אנתרופוסופיה בימי קורונה – 37

1.7.2020 – אנתרופוסופיה בימי קורונה – לימוד 37

לצפייה בווידאו של הלימוד לחצו כאן

עיקרי הלימוד:

  • / אווה קילפי

מַמָּשׁ כְּאִלּוּ חַיֶּבֶּת לִהְּיוֹת בִּי

כַּמוּת כָּזאֹת שֶּׁל כְּאֵב,

אִם לאֹ בַּנֶפֶשׁ הֲרֵי בַּגּוּף,

אִם לאֹ בָּרֶגֶּל הָּרֵי בַּצֶּלַע,

אִם לאֹ מִתַחַת לַלֵּב הָּרֵי בַּבִּרְכַּיִם.

הַחֻלְּשָּׁה חַיָּה בִּי בִּגְּבוּרָה

וְנֶאֱבֶקֶת עַל קִיוּמָהּ.

אוּלַי הִיא בְּרֵרָה שֶּׁמֵעוֹלָם לאֹ נֻסְּתָה,

אוֹפֶן אַחֵר שֶּׁל חַיִים, שֶּׁבְּרֹב יְּעִילוּתֵנוּ

הִשְּׁחַתְּנוּ וְּהִשְּׁלַכְנוּ הַצִדָּה,

אֹרַח קִיוּם עָּדִין, רָּגִישׁ,

אֲשֶּׁר בּוֹכֶה בְּתוֹכֵנוּ.

תרגום מפינית: רמי סערי

מתוך הספר “הפרפר חוצה את הכביש”, הוצאת כרמל, 2007

לפני שבוע שלחה לי מכרה את השיר הזה וחשבתי שהוא מאוד מתאים לנו, ליעוץ הביוגרפי ולדרך ההתבוננות הביוגרפית-אנתרופוסופית. הוא מעין המשך לשיעור בו עסקנו בשיר של לאה גולדברג “אֵלַי” על היופי, ההתייפות שמתהווה כתוצאה מההזדקנות, כתוצאה מההיחלשות, כתוצאה מההליכה אל החלק השני של החיים וההתקרבות אל המוות.

בשיר נאמר שחייבת להיות בי כמות מסוימת של כאב וסבל – מדוע נדרש סבל וכאב בחיים שלנו? אי אפשר היה בלי?

משתתפים:

  • אי אפשר היה להתפתח בלי הסבל, כשטוב אז נשארים בטוב.
  • כאב כמו כאב, מעורר,’מגזים’ – יוצר חווית הגזמה, מטלטל, לא מניח.
  • הכאב מחייב הופעת כישורים חדשים.
  • יודעים להעריך את הטוב אחרי הסבל.

יש כאן מישהו שאולי חושב שזה מיותר? שלא צריך?

משתתפת – לא חושבת שלא צריך, אבל כולנו היינו שמחים לדלג על הדבר הזה: הכאב, הכאוס, הבורות התחתונים, השחור. כי זה טבע האדם. אבל זה לא משנה אם אנחנו רוצים או לא רוצים את זה, זה לא לבחירתנו.

יעל – שאלת הסבל והכאב מלווה את האדם כמעט משחר האנושות. היא עולה יותר ויותר בימינו. אני אומרת שהיא עלתה כמעט משחר האנושות, כי בתקופות קדומות האנשים היו יותר באמונה טבעית שיש סיבה לדברים. הייתה ידיעה והיה חיבור טבעי לרוח, וחוויית האדם הייתה שלסבל יש הסבר, יש סיבה ויש תכלית. החוויה הזו נתנה לאנשים יכולת גדולה יותר לשאת את הסבל, או לפעמים גם פחות לסבול.

כמובן שהיה סבל גם אז, אבל השאלה של הסבל הולכת וגדלה ככל שהתודעה הופכת ליותר ארצית, יותר מטריאליסטית. ככל שהאדם מתרחק מהאלוהות, מתרחק מהשלם, אז השאלה הזו הופכת להיות יותר גדולה.

הסבל מופיע כבר בסיפור הראשון – גן העדן. שם נאמר שהסיבה לסבל היא החטא. הפיתוי מוביל בסופו של דבר למעשה האסור, בעקבותיו יש חטא ועליו יש עונש. הסבל נתפס כ’החטא ועונשו’ – האדם חוטא, וכתוצאה מהחטא יש עונש, והעונש מגיע כסבל, כי הסבל גורם לנו להתנהג טוב יותר.

חטא – מהמילה להחטיא. יש בחטא החטאה של הדרך הנכונה. יש בחטא החטאה של המטרה, של הדבר הנכון. ואז העונש בא לעזור לאדם לחזור לדרך המלך. בסיפור גן העדן נוצר הקשר בין החטא, הרוע, הטעות, לבין הסבל.

אבל יש בתנ”ך עוד סיפור, והוא אחר לגמרי: אדם צדיק, תם וישר, שלא עשה שום חטא ושום עוול – איוב. איוב עובר סבל בל יתואר, שרק מלדמיין אותו כולנו היינו מעדיפים לא לחיות. הסיפור של איוב נותן פן אחר והסבר אחר לסבל. כי אי אפשר להסביר את הסבל של איוב כתוצאה של חטא.

אצל איוב הסבל בא על-מנת לעבור שלב, לעבור חניכה, לעבור שינוי, טרנספורמציה. לעבור לשלב חדש.

איוב עובר מבחן. אי אפשר להסביר את הסבל שלו לפי החטאים שלו. איוב מתבקש לעבור שלב.

שטיינר מביא את איוב כדוגמא לסבל מסוג אחר – סבל שהוא מבחן, חניכה. איוב הוא ארכיטיפ של האדם המודרני. אמנם האדם המודרני הוא לא צדיק, אבל הוא צריך לעבור חניכה דרך החיים, דרך האירועים, דרך הסבל, דרך ההתגברות על משהו שלא יכולתי לפני כן להתגבר עליו.

כשאנחנו עוברים סבל אנחנו עוברים דרך משהו שלא ידענו ולא יכולנו אפילו לדמיין שנוכל לעבור אותו, להתגבר עליו. תחשבו כל אחד בתוך עצמו, על חייכם ועל המשברים, הכאבים הפיזיים או הנפשיים שעברתם דרכם. אם היו שואלים אתכם לפני כן – איך תגיבי, או איך תתמודדי אם תצטרכי לעמוד בדבר כזה? לרוב אנחנו חושבים שלא נוכל לעמוד בזה. שנרצה למות. ולפעמים אנחנו אכן רוצים למות כשאנחנו בתוך זה. אנחנו חושבים שנשבר, שנתפרק. אבל בתוך הדרך הרוחנית שלנו, בביוגרפיה שלנו, אנחנו עוברים משברים שבא לנו למות ונראה לנו שלא נעמוד בזה ולא נצא מזה, ולא נצליח לצלוח את הדבר הזה. אבל אחרי שאנחנו עוברים דרך המשבר והסבל, יש כלים וכישורים חדשים, יש איברים חדשים שנבנים דרך המסע הזה.

בכל סיפורי החניכה, באגדות, בסיפורי גבורה, תמיד הגיבור או המתקדש שאמור לעבור את המסע, נדרש לעבור מבחנים והתגברות על כל מיני מכשולים. המכשולים שהמתקדשים היו נדרשים לעבור בתקופות קדומות היו מכשולים ומבחנים ידועים מראש. בספר ‘התקדשות’ של אליזבט הייך היא עוברת את המבחנים דרך התודעה בתוך המיסטריה, במקדש. אצלנו זה כבר לא ככה. אנחנו צריכים לעבור את המבחנים בתוך החיים, בתוך האירועים שיחשלו אותנו – זה מסע החניכה שלנו.

אמרתם קודם שהסבל והכאב הם המעירים אותנו לידיעה, לתודעה גבוהה יותר.

לדוגמא: מתי אנחנו אוכלים? כשיש רעב. רעב – זה כאב שמעורר אותנו לאכול. זו מצוקה שקיימת מרגע שהתינוק נולד. הדבר הראשון שמעורר אותו הוא מצוקה. מתוך המצוקה עולה בכי, והבכי מביא את האם אליו לטפל בו. כך הוא מתחיל ללמוד את החיים. הוא לומד שהמצוקה שהרגיש זה בעצם רעב, ושנותנים לו אוכל הוא לומד שיש שובע ורגיעה.

כך גם בדרך הרוחנית אנחנו יכולים לחוש רעב – רעב שבא לידי ביטוי ככמיהה רוחנית, שלא תמיד אנחנו מזהים אותה ככזו. אנחנו יכולים לתרגם כמיהה רוחנית לכל מני דברים, כמו למשל התמכרות. כל ההתמכרויות נובעות בעומק שלהן מחווייה של רִיק, של כמיהה. כשאנחנו לא יודעים לתרגם חוויה זו בצורה נכונה, אז אנחנו מנסים למלא את הכמיהה דרך איזשהו חומר, איזושהי מערכת יחסים, משהו שיספק לי את המזון, שימלא את הבור שאני מרגיש.

משתתפת – אני רוצה להוסיף לגבי סיפור גן עדן: שם התפקיד של הכאב, שמגיע מטעם הכוחות הטובים, הוא האיזון, כי החטא היה טבול בכוחות לוציפריים. הכאב ‘בעצב תלדי בנים’ בא לאזן את הכוחות הלוציפריים. הכאב במקרה הזה מגיע מהכוחות הטובים שנועדו לאזן את הכוחות הלוציפריים.

יעל – את מוסיפה לנו שהכאב מאזן. אם אנחנו מחטיאים את הדרך – מה יכול להחזיר אותנו לדרך? הכאב, המחלה, החולשה. אלה הדברים שמעוררים אותנו, וגם מאזנים. אחרת לא היינו יודעים שטעינו ועלינו לחזור לדרך. יש אנשים שהולכים בדרך לא נכונה ולא יודעים, לא נותנים להם איזשהו כאב שדרכו ידעו שהם טעו.

משתתפת – לפעמים זה קשור מאוד לפרשנות. נניח פיטורין מהעבודה – לא חייבים להיות מלווים בסבל, זה תלוי בפרשנות שלנו לאירוע. לא כל אירוע מתפרש באותו אופן אצל כל אחד כקשור לסבל.

יעל – בסופו של דבר הסבל שלנו בדרך-כלל נובע מההתנגדות, מתוך המחשבה שמה שקרה היה אמור להיות אחרת ולא ככה. כל אירוע שבא מבחוץ – מידת הסבל ממנו תלויה בפרשנות שלנו ובהתבוננות שלנו עליו, גם אירועים מאוד קשים תלויים באופן הפרשנות. כאב וסבל הם לא אחד לאחד אותו דבר, אבל הם קשורים אחד לשני. הסבל מעורר, וכפי שהוסיפה המשתתפת – הוא גם מאזן. אנחנו נוהגים לתת את הדוגמא הפשוטה, שכשאנחנו מקבלים מכה, לדוגמא במרפק, אי אפשר שלא להתעורר לזה שיש לי מרפק. כך גם הכאב הנפשי – כשאני חווה כאב נפשי אני מתעוררת אל משהו שלא יכולתי להתעורר אליו קודם. אז באה השאלה – מה יקרה אחרי ההתעוררות? עד לאיזו רמת מודעות אני מסוגלת להתעורר מהאירוע?

יש לנו כמה רמות של התעוררות:

מודעות אסטרלית – ברמת הרגש, ברמת הכאב. זו מודעות בסיסית. היא הראשונה והיא חשובה, כי אם לא הייתה אותה אז לא הייתה מתאפשרת המודעות הגבוהה יותר עליה נדבר בהמשך. אני יכולה להתעורר רק שם, אבל אם זה נשאר שם אז אני כמו החיה. לחיה יש גם מודעות של כאב. החיה חווה כאב וכתוצאה מזה היא חווה סכנה, ויודעת איך להגיב מתוך תגובה אינסטנקטיבית: היא תדע לברוח, או לתקוף בחזרה, או אפילו לרפא את עצמה.

לנו ,לאדם, ניתנה המתנה שאנחנו יכולים מתוך הכאב להגיע לתודעה גבוהה יותר – אל תודעת ה’אני’. החיות סובלות וחוות כאב בלי משמעות. אין להן יכולת להפיק מזה חוויה של משמעות. אנחנו כבני אדם יכולים מתוך חוויית הכאב להפיק משמעות, וגם להתגבר.

יש דבר נוסף: האפשרות שלנו להגיע לעומקים שלא יכולנו להגיע אליהם בלעדי הסבל: תחשבו על התנסות בה חוויתם סבל עמוק – העומק של הרגשות ועומק ההבנה הוא אחר. יש דברים שאנחנו יכולים להבין ברמה מסוימת כשאשמע מישהו מספר על זה, אבל כשאני עוברת דרך משהו מתוך הכאב והסבל שלי, אז עומק ההבנה הוא שונה, וגם יכולתנו לפתח חמלה כלפי האחר.

מי שהיה במצב שבו היה צריך לתמוך באדם אחר בעת סבל פיזי או מחלה, או במשבר נפשי קשה – היכולת שלנו להיות באמפטיה ובחמלה כלפי האחר היא יכולת שמתפתחת מתוך המצבים האלה. תארו לכם שהיינו ביחסים חבריים ומשתפים רק בדברים הטובים והנעימים, ולא הייתה מערכת יחסים שבה אנחנו שותפים לכאב של האחר – האם היה יכול להיות עומק ממשי ליחסים אלו?

אדם שתמך באדם אחר, או שני אנשים שעברו יחד משהו, כמו לוחמים שלחמו כתף אל כתף – מרגישים את עצמם קשורים אפילו יותר מקשר דם, יש ביניהם ברית. בין אנשים שעוברים יחד משבר או אירוע משמעותי וכואב, יש קירבה שלא הייתה יכולה להיווצר אם רק היינו ביחד במצבים המענגים והנעימים של החיים.

משתתף – לגבי מה שנאמר על כך שהסבל תלוי בפרשנות, לגבי פיטורין, מוות של מישהו קרוב – כל דבר אפשר לפרש כך או אחרת. בעקבות הפרשנות השונה גם הכאב הוא אחר. אם הכאב מעיר אותי לפרשנות שלי, אז אני הולך ומתקרב לנפש התודעה – אני מודע לפרשנות המסוימת שלי שגורמת לי כאב. אם אני יכול להמשיך, למצוא דרך אחרת לפרש את הדברים, או למצוא נחמה בהסתכלות הרוחנית הרחבה יותר, אז גם הרגשות משתנים, חוויית הכאב משתנה, ויכולה להיות ההעמקה עליה דיברת, והאמפטיה המתעוררת כלפי האחר. גם אמפטיה גם לעצמי – אם יש לי אמפטיה לעצמי אז כל הדברים האלה יכולים להתפתח יותר, כשאני פחות מזדהה עם הכאב, פחות לוקח את זה אישית.

יעל – כמו בדוגמא של התינוק שנרגע שבע כשהוא מקבל את המזון שלו, כשאנחנו מבינים אירוע ברמה הרוחנית, זה לא אומר שלא יהיה שם כאב, אבל הוא יכול גם להשתנות, להפוך לעצב, להפוך לרוחני יותר. יש בכך נחמה. התודעה הרוחנית שנכנסת אחרי שעברנו דרך הסבל, היא כמו מזון שניתן לאדם רעב, כמו מים ולחם.

אנחנו מגיעים לדרך הרוחנית מתוך הכאב והסבל. הכמיהה מתעוררת, ולא בזמנים שהכל טוב ונעים. הכמיהה הרוחנית מתעוררת כשנוצר חלל, כשאנחנו מרגישים צורך למצוא לו מענה, למצוא לו משמעות.

משתתף – זה מתחבר לציטוט על האדם החכם בתוכנו שמחפש את הכאב, והאדם הטיפש שמחפש את האושר.

שאלה לחקירה ביוגרפית:

ביעוץ הביוגרפי אנחנו מנסים להפוך את הסבל לשאלה – לשאול: מה השאלה שמסתתרת מאחורי המצוקה שלי? מה בעצם הסבל, הכאב, המצוקה, מבקשים לגלות לי? איזה מענה הם מבקשים? איזו התעוררות חדשה הם מבקשים?

לחשוב על משהו כרגע, כאב קטן או גדול, ברמה הפיזית או הנפשית, שמלווה אתכם כרגע – להפוך אותו לשאלה: מה מסתתר מאחוריו? אל מה הוא מבקש לעורר אותי? מה הוא מבקש לגלות בי? מה הרעב שמסתתר מאחוריו? לאיזו ידיעה חדשה אני צריכה להגיע?

משתתפת – בהנחה שכרגע מאחורי הסבל מסתתר עיוורון ואני לא באמת יודעת, אז את מבקשת שננסה לחקור מה השלב הבא שאליו אנחנו אמורים להגיע – וזה בעצם מה שמסתתר מאחורי המצוקה והכאב הזה?

יעל – זו דרך יפה לנסח את זה. אם אמרנו הסבל שייך לדרך החניכה שלנו, אז אפשר לשאול מהי המשימה, מהו האתגר שכרגע עומד לפני? אפשר לדמיין את זה כאילו שאנחנו עכשיו גיבור שעובר מסע, כמו באגדות, ולשאול – לאיזה שלב הגעתי? מה עכשיו האתגר שהסבל מציב בפני לעבור?

רובינו עיוורים בתוך הסבל, כי כשאנחנו כבר לא עיוורים אז הסבל פוחת – כשיש תודעה רוחנית יהיה לנו איזשהו שקט, שובע.

  • / אווה קילפי

מַמָּשׁ כְּאִלּוּ חַיֶּבֶּת לִהְּיוֹת בִּי

כַּמוּת כָּזאֹת שֶּׁל כְּאֵב ,

אִם לאֹ בַּנֶפֶשׁ הֲרֵי בַּגּוּף,

אִם לאֹ בָּרֶגֶּל הָּרֵי בַּצֶּלַע ,

אִם לאֹ מִתַחַת לַלֵּב הָּרֵי בַּבִּרְכַּיִם .

הַחֻלְּשָּׁה חַיָּה בִּי בִּגְּבוּרָה

וְנֶאֱבֶקֶת עַל קִיוּמָהּ .

אוּלַי הִיא בְּרֵרָה שֶּׁמֵעוֹלָם לאֹ נֻסְּתָה ,

אוֹפֶן אַחֵר שֶּׁל חַיִים, שֶּׁבְּרֹב יְּעִילוּתֵנוּ

הִשְּׁחַתְּנוּ וְּהִשְּׁלַכְנוּ הַצִדָּה ,

אֹרַח קִיוּם עָּדִין, רָּגִישׁ ,

אֲשֶּׁר בּוֹכֶה בְּתוֹכֵנוּ .

תרגום מפינית: רמי סערי

מתוך הספר “הפרפר חוצה את הכביש”, הוצאת כרמל, 2007

אני מאחלת שנדע להבין ולגלות את משמעות הכאב, ונוכל לאהוב את החולשות שלנו.

print

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *