הן לפי התפיסה הקבלית והן לפי תפיסת העולם האנתרופוסופית, מהווה האדם ישות קונפליקטואלית, הנושאת בתוכה חומר ורוח. הרוח היא המהות המתחדשת תמיד; ברוחו, יוצר האדם תמיד את החדש.
פרשת השבוע, פרשת נח, באה להצביע על התחדשות הרוח ונצחיותה, לעומת התכלות החומר.
ט אֵלֶּה, תּוֹלְדֹת נֹחַ–נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה, בְּדֹרֹתָיו: בראשית.
נוח חי בתקופה בה: יא וַתִּשָּׁחֵת הָאָרֶץ, לִפְנֵי הָאֱלֹהִים; וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ, חָמָס. בראשית
במדרשים כתוב על נח שחי בבדידות למשך שנים רבות בהן בנה את התיבה 150 שנה- היה מגַדֵל עצים וממתין שהם יצמחו, לאחר מכן גוזם אותם ובונה את התיבה, בעוד בני דורו הולכים ונשחתים. בדידות היא תמיד מצב המלווה אדם שהולך נגד הזרם, הולך בדרך בה בני דורו, או האנשים הקרובים אליו, עדיין לא הולכים.
מדוע אלוהים יזם מבול? המדרשים אומרים שבני אדם בתקופה ההיא היו עסוקים בזנות הגוף והנפש, מהבוקר עד הערב. דבר זה הביא למצב בו לפי התורה, לפי המסורת, צורת האדם, חלק אלוה ממעל שלו, הלכה והיטשטשה.
תיבת נוח היא ארכיטיפ לעולמו של האדם ולישותו. היא נבנתה על פי מידות שמות שם השם, י ה ו ה . שם זה הוא הדבר היחיד אותו העולם ואתני הטבע, לא יכולים להכחיד; גם כאשר יש מבול.
חיים אלוהיים- רוחניים, האני הגבוה, האלוהים שבתוכנו, אינו בר הכחדה. החיות, איתן נכנס נוח לתיבה, הן משל לכל זוויות הבריאה הכלולות בתוכו של נוח, אשר אינן נכחדות במבול.
והתרגיל הביוגרפי- תרפויטי השבוע:
מהי תיבת נוח שלנו? מה הם החלקים בתוכנו שלא יכחדו, ללא קשר לעוצמת המבול? ולאילו חלקים עלינו להניח להישטף ולהתכלות במבול?
“כל עוד מתכוונים רק לאותן החוויות הנפשיות, המתעוררות כאשר האדם נתון כולו להשפעת העולם החיצוני וחיי גופו, לא מדובר על הרוח… השואף להבין את מהות האדם בדרך מחשבתית, חייב להבהיר לעצמו, תוך כדי התבוננות בו עצמו, את ההבדל בין גוף, נפש ורוח.”
שטיינר, גוף, נפש רוח עמ’ 23
