30.4.20 – לימוד יומי 24
לצפייה בווידאו של הלימוד לחצו כאן
עיקרי הלימוד:
"בני האדם חייבים להגיע לשלמות; מאמץ זה בא לידי ביטוי בדרך בה הם שואפים לאמת. בכך שנפשם מתאחדת יותר ויותר עם האמת, הם יהפכו למושלמים יותר ויותר. ללא תנועה זו לעבר מושלמות יהיו חיי האדם חסרי ערך. חייבת להיות להם אפשרות להגיע לשיאים הגבוהים ביותר של השלמות דרך האמת, שאם לא כן הם יחיו חיים חסרי תוכן וריקניים. בו בזמן הם חייבים לקחת חלק בנצח, מפני ששאיפה לשלמות שגורלה להפסיד למוות תהיה רק הונאה בקנה מידה אוניברסלי." [סולוביוב]
ר. שטיינר, 'מתודות חדשות וישנות של התקדשות', הרצאה 2, עמ' 27, הוצאת 'כחותם'
שטיינר מצטט כאן את סולובייב, סופר, פילוסוף רוסי, שלדעת שטיינר הקדים את זמנו. הרוסים נושאים את התרבות העתידית. לא הרוסים של היום ולא אלו של זמנו של שטיינר, שהתחילו את הקומוניזם. העם הרוסי כנושא התרבות הבאה.
תקופות התרבות השונות באנושות מחולקות גם לעמים – לכל עם תפקיד בהיסטוריה האנושית, וכל עם נושא דרגת תודעה מתקדמת שעוברת מעם לעם. לדברי שטיינר, העם היהודי נשא את הלפיד של הנפש השכלית-רגשית, והיה אמור להעביר את הלפיד לעם הגרמני לתקופת נפש התודעה. שטיינר לא חי בתקופת מלחמת העולם השנייה. יתכן שמה שאמר השתבש. תפקיד העם היהודי על-פי שטיינר הסתיים, אך על-פי צבי התפקיד לא הסתיים. מדובר על קבוצות בעם היהודי שמובילות התפתחות תודעתית ואת קידום האבולוציה. זו דעה מנוגדת לדעתו של שטיינר. שטיינר צפה משהו קטסטרופלי, אך לא בטוח שבסדר גודל של השואה. גם רואים רוחיים יכולים לטעות.
על-פי סולוביוב, המשימה שלנו כבני אדם היא להגיע לשלמות. המאמץ להגיע לכך בא לידי ביטוי באופן בו אנו שואפים לאמת, בלי זה חיינו חסרי ערך. בו זמנית, אנחנו לוקחים חלק בנצח כישויות נצחיות. אם יש לנו שאיפה לשלמות שהגורל שלה הוא להפסיד למוות, אז יש כאן טעות בקנה מידה אוניברסלי. ההשתדלות היא לחתור לאמת ולפתח חוש ל'אל-מותיות' שלנו, לחלקנו בנצח.
אנחנו משתדלים להימנע מטיעונים אינטלקטואלים, כי יש בהם תמיד הצדקה לכאן ולכאן. למשל, קאנט אמר שהוא יכול להוכיח שהעולם סופי, ובאותה מידה להוכיח שהעולם הוא אינסופי.
האפשרות לדעת מתוך חקירה, שיקולים והכרעה – זה לא אופן העבודה של האימגינציה לחקר האמת. אנחנו מדברים על ידיעה שמגיעה אלינו דרך רמות תודעה גבוהות של אימגינציה, אינספירציה ואינטואיציה, שאנו מפתחים בחיים האלו ובחיים הבאים.
דרך המחשבה האינטלקטואלית אנחנו מתרגלים איך להתגבר על הטעות. לטעות ולתקן, ולאמן את עצמנו למחשבה יצירתית.
דווקא לאנשים בעלי חשיבה אינטלקטואלית מפותחת קשה להרפות מהכלים האלו ולתת לחשיבה חדשה לפעול בתוכם. הם קשורים ואחוזים בחשיבה הלוגית הנתונה של המוח.
צבי בריגר נהג לומר – 'מזל שאני לא כל-כך חכם'. זאת משום שחכמה ארצית של הנפש השכלית רגשית היא חכמה שניתנה לנו, אנחנו לא צריכים לפתח אותה בעצמנו. זו חשיבה לוגית אינטלקטואלית, יכולה להיות מבריקה. אך כשהכוס מלאה בחכמה ארצית אין מקום לחכמה רוחנית להגיע.
האמת פירושה – האמת אודות האדם והקשר שלו ליקום. למה אני כאן ומה עלי לעשות כאן, באישי ובאנושות כולה.
במפגש הקודם התחלנו לדבר על 'האני האותנטי' – לא רק 'האני' של היומיום, אלא 'האני' הגבוה שלי שהוא מקור 'האני' הארצי שלי. 'אני' זה נכנס כל בוקר לגופים, ובכניסה שלו הוא יוצר תודעה. בלילה אנחנו ישנים והתודעה שלנו כבויה, ובבוקר התודעה ניצתת ע"י מה שהחושים שלנו תופסים, כולל מודעות עצמית ש'אני זה אני'.
'האני' הורס כל יום כשהוא נכנס לגופים חלק זעיר ע"י ה'התנגשות' בהם. החיים והתודעה תמיד מנוגדים זה לזה – כל פעם שנכנסת תודעה אז חיים נהרסים, כל פעם שיש עודף חיים אז תודעה מונמכת. עד המוות שבו התודעה נכנסת במלואה והחיים לא יכולים לשאת אותה יותר. במשך 3 ימים נפרשת לפנינו כל התודעה בפנורמה שבה הזמן הופך למרחב – מתגלים לנו כל ההקשרים של אירועי חיינו. משם ממשיך המסע לאחר המוות.
את הגופים לא ניתן לשקם במלואם. אפשר לראות אצל ילדים שהשיקום של פגיעה פיזית הוא קל ומהיר, אצל מבוגרים כוחות החיים לא יכולים לשקם את הגוף הפיזי והגוף האתרי בעיקר מתחזק את עצמו, לא משתקם.
רק לאחר המוות משתקמים הכוחות האלו. גם בלילה הם משתקמים אבל לא לחלוטין. רק בעולמות הרוח משתקמים כוחות האסטרלי והאתרי. כאן באדמה מכלים את הגופים האלו. הפיזי אתרי אסטרלי נהרסים על-ידי 'האני', דרך תזונה לא נכונה, עישון, מתח מיותר.
'האני' – גם הוא יכול להיהרס על-פני האדמה. איך?
אינטואיציה מוסרית:
ברמה הראשונה – כשאני עושה מעשים בלתי מוסריים אני הורסת את האני. לפגוע באחר, להתייחס אל האחר לא כאל אדם בצלם אלוהים.
ברמה השנייה – כל אחד בא לאדמה כדי להיות מי שהוא. כשהאדם לא מפתח את מה שהוא בא להיות, והוא לוקה ב'עצלות רוחנית', לא ממלא את משימתו, זו גם חוסר מוסריות. אם אדם לא מנצל את כישוריו לפתח את האני שלו אז הוא לוקה בחוסר אינטואיציה מוסרית. לא לפתח את האני שלי זה לא מוסרי, לא לממש את הפוטנציאל הרוחני.
יחד עם זאת – ה'חדשות הטובות' הן שבעוד שאת הגופים האדם לא יכול לשקם על-פני האדמה, את האני האדם יכול לשקם עד נשמת אפו האחרונה. אבל רק על-פני האדמה: עולם הרוח זה עולם התוצאות, והתיקון יכול להתרחש רק על-פני האדמה.
שני דברים מנוגדים: את הגופים אין לתקן על-פני האדמה ורק בעולם הרוח, את 'האני' אנחנו לא יכולים לתקן לאחר המוות, אלא רק על-פני האדמה. זו אחריות גדולה ותקווה גדולה עבורנו. כל עוד אנחנו כאן על-פני האדמה אנחנו יכולים לתקן.
רבי זושא:
רבי זושא נראה כותב בנמרצות, ונשאל מה אתה עושה? ענה: אני כותב 100 טיעונים עבור 'למה אני לא משה רבנו', למקרה שבעולם הרוח ישאלו אותי 'למה לא היית משה רבנו', ויש לי טיעונים טובים ומנצחים. אבל הבנתי שכשאגיע לעולם הרוח לא ישאלו אותי למה לא הייתי משה רבנו, אלא ישאלו אותי למה לא הייתי רבי זושא, ועל זה אין לי טיעון אחד טוב ונכון…
"בעולם הבא לא ישאלוני: 'מדוע לא היית משה רבנו?' אלא ישאלו – 'מדוע לא היית זושא?"
המשימה שלנו היא להיות מי שאנחנו נועדנו להיות, במקום בו אנו נמצאים, ולא להיות אף אדם אחר. כדי לעשות את זה אנחנו צריכים להביא את 'האני' להשתלמות. מושלמות לא תתרחש בגלגול אחד, אבל לעשות את המיטב כדי ש'האני' שלנו ישתלם ויהיה 'אני אותנטי' מתפתח.
להשתלם – להשתפר, לתקן. זה מגיע בעבודת התפתחות קשה ולעיתים יש חסד של תחושה עמוקה שאני משתלמת, שמשהו הפך אצלי לנכון ומדויק והפכתי לשלמה יותר בעקבות העבודה התודעתית הרוחנית.
כדי להגיע לאמת אנחנו מטפסים בסולם המחשבה של הנפש השכלית-רגשית. שלב אחרי שלב, עד שמגיעים לשלב הכי גבוה של הנפש השכלית-רגשית, ואז אנו נדרשים 'לזרוק' את הסולם של הכלי הישן, ולפתח כלי חדש – את נפש התודעה. גם בחדר היעוצים עלינו 'לזרוק' את הסולם ולתת את מבטחנו בעולם הרוח.
משל: אדם נופל לתהום ואוחז בציץ רעוע בלבד מעל התהום. הוא זועק ומתפלל לאלוהים שיציל אותו. אלוהים אומר לו – תעזוב את הציץ הרעוע והכל יהיה בסדר. האדם זועק – יש מישהו אחר שם למעלה?
יש בידינו האפשרות לתת את אמוננו בעולם הרוח, ופירושו של דבר לעזוב את האחיזות שנותנות לנו סוג של ביטחון לכאורה, ולהאמין שעולם הרוח לצידנו.