אנתרופוסופיה בימי קורונה – 34

10.6.2020 – לימוד 34

לצפייה בוידאו של הלימוד לחצו כאן

עיקרי הלימוד:

בשיעורים אלו נעלה נושאים באופן חופשי, לא באופן שיטטתי, אין לנו נושא מוביל אחד. נדבר על אירועי החיים מנקודת המבט של היעוץ הביוגרפי.

השיעור היום הוא השלמה של מה שדיברנו בשבועות לגבי תפקיד העם היהודי באבולוציה. לעם היהודי יש התייחסות מיוחדת של האנתרופוסופיה אליו.

“להיות זה להיות נתפס על-ידי האחר.

וכך ניתן להכיר את עצמך רק באמצעות העיניים של האחר…

החיים שלנו אינם שלנו;

מרחם אל רחם אנו קשורים לאחרים – עבר והווה

ודרך כל פשע וכל טוב לב אנו יולדים את עתידנו.”

Sommi-451, film cloud atlas(2012)

דיברנו על חג השבועות ותיקון ההחמצה – התיקון של האדם מקלקולו בירידה מגן עדן לחיים הארציים היה אמור להיות לפי היהדות במתן תורה. מכיוון שלא נעשה תיקון והתרחש חטא העגל, אז זה היה אמור להתקיים תיקון 49 ימים לאחר מכן. דיברנו על המספר 49 כמספר אזוטרי בעל משמעות נסתרת 7X7. שבע כשלעצמו הוא מספר טיפולוגי.

בליל חג השבועות המקובלים נהגו לשבת כל הלילה וללמוד תורה על מנת לתקן את מה שלא תוקן במעמד הר סיני.

התמונה היפה של המקובלים בצפת שיושבים ולומדים, והשכינה מתחננת אליהם ומבקשת שלא יפסיקו ללמוד כי בזכות הלימוד שלהם היא מתעוררת וקמה מעפרה.

הדבר החדש והמודרני שמתגלה הוא שהעולם העליון תלוי בעולם התחתון. שלא עוד ירד אלינו עולם הרוח מלמעלה וישפיע עלינו את שיפעו, אלא אנחנו צריכים למצוא את עולם הרוח – את ‘האני’ שלנו – בתוכנו, בתוך עולם הנפש שלנו, וכך לקיים תהליך הדדי עם עולם הרוח.

תיקון יכול להיעשות בכל יום ובכל מקום, לא רק בחג שבועות או ביום כיפור, תיקון הוא כשהאדם רואה שפעל ממניעים שאינם מוסריים ואינם גבוהים. כשאני מוצאת את חוסר המוסר שלי, אני לא אמורה להלקות את עצמי או להאשים את עצמי. כפי שנאמר בשיעורים קודמים, מעשים בלתי מוסריים נעשים על-מנת:

א. לשרוד.

ב. להכין את הכלים להתפתחות הרוחנית שלנו. אנחנו חייבים לפעמים לעזוב אנשים, מקומות, לגרום כאב לאנשים על מנת להכין את העתיד הרוחני שלנו. זה לא קורה רק פעם אחת, וזה קורה אצל רבים, במיוחד אצל מי שיש לו יעוד רוחני.

החל מגיל 49 נפתח שער עבורנו, לאסוף את המעשים שלנו ולהפוך אותם לכלי ליעוד הרוחני שלנו.

יחד עם השער שנפתח, עומדת מולנו תמונה של כל המעשים הבלתי מוסריים שעשינו. זה קורה לנו – מי יותר ומי פחות, מי בבת אחת ומי בהדרגה. וחוסר המוסר שלנו חייב לקבל תיקון.

עולם הרוח ניזון מהמעשים המוסריים שלנו. למעשים המוסריים שלנו יש ממשות, הם לא מעשים שחשיבותם היא רק לעולם הזה. חשיבותם של מעשים מוסריים היא גם לעולם הרוח וגם לעתיד האנושות.

שטיינר אומר לגבי המהלך הפלנטרי הבא באבולוציה של הפלנטה שלנו:

הפלנטה הבאה לא תהיה פלנטה פיזית כמו האדמה שלנו. המצב הפיזי חומרי מינרלי של האדמה הוא נקודה מסוימת בקוסמוס שהיא אמנם ארוכה אבל חד פעמית ולא הייתה כזו ולא תהיה כזו בעתיד. העולם יהיה יותר רוחני, אנחנו נהיה ישויות יותר רוחניות, הגוף שלנו לא יהיה גוף פיזי ולא יראה כמו גופנו היום. הגוף התחתון שלנו, הגוף הכי נמוך, יהיה אתרי, כלומר: כמו גוף אנרגטי, הילה. בעתיד זו תהיה צורת הקיום שלנו.

הפלנטה הבאה גם היא לא תהיה פיזית מינרלית, אלא תהיה אתרית. הסובסטנס שלה יבנה מהמעשים המוסריים והבלתי מוסריים שאנחנו עושים כיום. מעשים מוסריים יהפכו לקרקע ממשית שעליה יפעלו בני האדם. זו לא מתפאורה או אלגוריה, זה דבר ממשי לחלוטין ולא סימבולי. צריך ראש פתוח לדמיין את זה.

הקרקע שאני יוצר עבור ההתפתחות העתידית של האדמה תיווצר מהמעשים המוסריים שלי.

מה זאת אומרת שהקרקע תיבנה מתוך המעשים המוסריים שלי?

אפשר להקביל את זה לתחום הנפש:

אם גדלנו במשפחה של הורים עצבניים, מריבות ומתח – זו הקרקע לתוכה גדלתי. זו לא קרקע פיזית, אבל זו קרקע בתוכה התחנכתי וגדלתי והיא משפיעה על החיים שלי.

הקרקע העתידית שעליה נתהלך – לא בשתי רגליים פיזיות, קרקע שלא תהיה פיזית אלא אתרית –  היא זו שאנחנו יוצרים היום.

עד השלב הנוכחי של האנושות, עד האדמה, מי שיצר עבורנו את הקרקע, את הפלנטות, את המקום שאנחנו יכולים לחיות עליו – אלו היו האלים, האלוהות. אף אחד מאיתנו לא יצר את הקרקע עליה הוא חי, באנו אל קרקע מוכנה. לא יצרנו את ארץ ישראל, ולא את יבשת אסיה וגם לא את כדור הארץ. זה ניתן לבני האדם מתנה מהאלים. בעתיד לא תינתנה מתנות כאלה. העתיד יקבע לפי מה שאני עושה עכשיו, ביומיום שלי. כל יום כזה שאני מרגישה שעשיתי מעשים שתורמים להתפתחות של האנושות זה ניצחון, זה יום שלא בוזבז.

יש מעשים בכל מני רמות. אני נדרשת לעשות את המעשים ברמה הכי גבוהה ועמוקה. זאת אומרת: לבדוק מאיפה אני פועלת ומה אני נותנת.

כל מעשה הוא כמו רגב אדמה, חלקיק קטן מרגבים רבים, רגב שאינו פיזי כמו שאנחנו מכירים. חלקיקים אלו ייצרו את הפלנטה שבגלגולים נוספים אנחנו, וילדנו ונכדנו וכל האנושות נחיה בה. כל רגב כזה מהווה חלקיק מישות הפלנטה שבאנתרופוסופיה מכונה בשם ‘יופיטר’. זה לא יופיטר המוכר לנו היום.

חשוב להבין שלא מדובר על מוסר אוטומטי של מעשים טובים. מעשה טוב שאינו יוצר בי תהליך טרנספורמטיבי, אם לא עשיתי את המעשה מתוך טרנספורמציה שחלה בי, אז הוא לא מעשה שמשמש כסובסטנס העתידי לפלנטה יופיטר. המעשים הטובים שלי צריכים לנבוע מתוך ההשתנות שלי, מתוך זה שאני כבר לא יכולה להסתכל על האחר כעל זר, מתוך זה שאני חשה את האחר ואותי כשייכים לאחדות אחת. אבל – לא באופן לוציפרי, לא בצורה ניו-אייג’ית, אלא באופן שכרוכה בו טרנספורמציה של הגוף האסטרלי שלי ל’אני’.

רובנו ככולנו, בגלל היותנו שייכים לתקופתנו אז תחושת האחדות הזו לא טבעית לנו. התקופה שלנו היא תקופה אנטי-סוציאלית בהגדרה. באופן טבעי, אנחנו יותר אגואיסטים מאשר אלטרואיסטים. זה היה נכון למשך זמן רב על-מנת למצוא את ‘האני’ האינדיווידואלי. היום – כל מעשה אלטרואיסטי למען האחר כרוך בהשתנות פנימית שלי, ביציאה מהאגו שלי, מהאגואיזם שלי, יציאה מעצמי. זה קשה, כי אנחנו כל-כך אינדיווידואלים, מופרדים, ולא מרגישים ‘חלק מ…’, שהמחווה הזו צריכה להיות מחווה מתוך מאמץ. לא אלטרואיזם שבא כתוצאה מפחד או צורך נפשי שיאהבו אותי. זה אלטרואיזם שבא כתוצאה מהתמרה של אגואיזם לאלטרואיזם. המצב הטבעי שלנו הוא אגואיזם. מצב של לבדות וחוסר שייכות. אין לנו שבט להיות אחת ממנו ולהשתייך אליו כאיבר בתוך אורגניזם יותר גדול.

זה מאמץ מתוך חירות.

נחזור אל חג השבועות ובסופו של דבר נקשור את הנושאים יחד:

לחג שבועות אין שם משל עצמו. אם לא עשיתי את המהלך הזה של ההתמרה, אז אני לא מגיעה לחירות. בתורה לא כתוב ‘חג השבועות’ אלא אנחנו נדרשים לספור שבעה שבועות מפסח.

משתתף – אפשר לקבל דוגמא למעשים טובים אליהם את מתכוונת?

אורנה – נחפש מעשה טוב שנעשה כתוצאה משינוי טרנספורמטיבי מתוך עצם ישותו. מעשה שנעשה לא רק מתוך החלטה אלא שההוויה שלו השתנתה ונעשה המעשה.

משתתפת – בשעה שאני סלחתי לאמא שלי והשלמתי, הפכתי את עצמי מ’לא אוהבת, כועסת, שונאת’ למצב שנכנסה אהבה וחמלה. זה לא היה מעשה פיזי, זה היה גבוה ורוחני, שינוי שאני לא יכולה להסביר בעולם הגשמי.

אורנה – זה גם מעשה. זו טעות לחשוב שזה מעשה של ‘בינך לבין עצמך’. אנחנו חושבים שרק למה שאנחנו עושים בפועל יש השפעה. אבל הטרנספורמציה שלנו היא בעלת השפעה על עולמות הרוח, גם אם היא לא נעשית באופן פיזי כי האמא כבר לא נמצאת כאן.

משתתפת – האם גם מעשה שלא עשיתי, משהו שנמנעתי ממנו, נחשב מעשה טוב? כן.

אז המעשה שלי הוא שבעקבות השיעורים האחרונים אני משתדלת לשים לב לא להתעסק ברכילות. משהי סיפרה לי סיפור אישי על מישהו שפגע בה, והיא סיפרה את זה כדי לספר על עצמה ולא על האדם. התפתיתי לבדוק מי האדם המדובר, והתאפקתי ולא בדקתי.

אורנה – זה אחד הדברים ששטיינר מדבר עליהם בדרך להתקדשות, לחניכה. לא לעשות את הדברים שאנחנו לא אמורים לעשות. לא לעשות אותם מתוך סקרנות, מתוך מציצנות. לא לשאול שאלה מציצנית שנראה שהיא נורא מתבקשת, וגם לא לספר למישהו אחר אינפורמציה עסיסית על אנשים אחרים…. הדיבורים האלו יוצרים מהויות. דיבור זו מהות. העולם נברא בדיבור. אנחנו יוצרים מהויות – אמנם לא פיזיות אלא מהויות אסטרליות, ועדיין – כל דיבור שווא יוצר מהות בעולם. אז כל פעם שאת לא מספרת, מושלת בעצמך, זה מעשה שמקרב אותנו לבנייה של פלנטה נכונה. הפלנטה הנכונה, הטובה, של יופיטר (כי תהיה גם פלנטה ‘רעה’ בכל מקרה) – היא בנויה מהמעשים המוסריים שלנו. אז את הוספת עכשיו רגב קטן לפלנטת יופיטר הטובה.

העם היהודי

העם היהודי הוא לא עם ככל העמים – העיצוב שלו, תודעת העם והלאום של העם היהודי, שהתפתחה ביציאת מצרים – לא היה לה אח ורע בעולם העתיק. בעולם העתיק אין עמים. עם זה דבר מודרני. ממתי ישנה לעמי אירופה תודעה של עם? אביב העמים היה ב 1848. רק מאמצע המאה ה-19 התחיל אביב העמים. לפני כן אין תודעה לאומית. בני אדם חיו בשבטים, במשפחות. העם היהודי מקדים את הזמן ב2000-3000 שנה. התודעה הלאומית היא מושג מודרני שלא היה קיים אצל העמים האחרים. מקסימום היה גזע. העם הראשון בעולם הוא העם העברי.

מאז המאה ה19, יותר ויותר אנשים מתעוררים למושג הלאומים, לעם, להגדרה עצמית ועצמאות, ומגלים חוסר רצון להיות תחת הגדרה של מישהו אחר.

לפני המאה ה19 – היתה תקופה של ממלכות אוניברסליות, למשל הכנסייה הקתולית האוניברסלית, שהייתה לה קיסרות. בהתחלה, בימי הביניים, זו הייתה הקיסרות הגרמנית, אח”כ הקיסרות האסטרו-הונגרית… אבל אלו עדיין היו ישויות קדם לאומיות. רק במאה ה-19 אנשים השתחררו ואמרו ‘אנחנו רוצים לקיים חיים לאומיים משלנו – זה כולל גם חיים רוחניים, תרבותיים, פוליטיים, ובסופו של דבר גם כלכליים.

לאום שמגדיר את עצמו במונחים של תרבות פוליטיקה וכלכלה כמדינה – לא היה עד המאה ה-19. העם העברי היה העם הראשון בעולם.

היום יש הליכה מעבר ללאומיות, לכיוון של הלאומנות. זה כבר תוצר של המאה ה-20, אחרי אביב העמים. זו יצירה של מדינה כמכשיר של לאומנות, אבל במקור האימפולס הלאומי היה מאוד חשוב – כי ‘האני’ נכנס לראשונה כאני של עם, כ’אני’ של העם היהודי.

לכן האימפולס של העם שהכניס לתוכו את ‘האני’, ואח”כ יצאו מתוכו הנביאים, ומתוכו יוצא המשיח, זה אימפולס מאוד חשוב בתקופה ההיא. לכן העם היהודי הסתגר וחל איסור מוחלט להתבוללות.

ה’אני’ ישב בתוך הדם ובתוך הנפש, והיה חשוב אז, עד שהעם יתעצב, שהדם יישאר דם טהור.

אנחנו מדברים כרגע על העם העברי. בסוף ההרצאה ניצור גשר אל הנושא הקודם בו התחלנו – חג שבועות והתיקון.

העם העברי היה הראשון בתרבויות שנמצאות על-פני כדור-הארץ. לפני כן לא היו עמים, היו שבטים, עממים, חמולות, ויותר מאוחר היו ממלכות. הגדרה של עם כעם, עם הגדרה עצמית ועם זהות לאומית, כלכלה ופוליטיקה משלו – זה לא היה קיים עד המאה ה-19.

חשיבות העם העברי הייתה בכך ש’אני הנני’ נכנס לתוכו קודם כל דרך הדם – הדם היהודי, הדם העברי. לכן בתקופה ההיא היה חשוב ביותר שלא תהיה התבוללות ושהדם לא יושפע מהשפעות חיצוניות. זה כמו שכשרוצים ליצור יצירה חדשה, אז קודם כל עושים אותה כפי שהיא, ורק אחרי שהזרע כבר ניטע והושרש היטב באדמה – אז אפשר לפתוח את זה להשפעות אחרות. לכן היה חשוב שהעם הזה לא יפתח להתבוללות, שהדם שלו לא יתערבב בדם של עמים שהאימפולס של ‘האני’ לא נועד להיכנס לתוכם.

לאומיות כשלעצמה היא לא בעיה. זה אימפולס רוחני. כשהיא הופכת ללאומנות אז נלקח החופש. לאומנות – שנאת האחר. לאומנות היא הגדרה עצמית דרך שלילת האחר, כעם. לאומיות – זו מציאת האלוהות דרך הגוון המיוחד שלי, בלי לשלול את הגוון המיוחד שהאחר מוצא דרכו את האלוהות. המילה לאום שייכת לשני הצדדים – הן ללאומיות והן לצד השלילי, הלאומנות.

מתן תורה בנה את העם כישות רוחית, אבל קודם כל על בסיס של קשר דם.

בשואה, האירוע המרכזי ביותר של רוע בהתפתחות האנושית עד המאה ה-20 – שם, ולאורך כל הגלות, היהודים חיו בגטאות. הם הסתגרו בגטאות כי לא אפשרו להם לחיות באופן חופשי איפה שהם רוצים. ולא רק זה, אלא שהחוק הנאצי אסר על נישואי התבוללות, על מנת לשמור לכאורה על הגזע הארי. אבל באופן אבסורדי הם שמרו על הדם היהודי.

שטיינר אומר שלא שייך לזמנו נושא העם העברי, שהעם העברי סיים את תפקידו, אבל בכל זאת זה דבר שאי אפשר להתעלם ממנו. אי אפשר להתעלם מזה שאנחנו כאן חיים במדינה מוקפת אויבים, וזה גם מאפשר לא להתבולל.

אי אפשר שלא להתייחס לתופעות שאנחנו רואים מול העיניים ולא לחשוב מה הכוונה הרוחית שמאחורי התופעה הפיזית לכאורה. כל פעם שאנחנו מנסים להתבולל – כעם ולא כיחידים שמתחתנים עם מי שהם רוצים כי זה לא מענייננו – אז באה איזושהי פורענות. זה מעלה שאלה – האם לעם הזה אין עדיין תפקיד להצמיח מתוכו יחידי סגולה לקידום האנושות. זו שאלה שצריך להציב אותה. למרות שבאנתרופוסופיה התשובה היא שלילית, בכל זאת יכול להיות שבעולם שלאחר השואה יש להתייחס לנקודה זו.

הנושא שעליו אנחנו בעצם מדברים הוא חירות – זה המשותף בין השיעור הזה לשיעור הקודם, בו דיברנו על גיל 49. החירות והעם היהודי שהביא את ה’אני’, ודרך ה’אני’ יש לכל אדם אינדיווידואל חירות, ודרך ה’אני’ גם נוכל בעתיד להיות אדם אינדיווידואלי שיכול לחיות בחברה חופשית. זה עדיין לא קורה.

השלב של בניית העם היהודי בארץ ישראל, על-פי הרב קוק:

באופן רוחני, אם אנחנו מסתכלים על אנשים כמו הרב קוק – הוא לא היה חלק מהיהדות השמרנית, הוא היה מחדש גדול – והוא מדבר על שני משיחים, שני שלבים:

  1. השלב של הגדרה לאומית נטו – הסמל בו הוא משתמש הוא הסמל של משיח בן יוסף.

משיח בן יוסף יבוא לפני משיח בן דוד, והוא ייהרג. משיח בן דוד הוא המשיח האמיתי. הרב קוק לא מדבר על משיח כאישיות מבחוץ, אלא סמל של התפתחות התודעה הרוחנית. לכן העם היהודי צריך את משיח בן יוסף, כלומר; את המדינה ואת האנשים שיצרו את המדינה הזו.

יש סיפור על הרב קוק, שבא לבקר בקיבוצים. הקיבוצים של אחרי השואה, שלא התייחסו אליו ביראת כבוד. הם אמרו לו ‘לך מכאן, אין לך מה ללמד אותנו’. והוא אמר להם ‘חלילה, אני באתי ללמוד מכם’.

הרב קוק מאוד החשיב את הבניה של ארץ-ישראל כשלב ראשון של אפשרות להתפתחות, שאחריו יבוא השלב השני:

  1. הרחבה של ההגדרה הלאומית והתודעה הלאומית לאוניברסלי ולכללי – כמו שמשיח בן יוסף צריך למות ומשיח בן דוד צריך להגיע, כך גם הלאומיות אל-לה להפוך ללאומנות אלא להיות כלי שדרכו אני מביאה את הצבע המסוים של הדבר האוניברסלי.

זו החירות.

כל התפתחות לקראת האוניברסלי חייבת להתחיל בהסתגרות, באגואיזם, בלקיחה לעצמי. אני חייבת לבנות משהו – להיות עם סגולה – ורק אחר-כך אני יכולה להחזיר לעולם את המשובח ביותר.

הברית של יציאת מצרים זה מתן תורה, וזו לא הברית הישנה. כתוב בתורה בספר ירמיהו פרק לא’:

לא לֹא כַבְּרִית, אֲשֶׁר כָּרַתִּי אֶת-אֲבוֹתָם, בְּיוֹם הֶחֱזִיקִי בְיָדָם, לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם:

את מי מחזיקים ביד כדי שיוכל ללכת? ילד קטן. פעם היינו ילדים קטנים, אז אלוהים החזיק אותנו ביד, היה צריך לטפח אותנו ולשמור עלינו. היום אנחנו ילדים גדולים.

במתן תורה, בקרב ישראל – ישראל זה כיום שם של כל האנושות שעושה תהליך רוחני, והמלאך מיכאל שהוא המלאך של העברים הוא היום המלאך של כל האנושות – נאמר בירמיהו:

 לב כִּי זֹאת הַבְּרִית אֲשֶׁר אֶכְרֹת אֶת-בֵּית יִשְׂרָאֵל אַחֲרֵי הַיָּמִים הָהֵם, נְאֻם-יְהוָה, נָתַתִּי אֶת-תּוֹרָתִי בְּקִרְבָּם, וְעַל-לִבָּם אֶכְתְּבֶנָּה; 

התורה החדשה תהיה בלב, בתוכנו.

וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹהִים, וְהֵמָּה יִהְיוּ-לִי לְעָם. לג וְלֹא יְלַמְּדוּ עוֹד, אִישׁ אֶת-רֵעֵהוּ וְאִישׁ אֶת-אָחִיו לֵאמֹר, דְּעוּ, אֶת-יְהוָה: כִּי-כוּלָּם יֵדְעוּ אוֹתִי לְמִקְּטַנָּם וְעַד-גְּדוֹלָם. 

למה לא ילמדו כבר? כי כולם ידעו. זו אחרית הימים, והיא מתחילה היום. באמצע המאה ה-20 התחילה כבר אחרית הימים. שטיינר מדבר על 2500 שנה שיעברו עד שהחלק של האנושות שהולך בדרך הנכונה יעבור את זה ויגיע למקום שהוא ידע, שלא צריך ללמוד. בהתחלה מעט אנשים, כמונו וכמותכם, ואחר-כך יותר אנשים. מתן תורה המודרני לא ניתן יותר מבחוץ, הוא נכתב על הלב.

בספר יחזקאל פרק לו’ נאמר:

כו וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב חָדָשׁ, וְרוּחַ חֲדָשָׁה אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם;

 כז וְאֶת-רוּחִי, אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם; 

הפנמת הרוח זה האדם המודרני שמקבל את הרוח לתוכו מתוך חירות. אותו אדם שאיבד את הרוח למשך תקופה של 5000 שנה לפחות, ומגיע אליה מתוכו. זו התפתחות טבעית בתקופה שלנו, אבל יש גם  נבואה על הצדדים הקטסטרופליים שיתקיימו בזמן שהרבה רוע יהיה אפשרי. והזמן הזה כבר התחיל במאה שעברה. זאת משום שכשיש חירות יש גם אפשרות ללכת לכל כיוון.

בספר יואל פרק ג’ יש ממש נבואה:

 ג וְנָתַתִּי, מוֹפְתִים, בַּשָּׁמַיִם, וּבָאָרֶץ:  דָּם וָאֵשׁ, וְתִימְרוֹת עָשָׁן.

זה מצמרר, זה לא יכול שלא להעלות בנו אסוציאציות מוכרות לעם היהודי.

ד הַשֶּׁמֶשׁ יֵהָפֵךְ לְחֹשֶׁךְ, וְהַיָּרֵחַ לְדָם–לִפְנֵי, בּוֹא יוֹם יְהוָה, הַגָּדוֹל, וְהַנּוֹרָא. ה וְהָיָה, כֹּל אֲשֶׁר-יִקְרָא בְּשֵׁם יְהוָה–יִמָּלֵט: כִּי בְּהַר-צִיּוֹן וּבִירוּשָׁלִַם תִּהְיֶה פְלֵיטָה, כַּאֲשֶׁר אָמַר יְהוָה, וּבַשְּׂרִידִים, אֲשֶׁר יְהוָה קֹרֵא.

הר ציון וירושלים הם לא הר ציון וירושלים הפיזיים, זאת ירושלים של מעלה.

באיזה סרט אנחנו מוצאים את ‘ציון’ בתור המקום שאליו נמלטו? במטריקס.

הספינה בציון זה המקום שנמלטו לתוכה כל אלה אשר קראו בשם ה’. כאן אומר יואל בנבואתו שמי שיקרא בשם ה’ – כלומר; שיעשה על עצמו את העבודה הקטנה שאנחנו מדברים עליה, לא חייב להצליח אבל חייב לנסות. ההצלחה לא תלויה בנו, ההצלחה תבוא בחסד – מי שיעשה עבודה זו הוא ימלט מהדם, האש ותמרות העשן.

זו נבואת אחרית הימים, אבל אחרית הימים כבר פה. לכן אין זמן. גם שטיינר אומר – אין זמן. הוא ציין שההתנסויות הרוחניות החדשות יתחילו בשנות ה-30 וה-40. אנחנו יודעים שבשנות ה-30 וה-40 התחילו לא רק ההתנסויות הטובות, אלא הרוע הנוראי הגיע.

מיכאל הוא מנהיג של עם נבחר, אבל העם הנבחר היום יכול להיות העם שנוצר מתוך קהילה רוחנית. אני מרגישה באופן אישי שיש ערך מוסף לזה שאנחנו יהודים, אבל לא בזכות היותנו יהודים כשלעצמו, אלא בזכות זה שאנחנו קהילה רוחנית של העם היהודי.

זו החירות באופן אוניברסלי של חג מתן תורה.

print

חזרה למאמרים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *