26.5.2020 – לימוד יומי 31
לצפייה בווידאו של הלימוד לחצו כאן
עיקרי הלימוד:
עם קומץ שמיים ביד / אברהם חלפי
עִם קֹמֶץ שָׁמַיִם בַּיָּד
הָיִיתִי עוֹבֵר אֶת חַיַּי.
הָיִיתִי חוֹצֶה אֶת הַיָּם בְּרַגְלַי
עִם קֹמֶץ שָׁמַיִם בַּיָּד.
מה הוא ‘קומץ השמים’ לו אתם זקוקים, המסייע לכם לעבור את החיים האלו, לחצות את הים, להחזיק מעמד?
משתתף – "טיולים בטבע מחברים אותי לחיים, עבודה עם ילדים, והבן שלי."
יש משותף בין הדברים – הם קשורים לכוחות אתריים, כוחות חיים.
משתתפת – "קומץ השמים שלי זה העבודה שאני עושה בבי"ס כחותם. עם כל תובנה שמתקבלת בעבודה הרוחנית אני מתקרבת יותר ויותר אל החירות ואל אפשרות הבחירה."
המשמעות המתקבלת לאירועי החיים נותנת כוחות וטעם. חירות שמשחררת מכבלים שהגיעו איתי מחיים קודמים, מחינוך ותרבות בה גדלתי, וזה מסיר את מסך הערפל שאני שרויה בו.
משתתף – "בעבר הייתי תולה את הרגשתי בחיצוני, והיום ההרגשה, הידיעה שמשהו טוב הולך לקרות."
בעצם אתה מדבר על – 'תקווה'.
במאמר 'אהבה אמונה ותקווה' שטיינר מחבר כל אחד מהאחרונים לאחד הגופים. לגוף הפיזי הוא קורא גם 'גוף התקווה'. לדבריו – ללא תקווה לא היינו יכולים לעשות אפילו צעד אחד בעולם.
משתתפת – "מחזיק אותי לעבוד עם ילדים בחינוך לגיל הרך. יש בזה כוחות ושמחה, ריפוי עמוק. בנוסף, לא מעט פעמים אני מסתכלת על משברים שעברתי ועל התהליך שיצאתי מהם מחוזקת, וזה עוזר לי לעבור ימים לא פשוטים."
היכולת להסתכל על החיים והאירועים מתוך פרספקטיבה. כשאנו במשבר אנו לא רואים אופק, לא מסוגלים לראות שיבוא משהו אחרי זה, שזה לא יהיה לתמיד – זה הכי קשה. הידיעה שעברתי דרך משברים וצמחתי מהם היא ידיעה שמאפשרת לראות מעבר לרגע הנקודתי של המשבר. זהו כוח של 'האני'. הנפש לא יכולה להביא את הפרספקטיבה הזו. הנפש חווה את הרגע כ'נעים – לא נעים', סימפטיה ואנטיפתיה. לכן בגיל הנעורים משברים נחווים מאוד קשה כי אין את נקודת הראות הזו, שמחר יהיה אחרת.
ידיעת התהליך, הידיעה שכבר צלחתי משברים וצמחתי מתוכם, עוזרת לעבור את המשבר.
משתתפת – "התפעלות. בכל בור עמוק יש לי את היכולת להסתכל מבחוץ וליצור את ההתפעלות – עבודת אמנות, חיוך או חיבוק, מעוררים בי את היכולת להתייחס לזה ככוח מחזק."
שטיינר מכנה את זה 'פליאה' – עלינו לפתח את היכולת להיות בפליאה כמו ילדים. אצל ילדים יש פליאה מתוך תמימות וראשוניות המפגש עם העולם. בדרך הרוחנית אנחנו זקוקים ליכולת להתבונן על דברים בפליאה. גם באירוע ביוגרפי קשה – להתבונן בפליאה מה בעצם קרה כאן? לא לקבל את הדברים כמובן מאליו – זה קיים אצל ילדים כי שום דבר עדין לא מובן מאליו עבורם. למרות הזיכרון והנסיון, ברגע המפגש עם הדבר, עלינו ללמוד להיות בפליאה ולזרוק הצידה את הזיכרון. לפגוש את זה חדש כי זה באמת חדש, כל אירוע הוא חד פעמי.
'האדם הפיקח'
"מדוע זקוקים אנו לנחמה בחיים? משום שאנו עשויים להיות עצובים, לסבול, לחוש בכאב. טבעי הדבר שהאדם מרגיש עצמו ביחס לכאב כאילו דבר מה בפנימיותו חייב להתקומם כנגד הכאב הזה, באופן כזה שהוא אומר לעצמו: מדוע הגיע אלי כאב זה? האם החיים לא יכלו להתנהל בשבילי גם כך שלא אפגוש כאבים, שאהיה מרוצה? מי שמציב כך את השאלה הזו יכול להגיע לתשובה רק כאשר הוא יוצר לעצמו הכרת ידע אמיתית על טבעה של הקארמה האנושית שלנו. מדוע אנו סובלים בעולם? כשאנו נכנסים לחיים בכללותם ומציבים נכחנו באמת את הקרמה שלנו, נשתכנע תמיד שכל הכאבים הפוגשים אותנו וכל הסבל המוצב בדרכנו הם מסוג כזה שחוסר המושלמות שלנו חיפש אותם. למעשה את הרוב המכריע של הכאבים והסבל חיפשו אותן חוסר מושלמויות שהבאנו מהתגשמויות קודמות. ומשום שחוסר המושלמויות הללו מצויות בתוכנו, מחפש אדם פיקח יותר מאיתנו הנמצא בתוכנו, את הדרך לכאבים, לסבל. שכן זהו כלל זהב בחיים שכולנו כבני אדם נושאים בתוכנו תמיד אדם פיקח מאתנו. הגורם שאנו קוראים לו בחיים הרגילים "אני" הנו חכם הרבה פחות. ה"פחות חכם" הזה, לו היו נותנים לו לחפש כאב או אושר, היה הולך בדרך אל האושר. "הפיקח יותר" הוא זה הנמצא במעמקי תת המודע שלנו, שעד אליהם לא משתרעת תודעתנו הרגילה. הוא מסתיר לנו את המבט אל האושר הקל ומצית בנו כוח מאגי ההולך בדרך אל הכאבים בלא שנדע זאת. עם כל סבל פנימי וחיצוני אנו עוקרים חוסר מושלמות מסוים והופכים עצמנו למושלמים יותר."
שטיינר, הלך נפש בסיסי מול הקרמה, 1912
כיצד אתם מבינים את הטקסט? דיון משותף עם המשתתפים:
בטקסט אומר שטיינר שיש בחיינו סבל, והנטייה הטבעית שלנו היא לשאול – למה זה מגיע לי?
שטיינר מציע לראות שבתוך כל אחד מאיתנו ישנו 'אדם חכם', המוביל אותנו אל הסבל הזה, כדי שנשתלם, נתקרב יותר ויותר אל השלמות.
'האדם החכם' שבנו הינו 'האני' הגבוה המוביל אותנו בדרך אל הכאבים. 'האני הארצי', 'הרגיל', מחובר לנפש, והולך לאן שנעים. הוא מעדיף את 'האושר הקל'. אך 'האני הגבוה', 'האדם הפיקח', יודע את חוק הקרמה, ויודע בדיוק איפה הפגם שלי ולאן עלי ללכת כדי לתקן אותו. מתוך בחירה ארצית-נפשית לעולם לא היינו בוחרים בסבל הזה, בתיקון הזה, באופן שהקרמה עובדת איתנו על מנת שנשתלם.
עלינו לגלות את אותם הדברים שנחווים על-ידינו כמיותרים. במחשבה הטבעית אנחנו חושבים שאפשר לפסוח על הסבל, שהיה אפשר בלעדיו. כשאני מבינה למה האדם הפיקח הוביל אותי לאירוע מסוים, אז אני מתקרבת ל'אני הגבוה'. בתוך משבר ובעקבותיו אנחנו מגלים שיש לנו כוחות וכלים שבכלל לא ידענו שיש לנו אותם. ללא המשבר לא היינו מכירים את היכולות שלנו.
משתתפת – "האם אני תמיד סובלת מהאני הגבוה? האם יש סבל שלא קשור לקרמה, לפעילות של האדם החכם? למשל, אם הדשא של השכן תמיד נראה לי ירוק מדי, איך זה קשור ל'אדם החכם', איך זה משרת את ההתפתחות שלי?
אם אני סובלת מקנאה, נבדוק איך זה חוזר בביוגרפיה שוב ושוב. האסטרלי מעורר בי את הרגשות האלה בשירות הקרמה, לא כל אחד ירגיש את הקנאה הזו, היא ייחודית לי. אפשר להישאר בקנאה הזו ולא להתפתח ממנה. אבל בעבודה התפתחותית אני אבדוק איפה הקנאה חוזרת, לראות שהיא לא קשורה לחוץ, אלא שהיא אצלי. אז גם התעוררות הרגש היא פעולה של 'האני הגבוה', כדי שאכיר את עצמי. אם הרגש כל הזמן חוזר, אז הוא בתוכי ולא קשור לחוץ.
איך פועל האדם הפיקח? איך הוא מוביל אותנו אל הכאב שממנו נתפתח?
האדם הפיקח יוביל אותנו דרך הגפיים – עולם הרוח יעזור ל'אני הגבוה' להוביל אותנו לאן שצריך.
מעלינו ישנן 3 היררכיות בעלות דרגות תודעה גבוהות משלנו. ההיררכיה הגבוהה ביותר – ההיררכיה הראשונה – מעורבת ברמה הפיזית. היא תגרום לאדם להגיע אל המקום שם יתרחש המפגש הקרמתי. זה מאוד מורכב לארגן מפגש כזה.
לאחר מכן, נדרשים רגשות מתאימים שיתעוררו במפגש. אם אני אמורה להתאהב באדם שאח"כ יביא לפתחי את הקרמה שלי, אז צריך שתתעורר שם תשוקה ומשיכה – ההיררכיה השנייה תדאג שנרגיש את הרגשות המתאימים כדי שהקרמה תתרחש.
ההיררכיה השלישית תדאג שיהיו לנו את המחשבות המתאימות כדי שהקרמה תתחולל.
הקרמה היא דבר מורכב. חשבו איזו חכמה גבוהה נדרשת על מנת שהקרמה תתרחש בפועל, על מנת ששני אנשים ייפגשו בדיוק ברגע הנכון, וכו'. האדם הפיקח בתוכנו יודע לאן צריך להוביל אותנו והוא ידאג בשיתוף ההיררכיות להוביל אותנו אל המפגש הקרמתי.
'האני הגבוה' הוא גם חלק מאיתנו, יחד עם האני הארצי. אנחנו נוכל להגיע לחירות ככל שאנחנו מפתחים את התודעה ויכולים להבין ולהכיר את הקרמה שלנו, בהתקרבות של 'האני הארצי' לאני הגבוה.
בדרך לחירות יגיע שלב שאנו ניקח על עצמנו סבל יזום. כאשר אדע שאני זקוקה לכאב ולאתגר שלפניי על מנת להיות שלמה ומפותחת יותר, אוכל באופן מודע וחופשי לבחור בסבל (זו דרגה מאוד גבוהה של תודעה ולא קל להגיע אליה, לא קל להסכים לסבל). כאשר האדם לוקח על עצמו סבל יזום, אפשר להתחיל לדבר על חירות.
בחוסר תודעה אנחנו צועדים בעיוורון אל הגורל שלנו והוא נראה לנו שרירותי. מתוך תודעה אני יכולה להתחיל להסתכל מתוך 'האדם החכם' שבתוכי ולהבין את הסבל.
בדרך-כלל כשאנחנו חווים משהו קשה אנחנו מוחים עליו, מתנגדים, שואלים. איך זה קרה לי? איך זה קרה לי שוב? בעבודה רוחנית נקודת המוצא שלנו היא שלכל סבל יש תכלית. בשאלות הבאות נבחן איך אנחנו יכולים להכיר במשמעות של הסבל.
שאלות לחקירה ביוגרפית:
א. תארו כאב או סבל אליהם הוביל אתכם "האדם החכם" שלכם בנעוריכם, אירוע שבו "האני הרגיל" מחה על הסבל, והמחשבה היתה "זהו סבל מיותר", סבל לא הכרחי.
ב. בראיה לאחור, כיום, כאשר התבגרתם, האם אתם יכולים להכיר בהכרחיות של הסבל? איך התפתחתם בעקבותיו?
ג. מדוע הוא היה הכרחי? אלו פגמים הוא נועד לתקן? באיזה אופן הוא משרת את ההתפתחות והגשמת הייעוד הרוחני שלכם?