הייסורים שאנחנו עוברים היום זו תוצאה של מה שכבר קרה. איך לטפל בזה עכשיו זה כבר כמו פלסטר על פצע – עכשיו אין כבר כל כך אפשרות לטפל בזה, כאשר כבר קורים הדברים האלה. אז ברור שעכשיו יש מקרי קיצון וצריך לטפל בהם, אבל זו דרך של ייסורים.

הגאולה – שהיא בשפה של האנתרופוסופיה הפאזה הפלנטרית הבאה, או רמת התודעה הבאה של בני האדם – היא תגיע. השאלה אם היא תגיע בייסורים או בתודעה. זה נקרא ביהדות ‘בעיתה אחישנה’: אם היא תבוא בדרך ‘בעיתה’ – תרגום: קרמה – כלומר שהיא תבוא באופן כזה שלא נתעורר – אז הקרמה תבוא. והקרמה הגיעה – אותה יועצת ביוגרפית יקרה שאמרה לי ‘אבל אני לא מבינה – זה כל הסיפור?’ – יש לה תובנה עמוקה בקרמה. היא הבינה שהקרמה הזו שלנו בתור עם – לא יתכן שהקורונה לא עשתה כלום ועכשיו היא תעבור. ותראו – לא פיללנו, ועכשיו קורה כאן דבר הרבה יותר איום מהקורונה. אז ‘בעיתה’ זה קרמה, כלומר: כן תבוא הגאולה, אבל בייסורים ובדרך הקרמה, שקורית מתחת לסף התודעה. היא קורית דרך ‘האדם החכם’ שבתוכנו, שאנחנו לא ערים לו, לא ערים לפעילות שלו. לכן כאשר אנחנו פוגשים את תוצאות הפעילות של ‘האדם החכם’ – אנחנו בבהלה נורא גדולה, כי יש דיסוננס בין התודעה הערה שלנו למה שנמצא בתת-מודע שלנו. שטיינר אומר שבתת-מודע שלנו נמצאת הקרמה. זה מה שנקרא ‘בעיתה’.

‘אחישנה’ – זה אומר שהגאולה יכולה לבוא יותר מהר, וזה תלוי בנו: אם אנחנו נוכל למשול ב’חטאת’.

אפשר להגיד עוד הרבה דברים אבל אני חושבת שאני אעצור פה. אני אסכם:

כל מה שאנחנו רואים מסביבנו זו תוצאה של מעשי בני האדם ומחשבות בני האדם, לפני מה שרואים עכשיו על פני השטח. לכן מי שהוא נביא, או יועצת ביוגרפית מוכשרת – יכול לנבא את זה. יש חוקיות בעולם.

הדור שלנו, שהרב קוק אמר עליו ש’החוצפה תשגה’ – החוצפה תגדל – זה דור חצוף מבחינת התחושה ש’אני ועוצם ידי עשה לי זאת’, האגו הגיע למקסימום התפתחות שלו. וכך היה צריך. זו הייתה התוכנית הנכונה. לכן הייתה הנפילה. אבל כל פעילות נוספת לחיזוק האגו שלי, וכל חוסר הבנה, שאם אני כורת – אני כורת תחתי. יש את הסיפור הזה:

שני אנשים שטו בספינה, ואחד מהם לקח פטיש והתחיל לעשות חור מתחת לרגליים שלו. אמר לו השני: מה אתה עושה? אנחנו נטבע עוד מעט! אז ענה לו הראשון: מה אכפת לך, אני כורת את החור מתחת לרגליים שלי, מה זה עניינך.

אז ברור שכל חור שאנחנו נעשה בספינה, הוא יסכן את החיים של כולנו. כל חור שמישהו עושה מסכן את כולנו כי זו ספינה אחת, ואנחנו כבר אחרי הנקודה הנמוכה ביותר בפרבולה, שבה הגענו למקסימום אגואיזם שלנו ולמקסימום אינדיווידואליזם. כל אגואיזם נוסף או אינדיווידואליזם נוסף – יורידו אותנו מתחת לסף ההתפתחות הנכונה, יביאו אותנו לתת-התפתחות, למקום שנקרא ‘החיה שעולה מן התהום’ – זה יביא אותנו לתהום. אנחנו רואים היום אפילו את כל המקרים של החיה שיוצאת מן התהום ומשסה את עצמה בכל מי שהוא לא בדיוק מהעם שלך, או מתנגד לדעות שלך. וזה התחיל עוד קודם, בתוך העם היהודי זה התחיל עוד קודם.

החטא הזה של הגאווה, והתחושה שיש לי זכות לעשות כל מה שאני רוצה, ושאני אדון הארץ הזו, ושאין לי אחריות על שום דבר חוץ מאשר לעצמי  זה חטא הנחש. זה החטא שהנחש הביא אליו את כל העולם. הימים שלנו, בתקופה שלנו, אנחנו חייבים לשים לב: אם אנחנו לא נצטרף לקו העולה של הפרבולה, אנחנו יוצאים מתוך ההתפתחות הנכונה של האנושות, שהייתה בה ירידה לצורך עלייה. אנחנו פשוט נמשיך לרדת ולהתדרדר בתהומות, ש’מי ישורנו’. אנחנו תמיד אמרנו את זה בבית הספר שלנו, והאשימו אותנו בפסימיזם.

זה המסר שרציתי להעביר היום, למרות שאני לא נוהגת להעביר מסרים על המצב הפוליטי והחברתי בארץ. חשבתי שוודאי לכולנו יש את תחושת אי השקט והחרדה ממה שקורה כאן, ואולי כולנו רוצים לשמוע התבוננות רוחנית על המצב, ואולי זה גם יעזור לכולנו. לכן לקחתי על עצמי בכל זאת להביא את השיעור הזה לכולנו – לדעת שאם לא תהיה לנו יראת-עולם-הרוח, אז יהיו לנו הרבה פחדים אחרים. אם לא נעמוד ביראה אמיתית מול הנשגבות שאנחנו חלק ממנה – אז אנחנו נפחד מהמון דברים אחרים. ואם כן תהיה לנו יראה – אז תהיה לנו גם ראיה, ונראה את הדברים נכוחה, כפי שהם מנקודת המבט של עולמות גבוהים יותר.

משתתפת – לא כל כך הבנתי את העניין של ‘בעיתה’ כקשורה לקרמה. כי כשאומרים ‘בעיתה אחישנה’ אז מתכוונים שהגאולה יכולה לבוא בדרך שלה, בדרך הטבעית, או בדרך שהקדוש-ברוך-הוא יחיש את הכל.

אורנה – לדרך הטבעית אנחנו קוראים ‘קרמה’ – הדרך של הסיבה והתוצאה: עשית משהו ויש לזה תוצאה. לאט לאט את מתפתחת דרך ייסורים – את מתייסרת וכך מבינה שלא כדאי לך לעשות את זה. יש את המקרה של שטיינר, כאשר הבניין של בית-הספר שלו – הגתהנום – נשרף. זה היה בניין שעבדו עליו אנשים שנים רבות. זה היה בנין מעץ, שהושקעו בו דם, יזע ודמעות של אנשים רבים, ממדינות שונות, מעמים שונים. זה היה בתקופת מלחה”ע הראשונה, ועל הבנייה עמלו אנשים שהיו מעמים שהיו אויבים. כאשר הם עמדו מול הלהבות, שטיינר וחבורה של אנשים שהיו יד ימינו, מול המבנה שנשרף, הם שאלו אותו ‘מה יהיה עכשיו?’. שטיינר ענה ‘עכשיו הקרמה תפעל’. מה הוא אמר בזה? הוא אמר ‘עכשיו ‘בעיתה”. אם הוא היה יודע עברית, והוא ידע עברית אבל לא מספיק, אז הוא היה אומר ‘בעיתה’ – עכשיו זה יתנהל במהלך של ייסורים-תובנה-ייסורים-התעוררות-ייסורים-התעוררות… עד שבסוף, מרוב חוסר אונים מוחלט, יש כניעה. אבל ‘אחישנה’ זה לא כך. ‘אחישנה’ זה ‘אני אחיש את הגאולה אז אתם תתעוררו ללא ייסורים, לא תצטרכו את הייסורים. תתעוררו, תשלטו ב’חטאת’ הזה, בשביל זה אתם פה. זה מה שאתם צריכים להוסיף לעולם. אף ישות בעולם לא יכולה לבחור בתודעה בטוב. כל הישויות האחרות אנוסות לבחור בטוב (ההיררכיות שמעלינו), או בטבעי (החיות שמתחתינו). אף אחד לא עומד בהתרסה מול האלוהות. יש לנו תפקיד כל כך חשוב – אנחנו שותפים לבריאה.

דברים נוראיים קורים עכשיו במדינה שלנו. אני בטוחה שכולנו חווים את זה ככה.

משתתפת – אני לא מפסיקה לחשוב על זה שקורים דברים נוראיים בכל מני מקומות, אבל אני לא יכולה שלא לראות את זה שכמו ‘הדובדבן על הקצפת’, להבדיל. כאן הכל קורה, כמו מרכז היקום או העולם. היו כל מני דברים רעים בכל מני מקומות, אבל עכשיו זה כאן. למה זה כאן? למה זה אצלנו?

אורנה – אנחנו מרכז היקום. למה? כי אנחנו לא עושים את העבודה שלנו. תחשבי על שני האסונות הנוראיים שקרו עכשיו אצל הדתיים החרדיים. תסתכלי גם על זה. אנחנו לא עושים את העבודה שלנו. אני לא רוצה להיכנס לזה, אבל אנחנו לא עושים את העבודה שלנו. אנחנו חושבים שהאור הגיע אלינו בשבילנו – אבל הוא לא בשבילנו. כל פעם שאנחנו חושבים את זה אז קורה בהיסטוריה משהו מזעזע לעם היהודי, לעם ישראל. כל פעם שאנחנו שוכחים מי אנחנו ומה המשימה שלנו. זה באמת מצב מבהיל מאוד.

משתתף – כשאת אומרת שאנחנו לא עושים את העבודה שלנו, אז למה את מתכוונת?

אורנה – אני מתלבטת אם להיכנס לזה, כי זה למשל לא קשור לאנתרופוסופיה. אני יודעת שיש אנשים שלא שמחים כשאני חורגת מדי מתחום האנתרופוסופיה, ואני לא יכולה להגיד ששטיינר אמר שלעם היהודי יש תפקיד. ההפך – הוא אמר הפוך. אני לא מסכימה אתו. אני, הקטנה, יכולה להגיד להגנתי, שהוא לא היה בזמן השואה. מה שהעם היהודי עבר בזמן השואה שינה את פני ההיסטוריה. זה לא 12 שנה שאפשר להשוות אותן למשהו. זה שינה עולמות. אני לא רק חושבת, אני יודעת ואני לומדת – לעם היהודי יש תפקיד והוא לא ממלא אותו. ואם עם ישראל לא ממלא אותו – אז האור לא יכול להגיע. למה שונאים אותנו? כי בתת-מודע של העולם יודעים שאנחנו מעכבים אותם. יודעים שאם אנחנו לא עושים את העבודה אז הם לא יוכלו להתקדם. למה כל כך שונאים אותנו? אין עם ששונאים כל כך.

משתתף – אני מסתכל היסטורית על השאלה למה זה קורה אצלנו, ואני מתחבר לכל מה שאת אומרת, ואני חושב שאנחנו נמצאים במקום שבו נפגשות 3 דתות מונותאיסטיות, וזה בכוונה מכוונת לחלוטין. זו עובדה – האזור הזה היה תמיד אזור נפיץ וכולם ניסו להגיע אליו. יש איזו שסיבה למה ירושלים נחשבת כמרכז. אני גם לא נכנס לזה, כי קטונתי מאוד מאוד. אבל היסטורית אני אומר שיש סיבה לדברים האלה.

אורנה – נכון, ברור. אבל אנחנו צריכים להבין שאין שום דבר שנוצר במציאות החיצונית שאין לו שורש בעולם הרוח. לכן אומר הרשב”י: תיפח רוחם של אלה שמפרשים את התורה כאילו זה סיפור. תיפח רוחם של אלה שלא נכנסים לתוך פנימיות התורה. וזה הדור שלנו. שטיינר, למרות שלא היה יהודי, עשה עבודה מבורכת בתוך סתרי התורה. הוא הוריד כזה ידע, הוא הנגיש כזה ידע לעולם! אבל גם לנו יש מקורות שהנגישו את הידע בשביל הדור שלנו. והאחרון, מי שאני קוראת לו ‘השטיינר של הקבלה’ – זה הרב אשלג. אני עוד רק בעקבים של העקבים של הציפורן הקטנה של הידע. הוא הנגיש את הידע לכל אחד. כי בלי הרב אשלג אי אפשר לקורא את האר”י הקדוש שפירש את הזוהר, וכמובן גם קשה לקרוא את הזוהר עצמו – לפחות לא אנשים מן הישוב, כמוני. זה סתרי סתרים של הסיבות הרוחניות.

ואני אחזור אל מה שאמרתי מקודם, בכל זאת. עם ישראל לא ממלא את התפקיד שלו, ובתת-מודע הקולקטיבי של העולם יודעים שאנחנו מעכבים אותם, כי האור צריך לעבור דרכנו לאחרים. מי שמכיר את מבנה העולמות יודע שיש את הקו הישר שדרכו עובר כל האור, ואחרי זה מגיע אל העיגולים. הקו הישר הוא קו של מידה, קו של אור במידה שהכלי יכול לעשות אתו משהו. אם אנחנו לא עובדים עם הקו הזה, ואנחנו עובדים עם העיגולים – כלומר: אנחנו לוקחים אור מכל מה שאפשר, פריצות אינסופית. אור זה הכל, זה גם השפע של החומריות בעידן המודרני. אם אנחנו לוקחים מכל זה – זאת אומרת שאנחנו לא ממלאים את התפקיד שלנו, ואז העולם לא יכול לקבל את האור שמגיע לו. אנחנו חושבים שזה רק האור שלנו, ומסתגרים לנו בשכונות, ולובשים כל מני בגדים, וחושבים שהאור הזה בשבילנו. וזה לא משנה איזה בגדים – של דוסים, של אנתרופוסופים, בגדים מהמילה ‘בגידה’. אז אנחנו בוגדים ביעוד שלנו ולכן יש כעס בלתי מודע כלפינו, על זה שאנחנו לא עושים את העבודה שלנו. אבל לא אנחנו – כי אנחנו כן עושים. כמו שאתם יודעים, בכיתה – כשילדים מאחרים אז המורה אומרת ‘למה אתם מאחרים’, אבל היא אומרת את זה לאלה שלא איחרו… אז לא אנחנו – אנחנו כן עושים את העבודה. אבל העבודה לא נגמרת. אף פעם לא צריך להתלונן על השמים – למה מביאים לי את הניסיון הבלתי נסבל הזה, אלא תמיד להתפלל שרק יהיה לי כוח לחצות בשלום את הניסיון הזה ולהגיע לעולם תודעה יותר גבוה. כי הכל מדויק – הכל הכל מדויק. גם מה שקורה עכשיו, לצערנו, הוא מדויק. גם האסונות שקרו לחרדים – זה מדויק. אז חבל.

זו הייתה תשובה ארוכה על התפקיד של עם ישראל. שטיינר לא אמר את זה. אני נוטה לא להסכים אתו אם מותר לי. זה בסדר לא להסכים עם הכל, למרות שהוא היה אדם בעל שיעור קומה ועם רוב מה שהוא הביא אני מסכימה, אבל בתחום הזה אני לא מסכימה. גם המורה שלי לא הסכים.

משתתף – האם הרב קוק הסכים איתך, שאנחנו עושים את העבודה?

אורנה – בטח. אנחנו חייבים להביא ‘אור לגויים’. אור לגויים זה לא מין שוויץ כזה, שאנחנו האור לגויים. אנחנו צריכים להביא את האור לגויי העולם. דרך עבודה שאנחנו נעשה על עצמנו – אז יכול לבוא אור גם לאחרים. אנחנו מעכבים את העולם. עיכוב-עקב-יעקב. אור גדול יש בידע הזה.

אני רק רוצה להגיד שבזמן האחרון, מזה כמה חודשים, אני מביאה הרבה תכנים מהקבלה. אני מבקשת שמי שזה מפריע לו יכתוב ליעל, ואז אני אעשה חישוב מסלול מחדש. כי אם אני אראה שזה מפריע אז אני פשוט אפתח שיעור נוסף רק לאלה שכן רוצים. אני מפרה חוזה – זה בעצם לא היה החוזה שלי אתכם. החוזה שלי אתכם היה לדבר רק על אנתרופוסופיה. אז אני מפרה חוזה. לכן אם אתם מוכנים לחדש את החוזה איתי בתנאים אחרים – אז יופי. אם לא – אז נשאר בחוזה הזה ונפתח חוזה חדש במקום אחר. כי אני לא רוצה להפר חוזה. אנשים באו לכאן בידיעה אל מה הם באים, והם מקבלים מיקס של אנתרופוסופיה וקבלה, ולא כולם אוהבים את זה ואני יכולה להבין.

נשתף את הברכה של פרשת השבוע. זו ברכה מאוד מרגשת:

כב וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר.  כג דַּבֵּר אֶל-אַהֲרֹן וְאֶל-בָּנָיו לֵאמֹר, כֹּה תְבָרְכוּ אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:  אָמוֹר, לָהֶם.  {ס}  כד יְבָרֶכְךָ יְהוָה, וְיִשְׁמְרֶךָ.  {ס}  כה יָאֵר יְהוָה פָּנָיו אֵלֶיךָ, וִיחֻנֶּךָּ.  {ס}  כו יִשָּׂא יְהוָה פָּנָיו אֵלֶיךָ, וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם.  {ס}  כז וְשָׂמוּ אֶת-שְׁמִי, עַל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; וַאֲנִי, אֲבָרְכֵם.  במדבר פרק ו’.

אמן.

כל מי שרוצה להיות ישראל – יכול להיות ישראל. ישראל זו מהות. ארץ ישראל היא רצון ישר כאל – ארץ =רצון.

להתראות.

תודה רבה.

print