אנתרופוסופיה בימי קורונה – 30

21.5.2020 – לימוד יומי 30

לצפייה בווידאו של הלימוד לחצו כאן

עיקרי הלימוד:

“כעת נוכל לענות על השאלה: ‘מדוע אנו נפגשים לעיתים כה קרובות?’ אנו עושים זאת משום שלא זו בלבד שאנו מעשירים את הידע שלנו כאשר אנו לומדים לימודים אנתרופוסופיים, אלא גם – אם הם ניתנים בדרך הנכונה – יש ביכולתם להפוך את גרעין-חיינו לחזק יותר ויותר. אנו מזרימים לשד-חיים רוחני לתוך כל מה שאנו עושים, בכך שאנו נפגשים ועוסקים באנתרופוסופיה. כך האנתרופוסופיה אינה תאוריה, היא שיקוי מעניק חיים, סם-חיים שכל פעם זורם מחדש לתוך הנפשות שלנו, עליו אנו יודעים שהוא יהפוך אותן לחזקות יותר ויותר.”

שטיינר, אימפולס הכריסטוס והתפתחות תודעת האני, 1909, הרצאה 2, GA116.

האנתרופוסופיה היא לא תיאוריה או פילוסופיה, אלא היא מעניקה לחיים שלנו אנרגיה ומשמעות. היא אינה סגנון לבוש או סגנון דיבור. אנתרופוסוף הוא מי שמרגיש שהצורך הרוחני עבורו הוא כמו רעב וצמא, ומרגע שהכיר את הידע האנתרופוסופי, הוא חייב לקבל ממנו הזנה לגוף, לנפש ולרוח.

יש לנו תזונה פיזית, תזונה נפשית, וגם תזונה רוחנית.

אנתרו – אדם, סופיה – חוכמה. חוכמת האדם – ללא תזונה מתוך החוכמה הזו, במידה שהעיסוק הוא רק בחיים הארציים, ארגיש שמשהו מהותי חסר, על אף שהחיים יכולים להיות מהנים עם המשפחה או החברים.

כשנכנסים אל סודות הקוסמוס והרוח, מבינים שללא זה – החיים יהיו מאוד דלים.

בהקשר לשאלה מהשיעור הקודם:

האם אני מדברת מילות סרק? האם אני ממלאת את חלל השקט במילים, מדברת ללא אבחנה, מונעת מעצמי את הידע שעולם המתים רוצה ושואף לתת לי?

משתתפת – ככל שאני מתבגרת אני מוצאת את עצמי מצנזרת, פחות ממללת ועם יותר יכולת להיות שקטה. עדיין במצבים של חרדה ואי-בהירות אני יותר מדברת. מילות סרק מתחבר אצלי ללשון הרע, מקום שאני מבקשת להיזהר בו יותר עם השנים, עם הרגישות לעצמי ולאחרים.

לשון הרע – אפילו הרמת גבה היא כמו לשון הרע.

הסבל

היום אספר על מפגש עם מיועצת, שאמרה “החיים זה ממש סבל”. מה הייתן עונות לה כיועצות ביוגרפיות?

משתתף – החיים הם קשים במהותם, אין לצפות שהחיים יהיו קלים. להודות על כל קושי שמתעורר.

משתתפת – הייתי אומרת שהיא צודקת. הייתי מסכימה איתה.

משתתף – הייתי מציע לחקור מה הסיפור של הסבל שלך?

אורנה הסכימה עם המיועצת, ואמרה שאכן החיים מלאים סבל. למיועצת הייתה הקלה גדולה. היא ציפתה לאמירה שתבטל את התחושה שלה, אבל למעשה קיבלה אישור למה שהרגישה – שהחיים הם סבל.

בעבר, בתקופות שלאדם הייתה גישה בלתי-אמצעית לעולם הרוח, כשהוא סבל הוא היה יכול להיכנס מיידית למצב אקסטטי ולעבור למימד שבו לא הרגיש את הסבל. כמו שהיום לוקחים סם, בתקופות קדומות האפשרות להתנתק מהאדמה ולחוש את עצמך כאזרח העולמות העליונים היתה נגישה.

האדם היה מופרד מהאני ומהגופים והייתה לו היכולת למצוא מרפא לצער ולסבל שעל-פני האדמה.

היום, בהתפתחות בתקופה המודרנית, אנחנו לא אמורים להתנתק מהאדמה או מהסבל.

הדרך להתמודד עם סבל היא אחרת.

הבודהה – המליץ לזרוק את הסבל אבל גם את כל הצמא להיות אזרח האדמה. להיות מואר כמה שיותר מהר, לעלות אל עולמות הרוח ולא לחזור להתגשמות ארצית.

הדרך המודרנית – להתמודד עם הסבל בעזרת חיזוק האני: לחפש משהו בתוכי שיכול לתת לי את הכוח למצוא בתוכי פנימה את הישות המנחמת שיכולה לרומם אותי מעל הסבל. הצער לא אמור להיות מסולק, אלא חייבים לעמוד בו. משום שהסבל עצמו הוא מבחן, ודרך המבחן הזה ‘האני’ יכול למצוא את התמיכה הפנימית של ריפוי ונחמה.

מה זאת אומרת לחזק את האני שלי דרך הסבל? האם אני באמת יכולה להתגבר על הסבל ואיך? מה אני עושה כשהסבל מגיע אלי, בהנחה שאני לא משתמשת באמצעים התמכרותיים לטשטש אותו או למנוע אותו.

התמכרויות הן מגוונות, לא רק סמים. באיזה התמכרויות השתמשתם על-מנת להימנע מסבל בחיים, שלא יכריע אתכם או אפילו שלא יגע בכם?

איך אנחנו מחזקים את האני לעמידה בפני הסבל?

באנתרופוסופיה אומרים שאנחנו לא צריכים לזרוק את הסבל ולא את הכמיהה לאדמה. המטרה היא לא להמנע מלבוא לכאן יותר, אלא לבוא לכאן, על אף הסבל, כדי להשתפר.

סבל לא חייב להיות גדול – גם כשהילדים שלנו סובלים אנחנו סובלים, גם פיטורין מעבודה. כל מידת סבל, מקטן עד גדול, היא בסופו של דבר סבל.

משתתפת – בחל”ת פיתחתי התמכרות לפלאפון, הייתי הרבה במסך.

משתתף – התמכרות לשליטה, לדעת כל רגע מה קורה. ברגעים של סבל התגברתי כשהזכרתי לעצמי שאני יכול לעבור את זה, כי כבר עברתי סבל כזה או אחר בעבר.

מי אומר את זה? האני.

האני לוקח שליטה כשהוא אומר – עברתי את זה בעבר, אעבור את זה גם עכשיו.

משתתפת – כשאני מבולבלת אני מביאה את ההרגלים לידי ביטוי, וההרגלים עוזרים לי לצור משענת. על מנת להתמודד עם הסבל אני נותנת לעצמי תמיכה. זה להביא את האני, והאני מחליט איך אני מתמודדת עם הסבל.

מצד שני, אני יכולה לשקוע בהרגלים, להיכנס לקיבעון, שמונע ממני את הסבל.

משתתפת – התמכרות ללמידה ולידע. במקום להיות חלשה ולפתח תלות, אני נוטה ללמוד עוד ועוד. זה לפעמים מחליש אותי. זו שליטה בעזרת ידע “אם אדע יותר, אז אסבול פחות”.

יש דברים שאנחנו לא חושבים עליהם כהתמכרויות, כי הם לא סמים או אלכוהול או מה שאנחנו מכירים כהתמכרות. אך יש התמכרויות כמו התמכרות לידע ואף לידע רוחני, בצורה תאוותנית וחושנית –  זה בעיקר כדי לא להרגיש את הריקנות. התמכרות לידע באופן מטריאליסטי כדי להימנע מסבל. האדם חושב שהוא לא מכור כי זה לא סמים או אלכוהול, זה ידע, וזה נראה כאילו נכון. התמכרות יכולה להתחפש למשהו ‘טוב’, כמו ידע. גם אוכל הוא דבר טוב כשהוא מזין והוא במידה, וגם הוא יכול לצאת מהקשרו ולהפוך להתמכרות כאמצעי לא להרגיש ריקנות או סבל.

אנחנו לא מטיפים לשינוי או לאופן התנהלות בעולם, אלא מאירים את המעשים שלנו בזרקור התודעה, מפתחים מודעות למניעים שלנו כדי להיות מסוגלים לשנות.

כנקודת התחלה, האדם יכול רק לחשוב על מניעיו וזה צעד גדול קדימה בדרך לחירות.

אין מה להטיף מוסר או להתוות דרך פעולה למוסריות אוטומטית, זה נוגד את האימפולס שלנו. האימפולס שלנו הוא להאיר את התודעה ולעורר. כל אחד צריך לעשות מה שהוא רוצה, לא לפעול לתיקון מידות אוטומטי, זה לא מה שהאדם צריך.

משתתפת – אני רואה שרשרת פנימית שלי: כשקשה לי אני מיד מרגישה לבד. אז אני מפעילה חוסר שביעות רצון כלפי מי שלא נרתם לעזור לי. איך אני עוזרת לעצמי במצב כזה שאני מכירה? אני מזכירה לעצמי שאני לא לבד, שיש בתוכי כוח שיכול לעמוד בדברים.

זה האני שמכוון את הכלי, ואומר: הדברים הם לא כפי שהם נראים לעין.

בד”כ מה שמכוון אותנו זו הנפש, היא זו שלוקחת פיקוד. והנפש לא מכוונת אל האני, היא מכוונת אל מה שטבוע בנו ומנהל אותנו במחשכים. עלינו להוציא לאור את מה שפועל בחושך, וזה חלק הארי בהתפתחות.

איזה מסר סמוי או גלוי עבר בבית שלכם? מסר שההורים העבירו על החיים, או עליכם. מסר שיכול לעבור גם בלי מילים.

אורנה מספרת שאצלה המסר שעבר היה “הציווי לאושר” – האושר הפך לערך עליון בחיים. כשלא הייתי מאושרת חשתי כישלון, נחיתות וחולשה. המסר ‘החיים זה אושר’ זה מסר לנפש. לא לאני. אמא לא אמרה לי מה עושים כשלא מאושרים. לא נתנה מסר לאני. היא אמרה ‘העיקר שתהיי מאושרת’.

אנחנו נותנים לנפש להיות השליטה, ואנחנו צריכים לתת לאני להיות שליט.

הנפש תמיד משלמת את המחיר של הסבל, ואנחנו אמורים להסכים לשלם את המחיר מתוך האני. האני רואה את הנפש סובלת ואומר לה ‘את לא מנהלת את הסיפור כאן’ – תופס פיקוד על הנפש – אז אפשר להתעלות מעל הסבל. לא ע”י מצב טראנסנדנטלי ולא ע”י סמים, אלא ע”י הגבהת האני אל הרוח מתוך עוצמה פנימית. האני חי במקביל לזה שהנפש סובלת.

ככל שנצליח יותר להגביה אל האני, כך נסכים שהחיים הם סבל, ולא נחשוב ‘איך אני גומרת את הגילגולים האלה כמה שיותר מהר’. זה להבין את ההכרחיות של הסבל להתפתחות. אל מול האמירה של אמא, היתה האמירה של היועץ שלי, צבי בריגר, שהזכיר לי כל הזמן שמוטבע בתוכי הציווי לאושר ואני צריכה להיפרד ממנו.

איך אתן מביאות את האני לתוך מצב הסבל?

משתתפת – מתחברת לעולמות הרוח. משתתף – נזכר שהסבל לא נצחי ויעבור.

בכל סבל התחושה היא תחושה של נצח, שהסבל ימשך לנצח ולא יעבור אף פעם.

משתתפת – כשאני חווה סבל אני מתחזקת כשאני רואה את הקו המקשר בין הילדות להיום, וכשאני מבינה את האתגר שלי זה מחזק אותי. ההבנה שמגיעה מתוך טיפולים שעברתי לגבי האתגר שלי ומה הדפוס עליו אני צריכה להתגבר – זו דרכי לחזק את האני.

משתתפת – כשאני חווה סבל אני מנסה להבין מה השיעור שלי, מה רוצים להגיד לי, לחקור מה מתקיים עמוק יותר מהסבל הגלוי. האמונה בדבר שקיים מעבר למה שגלוי בפני.

מנסה למצוא את המשמעות בסבל. שהסבל הוא לא סתמי, שזה לא גורל אכזר, אלא שעולם הרוח מנסה לדבר איתי, למסור לי איך ואיפה עלי להשתפר.

מאוד עוזר שיש מישהו שמדבר את השפה שלך, ומזכיר לך שכבר היית בסבל ועברת אותו, ומזכיר לך את עולמות הרוח שאת נוטה לשכוח, כאשר נדמה לך שהפעם אלוהים ‘שכח’ אותך, לא שם לב אליך ואת נפלת.

קבוצות לחקירה משותפת, חברותות, בהן יש מישהו שמזכיר לנו את מה שאנחנו יודעים. אלו קבוצות שמספקות תמיכה לחיזוק האני.

משתתפת – הצו הסמוי מהבית היה ‘עבודה קשה עושה אותך בעל ערך’. זה גורם לי סבל כי הניתוק מהעשייה אילץ אותי לגלות מה בתוכי נותן לי ערך, בלי העשייה. אני מפקפקת  בכל מה שחשבתי עד היום שהוא אמיתי, כדי לגלות מה האמת. צריך אומץ להטיל ספק בכל מה שידעתי עד כה ועליו נשענתי.

אומץ זה לא ‘לא לפחד’, אלא להתגבר על הפחד. צריך אומץ לא להקשיב למסרים שכבר טבועים בנו מילדות. זה אומץ גדול להגיד שהמסר הזה כבר לא מתאים לי. זו בדידות לצאת לבד מול מסר שטבוע בנו. נגד מסרים מהבית.

מבחינה קרמתית אלו מסרים גם מחיים קודמים.

משתתפת – עד שהתחלתי את ההתפתחות, התמכרתי לסבל, קיבלתי ממנו הצדקות ל’למה זה מגיע לי’. כשהתחלתי ללמוד הצלחתי להבין שהאני שלי הוא לא הסבל, שלא יתכן שאני מוסרת את האני שלי לסבל ומזדהה איתו כל כך. הבחנתי שיש את האני שלי, ויש את הסבל. הסבל שלי הוא לא האמת. היום יש לי אפשרות לבחור ביניהם.

מנקודת הראות של צבי המורה שלנו – הוא אמר: ‘כן, יש סבל, ולמה את חושבת שלא צריך להיות’. זאת אומרת שנקודת המוצא שלנו, כאילו לא אמור להיות סבל – היא לא נכונה.

שאלות לחקירה ביוגרפית:

  1. האם אני מזהה בעצמי דרכים בהן ניסיתי להימנע מסבל בהתמכרויות שונות? סבל יכול להיות גם תחושת ריקנות פנימית, תחושה שהחיים חסרי משמעות. יכולה להיות התמכרות גם לבני אדם, למערכות יחסים של תלות בבני אדם, לחיות את החיים דרך אנשים אחרים. כל צורה של הימנעות מסבל דרך התמכרות ותלות.
  2. מה זה אומר בשבילי להביא את ‘האני’?
  3. איזה מסר גלוי או סמוי עבר בבית שלכם על מהות החיים ואיך ראוי לחיות אותם. מסרים כאלה הרבה פעמים קשורים לחיים קודמים. 

print

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *