17.6.2020 – לימוד 35
לצפייה בוידאו של הלימוד לחצו כאן
עיקרי הלימוד:
היום נפתח את הלימוד בשיר של לאה גולדברג, דרכו יועבר הלימוד, ויוביל אותנו לנושא המסוים של היום.
אֵלַי לאה גולדברג
הַשָּׁנִים פִּרְכְּסוּ אֶת פָּנַי
בְּזִכְרוֹן אֲהָבוֹת
וְעָנְדוּ לְרֹאשִׁי חוּטֵי כֶּסֶף קַלִּים
עַד יָפִיתִי מְאֹד.
בְּעֵינֵי נִשְׁקָפִים
הַנּוֹפִים.
וּדְרָכִים שֶׁעָבַרְתִּי
יִשְּׁרוּ צְעָדַי –
עֲיֵפִים וְיָפִים.
אִם תִּרְאֵנִי עַכְשָׁו
לֹא תַּכִּיר אֶת תְּמוֹלֶיךָ –
אֲנִי הוֹלֶכֶת אֵלַי
בְּפָנִים שֶׁבִּקַּשְׁתָּ לַשָּׁוְא
כְּשֶׁהָלַכְתִּי אֵלֶיךָ.
לשמיעת השיר מולחן בביצוע חוה אלברשטיין לחצו כאן.
השיר הזה מציג תמונה של זקנה והזדקנות, באופן שונה מהתמונה המודרנית הרגילה.
איך בדרך כלל מתייחסים בתרבות שלנו לקמטים, לשיער הלבן, לזקנה?
משתתפים – מנסים להסתיר, לשנות, לטייח.
הזקנה וההתבגרות בחברה שלנו נחשבת דבר שצריך להתבייש בו. הזקנה מסמלת בתקופה שלנו כיעור, מוות.
משתתפת – ההסתכלות היא חיצונית ולכן הקונוטציה היא שלילית. אבל לא רק – גם אם מסתכלים על יכולות שמתדרדרות אז הזקנה נתפסת כירידה, לפני שנבדקת היכולת הפנימית.
משתתפת – שמים דגש על מה שמאבדים ולא על מה שנוסף לנו.
מה אנחנו מאבדים בזקנה?
משתתפת – את הנעורים, את החיוניות, את הויטליות והחיים. זה נורא מפחיד.
משתתפת – אנחנו מאבדים את הרלוונטיות שלנו בעולם.
באיזה עולם? בעולם של הצעירים, לפי 'העולם שייך לצעירים'.
משתתפת – אנחנו מאבדים את הסבלנות של הצעירים כלפינו.
משתתפת – הקורונה 'תרמה' עוד לעניין זה: המבוגרים הם החלשים שצריך לשמור עליהם. לא לחבק אותם, לשמור עליהם. הקורונה עבדה לכיוון הזה, שיקפה את זה והדגישה את חולשת הגוף.
משתתף – אנחנו כמזדקנים רואים את האמת, מאבדים את האשליה. לא יעזור לנו הכסף שיש לנו, או התארים שרכשנו, ומה שהספקנו או לא – אנחנו מתעוררים לזה שיש דברים יותר גדולים מאיתנו. בגלל זה אנחנו מסתירים ולא רוצים לפגוש את הידיעה שמקננת בתוכנו. מאבדים את האשליה שנחיה לנצח, ש'לנו זה לא יקרה'. אנחנו רואים שאנחנו בני חלוף בעולם, מה שאנחנו מדחיקים רוב הזמן.
יעל – הנטייה בחברה המודרנית היא להתכחש להזדקנות, לנסות להעלים אותה, להשכיח אותה דרך צביעת השיער שלא יראו את השערות הלבנות, בוטוקס למחוק את הקמטים, להתלבש בצורה מסוימת שתטשטש את הזקנה, ללכת לחוגים ולפעילויות רבות כדי לא לפגוש את הזקנה. אבל, לפי האנתרופוסופיה והיעוץ הביוגרפי, החל מאמצע החיים, ככל שאנחנו מתבגרים, במידה ואנחנו עושים תהליך של התפתחות, אנחנו יכולים להתקרב עוד ועוד לקראת המהות שלנו, לקראת האמת. בשביל זה אנחנו צריכים להשיל כל מיני מעטפות, זהויות, הזדהויות, חלקים שלפני כן הגדירו אותנו. יונג קרא לזה 'הפרסונה' שלנו. במובן זה אנחנו נעשים יפים יותר ואפילו יכולים לקבל כוחות נעורים מסוג מסוים. כמו בשיר של לאה גולדברג, שמדבר על 'ההליכה אלי'.
'ההליכה אלי' היא ההליכה אל המהות שלי, אל האמת על עצמי, אל הפנים האמיתיות שלי. אני הולכת אלי בפנים האמיתיות שלי, הפנים שקשורות למהות שלי. אם אנחנו עושים עבודת התפתחות, אז שם – בכל קמט ובכל שערה לבנה – יכולה להיות הזדמנות ואפשרות. זה כרוך בעבודת התפתחות כי זה לא קורה מאליו, זה לא מספיק רק שאנחנו מתבגרים.
אמצע החיים – הזרעים מונחים בגיל 33, שמכונה 'גיל ההיפוך'. שם אנחנו בכלל עוד לא בהזדקנות, אבל שם מתחיל איזשהו זרע של היפוך, יותר ויותר לקראת גיל 42 – גיל לידת ה'אני' הרוחני. תחנה נוספת היא גיל 49 – 'גיל שחרור עבדים' – אחריו אנחנו עוד ועוד יכולים להתקרב ולהסיר הזדהויות ועבדויות.
במובן זה אפשר להגיד שאנחנו מתייפים. ברמה החיצונית, כמו שאמרנו, אנחנו לא נעשים יותר יפים במושגים הארציים, אבל במובן של התקרבות למהות אנחנו נעשים יפים יותר. בעולם הרוח, הטוב היפה והאמיתי הם אחד. אין סתירה בעולם הרוח ביניהם. בעולם הארצי זה אחרת: בעולם הארצי יכולה להיות אמת שתראה לנו מכוערת מאוד. בעולם הרוח – הם אחד.
כמו שנאמר לפני כן, אשליות מתנפצות לנו ואנחנו מתקרבים לאמת. וזה אכן מאוד מפחיד, גם ההתקרבות אל המוות. אבל אם נסתכל על זה מנקודת מבט רוחנית, אז כל פעם שאני מסירה עוד שכבה, עוד קליפה, עוד מסיכה, עוד פרסונה, עוד עבדות – כל פעם כזו מקרבת אותי אל המהות ואל האמת. מבחינה רוחנית האמת היא תמיד יפה, גם כשמנקודת מבט ארצית היא נחווית כמכוערת. האמת תמיד יפה ותמיד נכונה. יתכן שנגלה על עצמנו דברים קשים ומכוערים, אבל היופי טמון בכך שמתוך גילויים אלו אני מתקרבת לאמת.
זוהי גם התקרבות אל עולם הרוח, כי עולם הרוח הוא עולם של אמת.
שאלה לחקירה ביוגרפית:
- באיזה אופן ההתבגרות והזקנה מייפות אותי? כל אחד בגיל בו הוא נמצא עכשיו, כי לא כולנו זקנים, אבל כולנו בתהליך של התבגרות, לקראת הזדקנות.
- באיזה אופן ההתבגרות וההזדקנות מקרבות אותי למהות שלי?
- מה הן הפנים החדשות שמתגלות לי כשאני הולכת אלי? הפנים שמתגלות לי בדרך של ההתפתחות, של ההליכה אל עצמי?
משתתף – כל מה שאנחנו לומדים כאן הוא 'קורס הכנה למוות'. ולשאלתך, אני חושב שככל שמתבגרים מקבלים דברים יותר בפרופורציות, פחות בכעס, בצורה קלילה.
יעל – כשאנחנו מדברים ביוגרפיה כאן אנחנו מדברים באופן אישי, ולכן מדברים על עצמנו. לא חייבים לתת דוגמא אישית, אבל מדבריך אפשר לשמוע שאתה מגלה שההתבגרות וההזדקנות נותנות לך אפשרות להסתכל על הדברים יותר בפרופורציות, אולי מנקודת מבט גבוהה יותר.
לגבי האמירה שהלימוד כאן הוא קורס הכנה למוות – במידה רבה אנחנו נדרשים, החל מאמצע החיים, להתכונן מוות. להתכונן למוות זה לא לתכנן את הצוואה שלי ומה יעשו בלוויה שלי. התכוננות למוות זה לדעת: המוות נוכח שם כל הזמן, אבל רוב הזמן אנחנו באשליה, אנחנו לא רוצים לזכור שהוא קיים. להתכונן למוות זה קודם כל להכיר בזה שיש מוות, והוא לא כ"כ רחוק. גם אם אני בת 45 ויש לי עוד כמה וכמה שנים פה, יש להכיר בזה שיש מוות והוא לא רחוק מאוד. אם היינו כל יום בתודעה שבקרוב אנחנו נמות, אז כל ההסתכלות שלנו על האירועים, על סדרי עדיפויות, על הבחירה מה לעשות – הייתה הסתכלות שונה לגמרי.
משתתפת – זה קשור אל מה שדיברנו אתמול על העידון, על זה שאנחנו מתעדנים. משהו בהתבגרות ובזיקנה, אם עושים התפתחות, מכניס התעדנות, פרופורציה. משהו יותר רך, פחות נוקשה, יותר מקבל. יש התמודדויות, אבל יש משהו יותר עגול.
יעל – אכן בגילים יותר צעירים יש לנו אידיאולוגיות, סיסמאות, כל מני רעיונות של מה שצריך/לא צריך להיות, ואיך הדברים אמורים להראות. בהתבגרות יש התרככות מסוימת, שאינה כזו שאני מאבדת את הערכים שלי או את האני שלי, אלא הסתכלות בוגרת יותר, מעודנת יותר, ושלמה יותר. אפשר לראות במובן זה, בהקשר לשיר, שמה שעדין יותר הוא גם יפה יותר.
משתתפת – תהליך מתמשך של בשלות ויכולות מהמישור הרוחני שמתפתחות בתוכנו. זו ההזדמנות להתקרבות אל עצמי בהתבגרות ובהזדקנות. המוות הוא חלק מהדרך. הלימוד להשתהות ולעצור מדי פעם, ולא להיות רק במקום של בהלה מהזקנה – אלה מקומות לשיעורים חשובים בחיים.
יעל – האם יש לך דוגמא על עצמך, משהו מיוחד שהרגשת השנה?
משתתפת – כיוון שאני הרבה שנים מלווה ומנחה קבוצות של חולי סרטן ומטפלת בחולים שמחלימים, אז החרדה, הפחד, ההבנה ש"אוטוטו אצלנו", שנדלק עבורנו פעמון אזהרה – זה מביא לעצירה, וזו הזדמנות לעשות חישוב מחודש, מבט נוסף על החיים שלי. מתוך ההבנה שהזמניות נוכחת וזו הבנה משמעותית ומשנה-חיים. אתמול נפטרה אישה צעירה שמשתתפת בקבוצה שאני מנחה. זה איתות נוסף שיוצר כאב וכיווץ, ועם זאת מעורר לידיעה שיש יום חדש בפתח ואיך אני בוחרת לחיות אותו, ככל שאני מתבגרת, מוסיפה עוד קמט ועוד קושי כזה או אחר.
יעל – את בחרת עבודה שבה יש לך תזכורת יומיומית למוות ששומרת על התודעה שלך ערה.
משתתף – יש פה מישהו שרוצה חיי נצח?
יעל – אני אענה לך על השאלה בשפה אנתרופוסופית. זו שאלה חשובה כי כולנו נעמוד מולה באיזשהו שלב, ונצטרך לבחור איזה מין חיי נצח אנחנו רוצים.
שטיינר דיבר על זה, ואולי כשדבריו נאמרו לפני 100 שנה זה נשמע בדיוני, אבל היום זה כבר לא כל-כך בדיוני. לדבריו, יבוא זמן שהמדענים יצליחו להגיע למצב של אפשרות לחיי נצח פיזיים עלי-אדמות. אנחנו כבר יכולים לדמיין את זה, בימינו כבר מדברים על זה, ולא רק שטיינר, אלא בעולם המדעי – יש מדענים שעובדים קשה כדי להביא את האנושות למצב של חיי נצח פיזיים. זה יתכן, לדוגמא, דרך זה שהאדם יתאחד עם מכונות – שיהיו לו כל מני חלקי חילוף. אומר שטיינר שיבוא זמן שאנחנו נצטרך לבחור בין חיי נצח פיזיים עלי אדמות לחיי נצח רוחניים. חיי נצח רוחניים הם ההתגשמויות שלנו פעם אחר פעם. לאני שלנו יש חיי נצח, האני שלנו הוא נצחי. אבל אי אפשר 'גם וגם' – גם חיי נצח פיזיים וגם חיי נצח של הרוח, של האני.
מבחינתי, אין לי שאלה לגבי בחירתי, אבל לא נפתח את הדיון הזה כאן עכשיו, אולי בזמן אחר, כי זו שאלה חשובה לדון בה לקראת הזמן שיבוא ונתבקש לבחור. כבר היום אנחנו נדרשים לבחור במידה רבה. אמנם אין לנו עדיין חיי נצח פיזיים, אבל יש שאלה שקשורה לאנרגיה וכוחות החיים שהולכים ומתכלים ככל שאנחנו מתבגרים. אנחנו צריכים לבחור לאן לנתב את כוחות החיים האלו, שהולכים ומתמעטים. לאן אני מנתבת את האנרגיה שלי – זו שאלה שהופכת עם ההתבגרות ליותר קריטית, כי כשהיינו צעירים הייתה הרבה אנרגיה לנתב למגוון של כיוונים, ואפשר היה לעשות הרבה דברים – וזה מתאים ונכון באינקרנציה, בחלק הראשון של החיים, להתנסות במגוון של חוויות, לעשות ולעשות… אבל בחלק השני של החיים, וככל שהגיל עולה, זו שאלה חשובה שיש לבחון אותה – לאן האנרגיה שלי הולכת. יש הרבה פיתויים ארציים לשלוח את האנרגיה לשם, לארציות. כך שגם היום יש לנו בחירה ואנחנו נדרשים לבדוק את עצמנו: עד כמה אני עסוקה בהסתרת ההתבגרות, בניסיונות להעלים אותה, או לבחור ללכת איתה, ולראות בכל קמט ובכל שערה לבנה עדות לדרך שלי ולהתפתחות שלי – "יישרו צעדי" כמילות השיר.
נחזור לשאלה – באיזה אופן ההזדקנות וההתבגרות מייפים אותי, במובן שהם מקרבים אותי למהות שלי?
משתתפת – חוויה אישית: לפני 9 חודשים הפסקתי לצבוע את השיער. ההחלטה על כך היא תוצר של תהליך מאוד ארוך ועמוק של השנים האחרונות. רוב סביבתי הזדעזעה ואמרה לי "תצבעי, תצבעי בחזרה, זה נורא, זה מכוער, את נראית זקנה". הייתי צריכה ממש להחזיק מעמד בתקופה הזו, שהייתה תקופת ביניים. היום אני כמעט אפורה לגמרי ואין מאושרת ממני. בכל פעם שאני מסתכלת במראה אני מופתעת מחדש כי אני עוד לא הפנמתי את הדמות הזו. יש שם אושר גדול של קילוף – קילוף של מעטפה, של צבע, של זהות, של הג'ינג'ית האדומה הסוערת, כי לצבע יש המון משמעויות. עכשיו זה מקרין החוצה, מקרין לסביבה – שאני מרגישה טוב, שאני נראית טוב, למרות שאני אפורה, למרות שאני לא צבועה, למרות שאני כבר נראית בת גילי. יש אושר גדול שמחובר לתהליך שאני עוברת.
יעל – זו דוגמא מרגשת. אני, כמי שמכירה מקרוב את התהליך שלך, יכולה לראות איך התהליך הזה הוא לא חיצוני. זהו תהליך שאי-צביעת השיער הוא ביטוי חיצוני לתהליך העמוק שאת עוברת. זו דוגמא מרגשת לדרך שאת עוברת בהתבגרות ובהזדקנות, שמקרבת אותך למהות, לאותנטיות, לאמת.
משתתף – אני רוצה להוסיף אלמנט שלא נאמר: אני מרגיש שככל שהזמן עובר אני מוכן להיות באי-ידיעה. יש לי את שטיינר, וזה נהדר, אבל יש מרווח ביני לבין הרעיונות – של שטיינר או של מישהו אחר. יש מרווח שאני מודה ש'אני לא יודע' – שטיינר אומר ככה ומישהו אחר אומר ככה. נזכרתי שבדרך לבית שמש יש בית קברות שנקרא 'ארץ החיים'. אהבתי את ההגדרה שאנחנו כאן ב'הכנה למוות'. ואנחנו גם בהכנה לארץ החיים – לחיי הנצח. אני לא יודע לאן אני הולך, אבל זה מרגש שאני הולך לשם, שמשהו מקרין מהעתיד. הרוחניות עליה כותבת לאה גולדברג, בפנימיות, השלת המסיכות עליה דיברת – אלו גם מסיכות של אידיאולוגיות וידע כזה או אחר. אני יכול להשיל את זה, או להשתמש בזה, לשים או להוריד – זה רווח של אי-ידיעה, שמותר לי לא לדעת.
יעל – זו תוספת חשובה: אני כבר לא נאחז ברעיונות ובאידיאולוגיות, או בידיעה שלי כ'חכם' או בעל אמת מוחלטת. יש לזה חלק בתהליך, שבחלק הראשון של החיים לא צריך ולא נכון לעשות אותו, והוא קשור לחלק השני של החיים – הוויתור על הידיעה, ההסכמה להיות בלא-נודע. אני יכולה לקרוא את שטיינר, להפנים אותו ולעבור דרכו תהליכים, אבל גם דרך רוחנית עלולה להתקשות לאידיאולוגיה ולהפוך לנקודת אחיזה. בסופו של דבר, כל דבר בתהליך היציאה מעבדות, יכול להפוך לעבדות. אם אני חייבת לדעת כל הזמן, או זקוקה למשהו להיאחז בו – זו גם עבדות.
ארץ החיים – עפ"י האנתרופוסופיה, עולם הרוח הוא עולם הממשות. אנחנו נוטים לראות במימד הפיזי, הארצי, את הממשות. הוא נראה לנו אמיתי וממשי, כי אפשר לאחוז בו, אפשר לראות אותו דרך החושים. אבל בעצם, כמו שאמרנו בעבר, מאחורי כל דבר פיזי יש מהות רוחנית. במובן זה, ככל שאנחנו הולכים אלינו, אנחנו הולכים אל הממשות, מתקרבים אל הדבר החי. שם יש את החיים האמיתיים. אומרים שכאשר אדם מת כאן בעולם הארצי, בעולם הרוח חוגגים את לידתו.
משתתף – לקראת ההתבגרות אנחנו רוצים להיות כמה שיותר קלים. כדי להמריא לשמים אנחנו זקוקים להשיל מאיתנו כמה שיותר מטענים, ואז אפשר להמריא יותר טוב.
יעל – זה לא מקרי שבחלק השני של החיים הרוח יכולה להיכנס, כי יש שם יותר מרווח, חלל. לכן אם נמשיך להיאחז ב'להיות צעירים' ולעשות את כל מה שעשינו קודם, אז לא יווצר המרווח הזה והרוח לא תוכל להיכנס.
להפוך ליותר ויותר קלים – יש בזה יופי. זה יופי אחר. לא יופי מצועצע ומלא בחינחונים, אלא יופי של פשטות, של בהירות, משהו נקי. תמצית. מהות.
אֵלַי לאה גולדברג
הַשָּׁנִים פִּרְכְּסוּ אֶת פָּנַי
בְּזִכְרוֹן אֲהָבוֹת
וְעָנְדוּ לְרֹאשִׁי חוּטֵי כֶּסֶף קַלִּים
עַד יָפִיתִי מְאֹד.
בְּעֵינֵי נִשְׁקָפִים
הַנּוֹפִים.
וּדְרָכִים שֶׁעָבַרְתִּי
יִשְּׁרוּ צְעָדַי –
עֲיֵפִים וְיָפִים.
אִם תִּרְאֵנִי עַכְשָׁו
לֹא תַּכִּיר אֶת תְּמוֹלֶיךָ –
אֲנִי הוֹלֶכֶת אֵלַי
בְּפָנִים שֶׁבִּקַּשְׁתָּ לַשָּׁוְא
כְּשֶׁהָלַכְתִּי אֵלֶיךָ.
"אני הולכת אלי" – כלומר שאני כבר לא הולכת החוצה. כש'הלכתי אליך' – זה יכול להיות אל אדם אחר אבל גם במובן של ללכת אל משהו בחוץ. התהליך של ההתפתחות הרוחנית הוא תהליך של התקרבות והתכנסות פנימה.