ביוגרפיה בימי קורונה 80

26.5.2021 – לימוד 80 – זכר ונקבה (מפגש ראשון)

לצפייה בווידאו של הלימוד לחצו כאן

תמלול הלימוד:

היום נפתח עם התמונה של שתי הבריאות. תמונה שפגשנו בכל מני הקשרים, והיום נפגוש אותה בהקשר מסוים. אני מניחה שכולנו מודעים לזה שבספר ‘בראשית’ פרק א’ ופרק ב’ מופיעות שתי בריאות שונות לגמרי של האדם:

כו וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ; בראשית א’

 ז וַיִּיצֶר יְהוָה אֱלֹהִים אֶת-הָאָדָם, עָפָר מִן-הָאֲדָמָה; בראשית ב’

שתי בריאות שונות בתכלית:

בראשונה – האדם הוא צלם אלוהים, בדמות אלוהים.

בשנייה – האדם נברא מהאדמה. עפר מן האדמה.

שתי מהויות שונות לחלוטין של האדם. באחת – צלם אלוהים. בשנייה – עפר מן האדמה.

אפשר להגיד הרבה על שתי הבריאות האלה, והיום נתייחס אליהן דרך הנושא של הבריאה של הגבר והאישה, ובהמשך – בשיעורים הבאים – נתייחס גם לנושא הקרמה של גבר ואישה.

בהסתכלות על שתי הבריאות, אפשר להגיד שהבריאה הראשונה היא כמו תוכנית א’ – התוכנית הראשונית, וגם התוכנית האחרונה. הבריאה הראשונה – בצלם אלוהים – היא המקור שממנו באנו, והיא ה’דגם’ של האדם לפני הנפילה מגן העדן. אבל היא גם העתיד שלנו – היא מה שאנחנו נהפוך להיות יום אחד.

האדם לא תמיד היה מוצק וגשמי כמו שהוא היום.

איך מתחילה הבריאה של האדם? ההתחלה הראשונית היא כמובן הרעיון, ואחרי הרעיון מופיע במקור – בשבתאי קדמון – משהו מאוד ראשוני, היולי לחלוטין, ששטיינר משווה לחום הלב. לאחר מכן האדם מקבל את הזרע של הגוף האתרי שלו בשמש קדומה, ואז את הזרע של הגוף האסטרלי שלו – בירח קדמון, ורק על האדמה הוא מתחיל לקבל את האופי של הגוף הפיזי המוצק כמו שאנחנו מכירים היום, וגם על פני האדמה זה לא קורה מיד. גם על-פני האדמה, בראשית הדרך, שטיינר מתאר את האדם עם מעין גוף נוזלי.

זוכרים את ‘ברבאבא’? ברבאבא יכול לשנות צורות לפי הצורך. שטיינר מתאר שבערך ככה גם אנחנו היינו. לא היינו עם גוף פיזי כזה מוצק כמו עכשיו. תדמיינו גוף ג’לי כזה. בגוף זה לא הייתה את החלוקה שאנחנו מכירים היום לזכר ונקבה. לא תמיד האדם היה מחולק לזכר ונקבה, ולא תמיד צורת הרבייה הייתה כמו שאנחנו מכירים רבייה היום.

רק בתקופת למוריה – אותה אנחנו יכולים להשוות לתקופת סיפור גן העדן – ורק שם נעשתה החלוקה לשני מינים.

“אם כן, יהיה זה האדם עצמו שיביא את צורת העתיד של גופו. ככל שהאדם נעשה יותר ויותר רך, ככל שהוא מפריד עצמו מן החלקים הקשים, הוא מתקרב לעתידו. תבוא תקופה שבה האדם יחיה מעל חלקו הפיסי, כמו בזמנים עברו. מצב זה, שאפשר להשוותו למצב השינה הנוכחי שלכם, יוחלף ע”י מצב אחר, כאשר האדם יהיה מסוגל למשוך את גופו האתרי מתוך גופו הפיסי, לפי רצונו. זה יהיה, כאילו החלק המוצק יותר של האדם, יתהלך כאן למטה, על האדמה, והאדם ישתמש בו מבחוץ כמו בכלי. לא עוד יחיה האדם בתוך גופו, אלא ירחף מעליו. הגוף עצמו, ייהפך לעדין וטהור יותר. כיום זה נראה רעיון פנטסטי, אבל אפשר להיות מודעים בבירור לכך, מתוך החוקים הרוחיים, בדיוק כפי שאפשר לנבא ליקויי חמה וירח עתידיים, מחוקי האסטרונומיה.”

כאן שטיינר מתאר את תמונת העתיד, שהיא גם תמונת העבר אבל באופן אחר: בעבר, בראשית, האדם היה סוג של אנדרוגינוס. תחשבו שאם אין לנו גוף מוצק כמו עכשיו, אז החלוקה למינים, החד-צדדיות הזו לא נראית כמו עכשיו. האדם היה בעל גוף כזה שיכול היה להתאים את עצמו לפי הצורך. האדם גם יכול היה להרבות את עצמו.

איך אלוהים בורא?

משתתף – במילה.

יעל – נכון. במילה. אז תכף נראה לאן האדם עתיד להגיע.

“מעל לכל, יעבוד האדם על כוחות הרבייה; הוא ישנה אותם. אנשים רבים אינם יכולים לשער שאי-פעם יהיה תהליך לידה שונה. אבל כך זה יהיה; תהליך ההריון והלידה ישתנה. תהליך ההולדה וכל מה שעומד בקשר אליו, יעבור בעתיד לאיבר אחר. האיבר שכבר מתכונן להיות לאיבר ההולדה של העתיד, הוא הגרון האנושי. כיום הוא יכול רק לשלח תנודות באוויר, יכול רק למסור לאוויר, את אשר נמצא במילה היוצאת ממנו, כך שהתנודות מתאימות למילה. אבל בעתיד, לא רק מילה תצא החוצה עם הריתמוס שלה מתוך הגרון, היא תהיה מוקרנת ע”י האדם, תהיה חדורה בחומר של ממש. אם היום המילה היא רק גלי אוויר, הרי שבעתיד, הישות הפנימית של האדם, תמונתו שלו, אשר היום נמצאת במילתו, תזרום מהגרון. האדם ינבע מתוך האדם, אדם יביע אדם. וזו תהיה בעתיד לידה של אדם חדש – הוא יבוטא ע”י אחר.

דברים כאלה זורעים אור מוגדר על תופעה בסביבתנו, אשר מדע הטבע אינו יכול להסביר. ההשתנות הזו של כוח הרבייה, אשר שוב יהיה חופשי מיחסי מין. הגרון ייקח את הפונקציות של הרבייה הקודמת. באורגניזם הזכרי, בגיל ההתבגרות, מתרחשת השתנות גם בגרון. הקול נהיה עמוק יותר. זה מראה לכם, באופן ברור, כיצד שני הדברים קשורים זה בזה. האוקולטיזם זורע אור, שוב ושוב, על עובדות של החיים ומאיר תופעות, אשר המדע המטריאליסטי אינו יכול להסביר.”

שטיינר, ‘התאוסופיה של הרוזנקרויצריזם’, הרצאה 13

מה שטיינר מתאר כאן – איך תיווצר הרבייה העתידית ומה צריך לקרות בשביל זה?

משתתפת – הרבייה תעשה ע”י דיבור. המילה תהפוך לחומר.

יעל – זה חומר, אבל לא חומר כמו שאנחנו מכירים כיום. זה לא שהאדם יוליד אדם מתוך הפה, זו לא רבייה פיזית כמוכר לנו היום. אבל זה נכון – אדם יביע אדם. דרך המילה, דרך הגרון, ייוולד אדם. יש לנו רמז לזה בתוך השמות של האיברים. איך קוראים לאיבר הגרון?

משתתפות – צוואר.

יעל – נכון. ומאיפה תינוקות נולדים?

משתתפות – מצוואר הרחם.

יעל – אנחנו רואים שבתוך השפה כבר יש רמז לזה. את צוואר הרחם יחליף הצוואר של הגרון, מתוכו ייוולד האדם. מה צריך לקרות לנו, עפ”י מה שקראנו, כדי שנגיע למצב כל כך גבוה ומפותח? הרי ברור לכולנו היום שאני מדברת ויכולה להגיד “ויהי לי תינוק קטן” ועדיין לא יהיה לי תינוק. אז מה צריך לקרות עבור זה?

משתתף – אנחנו צריכים להשתחרר מהגוף הפיזי במידה מסוימת. הגוף הפיזי יהפוך להיות הגוף האתרי. מה שהיום האתרי – הוא יהיה האתרי.

יעל – אנחנו יודעים שככל שאנחנו עולים בהתפתחות אנחנו בעלי גופים אחרים. למשל למלאכים אין גוף פיזי. הגוף הכי נמוך שלהם זה הגוף האתרי, והגוף הכי גבוה שלהם הוא רוח העצמיות. גם אנחנו נגיע לזה כשנגיע ליופיטר – לפלנטה הבאה באבולוציה.

זה ברמה הפיזית: ברמה הפיזית אנחנו צריכים להגיע למצב שהגוף הכי נמוך שלנו יהיה מעודן יותר. אבל מה צריך לקרות לנו כדי שזה יהיה נכון גם ברמה יותר מהפיזי? מה צריכה להיות ההתפתחות שלנו?

“ככל שהאדם נעשה יותר ויותר רך, ככל שהוא מפריד עצמו מן החלקים הקשים, הוא מתקרב לעתידו” – אמרנו שהאדם לא תמיד היה כל כך מוצק. לא תמיד היה עפר מן האדמה. לא תמיד הוא תאם לבריאה השנייה, לפיה אנחנו כל כך מוצקים.

מה זה אומר להפריד את עצמנו מהחלקים הקשים? מה החלקים הקשים שלכם? מה הם החלקים הגסים? אנחנו למעשה צריכים לעבור תהליך של התעדנות.

כל דבר שמופיע בפיזי – מאחוריו קיים תהליך רוחני. כמו שבתיאור שבתאי קדמון אנחנו רואים  שמאחורי החום יש אקט של הקרבה. כך גם מאחורי המים יש אקט של ויתור, וכיו”ב. אם אנחנו מופיעים בצורה כל כך מוצקה – סימן שגם מאחורינו יש משהו גס, מוצק, עבה. יש בנו התעבות של הרוח למשהו מאוד חומרי. זה אומר שגם משהו בנפש שלנו הוא גס ועבה. הגוף הפיזי הוא ביטוי של הרוח.

בשביל לחזור להיות אדם שלם, ההתפתחות כרוכה בתהליך של התעדנות, השלה של החלקים היותר קשים, יותר נוקשים. נחבר את זה לביוגרפיה שלנו ונשאל:

מה החלקים הקשים, הגסים, שאתם צריכים להשיל ולעדן? אולי אתם מרגישים שכבר עידנתם?

משתתפת – תקיעויות. תאוות של הנפש, שקשורות לחושים ולדברים שאנחנו מקבלים מהעולם הזה, מהעולם הפיזי. לי יש הרבה.

משתתף – אני מניח שגם מה שנקרא היום כגופים פיזי-אתרי-אסטרלי, גם הם עצמם כנראה השתנו. אם ההרגלים נמצאים בגוף האתרי, ואני אמור לשנות או להשתחרר מהם, או מחלקם לפחות, ועדיין מתואר שהגוף האתרי יהיה קיים בצורה אחרת – אז גם המהויות עצמן משתנות. אני אמור להשתחרר מההרגלים שכובלים אותי, שבסופו של דבר באים לידי ביטוי בגוף הפיזי. השינוי הוא לא להשתחרר מהגוף הפיזי, אלא המהות עצמה של הגופים תשתנה.

יעל – הגופים שלנו לא ישתנו מבחוץ. הגופים שלנו ישתנו מבפנים – כשאנחנו נשתנה. איזה הרגל היית רוצה להסיר, הרגל שאתה מרגיש שהוא נוקשה ונדרש להגמיש ולרכך אותו?

משתתף – אולי ביקורת מסוימת, או הצורה שאני מפעיל דברים.

יעל – תחשבו על השאלה: מה אני צריכה לרכך, לעדן. זה יכול להיות גם המילים שאנחנו משתמשים בהם, אולי הזהויות וההזדהויות שלנו, אולי גם האופן שאני נעה בעולם, האופן שאני מגיבה לסביבה, במה אני משקיעה את האנרגיה שלי. יש לזה הרבה ביטויים.

לגבי הידע על התקופות – בבקשה לא להיבהל מהשמות. מי שלא מכיר יכול רק לחשוב על למוריה כתקופה הרבה יותר קדומה משלנו, שבה האדם היה בעל מהות שונה לגמרי ממה שהוא היום. בתוך התקופה הזו התחילו להיווצר המינים.

נראה עכשיו איך נוצרו המינים, וגם מה התפקיד של זה. אמרנו שהיווצרות המינים קשורה לתהליך של התעבות, קשורה לזה שהפכנו להיות עבים וגשמיים יותר, ועכשיו נראה מה התכלית של זה.

על אף שכלפי חוץ אנחנו נדמים/מופיעים כגבר או כאישה, למעשה בתוכנו אנחנו מכילים את שני המינים. יונג דיבר על הדבר הזה בתור אנימה ואנימוס, אבל לא דיבר על זה ברמה הפיזית, במבנה של האדם. הוא אמר שבתוך כל אחד מאתנו יש אלמנטים גבריים ונשיים. היום זה גם מקובל לדבר על זה שלגבר יש פן נשי, ולאישה יש פן גברי. בסופו של דבר מדובר על איכויות.

שטיינר מתאר שבפועל, בתוכנו, בתוך כל אחד מאתנו: בתוך כל גבר יש גם אישה, ובתוך כל אישה יש גם גבר, ולא רק ברמה התיאורטית:

“שכן הנפש הינה זכר ונקבה כאחת והיא נושאת בחובה את טבעם של שני המינים. היסוד הגברי שבה קשור למה שמכונה רצון ואילו היסוד הנשי – למה שמכונה דמיון.

תוצאת היווצרותה החיצונית של האדמה היתה, שהגוף קיבל צורה חד-צדדית; גוף הזכר נטל צורה שעוצבה על ידי יסוד הרצון וגוף הנקבה, לעומתו, נשא את חותם הדמיון. כך קרה שהנפש הדו-מינית, זכר ונקבה, השתכנה בגוף חד-מיני, זכר או נקבה. במהלך ההתפתחות קיבל הגוף צורה שהוכתבה על-ידי הכוחות הארציים החיצוניים, כך שהיה זה בלתי אפשרי עוד עבור הנפש להזרים את כל האנרגיה הפנימית שלה אל תוך הגוף. היה על הנפש להשאיר משהו מאנרגיה זו בתוך עצמה, והיא יכלה להניח רק לחלק ממנה לזרום  אל תוך הגוף.”

עוד לפני שנראה איך בדיוק הישות שהייתה דו-מינית הפכה לחד-מינית, נראה בתיאור דבר מעניין: שטיינר מתאר שתי איכויות, שהאחת קשורה לאיכות הנקבית והשנייה קשורה להיווצרות של האיכות הגברית.

למי שיש קושי עם החלוקה כדבר סטראוטיפי, אז זה חשוב לציין שאנחנו מדברים על האיכויות, ואומרים שבכל אחד מאתנו קיימות שתי האיכויות. אני מניחה שכולנו נסכים שיש הבדל בין איכויות גבריות ואיכויות נשיות. שטיינר מתאר שתי איכויות. איזה איכות לדבריו מאפיינת ומעצבת את הישות הגברית – הרצון. ואת האיכות הנשית? – הדמיון.

מה זה רצון ומה זה דמיון, ומה אתם מוצאים אצלכם? האם זה מסתדר לכם שרצון מייצג איכות גברית, ודמיון – איכות נשית?

משתתף – רצון הוא פעילות החוצה. הדמיון הוא פעילות כללית. הרצון הוא יותר ארצי, והדמיון – רוחי. בנוסף, הרצון הוא יותר לעתיד, והדמיון קשור לעבר בהיבט מסוים.

יעל – לגבי העבר והעתיד אני לא בטוחה שאתה צודק. דמיון לאו דווקא קשור לעבר כי הוא קשור גם לאימגינציה, ואימגינציה יכולה להביא אותנו גם לעתיד. ואכן, זו איכות יותר רוחית שפועלת פחות החוצה.

האם זה מתחבר לכם לאיכות גברית ונשית? בעיני כן, ואנחנו יכולים לראות את זה אפילו במבנה הפיזי. בקבוצת הקרמה למדנו את הנושא הזה וראינו שהופעת האיכויות האלה לא תמיד קשורה באופן ישיר להתגשמות שלנו כגבר או אישה בפועל. איזה איכות אתם מרגישים שהיא יותר פעילה ודומיננטית אצלכם?

משתתף – אני יכול להגיד שאצלי האיכות של הדמיון הרבה יותר פעילה מאשר איכות הרצון. לגבי איכות הרצון, בעיני רצון הוא כמו וקטור שיוצא החוצה, חץ, ואילו הדמיון הוא יותר סטטי, אולי דו-ממדי, כמו תמונה, גלויה.

יעל – זו שאלה מעניינת. רצון בהחלט הולך לכיוון מסוים, וזו פעילות, כפי שאנחנו תופסים ‘רצון’ באנתרופוסופיה. הוא אוסף את האנרגיה לכיוון אחד. ואילו בדמיון יש אנרגיה יותר אמורפית, יש לה פחות צורה, היא פחות מוגדרת.

משתתף – אצלי הרצון יותר חזק. כאיכויות, לדעתי זה גם עניין של מינון. לכן אנחנו כל כך שונים. זה לא שיש לי את שניהם באותה מידה אלא עצם המינון יוצר את הרב-גוניות האינסופית הזו. דבר שני, הייתי מתאר את הדמיון בין האמצע למעלה: הוא מקבל את ההשראה, את חוכמת העולם, ומתבונן עליה בספקטרום יותר רחב ולכן הוא לא פעולה מאוד מוגדרת. הוא התבוננות, ואין בה את המעשה המוחלט שאומר ‘ככה זה נכון’.

יעל – אמרת שאצלך הרצון יותר חזק. בוודאי שיש בנו מהכל, ובתקופות שונות באופנים שונים, ועדיין אנחנו רואים שבכל זאת אנחנו יודעים להגיד על עצמנו מה האיכות הדומיננטית יותר.

משתתפת – מרגישה שהרצון שלי לא מאוד חזק, לא מאוד פעיל. לפעמים עד שאני כבר רוצה לעשות משהו, עד שאני חושבת איך ומה אני אעשה אז מישהו לידי כבר עשה את זה.

“אם נלך הלאה עם הרשימות האקשיות, מתברר גם ההמשך.

בתקופה קדומה מסוימת מופיעות לפנינו צורות אנושיות כשהן רכות, גמישות ושונות לגמרי מאלה שבאו אחריהן. הן נשאו בתוכן עדיין את תכונות הגבר והאשה במידה שווה. במשך הזמן מתעבות ומתקשות הסובסטנציות החומריות והגוף האנושי מופיע בשתי צורות. האחת מתחילה להידמות לצורת הגבר המאוחרת יותר והשניה לזו של האשה. בטרם הופיע שוני זה יכול היה כל יצור אנושי לייצר יצור אנושי אחר מתוכו-הוא, בתוך הגוף האנושי עצמו. על-ידי כך שנעשה זכר או נקבה, איבד הגוף את אפשרות הרבייה העצמית והוא צריך לפעול ביחד עם גוף אחר כדי ליצור יצור אנושי חדש.

ההתחלקות למינים מתרחשת בעת שהאדמה נכנסה לשלב מסוים בהתעבותה, והתעבות החומר בלמה חלק מכוח הרבייה. אותו חלק מכח הרבייה שנותר פעיל, זקוק להשלמה חיצונית באמצעות הכוח הנגדי של אדם אחר, אולם הנפש חייבת להשאיר בקרבה חלק מן האנרגיה הקדומה הזו, בגבר כבאשה; כמות זו של אנרגיה מופנית עתה לפנימיותו של האדם. אין ביכולתה להגיח החוצה ולכן היא נתונה לרשותם של איברים פנימיים.

וכאן מופיעה נקודה חשובה בהתפתחות האנושות. לפני כן לא יכול היה מה שמכונה רוח, כוח החשיבה, למצוא מקום בתוך האדם, משום שיכולת זו לא היתה מוצאת איברים מתאימים להפעלת כישוריה. הנפש הפנתה את כל האנרגיה שלה כלפי חוץ, כדי לבנות את הגוף. אולם עתה יכלה האנרגיה של הנפש שלא היתה בפעילות חיצונית, להתקשר עם האנרגיה הרוחנית, ובאמצעות קשר זה התפתחו בגוף אותם איברים שהפכו את האדם בתקופה מאוחרת יותר לישות חושבת.”

נסביר קצת מה נאמר, כי זה דבר מרתק: מצד אחד – מבחוץ, הפכנו מוגבלים יותר, הפכנו לחד-מימדיים וחד-מיניים, ואנחנו גם זקוקים לאדם אחר, שגם לזה יש תפקיד משמעותי שנדבר עליו בפעם אחרת. אבל מה קורה באותו זמן מבפנים?

משתתפת – יש אנרגיה שנותרה משוחררת, חופשיה.

יעל – כן. זו למעשה אנרגיה אתרית. כשאנחנו נולדים, האנרגיה האתרית שלנו – כוחות החיים – מופנית בכל זמן למטרה אחרת:

בשביעון הראשון – האנרגיה של כוחות החיים מופנית לבניית הגוף הפיזי.

בשביעון השני – עם הלידה של הגוף האתרי מתפתחת יכולת החשיבה, שלא הייתה קודם. בשביעון השני יש יכולות חשיבה חדשות, והן קשורות לכוחות האתריים.

בגיל 12, שמקביל למה שקראנו פה – מה מתרחש?

משתתפת – ההבחנה בין בן לבת, בין זכריות לנקביות.

יעל – נכון, ומבחינת הכוחות האתריים, בגיל 12 הכוחות האתריים מתפצלים: חלקם עולים למעלה לחשיבה ומתפתחת חשיבה מופשטת שלא הייתה לפני כן, וחלק מהכוחות האתריים מופנים למטה – אל הרבייה, אל המערכת המינית. אפשר לראות את הפיצול הזה, והוא זה שיוצר את הפיצול בין זכר לנקבה: ברגע שהכוחות יורדים למטה אל מערכת המין, אז גם מתחילה חוויית ההבחנה בין המגדרים. זה לא שהיא לא הייתה קודם, אבל לפני כן יש הרבה פחות תשומת לב ועיסוק לזה.

כך אנחנו רואים במיקרוקוסמוס – בגיל 12 – את התמונה של מה שהתרחש בלמוריה. שטיינר מתאר שאותה אנרגיה אתרית שנותרה משוחררת וחופשיה לדבר חדש – את אותה אנרגיה זו הרוח יכולה להפרות, והופכת בעזרתה את האדם לישות חושבת, ישות בעלת חשיבה מופשטת. זו היכולת שמבחינה את האדם משאר הממלכות. אפשר לראות את זה בטבע, בחיות מאוד נמוכות כמו רמשים, רכיכות, שיכולים להרבות את עצמם. אצל החיות שאינן מפותחות זה מתקיים. לא אצל יונקים ובעלי כנף, אלא אצל החיות שהן יותר נמוכות – הן יכולות להרבות את עצמן. גם בטבע אנחנו רואים הבדל בין החיות המפותחות יותר, אצלן הרבייה היא דרך הזדווגות והרביה היא דו-מינית, לעומת חיות פחות מפותחות, שאצלן אין יכולת חשיבה או למידה, וגם הרבייה תהיה חד-מינית.

מצד אחד האדם הופך להיות יותר מוגבל ויותר חד-צדדי, ובו זמנית הוא הופך להיות ישות חושבת – מפתח יכולת חשיבה, שהיא גם זו שתוביל אל היכולת לתודעה עצמית. בלי זה לא הייתה לנו יכולת של תודעה עצמית.

בהמשך שטיינר אומר שבתוך כל אחד מאתנו: הגוף הפיזי הוא של המין האחד, ואילו הגוף האתרי הוא של המין הנגדי. זאת אומרת ש: לי כאישה יש גוף אתרי זכרי, ואת הגוף האתרי הזכרי שלי – אותו הרוח מפרה. בגוף האתרי של הנשים אנחנו גברים, ובאותו אופן – אצל הגברים הגוף האתרי הוא נקבי. אנחנו מכילים את שני המינים – אנחנו בעצם שלמים! במהות שלנו אנחנו גם גבר וגם אישה, יש לנו את כל האיכויות.

את הנושא נמשיך בשיעורים הבאים, אבל לקראת הפעם הבאה אני מזמינה אתכם לחשוב:

  1. איזה איכויות יש בי – איזה איכויות זכריות, ואיזה איכויות נקביות, ומה הייתי רוצה לחזק או להחליש?
  2. לנסות להיזכר באירוע מגיל 12, שבו חוויתי את החוויה של הפיצול: גם הפיצול בין עליונים לתחתונים, וגם הפיצול בין המינים. מתוך חוויית הפיצול נולדת ההגדרה העצמית, אבל בשלה הזו נתמקד בחוויה של הפיצול עצמה.

משתתף – יש לי שאלה: מה שאנחנו נוטים לקרוא לו היום כאיכויות גבריות או נקביות, האם אנחנו מבלבלים את היוצרות?

יעל – לא, אנחנו לא מבלבלים את היוצרות. אנחנו רואים בתקופה שלנו שיש הפרדה הרבה פחות ברורה. יש לזה צדדים גבוהים וצדדים נפולים, ולא נכנס לזה עכשיו, אבל הגבולות שמטשטשים זו פעילות שקשורה לזה שההתפתחות שלנו מתקדמת, ויום אחד נגיע למקום אותו תיארנו – המקום שבו שוב לא יהיו שני מינים. המצב כיום בו נשים יותר מחוברות לאיכויות הגבריות שלהן וגברים יותר מחוברים לאיכויות הנשיות שלהם – זה קשור דווקא להתפתחות. יכול להיות שבמובנים אחרים יש גם בלבול של היוצרות. זה נושא גדול שכדאי לחשוב עליו.

אם בגיל 12 אנחנו חווים את הפיצול, אז גיל 49 – גיל שיחרור עבדים – הוא גיל בו אנחנו אמורים להתגבר על ההפרדה בין המינים, להתגבר על הפיצול ולהגיע אל המהות השלמה שלנו. המהות השלמה שלנו היא שאנחנו לא גבר ולא אישה. זה לא אומר שאני אתחיל להתלבש כמו גבר או להפך, וזה לא אומר שאאבד את האיכויות הנפשיות שלי, אלא אומר שאני פחות אהיה מזוהה איתן. אבל לפני שנדבר על השחרור, נתמקד היום בחוויה של הפיצול: איפה פגשתם אותה, והאם יש אירוע מגיל 12 שאתם זוכרים, ואם לא אז אפשר להיזכר בתקופת הנעורים אם הופיעה שם חוויית פיצול.

print