5.5.2020 – לימוד יומי 25
לצפייה בוידאו של הלימוד לחצו כאן
עיקרי הלימוד
שירי סוף הדרך / לאה גולדברג
ג.
לַמְּדֵנִי, אֱלֹהַי, בָּרֵךְ וְהִתְפַּלֵּל
עַל סוֹד עָלֶה קָמֵל, עַל נֹגַהּ פְּרִי בָּשֵׁל,
עַל הַחֵרוּת הַזֹּאת: לִרְאוֹת, לָחוּשׁ, לִנְשֹׁם,
לָדַעַת, לְיַחֵל, לְהִכָּשֵׁל.
לַמֵּד אֶת שִׂפְתוֹתַי בְּרָכָה וְשִׁיר הַלֵּל
בְּהִתְחַדֵּשׁ זְמַנְךָ עִם בֹּקֶר וְעִם לֵיל,
לְבַל יִהְיֶה יוֹמִי הַיּוֹם כִּתְמוֹל שִׁלְשׁוֹם,
לְבַל יִהְיֶה עָלַי יוֹמִי הֶרְגֵּל.
קריאה ופיענוח של הטקסט מתוך 'מחשבות מנחות'
היכן נמצא האדם כישות החושבת וזוכרת?
בעזרת כוחו ליצור רעיונות (חשיבה) וחווייתו את הזיכרונות, מוצא האדם את עצמו בתוך העולם הפיזי. אך בשום מקום בעולם הפיזי אליו הוא מסתכל, הוא לא ימצא דבר, בעזרת חושיו, המסוגל להעניק לו את הכוח ליצור רעיונות ולזכור.
איפה אנחנו יכולים או לא יכולים למצוא את הכוח ליצור רעיונות וליצור? לא בעולם הפיזי. היכולת של האדם לחשוב, ליצור רעיונות, לזכור, לא באה מעולם החושים. היכולת שלנו לקלוט את העולם דרך החושים עדיין לא מסבירה את היכולת שלנו לחשוב וליצור רעיונות.
תודעה-עצמית מופיעה בפעולת יצירת הרעיונות. בהתאם ללימודנו הקודמים – דבר זה הוא קניין הנמצא ברשות האדם מכוחות האדמה. האדם משיג תודעה עצמית עפ"נ האדמה, ולא בעולם הרוח. העולם המינרלי מאפשר לו להרגיש נפרד. האפשרות של האדם להיות ישות בעלת תודעה עצמית היא מתנה מהאדמה. אם לא היינו ישויות באדמה לא היינו מפתחים תודעה עצמית.
קיום החושים שלנו קשור להיותנו ישות ארצית. בעולם הרוח אין לנו את אברי החושים. האפשרות שלנו לפתח תודעה עצמית היא קודם כל בזכות היותינו על-פני האדמה. התודעה בעולם הרוח היא גבוהה מאוד, אבל היא הדהוד ועיבוד של מה שפיתחנו כתודעה עצמית בחיים הארציים.
אך כוחות ארציים אלו נשארים חבויים ממבט החושים. במהלך החיים הארציים, האדם חושב רק את מה שחושיו מביאים אליו, אך כוח החשיבה לא ניתן לו על ידי דבר מהדברים עליהם הוא חושב באופן הזה.
היכן נמצא הכוח היוצר רעיונות (חשיבה) ותמונות זיכרון מתוך מה ששייך לאדמה?
ניתן למצוא אותו כאשר המבט הרוחי מכוון למה שהאדם מביא עמו מחיים-ארציים קודמים. התודעה הרגילה אינה יודעת על כך דבר. תחילה הוא חי באדם באופן לא-מודע; לאחר חייו הרוחניים, כאשר נכנס האדם לקיום ארצי, הוא מתגלה מיד כקשור לכוחות הארציים שאינם מגיעים לתוך ספרת התבוננות-חושים ומחשבת-חושים. ברעיונותיו (מחשבה) האדם לא נמצא בספרה הזו; הוא נמצא שם עם רצונו, הפועל בהתאמה לגורלו.
איפה נמצאת החשיבה בתמונות זיכרון מתוך מה ששייך לנו? שטיינר מכוון אותנו להביט לכיוון החיים הקודמים. המבט הרוחי צריך להיות מופנה אל החיים הקודמים שלנו, שהתרחשו באדמה. חיים ארציים קודמים התקיימו תמיד עפ"נ האדמה. האדמה עברה שינויים וגילגולים, אבל החיים מתקיימים רק על-פניה. משמעות הדבר הינה שרק כאשר האדם יבין מי הוא, מאין הגיע ומה היא הקרמה שלו – אז הוא יבין את חשיבתו, ויוכל לפתח תודעה עצמית. המפתח לפיענוח הקרמה הוא הרצון – המעשים שלנו. יש לנו 3 כוחות נפש: חשיבה, רגש ורצון. הרצון חי בגפיים. ברצון אנחנו לא מודעים בכלל, הרצון הוא בתרדמה, ואם נביא מודעות אל הרצון – דרך שם נוכל לפתח תודעה עצמית אמיתית ולהבין את גורלנו.
שטיינר מכוון אותנו להסתכל על הרצון, על מעשים הלא-מודעים, כדי שנפגוש את הקרמה שלנו, ודרכה נפתח מודעות עצמית. לפעמים הרצון יוביל אותנו לתוצאות נוראיות וכואבות מבחינה נפשית ארצית, אבל זה משרת את הקרמה שלנו. כשאנחנו מכניסים תודעה לרצון יש אפשרות להשתחרר מהקרמה ולקבל החלטות אני, החלטות רצון שנובעות מהתבוננות רוחנית.
אם ניקח בחשבון שהאדמה מכילה כוחות מחוץ לספרת החושים, נוכל לדבר על "אדמה-רוחית", כקוטב הנגדי לאדמה הפיזית. ואז נוכל לומר שכישות רצון, חי האדם בתוך האדמה-הרוחית ואיתה; בעוד שכישות-חשיבה הוא אכן חי בתוך האדמה הפיזית, אך ככזה, הוא לא חי איתה.
מה משמעותה של 'אדמה רוחית'? אנחנו יכולים לנסות לראות תמונה, שכמו שמאחורי הגוף הפיסי של כל אחד מאיתנו מסתתרת ישות רוחנית, כך במקביל לאדמה הפיסית קיימת אדמה רוחית, כישות רוצה אנחנו משתייכים לאדמה הרוחית – הרצון שלנו הוא תוצאה של חיינו הארציים הקודמים, הרצון שלנו מגיע מעולם הרוח, החשיבה מתרחשת בעולם הארצי וכתוצאה מהחיכוך עם העולם הארצי אך נובעת מעולם הרוח.
אנחנו לא הופכים לאחד עם האדמה הפיזית, אנחנו תמיד מופרדים ממנה, כישות רוחנית בתוך האדמה הפיזית. מצב מאוד מיוחד שמייחד את האדם.
כישות חשיבה, נושא האדם כוחות מעולם-הרוח לתוך העולם הפיזי. אך בעזרת הכוחות האלו הוא נשאר ישות-רוחית המופיעה בעולם הפיזי אך אינה מתאחדת אתו. במהלך הקיום הארצי יוצר האדם החושב יחסים הדדיים רק עם 'האדמה-הרוחית'. ומתוך יחסים הדדים אלו מתפתחת תודעה-עצמית. לפיכך, אנו חייבים את התפתחות התודעה-העצמית שלנו לתהליכים רוחניים, המתרחשים במהלך החיים הארציים של האדם.
אם אנו תופסים את מה שתואר כאן בעזרת מבט רוחני – קיים בפנינו 'האגו-האנושי'. האני.
ר. שטיינר, 'מחשבות מנחות', 2020, עמ' 226, הוצאת 'כחותם'.
מה מאפשרת לנו החשיבה, החשיבה מאפשרת לנו להישאר אנושיים – מה מייחד את האדם? האדם מתייחד בהיותו ישות רוחנית בתוך גוף פיסי – החשיבה מאפשרת לנו להביא רוח לתוך החומר, והיא גם זו ששומרת עלינו שלא נהפוך לחומר, שלא נתאחד עם החומר ונהפוך לישות שהיא חומרית בלבד.
להיות בן אנוש, פירושו להיות רוח בתוך חומר. להפוך תהליכים רוחניים בתוך האדמה, בתוך העולם הארצי
מה זה להיות אדם? – תודעה עצמית זה אחד הדברים שמייחדים את האנושי, להיות ישות רוחנית בגוף פיזי. רק דרך זה שמתרחשים תהליכים רוחניים בתוך האדם הפיזי אז האדם מקבל את ייחודו כישות אנושית, אדם.
בלי המימד הארצי לא היינו יכולים לפתח תודעה עצמית. ההיררכיות הרוחניות זקוקות לאדם כדי לקבל פידבק על מחשבתן – אנחנו במעשים שלנו ובהתפתחות שלנו נותנים תזונה להיררכיות הגבוהות שמעלינו. הן נמצאות בעולם הרוח ושם אין להן אפשרות 'לדעת' על עצמן. האדם במעשיו על-פני האדמה משקף להן את מחשבותיהן.
התייחסות של משתתפת – שיח של התפתחות יכול להתקיים רק בין שני קטבים זרים – בין רוח לחומר. ביוגרפית: כישות רצון ואדם עושה, שפתוחה לקראת מה שבא לפיתחה. למשל: להתחיל לעבוד בגן מתוך זה שזה הגיע, בא לקראתה. היא לא מחוללת את הדברים, היא הולכת עם מה שבא. כישות חושבת – היא מתבוננת על הדברים, מופרדת מהם, מסתכלת מבחוץ.
הרצון – דרכו להתחבר אל מה שבא מהעולם. אם היתה חשיבה בלבד לא היה חיבור לעולם, היה ניתוק מהאדמה.
היכולת שלנו לחשוב ולזכור היא יכולת שלא באה מעולם החושים. ישות חושית, כמו חיה, לא יכולה לחשוב ולפתח תודעה עצמית כמו האדם. היכולת של האדם לפתח תודעה עצמית קיימת בזכות קיום האני, ויכולה להתפתח רק על-פני האדמה, ורק אם נגיע להבנת הקרמה דרך הסתכלות על חיים קודמים על-פני האדמה. המפתח לזה הוא להביא תודעה לתוך הרצון, למעשים שלנו על-פני האדמה.
שטיינר היה רואה רוחי, בעל דרגת תודעה רוחנית מאוד גבוהה. בשבילו העולם הרוחי והישויות הרוחניות היו נתפסים ע"י התודעה שלו, בעזרת החושים הרוחניים שהיו כבר פיתח בחיים קודמים. אנחנו יכולים לפתח תודעה עד לרמה כזו שאמת רוחנית תהפוך להיות בהירה לנו באיברי התודעה שנפתח.
כאמור, התודעה העצמית מתעוררת כאשר יש מפגש בין הרוחני לארצי, כאשר 'האני' הרוחני 'מתנגש' בעולם הארצי, כאשר יש ביניהם חיכוך, אם היינו ממשיכים במסלול שבו היינו לפני הקורונה היינו עלולים לטבוע בחומר ולהפוך להיות חומר בלבד, לאבד את הקשר שלנו עם עולם הרוח.
מתי מתעוררת התודעה – לא כשאנחנו בתוך האינרציה, בתוך הטבע והריתמוס, באתרי יש זרימה, יש חיים, שם אין תודעה.
זה קורה כאשר משהו מהריתמוס הטבעי והקבוע מתערער, אז משהו מעולם הרוח קורע את התרדמה שלנו.
לאחרונה חשבתי הרבה על הילדים שלי והילדים בכלל בכל העולם, מה התפקיד של הקורונה עבורם.
גם העולם שלהם השתנה, מבחינות מסוימות אפילו יותר מאשר לנו. לילד אין פרספקטיבה הוא עוד לא מכיר את הזמן, עבורו על פי רוב התחושה היא כי מה שהיה הוא שיהיה, לטוב ולרע.
הקורונה שינתה בבת אחת את הכל גם לנו וגם לילדים, 'העולם הרגיל התערער, השתנה באחת. הרוח היא כל הזמן בתנועה, היא לא נחה לרגע, זאת בניגוד לעולם הפיסי ארצי שבו הדברים מקובעים, השולחן נשאר שולחן ויישאר אותו דבר גם מחר אלא אם משהו מבחוץ ישפיע עליו. והנטייה שלנו היא להכיל את החוק הזה של קביעות האוביקט גם לדברים שאינם חומריים.
כשחשבתי על הילדים נזכרתי באירועים בחיים שלי שבהם הכל השתנה באחת, והבנתי פתאום שכל דבר יכול לקרות, אחד היה בגיל 12 כשקרוב משפחה צעיר מת באופן פתאומי מדום לב בתוך 5 דקות, אני זוכרת שזה המם אותי, ההבנה הזו שבעצם, הכל יכול לקרות, הכל יכול להשתנות באחת. לאירוע הזה היה עבורי תפקיד חשוב בהמשך ההתפתחות הרוחנית, על אף שאז לא ידעתי זאת כמובן, בדיעבד אני יכולה לראות איך ההבנה הזו חיכתה שם כדי להבשיל לתודעה רוחנית.
שאלה לחקירה ביוגרפית
חפשו אירוע מהילדות בו משהו בסיסי בעולם הבטוח והמוכר התערער מהיסוד, 'סדרי העולם יתהפכו'. בדיעבד איזה תפקיד היה לזה בהתפתחות הרוחנית שלכם?