24.6.20 – לימוד 36

לצפייה בווידאו של הלימוד לחצו כאן

עיקרי הלימוד:

לֹא סָר חִנִּי בְּעֵינֵי הַפַּרְפַּר
אֲשֶר בְּגַן-עֵדֶן וּבְעֵינֵי הָרוּחוֹת
הַהוֹמוֹת עַל הַיָּם.
לֹא שַׁחוֹתִי מִפְּנֵי הַמַּבָּט הָרוֹאֶה
בִּלְחָיַי אֶת קִמְטֵי הַתְּבוּסוֹת
וְאֵינוֹ רוֹאֶה אֶת נַפְשִׁי הַמְשׁוֹטֶטֶת
בִּמְלוֹא הַיְקוּם וְאֵינוֹ יוֹדֵע
שֶׁנִּשְמָתִי הִיא קֶרֶן שֶל שֶׁמֶשׁ
לֹא תִּתָּפֵס בַּכַּף.

זלדה.

"אתה יכול לקחת את הגלולה הכחולה או את הגלולה האדומה. אם תיקח את הגלולה הכחולה, הסיפור נגמר. אתה תתעורר במיטתך ותוכל להאמין במה שתרצה. אם תחליט לקחת את הגלולה האדומה אתה תישאר בארץ הפלאות, ואני אראה לך עד לאיזה עומק מגיעה מאורת הארנב".

מתוך הסרט 'המטריקס' (1999) The Matrix.

סצינה מתוך 'עליסה בארץ הפלאות' מאת לואיס קרול. בסצינה יש את אותו רעיון, של כניסה למחוזות פילאיים.

הציטוט הוא מהסרט מטריקס. את הדברים האלו אמר מורפיוס לניאו. ניאו הוא 'The one' – ה'אחד'. הנביאה, האורקל, אמרה שהוא יציל את העולם מהמטריקס. מורפיוס – הוא האחד שתפקידו למצוא את ה'אחד'.

זה מזכיר שבברית החדשה יש את האחד שאמר שהוא בא, אבל מי שיבוא אחריו – גדול ממנו. זה היה יוחנן המטביל, שאמר שאמנם אני מטביל אתכם כאן, אבל זה שיבוא אחרי הוא המשיח, הוא גדול ממני.

מורפיוס היה זה שתפקידו למצוא את ה'אחד' שעוד לא מצא את עצמו. ה'אחד' הזה לא ידע שהוא המושיע. באיזשהו אופן כולנו ה'אחד', שאנחנו לא יודעים שבתוכנו יש את הגואל.

מורפיוס נותן לניאו שתי גלולות ואומר לו לבחור:

באחת הגלולות הוא יכול לחזור לשינה שלו, לתרדמה, למאיה, לאשליה – זו הגלולה הכחולה.

הגלולה השנייה – תפקח לו את העיניים. מורפיוס יראה לו באיזה עולם הוא נמצא. כי ניאו כבר חשד – היו לו תחושות, בלי שאף אחד יגיד לו, שמשהו לא בסדר בעולם.

ניאו The one היה אמור להיות זה שיגאל את העולם מהמטריקס. זה סרט ישן שלא נס לחו, חשוב לצפייה לכל תלמיד מדע הרוח.

סדרת ההרצאות שלנו עוסקת בלהסיט את מסך האשליה. זו הכותרת וזה העיסוק הרוחני שלנו בבית-הספר. הרצאות אלה הן גם בנושא 'מציאות ומאיה'.

אנחנו רואים את התמונה של הפרבולה לפנינו במצגת – Incarnation / Excarnation :

החלק הראשון של החיים, עד גיל 42 בערך, מכונה אינקרנציה. מהלידה עד אמצע החיים. החלק השני – אקסקרנציה, בשפת האנתרופוסופיה הביוגרפית. מאמצע החיים עד המוות.

מי שלא מכיר את החוקיות הזו, לא מכיר את אב התופעה של החיים האנושיים. במובן מסוים, מי שלא חי לפי החוקיות הזו, לא חי חיים של אדם. היות אדם זה לחיות את ההתגשמות לתוך האדמה – הירידה מעולם הרוח היא ההתגשמות לתוך האדמה. הטרנספורמציה, השבר, המדבר, התהום, האַיִן הרִיק – מה שקורה לנו באמצע החיים. ומשם לאט לאט עליה לעולמות הרוח בחזרה, תוך כדי השלה הולכת ומתמדת של כל האחיזות שלנו בעולם הזה.

ובכל זאת, לירידה שלנו אל עולם החומר יש משמעות, אנחנו לא חוזרים לעולם הרוח כפי שהיינו. אנחנו חוזרים עם ערך מוסף. לכן הירידה לעולם החומר באה כדי ליצור כאן פירות, לעשות גם תיקונים, להתמיר את החומר, ואז אנחנו עולים אל עולם הרוח בחזרה, ונותנים את הפירות שלנו גם לעולם הרוח וגם לאבולוציה הארצית שנמשכת.

גתה קרא לאמצע החיים – אב התופעה של היות אדם. זו נקודת המפנה של אמצע החיים.

אם אנחנו לא עושים את ההיפוך בנקודת המפנה הזו, אז יש אפשרות נוספת, שהיא לא אפשרות רצויה אבל היא בהחלט רווחת – והאפשרות הזו מופיע בגרף היורד: הגרף היורד מראה שאם אני מגיעה אל אמצע החיים, חווה שבר, אבל לא מנצלת את השבר הזה לתחייה מחדש, ללידה חדשה – אז אני מתחילה להתדרדר. הרוח שלי הולכת בעקבות החומר והנפש, במקום שאני אתמיר את הנפש והחומר לרוח, אז כוח המשיכה לוקח אותי כלפי מטה, ולא רק שאני לא עושה שינויים, אלא אני אף הופכת ליותר נוקשה בתכונות שלי, בפגמים שלי, יותר אחוזה באדמה, פחות ופחות מוותרת ויותר ויותר מתרחבת על-פני האדמה. ואז אני הולכת בכיוון של ירידה ולא של עלייה. זה הכיוון שרוב האנושות הולכת בו. באמצע החיים קורה משהו מאוד משמעותי, והרבה אנשים, במקום להרפות אחיזה, הם נאחזים ביתר תוקף, בכל מיני דרכים.

הגרף הזה מופיע בכל לימוד שלנו, כי זה אב התופעה של החיים האנושיים.

בחלק הראשון, באינקרנציה – אנחנו מבססים את ההתפתחות שלנו על הכרת מדע הטבע, ועל ידע ארצי, כגון: מקצוע, השכלה, ניסיון חיים, פרנסה, משפחה, ילדים, קודים חברתיים (אפילו לפני משפחה…) – אני לומדת את מה שאני צריכה בשביל העולם הזה, וזה הופך אותי לאזרחית האדמה. שלב זה הוא שלב הכרחי, אנחנו לא יכולים לדלג עליו. אנחנו לא יכולים לבוא לכאן אל האדמה ולחיות מיד חיים רוחניים של ויתור ושל הרפיה מאחיזה. למה לא?

משתתפים – כי זה לא מתאים לקודים הארציים של שאר האנושות, כי רק דרך החיכוך בחיים, בעולם, עם האנשים, אני רוכשת כלים להתפתחות הרוחנית, אי אפשר לוותר לפני שאספתי את מה שאני אצטרך לוותר עליו.

אורנה – איך אני יכולה לוותר לפני שאחזתי במשהו? לפני ש'קניתי' משהו, לפני שרכשתי משהו.

לא רצוי לאדם בחברה המערבית להיות רוחני טרם זמנו. זה לא נכון מבחינת הסדר. זה לא נכון ככלל, אבל חייו של כל אחד מתנהלים בהתאם לקרמה שלו, ואצל אינדיווידואלים שונים החיים שונים. אנחנו מדברים על החברה המערבית בתקופה שלנו. אז החלק הזה הוא שלב הכרחי לקראת החלק השני, שהוא שלב יותר רוחני. שטיינר הכיר בחשיבותו של מדע הטבע עבור ההתפתחות של האנושות, הוא לא שלל אותו, לא הלך בדרכים מיסטיות, לא טען אף פעם 'הבה ונבטל את השכל הישר ונלך לתחושות בטן'. נהפוך הוא. אבל הוא אמר שמדע הטבע ללא מדע הרוח זה מדע חלקי. מדע הרוח מתחיל במקום שמדע הטבע מסתיים.

בעוד קאנט, הפילוסוף הגרמני, אמר שאת הדבר כשלעצמו האדם לא יכול לדעת, לא יכול להגיע אליו. שטיינר טען אחרת. הדבר כשלעצמו הוא מה שגורם לתופעות להתרחש. מה שגורם לעולם שלנו שאנחנו מכירים – להיות, זהו הדבר כשלעצמו. הוא הסיבה שהתוצאה שלה היא העולם שלנו. על זה קאנט אומר – אין בן אנוש שיכול להכיר את הדבר כשלעצמו. זה מעבר ליכולת האנושית לדבר על משהו לא נראה ולא נגלה. על זה שטיינר עונה: נכון, לא נגלה לחושים הרגילים. אבל בכל אדם יש פוטנציאל רדום. כפי שלמדנו אתמול בשיעור הקהילתי של 'כיצד קונים'. שם הוא מציין שבכל אחד יש אדם עילאי, ואדם עילאי זה כן יכול להכיר את המקום שממנו הוא הגיע, ואת הסיבה שהעולם הזה הוא התוצאה שלה.

לדברי שטיינר, מדע הטבע ללא מדע הרוח הוא מדע מת. מדע הטבע יודע לחקור רק את מה שכבר מת. כשרוצים לחקור צפרדע לוקחים אותה למעבדה, מבתרים את האיברים שלה וחוקרים אותם. כך כשרוצים לחקור פרח, בשיעור טבע, לוקחים את הפרח לכיתה ומפרקים אותו, נותנים שם לכל חלק ופחות לימדו אותנו לצאת לטבע ולהנות מהפרח. מדע הטבע יודע לפרק – חלק.. חלק… חלק… חלק… אבל את המהות השלמה מדע הטבע לא יכול לגלות, כי המהות לא נמצאת בטבע. המהות היא מעבר לטבע.

גם את האדם מדע הטבע לא יכול לדעת, אלא כגוויה – לבתר את האדם אחרי שהוא מת ואז להכיר את האיברים שלו. אבל את האיברים הרוחניים שלו, את מה שנקרא צ'קרות, מרידיאנים, וכל מה שמפעיל את האיברים הפיזיים – את זה מדע הטבע לא יודע, ואין לו כלים לדעת. ועדיין זה לא אומר שאי אפשר לדעת את זה.

דרך לימודי הטבע, ההיסטוריה והפסיכולוגיה, ומקצועות נוספים העוסקים בידע האדם והעולם, אנחנו בונים כלים. בחלק הראשון של החיים שלנו אנחנו בונים כלים.

אם אנחנו 'נקראים אל הרוח' – בעלי יעוד רוחני, אלה ששטיינר מכנה אותם 'בני בלי בית', אז אנחנו נסתכל לאחור על חיינו ונשים לב שמה שחשבנו שהוא לימוד שאולי אז, בצעירותנו, היה נכון, ואחרי זה אולי התייתר, או נעזב (אם עזבנו מקצוע מסוים) – הוא למעשה מקצוע שדרכו בחלק השני של החיים שלנו אנחנו מקבלים כישורים וכשרונות שמכינים אותנו לעשייה הרוחנית שלנו. כך אנחנו מממשים את הפוטנציאל הרוחני שלנו – דרך הכלים שרכשנו במחצית הראשונה של החיים שלנו.

בשבת שעברה העברנו סדנה לקהילה הספרדית. הייתה שם מתרגמת נהדרת מאנגלית לספרדית ולהפך. בסיום הסדנה היא אמרה שרק עכשיו היא מבינה מה עשתה 20 שנה כשהסתובבה בעולם ולמדה לדבר אנגלית. כי זו בחורה שלא ממש התגשמה, לא בנתה בית, לא הקימה משפחה, ונדדה כל חייה. עכשיו היא יועצת ביוגרפית והיא הבינה דרך השיעור הזה את הכלי שרכשה בנדודיה. זה היה מאוד יפה שהיא ראתה את הערך הגבוה בזה שהיא מאפשרת לנו להעביר את הסדנאות שלנו בספרד בכך שהיא משתמשת בכישורים שלה עכשיו באקסקרנציה. את הכישורים האלה היא לא הייתה צריכה עד כה מעבר למה שזה שירת אותה באינקרנציה בנדודיה.

שאלה לחקירה ביוגרפית

אלו כישורים, מקצועות, מיומנויות, יכולת התנהלות עם אנשים וכד', רכשתם במחצית הראשונה של החיים, עד גיל 42 בערך (לאו דווקא משהו שלמדתי בבי"ס או באוניברסיטה) שכעת, במחצית השנייה של חייכם, אתם מרגישים שהם תורמים ומשרתים את הייעוד הרוחני שלכם?

'יעוד רוחני' בהקשר לשאלה לא צריך להיות משהו אמורפי, זה מה שאתם מרגישים כעשייה שלכם שהיא לא רק למען ביתכם ועצמכם, אלא שיש לה ערך מוסף שבסופו של דבר הוא נתינה לעולם.

לגבי המונח 'בני בלי בית' – זה הכינוי של שטיינר לאנשים שמרגישים שהאדמה היא לא ממש הבית שלהם. הם מרגישים כמו ניאו, ה'אחד', שהרגיש במטריקס שמשהו כאן לא הולך בסדר, מה שקיים לא מסביר הכל. שכל מה שהוא מכיר נחווה כמו תקלה, כאילו לא ממש מותאם, מרגיש איזשהו דיסוננס. מי מכם לפעמים הרגיש, אולי בילדות ואולי עכשיו, אולי בתקופות משבר, שהוא לא מבין את החוקים ולא כל-כך נוח לו כאן. לא מבין בדיוק מי נגד מי באדמה הזאת. הרבה פעמים זה יהיה מי שקשור יותר לעולמות הרוח. לאנשים כאלה קורא שטיינר 'בני בלי בית' – שהבית שלהם לא כאן באדמה אלא בעולם הרוח. הבית של כולנו הוא בעולם הרוח, אבל יש כאלה שמרגישים פה על-פני האדמה נוח, ולא מרגישים צורך לחקור במופלא.

נחזור לשאלה: מי יכולה לשתף בכלים שהיא רכשה במחצית הראשונה של חייה, עד בערך גיל 42, ושהיא שמה לב תוך כדי העבודה הרוחנית או אפילו רק עכשיו שמה לב – שבעצם יש לה כישור שמשמש אותה גם לעבודה הרוחנית שלה, ושאם היא לא הייתה בונה אותו אז, אז הייתה מתקשה לבנות אותו במחצית השנייה של החיים.

במחצית השנייה של החיים אנחנו מאבדים כל מיני יכולות. לדוגמא: ללמוד שפה. אני בגיל 49 ניסיתי ללמוד גרמנית. למדתי שנה שלמה, השקעתי כדרכי 3 שעות ביום, ואני לא זוכרת כמעט כלום. לעומת זאת, צרפתית למדתי בגיל 15 והיום זו שפה מוכרת לי. כלומר; אם אדם לא בונה את הכלים האלו בגיל מוקדם, הם יהיו לו חסרים בגיל מאוחר יותר, כשהמשימה היא אחרת, המחשבה היא שונה, האדם פועל יותר עם אימגינציות, אינספירציות ואינטואיציות. האדם כבר לא זוכר אותו הדבר, כבר לא קולט את אותו דבר. לכן החלק הראשון של החיים הוא חשוב מאוד. כי אחר-כך זה לא נגיש לנו. אני למשל לא יכולה לקרוא את שטיינר בגרמנית, ונאלצת להאמין לאנגלית של מתרגמים אחרים, ולפעמים נופלות שגיאות מהותיות. יש חשיבות מאוד גדולה 'לקנות' כלים בגילים המתאימים ולא לבלות את החיים כמו 'bum' שזה כינוי למישהו שהוא 'good for nothing' – אדם בטלן, שמבלה את זמנו ב'לעשות חיים', מבזבז את הזמנים היקרים שבהם צריך את האנרגיה כדי להתפתח על-פני האדמה, מבזבז את האנרגיות האסטרליות החזקות של הגילים האלה, וכל הזמן 'עושה חיים'.

משתתפת – אבא שלי בונה בתים ועבדו אצלו הרבה ערבים. היו לי הרבה חברות ערביות מבני משפחותיהם, למדתי את התרבות שלהם, את אורחות חייהם. יש היום משהו בהכרות שלי איתם שהיום משחרר אותי מכעסים, משנאה וממה שממציאים עליהם מתוך שנאת האחר. אני מדברת טוב ערבית. זה הביא אל הבית שלנו שלום – יש לי 5 בנים, לוחמים, ויש משהו ב'ערבייה' שבי שעובר אליהם ויוצר להם קשר לתרבות הזו, וזה יוצא דופן בארץ שלנו.

משתתפת – אני חושבת שאימהות נותנת כלים להתמודדות בגיל יותר מאוחר עם letting go .

אורנה – letting go  זה דבר מאוד חשוב בהתפתחות הרוחנית שלנו.

אתם מתבקשים להמשיך לעבוד על זה בחברותות – מי שאין לו חברותה מתבקש לפנות אל יעל. אל תישארו בלי לעשות את התרגילים באופן אקטיבי.

שאלה לחקירה ביוגרפית:

אילו כישורים בניתי בשנות האינקרנציה, שמשרתים אותי עכשיו בדרך שלי. כישורים שלולא היו לי אותם הם היו חסרים לי מאוד, ובזמן שבניתי אותם לא היה לי שמץ של מושג שהם ישרתו אותי גם בהתפתחות הרוחנית שלי.

print