12.5.2020 – לימוד יומי 27
לצפייה בווידאו של הלימוד לחצו כאן
עיקרי הלימוד:
הַהוֹלְכִים אֶל הָאֱמֶת / כריסטיאן מורגנשטיין
הַהוֹלְכִים אֶל הָאֱמֶת
צוֹעֲדִים לְבַד
אֵין בְּכֹחַ אִישׁ
הוֹשַׁט לְרֵעֵהוּ יַד
עֵת קַלָּה נִתְעֶה לְחְשֹׁב
הוֹלְכִים אָנוּ יַחְדָּו
אַךְ נִוָּכַח כִּי לְבַסּוֹף
אִבֵּד כָּל אִישׁ רֵעָיו
גַּם מִי אֲשֶׁר נֶאֱהָב בְּיוֹתֵר נֶאֱבַק אֵי-שָׁם בַּמֶּרְחָב
אַךְ מִי שֶׁמַּמְשִׁיךְ וְאֵינוֹ מְוַתֵּר
מְנַצֵּחַ – הוֹפֵךְ לְכוֹכַב
מְקַדֵּשׁ עַצְמוֹ, יוֹצֵר הוּא
יְסוֹדוֹת אֵל חֲדָשִׁים
וְאֶת פָּנָיו בִּבְרָכָה יְקַדְּמוּ
אַחִים לְקֶשֶׁר נְצָחִים!
במפגש הקודם התבקשנו לחשוב על אירוע בילדות או בנעורים שעירער את הסדר הטוב. הקורונה עירערה את הדברים שאנחנו הכי רגילים להישען עליהם. לימדה אותנו שהכל יכול להשתנות ברגע. ההבנה שכל מה שקשור לעולם הפיזי הארצי הוא מתכלה ויכול להשתנות כל רגע, כי עולם הרוח תמיד בתנועה.
השאלה שהתבקשתם להרהר בה הייתה: לחשוב על אירועים מהילדות שבהם משהו בסיסי בעולם הבטוח והמוכר התערער מהיסוד ואיזה תפקיד היה לזה בהתפתחות הרוחנית שלכם?
דוגמא ממשתתף – האירוע של דני כץ. פעם ראשונה שנחשפתי לאפשרות שילד כמוני יכול להירצח. כל מיני דברים שגרתיים כמו ללכת לסופר עלו לשאלה, נכנס לשם אלמנט של פחד וחשד.
משתתפת נוספת – בת 3 בפעוטון בבית הילדים בקיבוץ, והאימהות היו באות בבוקר לבקר את הילדים. אמא שלי באה ב-10 ולא רציתי שהיא תלך. אמא אמרה לי 'תסתכלי אם אני בארון'. הלכתי לארון והיא לא הייתה שם. חזרתי למקום כדי להגיד לה שהיא לא שם, והיא כבר נעלמה. כנראה פגשתי אימה מאוד גדולה.
זהו אירוע של מפגש מאוד כואב עם האני.
האם מהות החוויה של האירוע – שאמא שיקרה לי, ניצול התמימות שלי – חוזרת בביוגרפיה? כן, גם בגיל 9 ניסו להגן עלי ואמרו לי שהכלבה שלנו מתה, ובגיל 40 סיפרו לי את האמת, שלא יכלו לגדל אותה ונמסרה.
המבוגר שאני אמורה לסמוך עליו בעצם משקר.
ביעוץ ביוגרפי נשאל – למה הדבר הזה מופיע בחיים שלי ומה התפקיד שלו? מה התפקיד של השקר והבגידה בחיי? איך זה קשור להתפתחות הרוחנית שלי?
משתתפת נוספת – בגיל 3 עברנו מקנדה לישראל, סוג של עליה. הגענו לטבריה. לא ידעתי עברית. גן ילדים, כנראה מאוד טראומטי, הייתי צמודה לגננת חצי שנה. אני זוכרת את דמות הגננת לפרטי-פרטים. אני מרגישה במשבר הזה הרבה דברים – תלישות, חוסר ביטחון של מעבר – עד היום קשה לי לעבור ממקום למקום, צריכה הרבה זמן להרגיש בטוח. אבל – יש לי נקודת מבט מאוד אופטימית בחיים, לא רואה את הקושי, מצליחה לראות את הטוב, מאמינה בטוב שבאדם. לדעתי, בעטיפה שכנראה הייתה בגן הייתה לי נקודת אור במעבר הקשה.
מה הדבר הכי גדול שהתערער? עד גיל 3 הייתי עם אמא בבית, והמעבר – מדינה חדשה, שפה, גן…. אלמנטים חדשים. משהו בשלמות, בחלומיות, נקרע חזק ללא הדרגתיות.
תהליך הביוגרפיה הוא פרידה הולכת וגוברת במהלך האינקרנציה מהאחדות של עולם הרוח, של גן העדן, הולכים וניתקים. אובדן השלם בפיזי הוא התחלה של התגלות האני. הנפרדות הזו גורמת לנו בחלק השני של החיים לחזור ולחפש את האחדות שברוח. בשביל לצאת ולחפש צריך קודם לאבד. היציאה מהאחדות הגן עדנית היא הבסיס שגורם לנו אח"כ לחפש את האחדות, לחזור אל השלם, וזה מה שנעשה באקסקרנציה. במרחב שלם ובאחדות אין סיבה לצאת ולחפש את עולם הרוח.
באיזה עוד נקודות בביוגרפיה שלך הופיעה החוויה של היציאה מהאחדות?
קריאה ועבודה ביוגרפית עם טקסט
הטקסט שבו נעסוק היום מתוך סדרת ההרצאות "התקדשות, נצח והרגע החולף" של שטיינר (קיים בעברית בהוצאת כחותם). זהו הטקסט המסיים את ההרצאה האחרונה בספר ובו שטיינר נפרד מהנוכחים בדרך מאוד לא שגרתית.
אחד הדברים שהקורונה יצרה – הריחוק החברתי. הקורונה אילצה, ועדיין מאלצת, להתרחק, וזה כנראה יימשך הרבה זמן: להתרחק 2 מ' אחד מהשני. להשתדל לא לפגוש אנשים בפיזי. לשים מסיכה. לא להתחבק, לא לגעת. יש הנחייה להימנעות ממגע וקשר פיזי.
זה יכול ליצור תחושת ריחוק וניכור, ויחד עם זאת יש הזמנה ליצירת קשרים מסוג אחר. האפשרות לקשרים שהבסיס שלהם הוא פחות ופחות פיזי ונפשי, ויותר ויותר רוחני. בתוך תהליך של התפתחות רוחנית אנחנו נתבעים להתמיר את הנפשי לרוחני – במצב היום הדרישה היא להפחית את הקשר הנפשי ולעורר את הקשר הרוחני. לבנות קשר שהוא פחות מהאסטרלי ויותר מהאני.
הקרבת הבסיס הפיזי-נפשי היא תמיד ויתור גדול.
איך בד"כ אנחנו מביעים אהבה בעולם המודרני? במגע, בחיבוק, בהבעות פנים.
דברים אלו נלקחו מאיתנו ויש כאן הזדמנות, הזמנה למצוא דרכים אחרות, אולי יותר עדינות, להביע חום, להרגיש חום.
שבתאי קדמון – הפלנטה הראשונה בגלגולי האדמה במערכת השמש. שם האלמנט הראשון שנוצר לפני הכל, הדבר הפיזי הראשון – חום. חום עדין ודליל, יותר עדין מאוויר (שנוצר אחרי שבתאי, בשמש קדמונית). חום היולי ששטיינר מדמה אותו ל – חום הלב.
היום אנחנו לא יכולים להביע אהבה בצורה נפשית, וזה מזמין אותנו למצוא דרך להביע חום בדרך אחרת וללמוד לחוש ולקבל חום בדרך אחרת. זו יצירת ברית רוחנית.
קהילות רוחניות כמו שלנו נוצרות מתוך כמיהה משותפת, למשל הכמיהה לידע האנתרופוסופי. זוהי ברית וקשרים שיצרנו בחיים קודמים, ובחיים בין מוות ללידה חדשה (במסע לאחר המוות) עם נפשות אחרות.
להיות מסוגלים להיות בקשר רוחני ולא רק ארצי-נפשי, מאפשר לנו להיות בקשר גם עם אלו שנפטרו ועברו את הסף.
יכולת זו גם מכינה אותנו לשלב הבא של האנושות – יופיטר – כשהגוף הנמוך ביותר יהיה הגוף האתרי, וכל המציאות הקיומית לא תהיה פיזית.
"לו, מרגע זה, הייתי חדל לדבר או לכתוב, לו בני האדם היו יכולים לבנות הלאה רק על בסיס מה שכבר יש להם – כשאני לא אהיה נוכח יותר – אם בני האדם יחפשו את המשמעות של כל מה שכבר ניתן, הם ימצאו את כל מה שנדרש.
אם כעת, בסיומן של ההרצאות האלו, יורשה לי לדבר על הקשר בין קרמה אישית לקרמה של התנועה הרוחנית, במובן מסוים תהיה אפשרות שכל מה שהגיע לעולם כאוקולטיזם אובייקטיבי – לא 'כצורת המחשבה של שטיינר' – משום שאין דבר כזה – אלא כאוקולטיזם אובייקטיבי – לא יוכל אף פעם להיכחד. לא משנה עצמת ההתנגדות, היא לא תוכל להכחיד את האוקולטיזם עבור העתיד. מה שכאן יישאר. אני יכול לראות הוכחה לכך בצורך של תקופתנו בתנועה רוחנית, ובעובדה שהוקצבה תקופת זמן קצרה לאוצר הרוחני הזה להגיע למטה לתוך העולם הפיזי באמצעות החסד של השומר הרוחני שלנו. (…)
אוקולטיזם = ידע רוחני, חקירה רוחנית.
שטיינר תמיד נרתע מאנשים שרצו להפוך אותו לגורו, והוא הדגיש שוב ושוב שהידע הזה הוא לא ידע שלו, אלא שהוא אדם שהגיע לדרגה רוחנית מסויימת ששליחותו היא להביא את הידע הזה, שנגיש לו. הוא לא התייחס אל הידע כאל ידע אישי שלו, לא תלוי בו ולא בבעלותו. הידע האנתרופוסופי אינו תלוי בשטיינר, הוא שייך לכל אדם שמבקש אותו באופן כנה.
כעת אנו הולכים לדרכנו, האחד לכאן, השני לשם, אך אור הרוח לו אנו שואפים, ואותו אנו מחפשים בחשכה שלנו, יאפשר לנו להיות ביחד ללא קשר למקום בו אנו נמצאים או למרחק שלנו זה מזה במרחב. מי ייתן והנפשות הנוכחות כאן תרגשנה את האחווה הזאת, כאשר הן תהרהרנה שוב במה שהן שמעו, או כאשר תחיינה שוב ושוב את האהבה ההדדית שנראתה כאן. היינו יחד באופן פיזי, אך לא תמיד יהא זה כך. אנו נמצאים ביחד באופן על-חושי. אם כן, הבה ונלמד להיות ביחד באופן על-חושי, כך שנוכל להיות עדים מהימנים לקיום העל-חושי, העולם העל-חושי! אם, לאחר הימצאותנו יחד לאורך זמן ארוך כל כך, נוכל לקחת את הרגשות האלו איתנו, תיקחנה הנפשות שלנו איתן את המיטב שהאנתרופוסופיה יכולה להעניק לאדם, את האהבה הנובעת מהאמת הרוחנית עצמה. אם בין זמן ההווה לזמן בו אנו מקווים להיות שוב ביחד יקרה דבר מה שימנע זאת, למרות זאת, דבר אחד תמיד אפשרי, והוא – שבאמצעות ההפרדה הזו במרחב היותנו ביחד באופן פיזי, תהפוך לאחווה רוחנית באמת, כך שבתוכנו יוכל לפעול, לחיות ולשגשג אוצר רוחני. ביננו היו אנשים בעלי דעות שונות, אך אנשים שנוכחותם תמיד משמחת, גם אם הם מביאים דעות מנוגדות לתוכנו. אין זה ענין של דעה או דעה מנוגדת, אלא של חוש כנה לאמת, ושל ההתחייבות שלנו כאן, בקיום החושי, לֵאֲמִתּוּת ולכנות. (…) הדבר המהותי הוא שנוכל לחוות בספרות רבות את החיפוש אחר האמת בזמננו.
ללא קשר לאופן בו נתכנס בשנה הבאה, וללא קשר לאופן בו הדברים יקרו, הבה ונאחז באיחוד המחודש של השנה הזו, כזרע של דבר מה, אשר – ללא קשר למה שייתכן שיקרה בעתיד – לא יוכל להישלל מאתנו אף פעם. בזמן הזה, אפנה לכל מה שהנפשות שלכם תוכלנה לחוש מתוך החוויה הפנימית הספונטנית, כהד, כאשר תסתכלו לאחור לימים האלו במינכן. להתראות, אני מברך מעומק הלב את הנפש האינדיבידואלית של כל חבר וחבר, מצפה למפגש נוסף במובן בו אלו שלמדו להכיר ולפיכך לאהוב האחד את השני, תמיד ימצאו את עצמם יחד בזמן המתאים, ותמיד יפגשו שוב."
שטיינר, 'התקדשות נצח והרגע החולף', 1912, הרצאה 7, עמ' 141-143, הוצאת 'כחותם'.
הכמיהה הרוחנית המשותפת, החיפוש אחר האמת, והחיבור לאימפולס רוחני משותף, הם שמאפשרים לנו להיות אחים שהקשר ביניהם אינו קשר דם, ולא קשר אסטרלי שנובע מהנפש, אלא קשר רוחני שאינו תלוי בשום דבר פיזי, שאינו תלוי בזמן ומרחב, ושמחבר ביננו באופן על-חושי, וכן ביננו לבין מי שלא נמצא כאן איתנו.
תרגיל לחקירה ביוגרפית:
- חישבו על קשר שהפך מקשר נפשי לרוחני, או קשר שאתם נדרשים בעת הזו להפוך, להתמיר, מקשר נפשי לרוחני. איזו הקרבה נדרשת מכם לשם כך? (כל התפתחות כרוכה בויתור והקרבה).
- האם יש אדם קרוב שחצה את הסף ואתם מרגישים שהקשר איתו השתנה והפך לקשר רוחני?
- קהילה רוחנית – האם אתם מרגישים חלק מקהילה רוחנית, במידה וכן, מה זה נותן לכם?
הקשרים הרוחניים שלנו לאו דווקא מבוססים על קשר פיזי ראשוני. יתכן שאנחנו קשורים רוחנית גם אל מי שאין לנו קשר פיזי בבסיס. כמו ששטיינר הרגיש כלפי גתה.
זה מעלה את המחשבה – מהו קשר רוחני?
אחד הדברים שעולים הוא הצורך לנקות הרבה דברים אסטרליים ש'מלכלכים' את התמונה, טיהור כל מה שאינו רוחני, כדי להגיע לסוג של קשר אחר מהמוכר בחיים הפיזיים.
המשיכו להרהר בבית, מה מבחין בין קשר נפשי לקשר רוחני? מה מאפיין כל אחד מהם?