ביוגרפיה בימי קורונה 81

2.6.2021 – לימוד 81

לצפייה בווידאו של הלימוד לחצו כאן

תמלול הלימוד:

את המפגש היום נקדיש לאחד ההיבטים שקשורים לתקופה האחרונה שאנחנו עוברים. הנושא הזה מעסיק אותי הרבה, בעיקר במחשבה ופחות ברגש – תקופה של מתחים ושסעים, אלימות ושנאה, פחד. זה מעורר מחשבות ושאלות מן ההיבט הרוחני: מה קורה כאן? ההתבוננות היא התבוננות שאינה מן הנפש ואינה מתוך הפחדים, אלא מנקודת מבט גבוהה יותר על ההתרחשויות: מה מדע הרוח דורש מאתנו כתגובה, כפעולה או כהכנה? מה אנחנו צריכים לעשות – האם יש איזושהי פעילות שאנחנו נדרשים אליה – פעילות פנימית ולא חיצונית? אין לי שום דבר נגד פעילות חיצונית – הפגנות, מפגשים וכו’, אבל השאלה שאני מעלה היא מה אמור להתרחש בתוכנו כמענה למה שקורה.

נקרא שיר של יהודה עמיחי:

ראי אנחנו שניים מספרים / יהודה עמיחי.

רְאִי, אֲנַחְנוּ שְנַיִם מִסְפָּרִים,

עוֹמְדִים יַחְדָּיו וּמִתְחַבְּרִים

אוֹ מִתְחַסְּרִים, כִּי סוֹף-סוֹף הַסִּימָן

מִשְתַּנֶּה מִזְּמָן לִזְמָן.

הָיָה קָשֶה כָּל-כָּךְ עַד שֶהִגַּעְנוּ

לַעֲמֹד יַחְדָּיו, וְגַם יָדַעְנוּ

כְּפָלִים שֶל אֹשֶר, גַּם שְבָרִים,

כַּאֲשֶר יִקְרֶה לְמִסְפָּרִים.

גַּם עַתָּה, תַּחְתֵּנוּ, הָעוֹלָם קַו שֶבֶר –

אַל תִּירְאִי, הַבִּיטִי אֵיךְ מֵעֵבֶר

לְאוֹתוֹ הַקַּו פָּרַח לָנוּ עַכְשָו

הַמְּכַנֶּה הַמְּשֻתָּף.

אם זה המסע שלנו מן השבר אל המשותף, וזה מסע רוחני, בואו נראה מה אנחנו נדרשים כדי להיות במסע הזה. נתחיל מהסתכלות על ההיסטוריה. גם אלה שאהבו ללמוד היסטוריה, וגם אלה שנאלצו לכך: באיזה אופן אנחנו מתייחסים אל ההיסטוריה?

משתתפת – מלחמות בעיקר.

משתתפת – פילוסופיה, הוגי דעות ואיך הם השפיעו, מאריסטו ועד היום.

משתתף – תאריכים ואירועים.

יפה – אנחנו יכולים לראות שם איזה פירות תרבותיים הביאו עמים מסוימים: מחשבות, פילוסופיות, יצירות ספרותיות. אנחנו יכולים לראות אימפריות שקמו ונפלו, תרבויות שהתקיימו ונעלמו, אבל המתנות התרבותיות והרוחניות שלהן נשארות. אנחנו יכולים להסתכל על הרצף הזה כרצף אקראי: חוקרים יכולים לשער למה האימפריה הרומית עלתה ולמה היא ירדה, למה תרבות פרס עלתה ולמה היא ירדה – כל מני סיבות שאפשר לתת. מדע הרוח האנתרופוסופי מסתכל על ההיסטוריה, אבל בצורה אחרת:

אם היה אורח מכוכב אחר מגיע לכאן, נכנס לבית ספר, ורואה כיתות כיתות, ובשנה מסוימת התלמידים בגיל הזה נכנסים לפה ובגיל אחר נכנסים לכיתה אחרת – הוא יכול היה לחשוב שזה אקראי: מי אמר לך ללכת לכיתה הזו או האחרת? אם הוא לא מבין שהילד צריך להיות בכיתה א’, ואח”כ בכיתה ב’, ואח”כ בכיתה ג’, על מנת להגיע גם לאוניברסיטה – אם הוא לא מבין שיש איזשהו הגיון בחלוקה הזו לכיתות ולתכנים שהילדים לומדים בכל כיתה – אז הוא חושב שזה אקראי: הוא לא רואה את הרצף, ולא מבין את הנחיצות של הדירוג הזה. אני לא כאן על מנת להלל את מערכת החינוך, אלא כדי לציין שזה מה שעומד בתשתית החלוקה לכיתות, לתכנים לפי מה שילמדו בכל כיתה, ואיזה כישורים אנחנו צריכים להקנות לילד בכיתה א’ כדי שהוא יצליח לעלות ולהמשיך לכיתה ב’, וכן הלאה.

באותו אופן מדע הרוח מסתכל על התרבויות: לא בתור תרבות שהיה לה צבא, ומזל וחוכמה אתה הם הצליחו לכבוש, אלא בהסתכלות כ’בית הספר הגדול של הקוסמוס’, בו כל תרבות אמורה להיות ה’כיתה’ שדרכה האנושות עוברת. כל פעם הייתה תרבות מסוימת שהכשירה באנושות משהו שהיה נחוץ להתקדמות של האנושות. נקודת המוצא היא שהעולם עצמו נמצא בהתפתחות והתקדמות כל הזמן, הן אצל האדם והן בעולמות העליונים. אצל האדם – לא רק בהתפתחות הפיזית ואיך שאנחנו נראים היום לעומת איך שנראה האדם פעם, אלא במדע הרוח אנחנו מתכוונים להתפתחות של התודעה. במסע, בביה”ס של האנושות, אנחנו עוברים מתודעה חלומית – תודעה של ילד, של תינוק, של אדם בראשית דרכו – אל תודעה יותר ערה. כל שלב מכין את האדם לדרגה נוספת של תודעה גבוהה יותר.

מה פירוש ‘תודעה גבוהה יותר’? מי היו האנשים שנמצאים ביננו ויכולים היו להגיע לתודעה גבוהה יותר? איך הם נקראו?

משתתפים – נביאים. מתקדשים.

יפה – נכון. אלו אנשים שהיו חיים ביננו, נראים כמונו, ובכל זאת היה להם משהו שהיה משוכלל יותר, גבוה יותר, משאר בני האדם. בהקבלה דרך החושים אפשר להגיד שכולנו יכולים להקשיב ליצירה מוסיקלית, אבל מי ישמע אותה בצורה מדוייקת ועשירה יותר?

משתתפת – מי שבעצמו מוזיקאי ומנגן.

יפה – נכון, מי שבעצמו מוזיקאי, מי שלמד, מי שאימן את האוזן שלו שעות על גבי שעות, ימים על גבי ימים, ושנים על גבי שנים, לשמיעה מדויקת יותר. זה אימון, ואנחנו יכולים לאמן את האוזניים שלנו לשמיעה עשירה יותר, ואנחנו יכולים לאמן את העיניים שלנו להתבוננות בתמונה במוזיאון באופן שהאחר שלא אימן את עצמו לא יוכל להתבונן, על אף שאנחנו יכולים לראות את אותו הדבר.

באופן שבו אנחנו יכולים להכשיר את החושים שלנו להיות יותר מעודנים ולהבחין בפרטים שהאחר לא מבחין בהם, כך גם לגבי התודעה הרוחית של עולמות עליונים – אנחנו יכולים להכשיר את היכולת להבחין בידע רוחני או באמת שנמצאת שם כרגע ולא ידענו או לא היינו יכולים לראות אותה עד כה.

התקופות האלה נקראות תקופות תרבות. באנתרופוסופיה הן מסודרות כך:

טבלת תקופות התרבות

התקופה הראשונה היא התקופה ההודית, אח”כ פרס, אחריה מצרים ובבל, שברקע שלה נמצא גם העם העברי, אחריהן התקופה שאנחנו מרגישים יותר קרובים אליה – תקופת יוון ורומי, ואחריה הגיעה התקופה שלנו. התקופה שלנו התחילה במאה ה-15 ותסתיים ב 3573 לספירה. לפי מדע הרוח, נפגש באינקרנציה נוספת עד אז.

כל שלב כזה מכין אותנו לשלב הבא בהתפתחות האנושות. התקופה שלנו, מבחינת השלב שאנחנו נמצאים בו – איזה שלב אנחנו נמצאים בתודעה שלנו?

משתתפת – נפש התודעה.

יפה – מהמאה ה-15 ועד 3573 זו תקופת נפש התודעה. זהו שלב גבוה יותר מהשלב המוקדם יותר שהיינו בו, שנקרא נפש התחושה. השלב הבא אליו נעבור יהיה רוח העצמיות.

אנחנו נמצאים בתקופה מסוימת בה אנחנו לומדים את מה שאנחנו צריכים ללמוד לאורך התקופה, אך בו זמנית אנחנו מכינים את עצמנו לתקופה הבאה. כמו ילד שלומד לזחול: הוא חייב לרכוש את המיומנות של הזחילה, אבל בו זמנית הוא גם לומד את מה שישרת אותו בשלב הבא של ההתפתחות שלו. זה כך בכל לימוד: אני לומד את מה שאני צריך עכשיו, אבל אני גם מכין את עצמי לשלב הבא ומה שהוא יביא איתו.

ההבדל הוא שאנחנו נמצאים בתקופה שאם האדם לא יכין את עצמו, מתוך עצמו, בתודעה ערה – אז זה כבר לא יקרה. כבר לא יינתן לו, והוא ייעצר, יישאר, וזו תהיה נסיגה לאחור מבחינת הפוטנציאל האנושי שאליו הוא יכול להגיע.

תקופת נפש התודעה היא התקופה החמישית ברצף של התקופות, והיא אמורה להכין אותנו לתקופה השישית. מה יש היום, שאנחנו עדים לו, שקורה בין בני האדם, שעליו אנחנו צריכים להתגבר ולהכין את עצמנו לתקופה הבאה?

היכולת הבאה שתתפתח בנו תלויה במה שנבחין אם נדע מה קורה בעולם. מה הם הכוחות שפועלים היום בעולם, שרוצים להסיג (מלשון נסיגה) את האנושות אחורה?

התופעה הבולטת ביותר שאנחנו יכולים להצביע עליה – השורש שלה הוא ההפרדה והנבדלות שמנסים להכניס ביננו לבין האחר, וביננו לבין עולם הרוח. שתי תנועות גדולות וקשות פועלות היום על האנושות:

האחת, המשך המגמה שבעבר הייתה הכרחית והיא – ניתוק האדם מעולם הרוח. ירידה יותר ויותר אל המטריאליזם ואל המדע.

השנייה, המגמה להכניס את כל המפריד והמבדיל ביננו לבין האחר.

במקום להגיע אל מה שממנו הגענו בתחילת הבריאה – שכולנו בצלם אלוהים והאל המאחד. הכוחות שלא רוצים שנגיע מחדש אל המקום הזה מכניסים קנאה, שנאה, תחרות, שיסוי, הפרדה ביננו לבין האחר. אלו כוחות מאוד קשים עובדים עכשיו עלינו. על הכוח הזה אנחנו אמורים להתגבר, מתוך תודעה ומתוך עירות, על מנת להגיע אל מה ששטיינר מכנה ‘אהבה רוחנית’. לא אהבה לוציפרית שאומרת ‘בואו נאהב זה את זה’, אלא אהבה רוחנית. האם אני יכול לראות את האחר כמו שהוא, ולא לרצות לסלק אותו, להרוג אותו, להשמיד אותו. היו ביטויים קשים מאוד בתקופה האחרונה – בזמן המלחמה ובזמן המתחים שהיו כאן בארץ. ביטויים של קונפליקט כל כך קשה, שאי אפשר לשאת את האחר.

מה אנחנו כתלמידי מדע הרוח נדרשים לעשות – על איזה מיומנויות אנחנו נדרשים להתאמן כדי שכבר נכין את הזרעים שלנו היום פה בתוך עצמנו, והם אלו שיובילו אותנו ואת האנושות לשלב הבא. כל מה שאנחנו עושים בתוך עצמנו – הוא לא נשאר בתוך עצמנו. הוא מקרין החוצה.

אשתף קטע מתוך מאמר של שטיינר שנקרא בשם הזה: ‘הכנה לתקופה הפוסט אטלנטית השישית’. נראה על מה הוא מצביע. ב’כיתה’ הבאה של האנושות – מה אנחנו נדרשים להיות שם, שאם לא נכין את עצמנו לא נוכל לעלות לשם, נשאר מפגרים. כמו שיש ישויות אחרות שנשארו מאחור, כך גם אנחנו עלולים להיות מפגרים.

הוא מצביע על 3 מגמות, 3 תכונות מוסריות נעלות, שככה תראה התקופה הבאה של האנושות, ולשם אנחנו אמורים להכין את עצמנו. זה כמו ‘מכינה’, שם אני אמור ללמוד מה יש שם, כדי שאתחיל כבר עכשיו לפתח את הכלים לתקופה הבאה. דיברנו על זה שכל תקופה מראה לנו מה מתפתח עכשיו ולאן אנחנו צריכים ללכת, ועכשיו נראה מה יש בתקופה השישית שאליה אנחנו צריכים לשאת עיניים ולפעול מבפנים:

“תקופת התרבות הפוסט-אטלנטית הראשונה, התקופה ההודית, צריכה היתה להכין את תקופת התרבות הפרסית. זו האחרונה חייבת היתה להכין את התקופה המצרית-כשדית וכו’. על תקופתנו, התקופה הפוסט-אטלנטית החמישית, להכין את תקופת התרבות השישית. תפקידנו במדע הרוח אינו רק לרכוש לעצמנו את אוצרות הרוח למען חיי הנצח של נפשותינו, אלא גם להכין את התוכן של תקופת התרבות השישית. ..

קווים רבים של התקופה השישית יהיו שונים לחלוטין מאלה של התקופה החמישית שלנו. ניתן להזכיר כאן שלושה קווים אופייניים, שעלינו לשאתם בלבבותינו למען תקופת התרבות השישית, שכן תפקידנו הוא להכינם למענה. בימינו חסרה החברה האנושית אותו כושר שבתקופה השישית יהיה אופייני לאותם אנשים אשר יגיעו אל מטרת ההתגשמות של אותה תקופה, ואשר לא נכשלו בה. אכן, זוהי תכונה שלא תהיה ברשותם של אלה בתקופה השישית, שנשארו בדרגת פראים ברבריים. “

מי שלא הכין את עצמו, מי שלא התעדן ולא תרבת את עצמו, נשאר שלב אחד מאחורה. זו הסכנה – שאם לא נכין את עצמנו נשאר אחורה, מחוספסים, ולא נגיע לשלב הבא.

נראה מהו המאפיין הראשון של תקופת התרבות הבאה, שאנחנו כבר יכולים להתחיל לחוש או להתאמן על זה כבר היום:

“אחד מהקווים האופייניים החשובים ביותר של האנשים שיחיו אז על האדמה – בשיאה של התקופה השישית – ימצא את ביטויו כתכונה מוסרית מסוימת. אדם בן זמננו, מן ההכרח שנפשו תהיה בעלת מבנה עדין מאוד כדי שיכאב באמת את כאבו של אדם אחר המצוי בתנאים פחות טובים משלו בעולם הזה. נכון הדבר, שאנשים בעלי נפש עדינה יותר כואבים את הסבל שהינו נחלת רבים בעולם – אך כל זה אמור רק לגבי אנשים רגישים ביותר. בני האדם בשיאה של תקופת התרבות השישית ירגישו כאבים שאינם דומים לאלה שמרגישים בימינו כלפי עוני, סבל ומצוקה בעולם, אלא שאנשים אלה ירגישו את הסבל של הזולת כסבלם-הם. אם יפגוש מישהו באדם רעב, כי אז יחוש את הרעב אל תוך גופו-הוא, ובמידה כה חריפה עד שרעבונו של האדם הרעֵב יגרום לו סבל ללא נשוא. הקו המוסרי האופייני המרומז כאן הוא, שאושרו של הפרט בתקופה השישית – שלא בדומה לתנאים בתקופתנו החמישית – יהיה תלוי לחלוטין באושרו של הכלל. כשם שבימינו מצבו התקין של כל אחד מאברי גופנו תלוי במצבו התקין של הגוף כולו, וכאשר הגוף אינו בקו הבריאות אין ביכלתו של האיבר היחיד למלא את תפקידו כראוי – כך בתקופה השישית תאחז תודעה משותפת באנושות המתורבתת, ובדרגה גבוהה בהרבה מזו שבה חש האיבר היחיד את בריאותו של הגוף כולו. האדם הפרטי ירגיש את סבלותיו, עניו, מצוקתו או אושרו ועושרו של הכלל. זהו הקו המוסרי הנעלה הראשון שיאפיין את האנושות המתורבתת של התקופה השישית.”

כאן השאלה היא: באיזו מידה אני, וכל אחד כאן מאתנו, חש את הסבל של האחר? באיזו מידה הסבל של האחר מטריד את מנוחתי ואני מרגיש ששלמותי, אושרי או ה well being שלי מופרעים כאשר האחר סובל? אנחנו צריכים לדעת לפתח את הכלי הזה – לחוש את האחר ולדעת באמת כמאמר השיר ‘כולנו רקמה אנושית אחת’. אם כולנו רקמה חיה אחת, לא יכול להיות איבר אחד פגום והגוף יהיה שלם. במאמר כאן נאמר: יש אנשים שהם יותר רגישים, אנשים שפועלים לטובת הזולת, אנשים שמתנדבים, והם עושים יותר, אז אולי אצלם התכונה הזו יותר משוכללת, אבל מתי אני באמת ארגיש שסבלו של האחר מעיב על האושר שלי ועל שלמותי, ושאני לא יכול להרגיש שבע אם אתה רעב. אנחנו לא באמת יכולים להרגיש את זה. אנחנו יכולים להתאמן על זה קצת, אבל זה לא באמת מצב שאני היום באירוע שמח של משפחתי, אז אני לא יכולה לשמוח כי השכנים שלי סובלים ואין להם אוכל. אנחנו עדיין יכולים לעשות את ההפרדות. לא תתאפשר הפרדה כזו ביננו לבין האחר בתקופת התרבות הבאה. המגמה שלה, שהיא הדרגה הרוחנית הגבוהה יותר של ה’ביחד’ ולחוש את האחר, לא כמו בתפיסות סוציאליות שהיו ואמרו ‘לכולנו יהיה אותו הדבר, ואם אין לך אז לא יהיה לי’ – זה תרגום מטריאליסטי של הרעיון הנאצל הזה. אני יכול להיות ברמה הנאצלת הזו רק אם אני מכין את עצמי. זו שאלה שאנחנו יכולים לקחת לעצמנו או להתאמן עליה: האם אני יכול לחוש את סבלו של האחר באמת.

משתתף – במידה מסוימת הוא מבטל בתקופה השישית את נושא הפילנתרופיה. פילנתרופיה היא כזאת שאנשים שיש להם נותנים למי שחסר, מכל מני סיבות. כאן הוא מציג תמונה הפוכה: אם למישהו אחר חסר אז גם אני חסר, ולכן אני צריך לדאוג לרווחה של כל העולם. אני חושב שזה היפוך מסוים. זה לא נגד פילנתרופיה ותרומות, אבל זו התבוננות אחרת לגמרי. כבר לא נצטרך צדקה כי זה כבר לא יהיה מעשה מוסרי לתת למי שאין, אלא שזה יהיה לטפל האיבר מאיבריי. אפילו צדקה ברמות הגבוהות ביותר של הנתינה – שהנותן לא יודע למי הוא נותן והמקבל לא יודע ממי הוא מקבל – זו עדיין נתינה שיש בה הפרדה ביני לבין האחר. חלק גדול מהמצוות המעשיות יתבטלו בחיים הבאים – לא יהיה צורך בהן אם תהיה ‘הכנת הלבבות’, אם יוכשרו הלבבות. אני לא אצטרך להיות נחמדה ליד שלי שכואבת ולהגיד ‘עכשיו אני אטפל בך’, כי היא כבר חלק מגופי. לא יהיה צורך המחווה הזאת.

משתתפת – אני חושבת שזה קיים היום קצת מול אדם אחר בין הורים וילדים: הילד הוא כמו חלק ממך, ובכל זאת הוא אדם בפני עצמו. כשילד שלך סובל, יש את הרגש הזה, שהוא מאוד חזק. אז זו הרחבה של הרגש הזה, שלא יהיה רק על הילדים והקרובים לך, אלא כלפי כל בני האדם.

יפה – זה נכון. האהבה הרוחנית האינסטינקטיבית הראשונית היא כלפי בני המשפחה שלנו. התהליך שהעולם יעבור הוא שכל הקשרים בין בני האדם כבר לא יהיו מבוססים על קשרי דם. האפשרות להרחיב את האהבה כך שהיא תהיה כלפי כל אדם. קשרי הדם כבר לא יהוו את המחוייבות שלי לאחר, או את האהבה האוטומטית שלי לאחר. זה סוג של אימון. אהבתי את המילה ‘הרחבה’ כי זה אומר שאני יכולה באותו אופן שבו אני חשה את סבלו של הילד שלי, גם לחוש את הסבל של השכן שלי.

התנאי הראשון מבין השלושה הוא שאני לא יכול לחוש אושר או שלמות ורווחה אם האחר סובל. התנאי השני:

“קו-היסוד האופייני השני הוא, שכל מה שמכונה בימינו פרי האמונה, יהיה תלוי במידה גדולה הרבה יותר מאשר כיום, באינדיבידואליות של הפרט. מדע הרוח מביע זאת באומרו, כי בכל מישור דתי בתקופה השישית תשרור חירות חשיבה מוחלטת וכמיהה לחירות החשיבה, כך שכל מה שהאדם רוצה להאמין בו, כל מה שהוא מבקש להיות משוכנע בו בעיקר בתור קשר רליגיוזי, יוצב ויהיה כפוף לאינדיבידואליות שלו. האמונה הקולקטיבית המשותפת הקיימת בצורות כה רבות בימינו, בין הקהילות השונות של בני האדם, לא תשפיע יותר על אלה אשר יהוו את האנושות של התקופה השישית. כל אחד יחוש כי בתחום הדת שוררת חירות מוחלטת.”

דבר כזה הוא ממש אוטופיה, אם נגיע לשם. אבל אנחנו יכולים לראות את כוחות הנגד מול זה: בשם הדת, בשם הקולקטיביזם, בשם האמונה הפנטית, בשם פונדמנטליזם – אנחנו רואים את האופן שבו האדם רוצה להשמיד את האחר, לא לתת קיום לחירות הדתית שלו. בתקופה הבאה החירות הדתית תהיה אינדיבידואלית של כל אחד ואחד. זה יהיה עידן של חירות – אנחנו עובדים ומתאמנים בעבודה הביוגרפית על פיתוח החירות שלנו. אנחנו רואים שבשם האמונות הדתיות הקולקטיביות בתוך הזרמים הדתיים – כמו בתוך היהדות עצמה – בתוכם יש כל כך הרבה מפריד: חרדות יהודית אחת לא מתחתנת עם חרדות יהודית אחרת, למשל. זה מגיע לדברים קשים ביותר.

השאלה שאנחנו צריכים להתאמן עליה היא באיזה אופן אני יכול לשאת את השוני, את הדת של האחר, את האמונה של האחר, את תפיסתו האחרת, את האופן שבו הוא חושב, מבלי לרצות להרוג אותו או לסלק אותו. זה תמיד מחזיר אותנו אל אחד הנושאים המרכזיים בלימודים של בביה”ס: האדמה כישות הקונפליקט – אם אני יכולה להכיל את הקונפליקט בתוכי. אנחנו רואים את מה שקורה היום בארץ ובעולם – אנחנו לא יכולים להכיל את הקונפליקט בתוכנו, והוא יוצא החוצה, ואנחנו שורפים בתים ושורפים אנשים.

היעד הוא להיות אדם שיכול לשאת בתוכו, לא באיפוק ולא בהתייפייפות נפש, את אמונתו, דרכו, גישתו הדתית, של האחר. אנחנו יכולים להתאמן על זה כבר היום, ולשם אנחנו אמורים להגיע, לשם אנחנו אמורים להכשיר את עצמנו.

משתתפת – הכוונה היא באמת להגיע לאיזושהי אוטופיה? כי עולה לי השאלה: אז איפה הקונפליקטים בתקופה הבאה שהוא מדבר עליה, אם אנחנו כל הזמן בהתפתחות דרך קונפליקטים? זה נראה תיאור מאוד אוטופי, מאוד הרמוני, לא במובן שזה קל. זה דורש הכנה רוחנית עמוקה, אבל כשמגיעים לשם – אז מה האתגרים של התקופה הזו? אל מה היא מכוונת?

יפה – זו שאלה מצוינת. לא נרחיב, אבל גם בתקופה השישית אנחנו נראה מה אנחנו צריכים לעשות. שטיינר מדבר על זה בספר ‘האפוקליפסה’ – מה יהיה בתקופה השישית הדבר שאליו אנחנו צריכים להכשיר את עצמנו עבור התקופה השביעית, שהיא סוף המחזור. אם היית מביאה אדם מתקופת פרס הקדומה אל התקופה של היום במנהרת זמן – הוא היה בשוק.

משתתף – לגבי עניין הנפרדות, האם ביעוץ הביוגרפי לא עובדים דווקא על נפרדות? אני נולדתי למשפחה מסוימת שיש בה דווקא תכונה, אמונה, איכות כזו או אחרת שמגבילה את האנשים, אז איך אני יכול באופן אינדיווידואלי להתגבר על משהו משפחתי או קבוצתי של הקבוצה אליה אני משתייך? הצגת את הנפרדות כדבר שלילי שמגביל, ואני שואל האם אין בנפרדות גם אלמנטים מאוד בריאים?

יפה – תלוי על איזו רמה של נפרדות אנחנו מדברים, ובאיזה גיל. אם זה ברמה הנפשית – ‘אני לא יכול לשאת אותך ולכן אני נפרד’ – זה שלב מסוים. אבל ברמה הרוחנית, להגיד ‘למרות שאתה חי באופן מסוים, אני ממשיך לאהוב אותך ולכבד אותך כאדם ולא פוסל אותך’ – זו המשימה הקשה יותר. במשפחות שבהן אחד הילדים בוחר ללכת בכיוון אחר ממה שהמשפחה בחרה, בין אם זו משפחה דתית שהבן חזר בשאלה, ובן אם זו משפחה חילונית שהבן חזר בתשובה – אנחנו רואים שזה יכול להביא לנתק קשה ביותר ולביטוי יצרים עזים. אני לא שופטת את זה, אלא מצביעה על המבנה הנפשי שאנחנו נמצאים בו, מבנה שלא יכול לשאת את בחירתו של האחר. יכול להיות שאותו נער שחזר בתשובה ומשפחתו חילונית, צריך להפריד את עצמו ולחיות לפי אורח חייו. ההפרדה היא במובן של צלם אלוהים: האם אני שולל אותך כצלם אלוהים. זו ההפרדה. יכול להיות שאני צריך להפריד את עצמי על מנת לקיים את אורח חיי באופן הנכון לי.

משתתפת – ברמה של האנושות, המגמה הייתה שיבטית או של עמים, ואז אנחנו יותר ויותר, דרך אבחנה והפרדה, מגשימים ומממשים את ה’אני’ ואת האינדיווידואליות שלנו. במובן הזה מה שאתה אומר הוא נכון. לכן האנושות צריכה לרדת ולהיפרד יותר ויותר, ולהגיע שלב עוד יותר אבחנתי, אבל זאת כדי לעשות את המטמורפוזה. אם השלב של העמים והשבטים הוא תזה, והשלב של האינדיווידואל הוא אנטיתזה, אז הסינטזה ביניהם היא בתכונות החדשות – להתאחד ממקום אחר, זו כבר רקמה אחרת, שהיא לא ברמה השבטית.

יפה – זה מה שנקרא ‘קהילה של אינדיבידואלים’. המעבר דרך נפרדות הוא שלב הכרחי. הנפרדות הייתה הכרחית גם באנושות. אנחנו כבר בשלב שהשגנו נפרדות והשגנו אינדיווידואליות, ואם עכשיו נמשיך בכיוון הזה זה כבר יהיה אנטי-התפתחות. לכן צריך לראות איך זה קורה במאקרו ואיך זה קורה גם אצל האדם היחיד. אנחנו בוודאי יודעים שהנפרדות אצל ילד היא הכרחית, אחרת זה יהיה נגד ההתפתחות שלו, אם ימשיך להיות מחובר למשפחתו ולא יפתח נפרדות.

המאפיין הבא, הכיוון השלישי:

והדבר השלישי הוא, שבתקופת התרבות השישית ייחשבו לבעלי ידע רק אותם אנשים שהינם בעלי תודעה רוחית, היודעים כי הרוחי חודר ואורג בעולם, וכי על נפשותיהם של בני האדם להתאחד עם הרוחי. מה שמוכר בימינו כמדע בכיוון המטריאליסטי חומרני, בוודאי לא יכובד בשם מדע בתקופה השישית. יתייחסו אליו כאל אמונה תפלה מיושנת, והוא יוכל להיפקד רק בין אלה שנשארו מאחור בדרגה של התקופה החמישית שעבר זמנה. בימינו ייחשב לאמונה תפלה, נאמר, כאשר האדם האפריקאי מאמין שאסור לו לנתק כל איבר שהוא מגופו לאחר מותו, כי הדבר ימנע ממנו להיכנס לעולם הרוח כאדם שלם. האדם האפריקאי עדיין מצרף וקושר את הרעיון של אלמוות אל חומרנות טהורה, בהאמינו שתבנית מצורתו השלמה של גופו חייבת לעבור אל עולם הרוח. הוא חושב באופן חומרני, אבל מאמין באלמוות. אנו, היודעים מתוך מדע הרוח שעל הרוחי להיפרד מהגוף הפיזי, וכי רק הרוחי עובר אל העולמות הרוחיים, אנו חושבים את אמונתו החומרנית באלמוות כאמונה תפלה. בדומה לכך, תחשבנה בתקופה השישית כל האמונות החומרניות, גם במדע, כאמונות תפלות מיושנות. כעובדה, בתור מדע יוכר רק הידע המבוסס על הרוחי, על הפנאומתולוגיה – תורת הרוח.”

  • במושג “האדם האפרריקאי” הכוונה לתרבויות שבהן חששו לפגוע באיבר שלהם, בגוף שלהם, אחרת לא יבואו בשלמות לעולם אחרי מותם. זה מזכיר במשהו את הדתיים שלא רוצים לתת תרומת איברים, כי יש להם שאלה איך הם יקומו לתחייה בעולם הבא.

השאלה שלנו היא: היכן אתה נמצא ביחס לאמירה הזו, שרק הרוחי יחשב לדברי אמת בתקופה השישית? והאם גם אתה מתחיל לחוש שהרוחי חודר ואורג בעולם? האם גם אנחנו יכולים להרגיש שמעבר לכל התופעות האלה קיימת פעילות רוחית: שאולי המדע יכול להסביר דברים מסוימים אבל הוא לא יכול לתת הסבר מלא לתופעה ולקיום הזה. אם אנחנו מאבדים את הקשר עם הפליאה אז אנחנו מאבדים גם את הקשר עם הרוחי. שאלת הקיום ‘מה קורה כאן’ – אנחנו נמצאים על איזה כדור, תלוי ומסתובב לו שם באויר, בין מיליוני כוכבים, ושום דבר לא מתנגש בשום דבר, וזה נראה לנו בסדר.

משתתף – ואנחנו כאילו המרכז של כל העסק הזה.

יפה – העולם היה צריך לעבור דרך הניתוק מהרוח, דרך תקופת החשיכה ‘קאליוגה’, ועכשיו אנחנו צריכים להתחבר מחדש מתוך תודעה ערה, ואם לא – אנחנו נידונים להישאר מאחור, להישאר עם המדע, עם החשיבה האינטלקטואלית, מדעית יבשה, במקום לפתח את החשיבה החיה.

נשתף בטקסט ממסכת אבות שקשור לנושא זה:

רַבִּי יַעֲקֹב אוֹמֵר:

הָעוֹלָם הַזֶּה דּוֹמֶה לַפְּרוֹזְדוֹר בִּפְנֵי הָעוֹלָם הַבָּא.

הַתְקֵן עַצְמְךָ בַפְּרוֹזְדוֹר, כְּדֵי שֶׁתִּכָּנֵס לַטְּרַקְלִין:

מסכת אבות פרק ד’ משנה טז.

העולם הבא זה העולם של התודעה הבאה, ולאו דווקא המוות. אם לא תכין את עצמך בפרוזדור, לא תהיה ראוי להיכנס לטרקלין, לארמון, לשלב הבא. כל עולם הוא פרוזדור לעולם הבא, ואנחנו תמיד צריכים להכין את עצמנו בפרוזדור לקראת השלב הבא.

אלה הן שלושת המשימות עליהן מצביע מדע הרוח בתור השלבים אליהם אנחנו אמורים להגיע. נשים לב שאם זה היה שורר בעולם כבר עכשיו, אז לא היה קורה מה שקורה עכשיו. אבל כוחות הנגד פועלים נגד המגמה הזו, הם פועלים נגד האפשרות שלנו לחירות פנימית ולחירות מול האחר.

משתתפת – לגבי התכונה הראשונה, נזכרתי בסיטואציה מהבית שלי כשהייתי קטנה. ההורים שלי ישבו לראות חדשות ואני זוכרת את אמא שלי שומעת משהו על חייל או חיילים, ותופסת את הראש, ובוכה, מתכווצת וכאובה, ואת אבא שלי יושב וממשיך למלא את התשבץ. היו תקופות שאמא שלי נראתה לי דרמטית ואבא שלי נראה לי אדיש, אבל אני ממש זוכרת שניסיתי לשייך את עצמי עם מי אני מזדהה. אני זוכרת שהייתי יותר צעירה ואמא שלי הייתה נחרדת אם קרה משהו לאיזה חייל, ואני לא הבנתי למה היא ככה דרמטית. לא יכולתי להרגיש את האחר. כשדיברת על העדינות של ‘להרגיש את האחר’, אז אני בדיעבד יכולה להבין כמה עדינה ורגישה היא הייתה.

יפה – אז תארי לך את הרגישות הזו בהרחבה כל כך גדולה, שאני יכול להרגיש את האחר גם כשהוא לא מבני עמי. אנקדוטה בהקשר הזה: מספרים על רב אריה לוין שהיה רבם של האסירים, היה אדם מאוד גדול. הוא הלך עם אשתו לרופא ואמר ‘דוקטור, הרגל של אשתי כואבת לנו’.

יש לנו על מה להתאמן.

ערב טוב לכולם ותודה רבה.

שאלות לעבודה ביוגרפית מתוך השיעור:

  1. האם מתי וכיצד אתה חש את סבלו של האחר? מהו יחסך לסבלו של האחר? באיזו מידה את חש את האחריות שלך לסבלו של האחר?
  2. מהו היחס שלך כלפי עמדות / דעות / דתות של האחר? של השונה ממך?
  3. שאלה היכן אתה נמצא ביחס לאמירה זו? מה היחס שלך לידע המבוסס על המדע? האם גם אתה חש “כי הרוחי חודר ואורג בעולם“?

print