אנתרופוסופיה בימי קורונה – 28

14.5.2020 – לימוד יומי 28

לצפייה בווידאו של הלימוד לחצו כאן

עיקרי הלימוד:

“בני האדם חייבים להגיע לשלמות; מאמץ זה בא לידי ביטוי בדרך בה הם שואפים לאמת. בכך שנפשם מתאחדת יותר ויותר עם האמת, הם יהפכו למושלמים יותר ויותר. ללא תנועה זו לעבר מושלמות יהיו חיי האדם חסרי ערך. חייבת להיות להם אפשרות להגיע לשיאים הגבוהים ביותר של השלמות דרך האמת, שאם לא כן הם יחיו חיים חסרי תוכן וריקניים. בו בזמן הם חייבים לקחת חלק בנצח, מפני ששאיפה לשלמות שגורלה להפסיד למוות תהיה רק הונאה בקנה מידה אוניברסלי.” [סולוביוב]

ר. שטיינר, ‘מתודות חדשות וישנות של התקדשות’, הרצאה 2, עמ’ 27, הוצאת ‘כחותם’

משהו גדול ועצום קרה בחיי הקהילה בעקבות הקורונה, השתנה משהו גדול. נס. קהילה שברוח – זה מה ששטיינר רצה.

היום נתחיל לדבר על האופן בו אנו יכולים ליצור קשר עם האנשים שכבר מתו, שעברו את הסף.

הנפש שלנו אינה כמו הנפש של אנשים בזמנים קדומים. נדמה לנו שבאבולוציה האדם לא משתנה מבחינת הנפש, אבל מבנה הנפש שלנו שונה לחלוטין מנפש הקדמונים בהיסטוריה ובפרה-היסטוריה. אז הנפש של האדם הייתה הרבה יותר קרובה לעולמות הרוח, האדם חש את עולמות הרוח בצורה יותר בלתי אמצעית ואינסטינקטיבית. זה נשאר אצל שבטים, אצל האבורגינים, השאמנים. גם הגוף הפיזי היה פחות מוצק ודחוס ממה שהוא היום. הנפש האנושית השתנתה במהלך הזמן כך שהראיה העל-חושית נסגרה בפניה.

על אף שזה נשמע שלילי, שטיינר אמר ששום דבר אינו שלילי כשלעצמו. כל דבר שלילי צריך להיבחן באפקט החיובי שלו. האפקט החיובי של סגירת הראיה העל-חושית עבור האדם הוא שבעבר האדם היה הרבה פחות אינדיווידואל, האני שלו היה הרבה פחות בעל חירות ורצון חופשי מהיום. האדם היה מוגדר דרך השייכות שלו לקבוצה (שבט, חמולה, עם), לאורגניזם גדול ממנו, וכך הוא הגדיר את עצמו וכך ראה את עצמו. לכן האני שלו היה הרבה פחות חופשי ועצמאי. אבל ככל שבאבולוציה אנחנו מאבדים את הקשר האינסטינקטיבי עם עולם הרוח, אנחנו הופכים יותר עצמאיים וחופשיים. דוגמא לכך מופיעה בחיים האנושיים בהתרחקות של הילד מהוריו כדי להיות יותר חופשי ואינדיווידואל. הקשר הסימביוטי הולך ונחלש, וזה מחיר שווה למען השגת העצמאות. כך גם באבולוציה של האנושות כולה – המחיר של השגת העצמאות הוא התרחקות מהקשר עם עולם הרוח, הקשר האינסטינקטיבי עם עולם הרוח.

זו תמונה חלקית, שנכונה רק במודע – במודע אנחנו רחוקים מעולם הרוח, אפילו עד כדי הטלת ספק בעולם הרוח, אבל בתת מודע יש לנו את אותם קשרים עם עולמות הרוח כמו שהיו לאדם בתקופות קדומות יותר. אנחנו רק לא יכולים להבחין בזה, להוציא מתקדשים ובעלי קשר בלתי אמצעי לעולמות הרוח. בתקופתנו ובעבר הקרוב, הקשר עם עולמות הרוח נשאר בלא- מודע, באזור התת-מודע של הנפש. שם אנחנו חווים יותר מאשר את סכום הידע המודע הכללי. כיוון שהמערך הפיזי שלנו הפך יותר נוקשה, פיזי, אנחנו לא יכולים בתנאים הרגילים של חיי היומיום להעלות מתוך התת-מודע של הנפש את הידע הרוחני הזה. אנחנו לא פחות מפותחים מהאנשים בעבר. אמנם אנחנו פחות קרובים לאחדות ולשלמות, אבל מבחינה התפתחותית אנחנו יותר מתקדמים. השלב הזה נראה פחות מלבב משלבים קודמים, אבל הוא עדיין יותר מפותח ומתקדם בנתיב ההתפתחות לשלב הבא. האורגניזם שלנו היום הוא יותר גס, אנחנו למשל לא יכולים להגיע להארה דרך היוגה כמו שהתאפשר בעבר כשהגוף האנושי היה יותר רך וגמיש.

המחשבות והתפיסות העוצמתיות שיש בנו לא יכולות לבוא לידי ביטוי במלואן במהלך החיים שלנו. יש לנו כישורים, יכולות להתפתחות שלא באות לידי ביטוי במהלך החיים הזה, משום שהכלי שלנו הוא כלי גס מדי, בגלל היסוד הגס של האורגניזם. אנחנו לא יכולים להשיג באופן מלא את מה שהיינו יכולים להשיג לו הגוף שלנו היה אחר. כשאנחנו חולפים דרך שער המוות, בין אם אנחנו זקנים ובין אם אנחנו צעירים, ישנה שארית של כישורים, מחשבות, תפיסות אפילו יותר עוצמתיות משהיו לאבותינו הקדומים, שלא מומשו. יש לנו כישורים ויכולות מחשבתיות, אמנותיות ורגשיות, שלא יכולות לבוא לידי ביטוי במהלך החיים הזה משום שהכלי שלנו גס מדי, והם נשארים בתת-מודע. במוות, כצעירים או זקנים, אנחנו בעלי תשוקה חזקה לחזור לחיים ארציים, עבור רגש חשיבה ותפיסה נוספים שלא הצלחנו לממש בגלל הכלי הנוקשה שלנו. בתקופות קדומות זה לא היה כך. אז, כשהאורגניזם היה עדין יותר, האדם יכול היה להשלים ולפעול בהתאם לכל המתנות שקיבל מעולם הרוח באופן מלא. מסיבה זו אנחנו יכולים לראות עד כמה זה הכרחי שמה שאנחנו נושאים דרך שער המוות ולא נעשה בו שימוש, לא יאבד לחיי האדמה. שהאדמה לא תפסיד את הכישורים שלנו רק בגלל שלא יכולנו לממש אותם.

כשאנחנו מתים אנחנו יודעים מה לא יכולנו לממש. יש לנו את כל הידע האפשרי שלוּ היינו כאן על-פני האדמה היינו יכולים להשתמש בו, אבל אנחנו כבר לא פה. מי שמת לפנינו – כבר לא פה, והידע שלו כאילו ‘מתבזבז’. לכן זה חשוב לטפח את הקשר עם המתים, כדי שהם יעבירו לנו את הידע שלהם, שבחיים לאחר המוות הוא נגיש להם כי אין להם גוף פיזי, אז שום דבר לא מפריע לידע להיות נגיש עבורם במלואו. אנחנו צריכים שהם יעבירו לנו את הידע שלהם, אותו הם לא היו יכולים להשאיר כאן על האדמה בחייהם, להתפתחות של האנושות, בגלל שהם היו בכלי מוגבל. זו אחת הסיבות העיקריות לפתח קשר עם המתים. המחשבות שלהם שלא מומשו כשהם חיו כאן, יכולות לעבור דרכנו לעולם. המחשבות שלנו שלא הצלחנו לממש במלוא הפוטנציאל שלהם, יצטרכו לחכות, אבל המחשבות והידע הרוחני שלהם יכולים לעבור דרכינו.

אפשרות אחת לממש את זה שהמחשבות של המתים יעברו דרכנו הוא למשמע את עולם המחשבות שלנו – לא לאפשר למחשבות שלנו להתנהל במסלול הארצי הרגיל, כי לשם המתים לא יכולים להיכנס. אנחנו מבזבזים מילים ומחשבות סרק במהלך היום, כאשר למעשה מחשבה הינה דבר יקר ערך ברוח. מחשבות ומילות הסרק שלנו חוסמות את היכולת שלנו להיות בקשר עם המחשבות של אלו שמתו לפנינו.

יש ערוץ אחד, ועליו נלחמים שני סוגי מחשבות/דיבורים:

  1. המחשבות הרוחניות שיכולות ורוצות להיכנס אלינו.
  2. כל מחשבות הסרק והבל ההבלים שמתרוצץ בעולם ומונע מהמתים להעביר לנו את הידע.

כך אנו חוסמים למעשה את האפשרות שלנו לתקשר עם המתים.

המכשול הראשון שלנו לקשר עם המתים – הבזבזנות במחשבות ובדיבורים אנחנו מרשים לעצמנו לפטפט, לרכל, להיות סקרנים בענייני סרק. זהו בזבוז הכוח של החשיבה. פזרנות כוח המחשבה שמונעת ממחשבות שבאות ממעמקי ישות הנפש שלנו, מחשבות שאינן שלנו אבל יש לנו אותן במשותף עם הרוח האוניברסלית, מלעלות. במקום לחכות לאינספירציה  – מחשבה חיה, אנחנו מפטפטים את עצמנו לדעת.

היום מיועצת סיפרה ביעוץ חלום. תחילה לא רואים את הקשר והכל נראה כאוטי, עוברים מסצינה לסצינה. אבל אנחנו לא צריכים לחשוש מהכאוטיות וחוסר ההבנה, ולא לאמץ את המחשבה, אלא רק לפנות מקום לאינספירציה – המחשבה החיה – לעלות מתוך המעמקים. מתוך חקירת החלום האינספירציה עולה, כי לא חסמנו אותה ע”י מאמצים עזים להבין אינטלקטואלית את החלום.

“לוקח לתלמיד 30 שנה ללמוד טכניקה, ו30 שנה לשכוח את הטכניקה” – השכחה של מה שלמדנו זו האינספירציה.

תרגיל לחקירה ביוגרפית:

נשים לב למחשבות, לדיבורים ולמעשים. אפשר להתרכז בתור התחלה רק במילים – האם אני מדברת מילות סרק? האם אני ממלאת את חלל השקט במילים, מדברת ללא אבחנה, מונעת מעצמי את הידע שעולם המתים רוצה ושואף לתת לי.

זהו הצעד הראשון – לפנות חלל למחשבות של המתים, מחשבות עם הרבה ידע רוחני שהם לקחו איתם אל עולם הרוח ורוצים לתת לנו. עולם הרוח מדבר כל הזמן, לכולם ולא רק ליחידי סגולה, ואנחנו לא מקשיבים, ואנחנו יכולים לשמוע אותו. אך קודם כל נסיר את המכשולים:  “סור מרע” – נסיר את המכשולים שמונעים מאיתנו לשמוע את עולם הרוח. ורק אז “ועשה טוב”.

ג’ודי – “האם זה נכון לשאוף באינקרנציה לפנות מקום ממחשבות ההבלים והמילים הריקות? האם הבלי העולם אינם חלק מתהליך של אינקרנציה, התגשמות בעולם”?

יעל – “העבודה התודעתית היא נכונה בכל גיל שהאדם מבקש אותה ומוכן אליה. כל אחד ישמע את הדברים האלו וייקח את מה שהוא יכול ליישם. אי אפשר לדחוף לשלב שעוד לא הגיע. הבדיקה העצמית היא נכונה בכל שלב עבור מי שזה מדבר אליו, גם בשלב התגשמות שלפני האקסקרנציה.”

מרי – “מי שמתחילה אצלו הכמיהה אל הרוח יתחיל מרצונו לפתח את זה.”

זו הזמנה להתבוננות – לדוגמא: מי ששמה לב שכל הזמן מעניין אותה מה קורה אצל האחר: איך הבית של חברתה נראה, איך הילד של האחרת מתנהג וכו’….. לא מיד תפסיק עם זה, אבל תתבונן על הבזבוז הזה – מה החולשה שלה, ואיך היא באה לידי ביטוי בביוגרפיה שלה. מי שאוהבת לרכל, תפגוש את זה שהיא אוהבת לרכל – ותשאל את עצמה” למה אני אוהבת לרכל”?  במאמר מוסגר נזכיר שרכלנות נחשבת לאחת התכונות הכי בזויות, גם ביהדות. זוהי הזמנה להתבוננות ועבודה, ולא לתיקון מכני. אנחנו לא משנים את עצמנו כמו מכונה, אנחנו רוצים להתפתח, לכן זו התבוננות והכנסת תודעה לתכונה שסימנתי לעצמי שזיהיתי. תכונה שמהווה חסימה ממשית לקשר עם עולם הרוח, קשר שהרבה אנשים רוצים אותו, ולא רק מבוגרים. כולם יצטרכו לעבור את השלבים של כל גיל – 42, 49 – אבל עדיין להתחיל להתבונן על עצמנו. העבודה אינה מכנית, לוציפרית, אוטומטית, כמו “הבה ונהיה טובים”. זה לא הדבר שאנחנו עושים בהתפתחות. אנחנו עוסקים בהתבוננות – מה משרת אצלי הבזבוז של המחשבות, המילים והמעשים ואיפה זה יכול לעבור טרנספורמציה מתוך תשומת לב והתבוננות.

ורד – “המחשבות של המתים מתאפשרות להם בזכות זה שהם עלו אל עולם הרוח והתעדנו. אנחנו יכולים לקלוט את הדבר המעודן והמעובד שלהם, שאנחנו בתוך החיים לא היינו יכולים להגיע אליו לבד בגלל שהכלי שלנו נוקשה.”

גם לנו יש ידע כזה, אבל הידע שלנו הוא בתת מודע. ביעוץ ובחקירה רוחנית נגיש לנו ידע מוגבל שנמצא אצלנו במודע. בתת-מודע יש לנו הרבה ידע, והידע הזה משותף לנו עם המתים כי בתת מודע אנחנו יודעים מה שהם יודעים, הכלי הממוצק שלנו לא מפריע לידע, אבל מפריע לנגישות שלנו לידע הזה – חוסם את הגישה, ולכן הידע חסום בפנינו. כשאדם רוצה להזמין את המתים ולעבוד עם הידע שלהם, בד”כ לא נזמין מישהו ספציפי שעבר את הסף אלא הזמנה כללית לקשר עם עולם הרוח. כשיותר קל לנו לשחרר את האינטיליגנציה שלנו – המקום יתפנה עבור הידע הרוחני להגיע. הידע של המתים הוא יותר גדול כי להם יש נגישות לידע הזה, כי להם אין גוף, והם רוצים למסור לנו את הידע הזה אותו לא יכלו לממש בתוך החיים. זהו הידע הרוחני שאנחנו לא יכולים לגשת אליו בגלל הנוקשות של הגופים שלנו, ובגלל שהידע שיש לנו בתת-מודע לא נגיש לנו.

עופרה – “האם זה משנה אם המתים איתם אנחנו יוצרים קשר היו אנשים רוחניים או לא רוחניים בהתגשמותם הפיזית?”

לא, זה לא משנה. ואנחנו גם לא מזמינים מתים מסויימים. אנחנו פותחים את הערוץ אל עולם הרוח, והמתים הקרובים אלינו יתקשרו איתנו. לאנשים בעולם הרוח יש ידע אחר, שלא תלוי במה שהם היו בהתגשמותם הארצית.

מיכל – “אנשים שהם יותר שקטים ומופנמים ועצורים – האם יכולתם לתקשורת עם עולם הרוח היא יותר מפותחת?”

אנחנו לא יודעים מה מתרחש בתוך הנפש של מי שנראה לנו מופנם ועצור. גם לאנשים מופנים יש עולם פנימי, ויתכן שמתחוללת שם סערה, או שיש בלבול ולאו דווקא שקט ושלווה שנראים מבחוץ. אבל כן נשים לב שככל שאנחנו עושים דרך רוחנית יש לנו פחות צורך לדבר. אנחנו פחות הולכים למפגשים שאינם מפגשים רוחניים, ואנחנו מתחילים קצת לסבול משיחות הסרק, ומאבדים את הצורך להגיד ‘סתם’ דברים. מתפתח בנו מבנה נפש שסובל מהפטפטת, ואז אנחנו יותר שקטים, ומדברים בזמן הנכון ובמקום הנכון, את הדברים הנכונים ואל מי שבא באמת להקשיב להם. אנחנו אולי נראים מופנמים או לא מעניינים, לא מעורבים בעשייה ארצית חיצונית (דבר שאכן נכון יותר לאקסקרנציה ופחות לאינקרנציה), והתהליך הפנימי לא נראה כלפי חוץ בשום צורה. אבל אנחנו מוכנים לשלם את המחיר הזה עבור הקשר עם עולם הרוח. הצורך לדבר קטן, והצורך לרצות את האחר, ולעשות מעשים טובים כדי שיחשבו עלינו דברים טובים – גם כן קטן. נכנסת מסוגלות לסבול שיחשבו עלי דברים רעים, כי כבר אין כוח להתאמץ לעשות דברים כדי שיחשבו עלינו דברים טובים או לשכנע את העולם שאנחנו פועלים מתוך מניעים טהורים. זה מפנה מקום לידע של עולם הרוח להיכנס.

לילך – “האם להיות בקשר עם אנשים שהכרנו בחיים?”

בד”כ אנשים מהמעגל הקרוב שלנו. כולנו כאן היינו רוצים ליצור קשר עם צבי, המורה הרוחני של בית הספר שלנו. כמה שהוא היה חכם כאן, הוא אפילו יותר חכם שם, ואכפת לו מהקהילה הזו ומהזרם שלנו. גם להורים שלנו בטח אכפת מאיתנו בעולם הרוח, כמו גם מתים אחרים מהמעגל הקרוב שלנו. בדרך של חניכה והתקדשות אנחנו צריכים לצמצם את עצמנו בעולם הפיזי כדי להגדיל את עצמנו בעולם הרוח. וזו אחת הדרכים להצטמצמות.

מרי – “האם יש לנו דרכים לעדן את הגופים כבר בחיים כדי להתחבר יותר לכישורים שלנו?”

להפסיק לאכול הרבה, לצום מדי פעם, לעשות מדיטציות – דרכים לעדן את הגופים. על כך נדבר במפגש הבא.

print

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *